שבת שירה או שבת תלונה?

עודכן ב: יול 14

פרשת בשלח שבספר שמות היא אחת הפרשיות המופלאות ביותר בחמשת חומשי תורה, וזאת כמובן בשל השירה הנשׂגבה ששרים משה ובני-ישראל על ההצלה הגדולה ממצרַים ועל הנקמה בפרעה ובמצרִים הנוגשׂים בעם-ישראל. כבר מתחילת הפרשה אנו רואים ביטויים של חסד ורחמים בהנהגת ה' את עם-ישראל. לדוגמה, לאחר ששילח פרעה את בני-ישראל מארצו הקב"ה אינו מוליך את עמו דרך ארץ פלישתים, שמא ייבהל וייחרד העם מחוסנם של הפלישתים ומגבורתם במלחמה, ובראות עם-ישראל את עוצמתם וכוחם של הפלישתים רוחם תישבר והם יזעקו לחזור לחיק העבדות והשעבוד במצרים.


כמה פסוקים לאחר-מכן אנו רואים ביטוי נוסף לחמלה הגדולה שבהנהגת ה' את עם-ישראל. בכל עת ובכל שעה הלכו לפניהם עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, להאיר להם את הדרך ולטעת בהם תחושת ביטחון שהנה ה' הולך עמהם ושומר עליהם מפני כל מבקשי נפשם. ולאחר ביטויי האהבה והחמלה הללו אנו מגיעים אל התשועה הגדולה, אל הנסים האותות והמופתים שעשה ה' לעם-ישראל: הצלתם הגדולה על ים-סוף והנקמה הסופית מהמצרים הצוררים, שעינו ושעבדו, התעללו אנסו ורצחו במשך שנים רבות את עם-ישראל, שֶׁיָּגַע נאנק והתייסר מאד בעבודה הקשה ובשעבוד האיום הקשה והמפרך.


א. מסכת התלונות


בתום השירה הנשׂגבה מסופר על מסעם של בני-ישראל במדבר שוּר ועל הגעתם למרה. המים במרה היו כשם המקום: מרים כלענה, וכבר לאחר שלושה ימים בלבד מהתרחשות האותות והמופתים הגדולים על ים-סוף, כבר אז מסופר שעם-ישראל מתלונן על משה רבנו: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה" (שמ' טו, כד), וכי לא עברו רק שלושה ימים מיום התשועה הגדולה? וכי ה' לא הולך לפניכם בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה? ה' מורה למשה רבנו להשליך עץ אל המים ולטהרם ממרירותם, והעם שותה לרוויה.


בסוף פרשת מרה נאמר פסוק חשוב מאד, אשר רומז על-כך שמרירות המים במרה הייתה עונש על התנהגות לא נאותה מצד עם-ישראל: "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְיָ רֹפְאֶךָ" (שם, כו). מכל מקום, מיד לאחר-מכן מסופר על חסד נוסף שה' עושה לעמו במה שהוא מביא אותם למקום ושמו אֵלים, נווה מדבר נפלא שבו שתים-עשרה מעיינות מים ושבעים תמרים, ועם-ישראל מתענג על כל הטובה והשפע שה' מעניק לו.


עם-ישראל ממשיך במסעותיו ולאחר כמה שבועות הוא מגיע למדבר סין, ושוב העם מתלונן, הפעם לא על חוסר במים, אלא על חוסר במזון. דברי העם כלפי משה ואהרון הזויים לחלוטין: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְיָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמ' טז, ג). סיר הבשר? לחם לשובע? על מה אתם מדברים? על מה הנכם מתלוננים?


למרות זאת, ה' בהנהגתו המתונה והסובלנית איננו מעניש את העם על כפיות הטובה, ואף מבטיח להם על-ידי משה רבנו שהוא ימטיר להם מדי יום ביומו לחם מן השמים, הלא הוא הַמָּן שטעמו כצפיחית בדבש. עם-ישראל כנראה לא מסתפק במן הקל והמשובח, ומתעקש למלא את תאוותו גם בבשר. ראו נא את הפסוקים ואת ריבוי התלונות שנזכרות בהם, וכל זאת רק כמה שבועות מיום התשועה הגדולה והשירה המרוממה על ים-סוף (שם ו–י):


"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְיָ הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה' וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ, בִּשְׁמֹעַ יְיָ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְיָ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְיָ כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם. וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְיָ נִרְאָה בֶּעָנָן".


משה ואהרן מנסים להזכיר לעם בפתיחת הדברים שה' הוציא אותם ממצרים מבית עבדים, כדי שייזכרו בטובותיו ובחסדיו של הקב"ה ויחדלו מתלונותיהם. אך הם אינם חדלים וה' נעתר לתביעתם ומגיש להם את השׂלו מדי ערב. זאת ועוד, משה רבנו מורה לעם-ישראל שלא יותירו מן המָּן עד הבוקר, אך הם אינם שומעים לו: "וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה" (שם, כ). ובסמוך, שוב הם אינם נשמעים להוראות, והפעם הם יוצאים ביום השבת לחפש אחר המן, וזאת לאחר שהוזהרו שלא לעשות-כן. ולאחר שמרדו ויצאו ביום השבת, ה' נוקט בלשון חריפה מאד כלפי עם-ישראל (כז–כח): "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ, וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי".


חשבתם שנסתיימה מסכת התלונות? עדיין לא, בני-ישראל מגיעים לרפידים, ושוב הם מתלוננים ותובעים ממשה בחוזקה ואף באיומים שיספק להם מים: "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה. וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה: מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְיָ. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְיָ לֵאמֹר: מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי" (יז, ב–ד).


וכל מסכת התלונות הללו רוכזה בפרשה אחת: בפרשת בשלח היא שבת שירה!


ב. מסר לדורות


הבלטת הניגוד החד שבין חסדי ה' על עמו ישראל והשיא כמובן בתשועה הגדולה מהמצרִים האכזריים, לבין כפיות הטובה והתלונות הרבות כלפי ה' ומשה רבנו עד כדי פסע מרגימת משה באבנים, נועדה לזעזע אותנו ולהעביר מסר לדורות. לבל נהיה קשים ואטומים, לבל נהיה ערלי-לב, לבל נתעה בדרכי החושך והתאוות, ולבל נסור מדרכי ה' הישרות.


לצערנו, גם בימינו, אלפי שנים לאחר שהשתחררנו מעבדות מצרים ומאליליהם, עדיין לא מעטים הם מעם-ישראל אשר מבכּרים את דרכי המינים החשוכים, ועדיין מעדיפים ליהנות מדברי תורה ולהפוך תורת חיים לקרדום חוצבים. לא די להם בעבודת ה' ובאהבתו, הם מוכרחים למלא את תאוותיהם: הכבוד והשררה, הממון והשלטון, הגדולה והרוממות. כל זאת הם מנסים להשיג באמצעות טיפוח דת חדשה פרו-נוצרית אשר מקדשת את הפקת הרווחים מדת משה, ואף מחדירה לתוכה מאפיינים אליליים רבים מאד עד כדי החרבתה כליל.


איני בא כאן בטענות לצאצאי המינים אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, אלא לאחיי הדרדעים למחצה לשליש ולרביע, אשר מתלוננים עלי ושׂוֹטמים אותי על השקפותיי הנכונות המבוססות והמוכחות, ועל שאני מרים על נס את אור האמת הבוהק והחזק. הם אינם מבססים את תלונותיהם על ראיות אמיתיות, אלא על ראיות-כזב מתעות ואף אינם בוחלים בהוצאת-שם-רע, וכמו שאומר רבנו באיגרתו לתלמידו (עמ' קכח): "ואם יביאֵם הכרח הדברים לפקפק בדתיותי ומעשי יעשו זאת". ורק לאחרונה שמעתי על כמה דרדעים מחבלים כרמים אשר טוענים שאני "לא ישר". ובכן, במה אני לא ישר? במה שכל דבריי מבוססים על תורת אמת ועל מקורות חז"ל ודברי רבנו והגאונים? במה שהם מבוססים על ההיגיון והשכל הישר? במה שהם בנויים בסדר מדעי ובהוכחות מופתיות נדבך על גבי נדבך? בַּמֶה?


תלונותיהם נובעות מכמה מקורות נרפשׂים, המקור הראשון נוגע בעיקר לאותם אשר חוצבים טובות הנאה מדת משה, וזקוקים לשמור על יחסי חסות ושעבוד כלפי צאצאי המינים. אלה מחויבים לגנות אותי מכוח חשבון הבנק שלהם, ומכוח שלל טובות ההנאה שאימצו אל חיקם במהלך השנים מאת צאצאי המינים. ודי בשוחד פעוט וזעיר כדי לשבש את כל מערכות החשיבה של האדם, וכל-שכן כאשר מדובר ברבי-חוצבים מיומנים בעלי ניסיון חציבה ארוך של שמיטין ויובלין: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט).


המקור השני הוא פחד בלתי מוסבר מצאצאי המינים, רבים הם מקרב אחיי הדרדעים אשר טרם השתחררו ממצרַים, עדיין הם זקוקים לאדון שיאמר להם מה תעשו ומה תפעלו, הם אינם מסוגלים לעמוד בזכות עצמם. ברם, גאוותם ויהירותם אינן מאפשרות להם להודות בחולשתם הרוחנית, ולכן הם טופלים עלי שקרים – "טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים" (תה' קיט, סט) – כדי להישאר עבדים נרצעים ומשועבדים לצאצאי המינים אשר מחריבים את דת משה ומנציחים את גלותנו הרוחנית. "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במ' יג, לג), תחילה נאמר: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים", ורק לאחר-מכן נאמר: "וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" – קודם האדם נדמה בעיני עצמו לחגב ורק לאחר-מכן הוא נדמה לחגב גם בעיני זולתו.


המקור השלישי הוא סכלות, רבים מקרב אחיי הדרדעים ושאינם דרדעים פשוט אינם יודעים להבחין בין אמת לבין שקר בעיקר מכיוון שהם לא למדו מדעים, וכל ידיעותיהם בתורה ובחכמה מסתכמות בידיעת האסור והמותר לפי הזיות הרי"ש-בי"ת הממסדי התורן על שלל שאיפותיו ודמיונותיו. ויתרה מזאת, הם אינם יודעים מחשבה כלל! מעטים הם שיעורי המחשבה, וגם השיעורים הללו נמסרים על-ידי חוצבים ממסדיים מיומנים, אשר יודעים להסתיר ולטשטש באופנים מתוחכמים מאד את האמת, ולהותיר רק את ההשקפות שנוחות להם (לדוגמה, הם בורחים לבאר את אגדות חז"ל במקום לעסוק בהרחקת האלילות).


המקור הרביעי הוא עבודה-זרה, רבים מאחיי הדרדעים פשוט עובדי אלילים! הם מתייחסים למָרי ולראשי תלמידיו הממסדיים השכירים בימינו כאילו היו משה רבנו! ובמלים אחרות, כל דבריהם הם "דברי אלהים חיים", ודי בכך "שהם אמרו" כדי לסתור כל דעה אחרת המנוגדת לדעותיהם. אמנם, כמובן שישנם מראשי תלמידיו של מָרי אשר מטשטשים את האמת הזאת, ופה ושם הם "חולקים" על מָרי כדי להראות שבכל זאת ישנה "עצמאות מחשבתית". אך אין זו אלא הטעיה, כי בענייני היסוד הם לא יעזו לחלוק על מָרי, והדוגמה הבולטת לכך היא, שאף לא אחד מהם מעז לערער על בחירתו של מָרי ליטול ממון בעבור פסיקת דינים במשך יובל שנים! וברור מדוע, שהרי הם נסמכים על תעייתו כדי להצדיק את תעייתם!


המקור החמישי הוא מידות רעות, יש כמה מקרב הדרדעים הבכירים אשר תחושת החשיבות העצמית מכלה את נפשם, הם אינם מסוגלים להודות על האמת לאדיר ואפילו בדבר אחד קטן! שהרי אדיר הקטן אינו מגיע ממשפחה צנענית מיוחסת! ואמו ז"ל היא אפילו "שרעבית" רחמנא ליצלן! הוא אינו חובש מגבעת שחורה רחבת שוליים ואינו עוטה מעיל קטיפה ארוך! הוא לא מתרועע עם גדולי הליטאים עמוסי הפרעושים, אלא הוא פשוט נראה כאחד האדם, נמוך קומה ולא מרשים במיוחד, ללא שום גינוני טקס כבוד ורוממות חיצוניים וריקניים. ולכן, אדיר הקטן נראה בעיניהם כמו עוד איזה יו"ד-בי"ת (והמבין יבין). לעומת זאת, הם, בעיני עצמם – פסגת הפסגות של יהדות תימן! "הליטאים" ו"הלמדנים" של התימנים... איך אפוא ישפילו את גאוותם ויהירותם? איך ישובו לאמת מאולימפוס ההזיות שהעפילו אליו בהתמדה ובעקשנות במשך דורות שלמים? איך יכפּפו את גרונם הנטוי לפני יתוש קטן?


זאת ועוד, ישנם אשר כבר התרוממו מעל הזחיחות הצנענית הטיפוסית, וכבר מבחינים באמת אשר בדברי אדיר הקטן, אבל בשל העדר אהבה לאמת ליבם מתמלא ברגשות קנאה וצרות-עין: איך אדיר הקטן הזה, אשר בשיעורים לפני הרי"ש-בי"ת הידוע היה שותק כמו דג, עתה מעז לבקר את ראשי הדרדעים שוחרי הכבוד והשלמונים, אשר מתפארים שהם הולכים בדרכו של רבנו הרמב"ם, אך אינם רואים אור בהיר בשחקים ומעריצים את צאצאי המינים? מדוע שהם יצטרפו לאדיר בדרך האמת, והלא הם בטוחים שהם יותר טובים, שהם יותר חכמים, שהם יותר נבונים, שהם יותר מוצלחים, ושהם יותר נעלים ומרוממים. ולא אתפלא אם הם צודקים, אך מה זה משנה? קבל האמת ממי שאמרו! וגם אם הנני קטן מהם, אם הקטן דובר אמת – על הגדול לנשקו על מצחו! ולא לחרוש רעה ולהאריך מענית.


עד כאן ביחס לתלונותיהם של "דרדעים" שוטים למיניהם על אוֹר הרמב"ם, תלונות שרובן עוברות כלחש ארס מפה לאוזן, שהרי הם יעדיפו שלא לצאת נגדי בגלוי כדי שלא להראות חלילה שאני ראוי לתגובה ממרום אולימפוס ההזיות שהם שרויים בו.


"שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ" (עמ' ה, י).


עתה נעבור ללמוד על מקור התלונה באופן כללי, אשר גם הוא נובע ממידות רעות.


ג. מקור התלונה


התלונה היא אחד המאפיינים המובהקים לריחוק מדרך האמת, כי אדם שאיננו מסוגל לומר מילה טובה לחברו או להכיר טובה למי שגומל עמו חסד, הוא אדם קשה ורע-לבב ולעתים אף צר-עין. ולצערנו, ישנם רבים שלא התחנכו להכיר בחשיבות המילה הטובה והעידוד, "וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם" (מש' כה, טו). כמה חשוב להאיר פנים לזולתנו, להכיר טובה לחברנו ולשבחם על מעשיהם הטובים והישרים, מפני שמלים טובות מוסיפות אהבה ואחווה שלום ורעות, ומחזקות את הדבק המאחד שהוא היסוד לשמחה ולהצלחה.


אולם לעתים, במקום עידוד ושבחים סופגים אנשי האמת תלונות וטרוניות, ובמיוחד בבתי-הכנסת, איני אומר שביקורת היא דבר שלילי, ודאי וּודאי שביקורת הינה חשובה ואף הכרחית להגעה לשלמות. אך האדם יודע וחש מיד בנימי נפשו אם הביקורת נובעת מתוך אהבה או מתוך רצון להיטיב, או שהיא נובעת מתוך רצון להחליש להכאיב ואף לרסק. לאחר שנסור מרוֹע התלונות והטרוניות, אולי נזכה להגיע ל"ועשה טוב": להאיר פנים לזולתנו, הארה אמיתית שמבטאת את רחשי לבנו הכנים וכמו שנצטווינו: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויק' יט, יח).


עלינו ללמוד לא להיות קשי עורף כמו אבותינו, לא לדבוק במעשיהם ובהזיותיהם, אלא לבחון את מעשיהם בעין ביקורתית, לקחת את הטוב ולהשליך את הרע ללא היסוס, וכמובן, לא לחנך בדרך קשה וקשוחה אלא באהבה ובחיבה. וכאשר מתעורר צורך לביקורת בונה אשר תחנך ותאיר את הדרך לבנינו או זולתנו, חובה לעוטפה במלים יפות: להקדים לה שבחים ולסיימה בדברי אהבה וחיבה. והחשוב מכל, להרבות במילים טובות ושבחים לזולתנו, לחזק איש את רעהו, כי כל אדם שמחזק את חברו, מחזק ומעודד את רוחו שלו, ובהוספת מאור פנים מתגברת האחווה ועמה רוח מורשתנו עתיקת היומין הנפלאה והמופלאה.


ובל נשכח כי מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו, ואין הכוונה רק לאבותינו במצרים...

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!