שמעתי את תלונות הדרדעים

פרשת בשלח שבספר שמות היא אחת הפרשיות המופלאות ביותר בחמשת-חומשי-תורה, וזאת כמובן בשל השירה הנשׂגבה ששרים משה ובני-ישראל על ההצלה הגדולה ממצרַים ועל הנקמה בפרעה ובמצרִים הנוגשׂים בעם-ישראל. כבר מתחילת הפרשה אנו רואים ביטויים של חסד ורחמים בהנהגת ה' את עם-ישראל. לדוגמה, לאחר ששילח פרעה את בני-ישראל מארצו הקב"ה אינו מוליך את עם-ישראל דרך ארץ פלישתים, שמא ייבהל וייחרד העם מחוסנם של הפלישתים ומגבורתם במלחמה, ובראות עם-ישראל את עוצמתם כוחם ואכזריותם של הפלישתים רוחם תישבר והם יזעקו לחזור לחיק העבדות והשעבוד במצרים (שמ' יג, יז).


כמה פסוקים לאחר-מכן (יג, כא–כב) אנו רואים ביטוי נוסף לחמלה הגדולה שבהנהגת ה' את עם-ישראל: בכל עת ובכל שעה הלכו לפניהם עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, להאיר להם את הדרך ולטעת בהם תחושת ביטחון שהנה השגחת ה' נלווית אליהם וה' שומר עליהם מפני כל צרה וצוקה ומפני כל מבקשי נפשם. לאחר ביטויי האהבה והחמלה הללו אנו מגיעים אל התשועה הגדולה, אל הנסים האותות והמופתים שעשה ה' לעם-ישראל: הצלתם הגדולה על ים-סוף והנקמה הסופית מהמצרים הצוררים, שעינו ושעבדו, התעללו ורצחו במשך שנים רבות את עם-ישראל, שֶׁיָּגַע נאנק והתייסר מאד בעבודה הקשה ובשעבוד האיום הקשה והמפרך.


א. מסכת התלונות


בתום השירה הנשׂגבה מסופר על מסעם של בני-ישראל במדבר שׁוּר ועל הגעתם למרה. המים במרה היו כשם המקום: מרים כלענה. אולם, לאחר שלושה ימים בלבד מהתרחשות האותות והמופתים הגדולים על ים-סוף, מסופר שעם-ישראל מתלונן על משה רבנו: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה" (שמ' טו, כד), והדברים כמעט בלתי נתפשׂים: וכי לא עברו רק שלושה ימים מיום התשועה הגדולה? וכי ה' לא הולך לפניכם בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה? ה' מורה למשה רבנו להשליך עץ אל המים ולטהרם ממרירותם, והעם שותה לרוויה.


בסוף פרשת מרה נאמר פסוק חשוב מאד, אשר רומז על-כך שמרירות המים במרה הייתה עונש על התנהגות לא נאותה מצד עם-ישראל: "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְיָ רֹפְאֶךָ" (טו, כו). מכל מקום, מיד לאחר-מכן מסופר על חסד נוסף שה' עושה לעמו במה שהוא מביא אותם למקום ושמו אֵלים, נווה מדבר נפלא שבו שתים-עשרה מעיינות מים ושבעים תמרים, ועם-ישראל מתענג על כל הטובה והשפע שה' מעניק לו.


עם-ישראל ממשיך במסעותיו ולאחר כמה שבועות הוא מגיע למדבר סין, ושוב העם מתלונן, הפעם לא על חוסר במים, אלא על חוסר במזון. דברי העם כלפי משה ואהרון הזויים לחלוטין: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְיָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמ' טז, ג). סיר הבשר? לחם לשובע? על מה אתם מדברים? על מה הנכם מתלוננים?


למרות זאת, ה' בהנהגתו המתונה והסובלנית איננו מעניש את העם על כפיות הטובה המחרידה, ואף מבטיח להם על-ידי משה רבנו שהוא ימטיר להם מדי יום ביומו לחם מן השמים, הלא הוא הַמָּן שטעמו כצפיחית בדבש. עם-ישראל כנראה לא מסתפק במן הקל והמשובח, ומתעקש למלא את תאוותו גם בבשר. ראו נא את הפסוקים ואת ריבוי התלונות שנזכרות בהם, וכל זאת רק כמה שבועות מיום התשועה הגדולה והשירה המרוממה על ים-סוף (טז, ו–י):


"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְיָ הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְיָוְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בְּתֵת יְיָ לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ, בִּשְׁמֹעַ יְיָ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶםאֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְיָ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְיָ כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם. וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְיָ נִרְאָה בֶּעָנָן".


משה ואהרן מנסים להזכיר לעם בפתיחת הדברים שה' הוציא אותם ממצרים מבית עבדים, כדי שייזכרו בטובותיו ובחסדיו של הקב"ה ויחדלו מתלונותיהם. אך הם אינם חדלים וה' נעתר לתביעתם ומגיש להם את השׂלו מדי ערב. זאת ועוד, משה רבנו מורה לעם-ישראל שלא יותירו מן המָּן עד הבוקר, אך הם אינם שומעים לו: "וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה" (טז, כ). כמה פסוקים לאחר-מכן שוב הם אינם נשמעים להוראות, והפעם הם יוצאים ביום השבת לחפש אחר הַמָּן, וזאת לאחר שהוזהרו שלא לעשות-כן