שבענו הבטחות – אנו זקוקים למעשים

[מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון סד, אייר תשל"ז, עמ' 2].


לא רק בארצות-הברית, גם בישראל תקופת הבחירות היא עת ההבטחות. המועמדים לכהונות ציבוריות, השואפים להיבחר, מחזרים על פתחם של הבוחרים, פשוטי העם, ומבטיחים הבטחות ככל אשר אלה יאבו לשמוע. לעתים הם מבטיחים הבטחות סותרות לציבורי בוחרים שונים, ובלבד לצוד את קולם בהצבעה.


מצעי המפלגות בישראל מלאים הבטחות לכל טוב סלה. מצטיינות בזה בעיקר המפלגות הגדולות, אלו שבשלטון (מאז קום המדינה ועוד לפני-כן בתנועה הציונית) ואלו שבאופוזיציה (אף הן מאז קום המדינה ועוד קודם-לכן). במצעי המערך והליכוד נמצאים סעיפים רבים, המקיפים את כל שטחי חיינו – המדיניים והחברתיים. דבר לא נעדר. וכמובן, יש גם פרקים מיוחדים במצעים, המוקדשים למדיניות החברתית, שתנחה אותן, אם יהיו בשלטון בארבע השנים הבאות. פרקים מפורטים ונאים, אין לבוא בטענות למפלגות.


בכל זאת יש לשאול שאלות אחדות של תמיהה.


ראשונה: מפלגת המערך, ובייחוד מפלגת העבודה, נמצאות ליד הגה השלטון זה קרוב לשלושים שנים. במשך תקופה זו עוצבה הדמות החברתית של מדינת ישראל. מפלגת העבודה לא עשתה הרבה כדי למנוע את התהליך של התפלגות המדינה ל"ישראל ראשונה" ול"ישראל שנייה". מי לידינו יתקע, שבארבע השנים הקרובות היא תפעל בכיוון הנכון, כדי לבטל את הפילוג והקיטוב העדתי והחברתי? וכי לא היו סעיפים יפים במצעים הקודמים של מפלגת העבודה, על כל גלגוליה? מי יוכל לתת אמון בהבטחה, שהובטחה זה שמונה פעמים ואף פעם לא נעשה דבר לקיומה?


זה נוגע במידה גדולה גם למפלגת האופוזיציה הגדולה – "חרות". נכון הוא, שהיא לא זכתה להגיע לעמדה שלטונית. אבל גם בתור אופוזיציה היה כוחה רב וחשוב בכנסת. כלום עשתה מעשה, כדי לאלץ או לשכנע את הממשלה לגשת אל פתרון בעיית המצוקה החברתית בבחינת "מעשה לפי ההלכה"? מדוע מצא הליכוד שפה משותפת עם מפא"י בשביל להעביר בכנסת את חוק מימון המפלגות ואת חוק חלוקת המנדטים בבחירות, שנועד לקפח את הרשימות הקטנות והחלשות, לעשוק אותן, ובאחת – לגזול מכבשת הרש? גם בעלי זיכרון טוב אינם יכולים לזכור מקרים רבים, שהליכוד הציע להביע אי-אמון בממשלה על רקע המצוקה והעוני. היו הצעות רבות לאי-אמון בבעיות של מדיניות חוץ וביטחון. לא היו על בעיות הפער העדתי.


והן ידוע, כי בשביל הליכוד, בזכותה של "חרות", הצביעו המוני מצביעים מן השכבות הדלות, מן הפרברים והשכונות (כתבנו "בזכותה של חרות", כי יש לשער שהמפלגה הליברלית לא הייתה לגביהם כוח משיכה). גם מבחינה מפלגתית צרה, היה הליכוד צריך להתייצב בראש הלוחמים לביטול העיוותים החברתיים, שהם גם חטא לגבי האומה. הוא לא עשה זאת בכל השנים, בשום כנסת. מי יוכיח, כי בכנסת התשיעית יהיו הדברים שונים?


תמיהה שנייה: ידוע לכל, כי בעיית הפער החברתי היא בעיה מיוחדת מאד בארצנו. הפער איננו מפוזר בשווה, פחות או יותר, בין יוצאי כל שבעים הארצות, שמהם עלו ארצה. כל מי שעמד על דעתו, יודע גם יודע, שהפער הוא כמעט נחלתם הבלעדית של המוני העולים, שהגיעו אחרי קום המדינה, אך גם לפניה, מארצות דוברות ערבית, מאפריקה ומאסיה; קיבוצי האזרחים, הידועים והמוגדרים כ"עדות המזרח". מי שמעיין במצעי המפלגות, כמעט ולא ימצא את ההגדרה הפשוטה והמובנית הזאת. מתעלמים ממנה. מדברים במופשט. כאילו היו עניים מופשטים ונתונים-במצוקה מופשטים.


הדבר חשוב ואולי גם מכריע. רופא שאיננו מוצא הגדרה נכונה למחלה, שאיננו מאבחן כראוי, לא ימצא גם את התרופה המתאימה. אין לחשוד במנסחי המצעים, שהם לא הזכירו את "השם המפורש" מחשש שמא יפגעו בעדות-המזרח ויעליבו אותן. הם אינם רוצים לקרוא לדבר בשמו הנכון, כדי ליצור לעצמם "אליבי" מלכתחילה, לתקופה שלאחר הבחירות. הם יאמרו אז: "עדות המזרח? קראו שוב את המצע. לא הבטחנו הבטחות לעדות במפורש. ובכלל, אנו מתנגדים לפיצול העם לעדות". כי הלא כולם פטריוטים, כולם בעד "מיזוג גלויות", כמו שמתיישבי קבוצת כינרת היו בעד מיזוג כזה: שעולי תימן יעבדו כשכירים בתנאי-השכר של הפועל הערבי ויגורו ברפתים ובכוכים; ואילו הם, המעבידים, יוכלו להתפאר שהנהיגו את העקרון של "עבודה עברית" במלואו.


שאלה שלישית: אתם מודים, שקיים עוני המוני ומצוקה. האם די להבטיח שוויון לכל האזרחים, כדי לבטלם? חוקי שוויון היו קיימים להלכה גם עד כה. אולם המציאות היא מרה: כבר הגענו לדור שלישי של עוני, העובר בירושה מאבות לבנים. בנים לא יכלו לסיים אף את בית הספר היסודי, כי בטרם הגיעו לגיל מצוות, נאלצו לצאת לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. הם היו נחשלים בלימודיהם, לא מפני שמידת הבנתם וכישוריהם פחותה היא משל "ילדי הבננות", אלא משום שסביבת גידולם לא טיפחה את פיתוחם. שוויון חוקי לא היה בו כדי להשוות את כל הילדים בתחום ההזדמנויות. כך שקעו ילדי שכונות העוני והעיירות יותר ויותר בסביבת העוני, בלי יכולת להיחלץ ממנה ולעלות בשלבי החברה.


רק משנתגלו סימנים של מרד החלכאים, המופלים לרעה, המקופחים – רק אז חשב השלטון על צעדים לשכך את הזעם ולכבות את האש. נתמנתה ועדה ליד משרד ראש-הממשלה לילדים ובני-נוער במצוקה. היא ישבה ודנה במשך חודשים רבים והמליצה המלצות, שאמורות היו לנתק את הבנים ממורשת העוני של אבותיהם, לפתוח פרק חדש.


מה היה גורלן של ההמלצות? לפני ימים אחדים קבע ד"ר ישראל כץ (לפנים מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי), מי שעמד בראש הוועדה, כי "רוב המלצות ועדת ראש-הממשלה לילדים ולבני נוער במצוקה, לא הוגשמו". לא הוגשמו ההמלצות בתחומי השיכון, החינוך, הסעד, הרווחה, וכדומה. מדוע לא הוגשמו ההמלצות? ד"ר כץ לא העלים את הסיבה. הן לא הוגשמו, "בעיקר משום שחסרה המנהיגות הפוליטית, שהנושא יהיה מרכזי וחשוב לה". אכן, הוקמה "ועדת שרים לרווחה חברתית" בממשלה, אך היא לא צוידה בסמכויות מתאימות, היא נעדרת כל יכולת תפקוד ולא הועמדו לרשותה המשאבים הנדרשים לפעולה.


הוא אשר אמרנו: הבטחות רבות יש, המלצות יש, מה שחסר הוא – מעשים, פעולה. ואלו משתהים, יען כי "אין מנהיגות פוליטית, שהנושא יהיה מרכזי וחשוב לה". כלום יחול שינוי במפלגות הגדולות לאחר הבחירות הבאות? האם פתאום ייעשה להם הנושא מרכזי וחשוב? אין כל בטחון בכך. להיפך: יש ודאות שאחרי הבחירות יהיה עולמנו נוהג כמנהגו.


רק בדרך אחת יכול לבוא שינוי: אם ייבחרו לכנסת אנשים, אשר מלכתחילה הבעיה הינה חשובה ומרכזית בעבורם, בהיותם חיים אותה יום-יום, בהיותם עצמם בני עדות-המזרח ואין הם צריכים ללמוד את הנושא מכלי שני. חברי-כנסת מבני עדות-המזרח, אשר לא יהיו כפופים למשמעתה של מפלגה "מעורבת", שרוב חבריה רחוקים מחיי המצוקה והעוני. הם לא יתנו מנוח לכנסת. להם לא יסתמו את הפה. הם יעלו את הנושא תמיד, בכל יום ובכל עת, בראש דיוניה של הכנסת; הם יזעיקו את דעת הקהל, יציקו לשלטונות – לבל יוכלו להתעלם עוד מפער העדות, מן המצוקה החברתית.


לשם כך הוגשה רשימת בי"ת לבחירות לכנסת התשיעית. היא מתייצבת לבחירות מתוך אמונה, שבני יהדות המזרח יתמכו בה ויצביעו בעדה. אם הם לא יפעלו למען עצמם – מי יעשה זאת במקומם?!

שבענו הבטחות – אנו זקוקים למעשים
.pdf
Download PDF • 127KB

29 צפיות1 תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!