רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק עד)

עודכן: לפני יום 1

כב. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת משפטים – המשך


דוגמה ראשונה


בשמות (כג, ב) נאמר כך: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת", ושם פירש רש"י: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת – יש במקרא זה מִדְרָשֵׁי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו". כלומר, לפי רש"י יש לפנינו פסוק יוצא-דופן שפשטו אינו מתפרש על-פי מדרשי חז"ל! ובמלים אחרות, יש בדברי רש"י הללו הוכחה נוספת לשיטתו להשתמש במדרשי חז"ל כאמצעי לפירוש פשטי המקראות, וזו סכלות חמורה.


זאת ועוד, מהמשך פירושו עולה ומתחדדת התובנה בעניין סכלותו, שהרי היינו חושבים שאותם המדרשים שרש"י מזכיר הינם מדרשים ואגדות שפשטיהם עוסקים בענייני הנמנעות וההזיות, ולכן הפסוק לפי דמיונו של רש"י אינו "מיושב בהן על אופניו". ובכן, הדרשות שרש"י מצטט בהמשך פירושו אינן דרשות אגדיות אלא דרשות הלכתיות! ודווקא בהן רש"י קובע שהפסוק אינו מתבאר על-פיהן! ובמלים אחרות, כאשר מדובר בדרשות אגדיות של חז"ל הוא מחדיר את פשטיהן כפירוש לפשט פסוקי התורה, אך כאשר מדובר במדרשי הלכה מובהקים הוא מחליט באופן שרירותי והזוי לחלוטין, שהמדרשים הללו אינם ראויים לפרש את הפשט!


והנה לפניכם המשך דבריו בפירושו הנדון:


"מכאן דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד, וסוף המקרא דרשו: 'אחרי רבים להטות', שאם יש שנים במחייבין יותר על המזכין, הטֵּה הדין על פיהם לחובה ובדיני נפשות הכתוב מדבר, ואמצע המקרא דרשו: 'ולא תענה על ריב', על רב, שאין חולקין על מופלא [הדיין הבכיר] שבבית-דין, לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלין תחלה, שיאמרו את דעתם. לפי דברי רבותינו כך פתרון המקרא: 'לא תהיה אחרי רבים לרעות' לחייב מיתה בשביל דיין אחד, שירבו המחייבין על המזכין. 'ולא תענה על הרב לנטות' מדבריו, ולפי שהוא חסר יו"ד דרשו בו כן. 'אחרי רבים להטת' ויש רבים שאתה נוטה אחריהם, ואימתי, בזמן שהן שנים המכריעין במחייבין יותר מן המזכין, וממשמע שנאמר: 'לא תהיה אחרי רבים לרעות' שומע אני אבל היה עמהם לטובה, מכאן אמרו: דיני נפשות מטין על-פי אחד לזכוּת ועל-פי שנים לחובה".


יש בדברי רש"י ערבובי עניינים שמנוסחים בעילגות לשונו הידועה, ועל-כל-פנים דבר חשוב למדנו מפירושו הזה ביחס למינותו ולסכלותו: רש"י אומר על מדרשי ההלכה שהוא מעתיק שלא ניתן לבאר את פשט הפסוק לפיהם, וזו סכלות חמורה ואף מינות, מפני שכפי שנראה לקמן, דווקא לאור מדרשי ההלכה הללו האמורים יש לבאר ולהסביר את הפסוק, כי לא מדובר כלל במדרשי אגדה! אלא במדרשי הלכה שנאמרו במסורת התורה-שבעל-פה שכך יש להבין ולהסביר את הפסוק לעם-ישראל, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות סנהדרין (ח, א ואילך):


"בית-דין שנחלקו, מקצתן אומרים זכאי ומקצתן אומרים חייב – הולכין אחר הרוב, וזו מצות עשה של תורה, שנאמר: 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת' [שמ' כג, ב]. במה דברים אמורים? בדיני ממונות, ובשאר דיני איסור והיתר, וטמא וטהור, וכיוצא בהן. אבל בדיני נפשות, אם נחלקו בזה [=באותו] החוטא, אם ייהרג או לא ייהרג, אם היו הרוב מזכין – זכאי, ואם היו הרוב מחייבין – אינו נהרג עד שיהיו המחייבין יתר על המזכין שניים. מפי השמועה למדו, שעל זה הזהיר בתורה ואמר: 'לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת' [שמ' שם]. כלומר, אם היו הרוב נוטין לרעה להרוג, לא תהיה אחריהם עד שיטו הטיה גדולה ויוסיפו המחייבין שניים, שנאמר: 'לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת' [שמ' שם] –הטותך לטובה על-פי אחד, ולרעה על-פי שניים. וכל אלו הדברים קבלה הם".


נמצא אפוא, שלא רק שרש"י לא ידע את מסורת התורה-שבעל-פה שניתנה ונמסרה לנו איש-מפי-איש עד משה רבנו בהר סיני, אלא שהוא טען שלא ניתן לפרש את פשט פסוקי התורה לפי מסורת התורה-שבעל-פה! ובזה הוא חלק למעשה על פירושו של משה רבנו לפסוקי התורה, ויתרה מזאת, הוא חלק בזה למעשה על פירושו של ה' יתעלה, אשר מסר את הפירוש הזה למשה רבנו בהר סיני. שהרי לפי רש"י, כל המדרשים שהוא מעתיק הן דרשות בעלמא!


קצרו של דבר, רש"י לא נמנה על מעתיקי השמועה, ההיפך הגמור, הוא היה מין וסכל אשר החריב את דתנו והרחיק מעם-ישראל את מסורת התורה-שבעל-פה, ובמקומה החדיר לעמֵּנו את שלל הזיות פשטי אגדות חז"ל, ואף עיוות אותן באופנים שיוסיפו חטא על פשע, למען ספות הרווה את הצמאה, והִתעה את עם-ישראל בדרכי ההזיות, בנתיבי הבל שווא ומדוחים.


והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד השמיני משלושה-עשר יסודות דתנו: "והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה רבנו ע"ה, ושהיא כולה מפי-הגבורה, כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה' הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה 'דיבור'. [...] וכן פירושה המקובל גם הוא מפי-הגבורה, וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילין וזולתם, היא עצמה הצורה שאמר ה' למשה ואמר לנו, והוא רק מוביל-שליחות נאמן במה שהביא. והדיבור המורה על היסוד הזה השמיני הוא אמרוֹ: 'בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְיָ שְׁלָחַנִי... כִּי לֹא מִלִּבִּי' [במ' טז, כח]".


ומה דינו של המערער על יסוד מיסודות הדת? ובכן, הנה המשך דברי רבנו שם:


"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


דין נוסף שרש"י מסרב לפרש באמצעותו את הפסוק אף הוא בגדר מסורת תורה-שבעל-פה, והנה פסק חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ח): "דיני ממונות והטומאות והטהרות – מתחילין מן הגדול שבדיינין ושומעין את דבריו, ודיני נפשות – מתחילין מן הצד, ואין שומעין דברי הגדול אלא באחרונה". והואיל ודין זה מובא במשנה (סנהדרין ד, ב): "דיני נפשות מתחילין מן הצד" ואין חולק עליו בגמרא שם (סנהדרין לו ע"א), קרוב לוודאי שאף דין זה הוא בגדר מסורת תורה-שבעל-פה שנשמעה ונמסרה לנו אף היא איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה בהר סיני.


ולסיום עניין זה נחדד תובנה מסוימת בהבנת סכלותו של רש"י: הוא לא הבחין בין שני סוגים שונים לחלוטין של מדרשי ההלכה: בין מדרשי הלכה קדומים שהם פירושים שנמסרו לנו לפסוקי התורה ונמסרו לנו על-ידי משה רבנו בהר סיני, לבין מדרשי הלכה שבאמצעותם חז"ל חידשו דינים בדרכי המדרש (ומדובר בעיקר בדינים ובעניינים שתוקפם מדרבנן, וכדלקמן).


והנה לפניכם שוב דברי רש"י לעיל: "מכאן דרשו [...] וסוף המקרא דרשו [...] ואמצע המקרא דרשו [...] לפי דברי רבותינו כך פתרון המקרא [...] ולפי שהוא חסר יו"ד דרשו בו כן [...] מכאן אמרו" וכו'. כלומר, אין ספק שנדמה לו לרש"י-שר"י, שכל הדרשות הללו הן דרשות שאין להן זיקה לדיני התורה שנמסרו לנו ממשה רבנו ע"ה בהר סיני, שהרי אין שום זכר בדבריו לכך שמדובר במסורת תורה-שבעל-פה, ואדרבה! יש ראיה מדבריו לכך שמדובר בדרשות בעלמא, שהרי רש"י אומר בראש דבריו שלא ניתן לפרש את פשט הפסוק לפי דרשות חז"ל הללו!


קצרו של דבר, מהעיון שערכנו לעיל עולה באופן ברור, שרש"י סבר שכל הדרשות הללו הן דרשות שמנותקות לחלוטין מדין תורה, דהיינו דרשות שמבטאות לכל היותר דינים דרבנן. ובמלים אחרות, רש"י לא ידע להבחין בין מדרש הלכה שנמסר לנו מפי משה רבנו, לבין מדרש הלכה שאין לו שום קשר לסיני, אלא חכמים חידשוהו במשך הדורות ותוקפו הוא מדרבנן; עוד עולה בבירור, שרש"י כלל לא הבין את תפקידם של מדרשי ההלכה לעומת מדרשי האגדה.


ועתה נֹאמר משהו בעניין מדרשי ההלכה הקדומים וחידושי הדינים בשלוש-עשרה המידות. בעניין מדרשי ההלכה הקדומים אומר רבנו בהקדמתו לפירוש-המשנה (עמ' ב):


"כל המצוות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני. והנה לך משל, אמר לו ה': 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים' [ויק' כג, מב], וגם הודיעוֹ ה' יתעלה שסוכה זו חובת הזכרים ולא הנקבות, ואינה חובה לחולים ולא להולכי דרכים, ואין מסכּכין אותה אלא בדבר הצומח מן הארץ, ואין מסכּכין אותה לא בצמר ולא במשי ולא בכלים ואפילו מן הצומח בארץ כגון המחצלות והבגדים, והאכילה והשתיה והשינה יהיו בה כל שבעת הימים, ולא יהא חללהּ פחות משבעה טפחים אורך על שבעה טפחים רוחב, ולא יהא גבההּ פחות מעשרה טפחים. וכאשר בא השליח [משה רבנו] עליו השלום קיבל את המצוה הזו [=הפסוק] וביאורה [=פירוש הפסוק והלכותיו], וכך כל השש-מאות-ושלש-עשרה המצות הן ופירושיהן, המקרא כתוב במגילות והפירוש על-פה".


ובעניין חידושי הדינים האמורים לעיל אומר רבנו בהקדמתו לפירוש-המשנה (עמ' יא):


"נמצא לפי הכללים שהקדמנו, שכל הדינים הקבועים בתורה נחלקים לחמשה חלקים: החלק הראשון: הפירושים המקובלים ממשה שיש להם רמז בכתוב או שאפשר ללמדם באחת המידות, וזה אין בו מחלוקת כלל, אלא כל זמן שיאמר אדם קיבלתי כך וכך מסתלק כל ויכוח; החלק השני: הם הדינים שבהם אמרו שהם 'הלכה למשה מסיני', ואין עליהם ראיה כמו שאמרנו, וגם זה ממה שאין בו מחלוקת; החלק השלישי: הם הדינים שנלמדו באחת המידות, ובהם נופלת מחלוקת כמו שאמרנו, ונפסק בהם הדין כדעת הרוב לפי הכללים שהקדמנו [...] אבל אתה, אם תסתפק במשהו, ודאי לא תסתפק במחלוקת בית-שמאי ובית-הלל באמרם: מכבדין את הבית ואחר-כך נוטלין לידים או נוטלין לידים ואחר-כך מכבדין את הבית, שאין אחת משתי הסברות מקובלת ממשה ולא שמעהּ מסיני, וסיבת מחלוקתם כמו שאמרו שאחד מהם אוסר להשתמש בעם-הארץ והשני מתיר, וכן כל הדומה למחלוקות אלו שהם סעיפי-סעיפי-סעיפים [ומדברי רבנו הללו עולה שרוב הדינים הללו הם דינים דרבנן ותוקפם מדרבנן]".


ושימו לב מה אומר רבנו בהמשך דבריו שם בעניין הטועים לסבור שחידושי החכמים הנלמדים בשלוש-עשרה המידות הם דברי קבלה שנמסרו לנו ממשה רבנו ע"ה בסיני, ובמלים אחרות, בעניין המערבּבים בין הקטגוריות של התורה-שבעל-פה שרבנו ביאר לעיל, וכֹה דבריו:


"אבל סברת מי שחשב שגם הדינים שיש בהם מחלוקת קבלה ממשה, ונפלה בהם מחלוקת מחמת טעות בקבלה או שכחה, ושהאחד צודק בקבלתו והשני טעה בקבלתו, או ששכח, או שלא שמע מרבו כל מה שצריך לשמוע, ומביא ראיה לכך מה שאמרו: 'משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות' – הנה זה חַי ה' דבר מגונה ומוזר מאד, והוא דבר בלתי נכון ולא מתאים לכללים, וחושד באנשים שמהם קיבלנו את התורה – וכל זה בטל. והביא אותם לידי השקפה נפסדת זו מיעוט ידיעת דברי חכמים הנמצאים בתלמוד, לפי שמצאו שהפירוש מקובל ממשה, וזה נכון לפי הכללים שהקדמנו, אבל הם לא הבדילו בין הכללים המקובלים והחידושים שנלמדו [בדרכי העיון]".


כלומר, לפי רבנו, הערבוב בין הדינים שחידשו חכמים בשלוש-עשרה-המידות לבין הדינים שקיבלנו ממשה רבנו ע"ה בסיני, לא רק שהוא "דבר מגונה ומוזר מאד", ולא רק שהמערבּב הזה "חושד באנשים שמהם קיבלנו את התורה", אלא שהוא גם סכל גמור בהבנת התלמוד: "והביא אותם לידי השקפה נפסדת זו מיעוט ידיעת דברי חכמים הנמצאים בתלמוד". ואם תבקשו לידע: ומדוע יש בערבוב הזה חשד באנשים שמהם קיבלנו את התורה? ובכן, מי שמערבּב בין העניינים יכול לשגות בשתי השקפות נפסדות: או שהוא יסבור שחכמים ע"ה הוסיפו על דיני התורה במה שהם החליטו שדיני דרבנן הם דינים שנמסרו לנו ממשה רבנו, או שהוא יסבור שחכמים גרעו מדיני התורה וקבעו שפירושים מסוימים שקיבלנו ממשה רבנו הינם דרשות בעלמא, דהיינו דרשות פרשניות או דרשות שנועדו להוסיף דינים מחודשים. וכך או כך הוא גם ישגה במחשבה שחכמים ע"ה לא היו בקיאים במסורת התורה-שבעל-פה.


ורש"י לעיל סָכל בעניין הזה שרבנו מציין לעיל בשינוי קל: רבנו דיבר על מי שהוסיף על דיני התורה וסבור שדינים מחודשים של חכמים הם דינים מקובלים בסיני; ואילו רש"י לעיל גרע מדיני התורה שהרי הוא עקר דינים דאורייתא וסבר שהם דרשות בעלמא שכל מהותן מדרבנן. ומי שמוסיף על דיני התורה חושד בחכמים שלא ידעו את מסורת התורה-שבעל-פה, אך מי שגורע גם חושד בחכמים שהם שיבשו את מסורת התורה-שבעל-פה, וגם מערער את כוחם של דינים שניתנו לנו בסיני ומורידם לדרגת דיני דרבנן, ונראה לי שהעוקר הזה חמור יותר.


והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות הדת: