דוגמה ראשונה
במשנה שבת (ז, ג) נפסק ש"כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו: הוציאוֹ בשבת – חייב עליו חטאת". כלומר, כל דבר ש"ראוי לאצרו ולא יתקלקל אם נשאר, ומצניעין כמוהו, שדרך בני אדם לאצרו" (רבנו בפיהמ"ש שם) – אסור להוציאוֹ בשבת ואם הוציאו חייב בקרבן חטאת.
ובגמרא שם (עה ע"ב) שאלו: מה המלים "כל הכשר להצניע" ממעטות? ומשיבים: "רב פפא אמר: לאפוקי דם נדה". כלומר, אין בדם נידה שום תועלת, ולכן הוא אינו בגדר "כשר להצניע" והמוציאוֹ בשבת פטור מחטאת; אולם, לפי מר עוקבא, דם נידה כן עשוי להביא לתועלת מסוימת והיא לתת אותו לחתול: "דם נידה מצנע ליה לשונרא", ולכן הוא בגדר "כשר להצניע" וחייב על הוצאתוֹ חטאת. בהמשך מסבירים מדוע רב פפא סבר שדם נידה אינו "כשר להצניע": "כיוון דחלשא – לא מצנע ליה". כלומר, הייתה בימיהם אמונה תפלה שאדם שבעל-חיים שתה מדמו – יחלה. ולכן לפי רב פפא אין לחייב חטאת על הוצאת דם נידה בשבת, מפני שדם נידה אינו בגדר דבר ש"כשר להצניע", שהרי ההמון חוששים מההזיה הזו ולא ישמרו אותו לחתול.
אין צורך לומר שרבנו התעלם לחלוטין מן הסוגייה הזו, וזו דוגמה נוספת מדוע אסור באיסור חמור ללמוד גמרא בימינו, כל-שכן עם פירוש רש"י שנראה לקמן, למעט אדם שלמד היטב את יסודות הדת וספר המדע ומבין שאין שום זיק של אמת בהזיות המאגיות מחריבות הדעת, ואף למד מדעים ויודע להבחין בין הזיה לבין מציאות. כל אדם אחֵר שילמד גמרא בימינו, כל-שכן עם פירוש רש"י ושות', לא ימלט מחורבן הדעת, וסופו להיכשל ולהיחבל ביסודות דתנו.
ועתה לרש"י, שפירש שם כך: "כיוון דחלשא – המאכיל דם האדם לחתול נעשה חלש אותו אדם". וזו דוגמה נוספת למגמתו של רש"י להחדיר את הסכלות והמאגיה לעם-ישראל, שהרי הוא היה יכול להתעלם, או לפרש באופן מושׂכל, או לומר "איני יודע למה כוונתם", אך לא, הוא בחר להדגיש ולהעצים את העניין הזה, ואף לפרש אותו באופן שמחדיר באופן ברור ומובהק השקפה מאגית-פגאנית. וכך היא דרכו במקומות רבים, כלומר, בכל מקום שהוא מוצא זיז לתלות בו את הזיותיו, ולטמטם ולהחריב את מחשבתו של עם חכם ונבון הוא נתלה ותולה. כמו כן, רש"י לא דייק בתרגומו מארמית, שהרי הפועל "חֲלַשׁ" בארמית משמעוֹ חָלָה.
ועל חומרת ההזיות המאגיות אומר רבנו בספר-המצוות (לאווין לב), וכֹה דבריו:
"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות וקלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".
במקומות לא מעטים הצבעתי על חומרת ההזיות המאגיות, וחשוב לשננה: כי ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בכל תחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה הפגאנית יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים?
בנוסף להתפשטות ההזיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחום מתחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:
א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.
ב) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.
דוגמה שנייה
במסכת שבת (עז ע"ב) נאמר כך:
"אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקדוש-ברוך-הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה. ברא שבלול לַכִּתִּית, ברא זבוב לצרעה, יתוש לנחש, ונחש לחפפית, וסממית לעקרב. היכי עביד ליה? מייתי חדא אוכמא וחדא חיוורא, ושלקי להו ושייפי ליה [כלומר, עליו לקחת אחד שחור ואחד לבן ולבשל אותם במים ולמרוח אותם על המכה, או על עקיצת הצרעה, וכו']".
וזו דוגמה למאמר מדרשי, שמכיל בתוכו רעיון מחשבתי ראוי ונאה: "כל מה שברא הקדוש-ברוך-הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה", אשר הוצמדו לו עניינים פולקלוריסטים מן ההווי הבבלי הנחות, החשוך והפגאני: "ברא שבלול לכתית" וכו'. כלומר, לא רק שמדובר כאן בענייני רפואה מהובלים אלא שיש בדברים האלה גם הזיות: שהרי מה יועיל לקחת זבוב לבן וזבוב שחור דווקא? וכי צבעם של הזבובים או היתושים משפיע על מאפייני המשחה? וכמה יתושים שחורים ולבנים צריך לאסוף כדי להכין משחה שתועיל לעקיצה אחת? והאם באמת ניתן למצוא נחש לבן? ונחש לבן (אלבינו) הוא כל-כך נדיר שעד שימָּצא אחד מהם יבוא המשיח.
אגב, מרוב נדירותו, ביפן הפגאנית הפכו את הנחש הלבן לעבודה-זרה, ראו (קישור מצורף):
"נחשי אלבינו נדירים מאוד למצוא. בשל נדירותם, לעתים קרובות סוגדים להם בחלקים שונים של יפן כבעלי חיים מבשרי טובות. הם נחשבים לשליחים של בנזייטן [כנראה אחד מן האלילים הרבים שביפן] ומאמינים שהם מביאים עושר. סוגדים להם גם כאֵלות מים. מִקְדשים ואתרי פולחן רבים מוקדשים להם כשליחים [=כשליחי האלים הדמיוניים], כולל מקדש סוּבה".
לפיכך אין ללמוד מאומה מהמשך המדרש, ויש להתמקד אך ורק בראשו, ומה שנאמר בהמשכו מוצאו בהווי הפולקלוריסטי של הגויים הבבליים הנחותים והפגאניים שאין חכמה בָּהֵמה. ורבנו כבר לימדנו את היחס הנכון למדרשים ולאגדות, והוא הדין לעניינים פולקלוריסטים כגון אלה שמוצאם בקרב הבבליים הוזי ההזיות (ראו: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם").
אולם, רש"י הסכל לא ידע ולא יבין, והוא נכשל בהזיות של הבבליים הפגאניים, וזה לשונו:
"שבלול – לימצ"א [חלזון]; לכתית – מניחה (לכתית) עליו; זבוב לצירעה – למי שעקצו צירעה כותש זבוב ומניחה עליו; לחפפית – מין שחין; סממית – אייראניא"ה בלעז [עכביש, לפי רש"י]; לעקרב – לעקיצת עקרב, כותש סממית ומניחה עליו; ושייף – ומושח".
שימו לב, רש"י אינו מתייחס כלל לראש המדרש שהוא העיקר, אלא מתמקד בהזיות! וזו דרכם של המינים: לקחת את הטפל ולזנוח את העיקר, ואף להעצים ולנפח את הטפל, כדי לעקם ולהשחית בו את צלם האלהים שה' יתברך העניק לנו, וכך להכשיר את המחשבה לטמטום ולמינות, כי ללא זיהום הדעת לא יחדרו לשכל האדם הזיות המינות הנחותות של האירופים. כמו כן, רש"י הבין שהמלה: "ושלקי" משמעה כותש, ולא ידע ולא יבין שהיא בישול במים.
ומה רבנו לומד מן המדרש הזה? ובכן, ראו נא מעט מדבריו במורה (ג, כה):
"ואחר ביאור זה אומר, שאין מקום לבן-דעת לומר כי דבר ממעשה ה' בָּטֵל או הבל או שחוק. אבל לפי השקפתנו [...] מעשיו כולם טובים וחשובים, אמר: 'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד' [בר' א, לא], שכל מה שעשה יתעלה בגלל איזה דבר, הרי אותו המעשה הכרחי במציאות אותו הדבר המכֻוון [=שיש לו מטרה] או מועיל מאד. למשל, תזונת החי הכרחית לקיומו, ומציאות העיניים לו מועילה מאוד בקיומו, ואין הכוונה במזון אלא קיום החי זמן מסוים, ואין מטרת החושים אלא התועליות הנמצאות לחי בהשגותיהם. וכך היא גם ההשקפה הפילוסופית, שאין בכל הדברים הטבעיים מאומה על דרך ההבל, כלומר כל מה שאינו מלאכותי הרי הן כולן פעולות שהכוונה בהן תכלית מסוימת בין שידענו תכליתן או שלא ידענו".
ולעיון נוסף בעניין זה ראו: "תכלית הבריאה והנבראים".
כמו כן, גם לכל המצוות יש מטרה נעלה, והנה מעט מדברי רבנו במורה (ג, כו):
"כל ציווי ואזהרה מהם [=מחוקי וממשפטי התורה] תוצאת חכמה, והמטרה בהם תכלית מסוימת, ושכל המצוות כולן יש להן טעם, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן. [...] ולשון הכתוב בכך ברור: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], 'מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו' [תה' יט, י] [...] ואשר ראוי שיסבור בעניין זה כל מי שדעתו שלמה הוא מה שאבאר, והוא, שכל המצוות יש להן טעם בהחלט, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן.
וכל המטרה [במצוות ה' יתעלה] היא תועלתנו [...] ממה שנאמר: 'לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה' [דב' ו, כד] [...] אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא, שכל מצוה מאלו שש מאות ושלוש עשרה המצוות היא או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה" (ג, כו).
ועוד בעניין זה ראו: "הציר שעליו סובבת כל התורה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה".
דוגמה שלישית
בהמשך מסכת שבת שם (עז ע"ב) נאמר כך:
"תנו רבנן: חמשה אֵימות הן, אימת חלש על גיבור: אימת מפגיע על ארי, אימת יתוש על הפיל, אימת סממית על העקרב, אימת סנונית על הנשר, אימת כילבית על לוויתן. אמר רב יהודה אמר רב: מאי קְרַאָה? 'הַמַּבְלִיג שֹׁד עַל עָז' [עמוס ה, ט]".
ומדרש זה נועד ללמד שלא לגיבור התשועה, אלא לירא ה' המייחל לו באמת ובלבב שלם:
"אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ, שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט, הִנֵּה עֵין יְיָ אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב" (תה' לג, טז–יט).
"סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַייָ הַתְּשׁוּעָה" (מש' כא, לא).
"וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר [...] לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת" (זכ' ד, ו).
"כֹּה אָמַר יְיָ אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ, כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְיָ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְיָ" (יר' ט, כב–כג).
ומה רש"י הבין מהמדרש הזה? הזיות! והנה פירושו לפניכם:
"מפגיע – חיה קטנה וקולה גדול, ושומע וירא שתהא בריה גדולה, ובורח; יתוש – נכנס לפיל בחוטמו, וכן סממית לעקרב נכנס לו באזנו; סנונית – ארונדייל"א [והיא הסנונית], נכנסת תחת כנפי הנשר ומעכבו מפרישׂת כנפיו; כילבית – שרץ קטן, ונכנס לדג גדול באזנו".
האמנם האריה בורח מקול חיה קטנה או גדולה? האמנם היתוש נכנס לפיל בחוטמו? האמנם הסממית (לפי רש"י עכביש) נכנסת לעקרב באוזנו? האמנם הסנונית נכנסת תחת כנפי הנשר ומעכבת אותו מלפרוש את כנפיו? האמנם יש שרץ קטן שנכנס לדג גדול באוזנו?
ובכן, האריה אינו בורח משום קול של חיה, קטנה או גדולה, "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי יְיִ דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא" (עמוס ג, ח); היתוש אינו נכנס לחוטם הפיל ולדעתי הוא אפילו אינו מתקרב אליו כי הוא אינו יכול לחדור את עורו העבה; אוזן העקרב פנימית ואין לה אפרכסת שניתן לחדור ממנה לתוכה והוא הדין לאוזן הדג; והסנונית אינה נכנסת תחת כנפי הנשר.
קצרו של דבר, רש"י מלהג ומשרבט בעניינים שאין לו שום ידיעה בהם, ואם הוא היה כותב עבודת-גמר שכזו לקורס באוניברסיטה הוא היה מקבל ציון נכשל. כמו כן, מי שלומד גמרא עם פירוש רש"י יחשוב שהמדעים הנלמדים בימינו הם שקר וכזב, כמו איזה זקן תימני טמבל שהתעקש אתי על-כך שהעורב זונח את גוזליו והקב"ה הוא זה שמאכילם. ומהו מקורו לכך? פירוש רש"י, והנה ראיה אחת להזיותיו מפירוש רש"י לעירובין (כא ע"ב): "כדכתיב: 'לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ' [תה' קמז, ט], והקדוש-ברוך-הוא מזמן להן יתושים ונכנסין לתוך פיהן".
ובעז"ה כאשר אגיע לעירובין ארחיב ואסביר את טמטומו המחריד של רש"י בעניין זה.
דוגמה רביעית
במסכת שבת (פא ע"ב) רש"י מפרש כך:
"האי פרפיסא – עציץ נקוב שזרעו בו, ובתשובת הגאונים מצאתי: שעושין חותלות מכפות תמרים, וממלאין אותם עפר וזבל בהמה, ועשרים ושנים או חמישה עשר יום לפני ראש השנה עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית, וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית, וקורין לו פורפיסא, וצומח, ובערב ראש השנה נוטל כל אחד שלו, ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים, ואומר: זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי, ומשליכו לנהר".
ולעיון בהזיה הזו ראו: "למה החרדים מתעללים בתרנגולים?".
דוגמה חמישית
במסכת שבת (פא ע"ב) נאמר כך:
"אמר רבי יוחנן: אסור לקנח בחרס בשבת. מאי טעמא? אילימא משום סכנה – אפילו בחול נמי! ואלא משום כשפים – אפילו בחול נמי לא! ואלא משום השרת נימין [=שערות] – דבר שאין מתכוון הוא! אמר להו רב נתן בר אושעיא: גברא רבה אמר מילתא, נימא בה טעמא: לא מיבעיא בחול דאסור, אבל בשבת הואיל ואיכא תורת כלי עליו – שפיר דמי, קא משמע לן".
בגמרא דנו בקביעתו של רבי יוחנן שאסור לקנח בחרס בשבת, והמסקנה היא: שאפילו בשבת, שיש תורת כלי על החרס והיה עולה בדעתנו שיש להעדיף ולקנח בו, אסור לקנח בכלי חרס. כלומר, במסקנת הגמרא כלל לא התייחסו לעניין הכשפים, אלא אסרו באופן כללי, ונראה ברור שכלל אין להתייחס לעניין הכשפים, והוא הובא רק כדי להרחיק את השוטים מלהזיק לעצמם. אולם, רש"י החליט שהאיסור שדובר בו במסקנה הוא דווקא בעניין הכשפים, וזה לשונו:
"משום כשפים – כדלקמן בשמעתין [=ומי אמר שבמסקנת הגמרא דובר בכשפים?] [...] לא מיבעיא בחול – שאין איסור טלטול בצרורות, דאסור לקנח בחרס משום כשפים [ושוב, מי החליט שבמסקנת הגמרא ההלכתית דובר בכשפים?], שהרי יכול לקנח בצרור".
כלומר, רש"י מדגיש פעמיים שהאיסור שדובר עליו במסקנה הוא משום כשפים, אך כאמור, ניתן להבין בשופי שהאפשרות הזו נדחתה, ולהסיק שהאיסור הוא משום סכנה, שמא יפצע את עצמו בחדוּת החרס השבור, וכמו שנאמר בסוגיה המרכזית בעמוד הבא (פב ע"א):
"היו לפניו צרור וחרס, רב הונא אמר: מקנח בצרור ואין מקנח בחרס; ורב חסדא אמר: מקנח בחרס ואין מקנח בצרור. מיתיבי: היו לפניו צרור וחרס, מקנח בחרס ואין מקנח בצרור, תיובתא דרב הונא! תרגמא רפרם בר פפא קמיה דרב חסדא אליבא דרב הונא: באוגני כלים".
ובהלכות שבת (כו, ה) רבנו פוסק כרב הונא, ללא שום זכר לכשפים, וכֹה דבריו:
"היה לפניו צרור וחרס, מקנח בצרור; ואם היה החרס מאוגני כלים [=אם חתיכת החרס הזו שבידו נשברה מן החלק העליון המעוגל שבפי כלי החרס], מקנח בחרס" וכו'.
וזו דוגמה נוספת לאופן שבו רש"י מתעוור מן העיקר ומתמקד בהזיות, וכאמור, זו דרכם של המינים: לקחת את הטפל ולזנוח את העיקר, ואף להעצים ולנפח את הטפל, כדי לעקם ולהשחית בו את צלם האלהים שה' יתברך העניק לנו, וכך להכשיר את המחשבה לטמטום ולמינות, כי ללא זיהום הדעת לא יחדרו לשכל האדם הזיות המינות הנחותות של האירופים.
וכבר הוסבר לעיל כיצד ההזיות המאגיות מחריבות ומשחיתות את דעת האדם.
אמנם, בסוף פירושו נאמר שהחשש הוא גם משום סכנה וגם משום כשפים: "קא משמע לן – דלא, אי משום סכנה אי משום כשפים". אך ההזיה הפגאנית כבר חדרה ללבבות, והתוספת הזו, שייתכן שנוספה על-ידי מגיה, לא רק שאין בכוחה לסלק את ההזיה שחדרה ללבבות, אלא שהיא עתה משמשת ככיסוי וכעלה תאנה להחדרת ההזיה הרעילה. על-כל-פנים, במקומות רבים המינים מחדירים הזיות פגאניות תוך הוספת הסתייגות קלה כדי לטשטש את מינותם.
דוגמה שישית
בהמשך הגמרא שם בשבת (פא ע"ב–פב ע"ב) נאמר כך:
"מאי כשפים? כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו קא אזלי בארבא [=בסירה], אמרה להו ההיא מטרוניתא: אותבון בהדייכו! [=הושיבוני ביניכם] ולא אותבוה. אמרה איהי מילתא – אסרתה לארבא, אמרו אינהו מילתא – שריוהא. אמרה להו: מאי אעביד לכו? דלא מקנחיתו לכו בחספא, ולא קטילתו לכו כינא אמנייכו, ולא אכליתו ירקא דאסר גינאה".
הסבר הדברים: שואלים בגמרא מאי כשפים? כלומר, מאין הננו יודעים שיש שאוסרים קינוח בחרס משום כשפים? ומשיבים: רב חסדא ורבה בר רב הונא היו נוסעים בסירה, ואמרה להם גברת אחת שיושיבו אותה ביניהם ולא הושיבוה. אמרה מילה וקשרה את הסירה, אמרו הם מילה והתירו את הסירה. אמרה להם: מה אעשה לכם? כלומר, איך אפגע בכם בכשפים? והלא אינכם מקנחים בחרס, ולא הורגים כינה על בגדיכם, ולא אוכלים ירק שקשר הגנן לאגודה.
נראה שמדובר במקרה שאירע, דהיינו שאכן היה מפגש מעין זה, וחכמים סירבו לשבת לצד אשה זרה ונכריה, ואותה אשה עשתה סצינה וגרמה למוביל הסירה לעצור, וחכמים הרגיעו את העניינים ושכנעו את מוביל הסירה להמשיך בדרכו, ולא להתייחס לאשה הזו. ושאר הדברים נאמרו על דעתה של האשה בלבד, ללמדנו על ההזיות הפגאניות של הבבליים. ודווקא מן הסיפור הזה עולה סכלותו של רש"י, שהרי חכמים מבקשים ללמד אותנו בסיפור הזה, שהמקור לכשפים הדמיוניים הללו הוא בקרב העמים עובדי האלילים, ולא בקרב חכמי ישראל, ובמלים אחרות, מדובר בענייני פולקלור שהוכנסו לגמרא ויש להתייחס אליהם בהתאם.
ואיך רש"י פירש שם? ובכן, הנה לפניכם פירושו: "מטרוניתא – נכרית [=גויה] הייתה; אמרה מילתא – דכשפים [=לחשה לחש כישוף], ואסרתה לארבא [=ועצרה את הסירה ממהלכה], ו[הסירה] לא זזה ממקומה; אמרי אינהו מילתא – על ידי 'שֵׁם טהרה' [כלומר, איך חכמים הניעו את הסירה? באמצעות אמירת 'שם טהרה', דהיינו 'שם קדוש']. דלא מקנחיתו בחספא – שאוכל לעשות לכם כשפים; ולא קטיל לכו כינא אמנייכו – ואין אתם הורגין כינה בבגדיכם; ולא אכליתו ירקא דאסר גינאה – אין אתם מוציאין שום וכרישא ובצל מאגודה שאוגדין הגננים ואוכלים, אלא אתם מתירין האגודה תחילה, שמע מינה: כל הני קשה לכשפים".
שימו לב, רש"י אומר: "שמע מינה: כל הני קשה לכשפים", כלומר לפי הכסיל הזה יש ללמוד את הסיפור הזה כפשוטו ולהסיק ממנו מסקנה שכל הדברים הללו קשים לכשפים. לפי רש"י העולם מנוהל אפוא על-ידי מכשפים ומכשפות! ולא רק מקרב העמים עובדי האלילים, אלא גם מקרב החכמים ע"ה, אשר לפי רש"י היו פועלים גדולות ונצורות באמצעות "שמות קדושים", וכבר ראינו את דברי רבנו לעיל על כל ההזיות המאגיות הללו, ושכל המאמין בהם הוא חבר במועדון הסכלים ומחוסרי הדעת, והנני מוסיף, גם במועדון משחיתי דת האמת.
ומה דעת רבנו בעניין הזה? ראו נא את פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יב–יג), וכֹה דבריו:
"אי זה הוא חובר? זה שמדבר בדברים שאינן לשון עַם ואין להן עניין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילין, עד שהם [=הוזי ההזיות, החוברים, לוחשי הלחשים, והמכשפים עובדי האלילים למיניהם] אומרים, שהאומר כך-וכך על הנחש או על העקרב אינו מזיק, והאומר כך-וכך על האיש אינו ניזוק מהן. ואוחז בידו בעת שמדבר מפתח או סלע, וכיוצא בדברים האלו, הכל אסור. והחובר עצמו שיאחוז בידו כלום [=דבר מה] או שעשה מעשה עם דיבורו, אפילו הראה באצבעו – הרי זה לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְחֹבֵר חָבֶר' [דב' יח, י–יא]".
"אבל אם אמר דברים בלבד ולא הניד לא אצבע ולא ראש ולא היה בידו כלום. וכן האדם שאמר עליו החובר אותן הקולות והוא יושב לפניו ומדמה שיש לו בזה הנאה [כלומר שיש לו מזה תועלת מאגית דמיונית], מכין אותו מכת מרדות, מפני שנשתתף בסכלות החובר, וכל אותן הקולות והשֵּׁמות המשונים והמכוערים 'לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם' [יר' י, ה]".
הנה למדנו, כי השימוש בשמות המשונים והמכוערים הללו, דהיינו אמירתם כלחש וכסגולה, היא איסור תורה מפורש אשר נוגע לאיסורי עבודה-זרה! כמו כן, רבנו מבהיר שמדובר בעניין שהוא הבל מהובל, ואין לו שום משמעות ואמיתות: "לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם". וכל טמבל שמאמין שיש זיק של אמת בהזיות הללו הינו חבר במועדון הסכלים ומחוסרי הדעת, וכבר ראינו לעיל את שתי הלכות רבנו החשובות ואף המכוננות שבסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא.
והנה לפניכם גם דברי התורה בעניין זה:
"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר [=לוחש לחשים ומדמה שיש בהם תועלת] וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג).
ונצרף גם את דברי רבנו במורה (א, סב) בעניין ה"שמות הקדושים":
"וכאשר מצאו הרשעים הבערים את הלשונות הללו, מצאו מקום לשקֵּר ולדבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני. ואחר-כך נכתבו אותם הכְּזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות [הקדושים] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".
והנני חוזר ומדגיש: "בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון".
כלומר, האמונה שיש תועלת מאגית בשמות הקדושים הללו היא שפל השפלות המחשבתית! שהרי רבנו מלמד כי השמות הללו הינם הזיות ודמיונות "שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון". ואכן, כל מי שלמד רק מעט מדעים יבין שלא ניתן לשנות את טבע המציאות בכישופים... ואין זו הפעם הראשונה שרש"י נכשל ונחבל בהזיות הללו של ה"שמות הקדושים", ראו: חלק כג, חלק נד (במבוא, ובדוגמה ז). "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תה' פב, ה).
Komentarze