top of page

רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק עג)

אפתח חלק זה בדברי הסיכום של דוד אקסלרוד בסרטונו על רש"י ("רש"י את נעמן" וכו', דקה 38:45 ואילך), להלן תמצית מסקנותיו ביחס לפירוש רש"י-שר"י (ערכתי קלות את דבריו):


"ניתן לקבוע, כי מחבר פנטזיות אינפנטיליות שכאלה חכם גדול לא יכול להיות, וכדי שכסיל כזה יהפוך לפרשן-על חייבים להתקיים שני תנאים [...] והתנאי השני להפיכת כסיל לפרשן-על – להקת מעודדים. בספרות התורנית נוצר מדור שלם: פרשני רש"י, ומדור זה בפני עצמו הוא הודאה באיוולת: איך זה שצריך פירוש על פירוש שמתיימר להיות פשט? [...] על-כל-פנים, קשה להמעיט במידת השפעת פירושו על עיצוב פני היהדות, מאות שנים שרוב נערי ישראל אינם לומדים תורה אלא פירוש רש"י על התורה, שזה שני דברים שונים – ורק לחשוב על לפחות 1483 תיקוני נוסח תלמוד שהחדיר למורשתנו, עד שאין זו תורת משה כבר, אלא תורת רש"י: כל מיני מושגי אלילות והגשמוֹת ה' תפסו אחיזה בחסות הזיותיו, וכבר הזהיר אותנו הרמב"ם מהפרשנות המעֻוותת של רש"י [...] [והוא מצטט את דברי רבנו בהקדמה למורה:] 'וראיתי עוד שאותן הדרשות כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים לא יקשה לו מהן מאומה, כי אין הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות מרחיק את הנמנעות'. מה פירוש הדבר שהאדם אינו מבחין בין פשט לדרש? הדבר מעיד על העדר חשיבה ריאלית, לא זו בלבד שהאיש עצמו 'חי בסרט', אלא שהוא גם גרר אתו לאותו הסרט המשעמם את היהדות כולה".



ולאחר שראינו את מסקנותיו של אקסלרוד נמשיך לעיין בפירוש רש"י למסכת שבת.


דוגמה ראשונה


בגמרא (סב ע"ב) נאמר כך:


"שלושה דברים מביאין את האדם לידי עניות, ואלו הן: המשתין מים בפני מטתו ערום, והמזלזל בנטילת ידים, ושאשתו מקללתו בפניו. [1] המשתין מים בפני מטתו ערום, אמר רבא: לא אמרן אלא דמהדר אפיה לפורייה, אבל לבראי [המשתין מחוץ למיטתו] – לית לן בה. ומהדר אפיה לפורייה נמי לא אמרן אלא לארעא, אבל במנא [המשתין בכלי] – לית לן בה; [2] ומזלזל בנטילת ידיים, אמר רבא: לא אמרן אלא דלא מְשָׁא כלל, אבל משא ולא משא – לית לן בה. ולאו מלתא היא, דאמר רב חסדא: אנא משאי מלי חֻפנאי מיא, ויהבו לי מלי חֻפני טיבותא; [3] ושאשתו מקללתו בפניו, אמר רבא: על עסקי תכשיטיה. והני מילי – הוא דאית ליה ולא עביד".


ביאור הדברים: בגמרא נאמר שמי שמשתין מים כלפי מיטתו מביא על עצמו עניות, ואיך אפשר להבין עניין זה? וכי יעלה על הדעת שאדם ישתין במיטתו? ובכן, מיטותיהם לא היו כמיטות של ימינו שיש להן מזרן עבה על-גבי לוח עץ, אלא, נראה לי שהייתה להם באותם הימים אפשרות להשתין על-גבי המיטה בעוד האדם שוכב והשתן היה נוזל מתחת למיטה. כלומר, המיטה עצמה הייתה מסורגת ועליה היו מניחים מחצלת וכיו"ב שאינה סופגת את השתן כמו מזרן. כך שהייתה אפשרות לאדם להשתין בעודו שוכב על מיטתו והשתן היה נוזל על הקרקע שתחת המיטה, ובבוקר האדם היה יכול לנקות את העפר שתחת מיטתו וכן לנגב את המקום במחצלתו שבו נגע השתן, ובדרך זו הוא היה פוטר את עצמו מלקום מן המיטה באמצע הלילה.


וזו גם הסיבה שנאמר בגמרא שמדובר באדם שהוא ערום דווקא, שהרי אם הוא לבוש, קרוב לוודאי שהוא ייצא החוצה להשתין, אך אדם שהוא ערום (ובימיהם נהגו לישון ערומים כי עניים היו) עלול להתעצל לקום ולהתלבש כדי לצאת החוצה, ויש אפשרות שיעשה צרכיו בחדרו.


כמובן שאדם בריא שישתין במיטתו ירגיל את עצמו לעצלות ולטינוף, ומשתי המידות הרעות הללו חכמים ביקשו להרחיק, ולכן חז"ל הזהירו שמי שינהג-כן יביא על עצמו עניות. ופשט מדרש זה לא רחוק מן המציאות, כי מי שהוא עצלן כֹּה גדול עד שלא אכפת לו שהטינוף ידבק במיטתו, אין ספק שהוא לא יהיה מסוגל לנהוג בחריצות ובנקיות הנדרשות להצלחה בחיים.


ואיך רש"י פירש את המדרש הזה? ובכן, הנה פירושו לפניכם:


"לידי עניות – דאמרינן בערבי פסחים: שָׂרָא דעניותא נביל שמיה, ונביל קרי ליה, ואוהב מקום מיאוס [פסחים קיא ע"ב], ומשתין מים לפני מטתו – היינו מיאוס".


כלומר, לפי רש"י יש שר שמימי שממונה על העניות ושמו נבל או נביל, והוא אוהב מקומות מאוסים, ומהמשך פירושו לקמן עולה שמדובר במלאך! ואיך יעלה על הדעת שמלאך ייקרא נבל? ושמלאך ה' צבאות אוהב את המקומות המאוסים? ואם האדם יהפוך את מיטתו למקום מאוס, אותו שר שמימי ששמו נבל יהפוך את מיטתו למקום משכנו, וישפיע על האדם מהילתו המאוסה באופן מאגי בלתי-ברור כך שאותו האדם המטונף יסבול מעניות! ברור אפוא כי רש"י הטיפש לא הבין כלל את מטרתם החינוכית של חז"ל, ובשל שקיעתו בהזיות הוא פירש כל עניין באופן מאגי נחות שמעיד על סכלות, וכך גם בעניין המשתין על מיטתו וכאמור לעיל.


רש"י מביא לעיל "ראיה" לפירושו הדמיוני ממסכת פסחים (קיא ע"ב), הבה נבחן אפוא את האמור שם, ונראה שהבנתו הנחותה את מדרשי חז"ל גרמה לו לשקוע עמוק מאד בסכלות:


"פַּארֵי [=מורסן] בביתא – קְשִׁי לעניותא. נַשְׁוַרָא [=פירורים] בביתא – קשי לעניותא, [ו]בלילי שבתות ובלילי רְבָעִיּוֹת [בלילי ימי רביעי] – שרו מזיקין [שׁוֹרים השדים ובניהם] עילויה [על המורסן והפירורים]. איסרא [=שר] דמזוני נקיד שמיה, איסרא [=שר] דעניותא נבל שמיה".


ובכן, אין צל של ספק לנבונים שגם מדרש זה נועד להרחיק את בני האדם מן העצלות ומן הטינוף, כלומר, לחנך את בני האדם לחריצות ולנקיות, וזו הסיבה ש"השר הממונה" על המזונות נקרא "נקיד", מלשון ניקוי ונקיות (ונראה שזו הסיבה שמלאכת הוצאת הגידים נקראה "ניקוד", ובימינו שיבשוהָ המינים וקוראים לה ניקור). ומצבם של המוני יהודי בבל היה כֹּה שפל מבחינה אנושית ומחשבתית, עד שהיה צורך להרחיקם מן העצלות והטינוף באמצעות איומים על שדים דמיוניים שירחשו על המורסן והפירורים, וברוך מחסֵּר הדעות ובוחר בשְּׁטָאִים.


ועתה לפירוש רש"י אשר שקע עמוק בהבנת המדרשים כפשוטם, ואף בעבודה-זרה:


"איסרא דמזוני – מלאך הממונה לזמן מזונות; נקוד שמיה – לשון נקידו כמו 'מנקד חצירו' [=מנקה חצרו (ביצה ח ע"ב, ועוד)] לפיכך אינו רוצה שיהו פרורים נשלכים לידרס ברגל; איסרא דעניותא נבל שמיה – ושמא נכנס לבית שהוא רואה שאינן נוהגים מנהג נקיות בפת".


רש"י סבר שה"מלאך הממונה לזמֵּן מזונות", "אינו רוצה שיהיו פירורים נשלכים שידרסו ברגליים". בנוסף לכך הוא חשש, שמא השר הממונה על העניות ייכנס לבית ויראה "שאינן נוהגים מנהג נקיות בפת" – ואלה הן כאמור פרשנויות נחותות מאד אשר מעידות על מחשבה מאד רדודה. כמו כן, רש"י המציא איסור נוסף והוא האיסור לדרוך על הפירורים, כלומר, הוא הרחיב את המדרש הזה, והתוספת הזו והאחֵרות מחדירות את ההזיה שמדובר בפשט.


אך יתרה מזו, כאמור, מדובר גם בעבודה-זרה, שהרי לפי רש"י הסיבה שהאדם מחויב לטאטא את הפירורים מביתו היא כדי שלא להעלות את חמתם של המלאכים הדמיוניים הללו הממונים על המזונות ועל העניות – ובמלים אחרות, הוא עובד את אותם המלאכים מיראה!


והנה לפניכם ארבע פְּסקות מן המאמר: "נטילת ידיים – לברך לפני או אחרי הנטילה?".


למדנו לעיל, שמי שעובד עבודה-זרה כדי שלא יגיע לו נזק הוא בגדר עובד עבודה-זרה, וכך היה דרך העבודה-הזרה הקדומה: לעבדה כדי שלא יגיע נזק דמיוני לעובדיה התועים. ברם, בהלכות עבודה-זרה (ג, יא) חז"ל ורבנו פוסקים שמי שעובד מיראה אינו חייב סקילה, וכֹה דבריהם:


"העובד עבודה-זרה מאהבה כגון שחשק בצורה מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, או שעבדהּ מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה, אם קיבלהּ עליו באלוה חייב סקילה. ואם עבדהּ כדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור [מסקילה אך עובר על לאו וחייב מלקות מן התורה וכפי שנלמד לקמן]".


וברור שדינו של העובד מיראה חמור ממי שרק מודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ, שהרי העובד מיראה גם מודה בה במעשיו וגם עובדהּ! והמודה בעבודה-זרה שהיא אמת הרי הוא מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, וכפי שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י), וכֹה דבריו: "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה הוא לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא גם כופר בכל התורה כולה, וכן פוסק רבנו שם (ב, ז): "מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא [...]. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [...] וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


מה יהיה אפוא דינו של מי שגם עובד מיראה? גם אם לא סקילה, הרי שעוון גדול מאד בידו.


עד כאן מתוך המאמר האמור.


בנוסף לסכלות ולעבודה-זרה, מה עוד ניתן ללמוד על רש"י מפירושו הנדון? ובכן, לפי רש"י לא מדובר במדרשים שנועדו לחנך את ההמון למידות טובות באופן שמותאם לרמתם המחשבתית הנחותה, אלא במדרשים שמתארים "סתרי תורה"! שהרי מדובר בעניינים נשגבים כביכול אשר מתארים את פעולות המלאכים עלי-אדמות! ופרשנותו היא הטינוף הגדול ביותר.


אגב, הטור בספרו "ארבעה טחורים" וכן קארו הקראי בספרו "שולחן המינים" הלכו בדרכו של רש"י ופסקו את ההזיות הללו הלכה למעשה! והנה לפניכם דברי שני צלמי הטחורים:


"לא ישתין בפני מטתו ערום דארבעה דברים הקב"ה שונאן ואחד מהן המשתין מים לפני מטתו ערום [והוא ממשיך ומצטט שם את המדרש האמור במסכת שבת]" (טור, או"ח, רמא).


ובעקבותיו נכשל ונחבל קארו הנרצע:


"אחד מהדברים ששונא הקדוש-ברוך-הוא, המשתין בפני מטתו ערום. המשתין לפני מטתו, ערום, מביא לידי עניות; ולא אמרן, אלא דמהדר אפיה לפוריא, אבל לבראי לית לן בה; ודמהדר אפיה לפוריא נמי לא אמרן, אלא בארעא, אבל במנא לית לן בה" (שם).


מקור התוספת שבראש דבריהם היא במדרש שבמסכת נדה (יז ע"א): "ארבעה דברים הקב"ה שונאן [...] ומשתין מים ערום לפני מטתו". על-כל-פנים, הטחור ותלמידו קארו הקראי לא ידעו ולא יבינו שמדובר במדרשים שנועדו לחנך לחריצות ולנקיות, והחדרת העניינים המובאים במדרשים הללו כפשוטם לתוך ספרות הלכתית-פשטנית גררה עמה שתי הזיות:


1) ההזיה שהאיסור להשתין מים בפני המיטה הוא כאיסור עבודה-זרה, שהרי על שניהם נאמר שהקב"ה "שונאן" – ומי שמחדיר לעצמו הזיות ליסודות-הדת סופו שהוא יחריב את יסודות הדת האמיתיים, וכך אירע לקארו הקראי, ראו: "קארו הקראי – מגדולי משמידי דת האמת".


2) ההזיה שהשתנת מים בפני המיטה גורמת לעניות – והחדרת הזיה מאגית למחשבה סופה להחריב את השכל כליל, כי היא פורצת פרצה בחומות הדעת ומזמינה הזיות נוספות.


***

טרם סיימנו את ניתוח המדרש שבמסכת שבת, והנה הקטע שטרם עסקנו בו:


"שלושה דברים מביאין את האדם לידי עניות, ואלו הן: [...] [2] ומזלזל בנטילת ידיים, אמר רבא: לא אמרן אלא דלא מְשָׁא כלל, אבל משא ולא משא – לית לן בה. ולאו מלתא היא, דאמר רב חסדא: אנא משאי מלי חֻפנאי מיא, ויהבו לי מלי חֻפני טיבותא [רב חסדא היה עשיר]; [3] ושאשתו מקללתו בפניו, אמר רבא: על עסקי תכשיטיה. והני מילי – הוא דאית ליה ולא עביד".


לפי רבא, האזהרה החמורה נאמרה במי שאינו נוטל את ידיו כלל, אבל מי שאינו נוטל כראוי – ומהמשך המדרש עולה שמדובר במי שלא רוחץ את ידיו בכמות המים הנדרשת בהלכה – "לית לן בה", כלומר הוא אינו נכלל באזהרה המדרשית הזו. רב חסדא שולל את דברי רבא, וטוען שיש לנטול במים רבים ככל שניתן. ונראה לי שמאחורי המדרש עומדת מחלוקת בכמות המים הנדרשת לנטילת ידיים: לפי רבא די ברביעית מים וכמו שנפסק להלכה, ולפי רב חסדא על האדם ליטול את ידיו בשפע, ורק כאשר אין לו די מים יסתפק ברביעית מים לנטילת ידיו.


על-כל-פנים, ברור שמטרת המדרש הזה, כמו קודמו, היא לעורר את בני האדם לנקיות, ולכן, לדעת רבא במדרש, מי ששוטף בכמות מים כלשהי את ידיו לא רובץ עליו האיום המדרשי. לעומת זאת, לדעת רב חסדא יש לנטול את הידיים בשפע, וברור שגם לדעתו הסיבה היא משום נקיות, אלא שהוא הוסיף טעם מדרשי בתלותו את הצלחתו הכלכלית בנטילת ידיים בשפע, וכנראה שנחיתותם המחשבתית של יהודי בבל הכריחה לחנך באמצעות טעמים מדרשיים. ואף שמדובר במציאות חשוכה מאד השונה לחלוטין מימינו, דרכם זו של חז"ל, שלא ברצונם, גרמה לנזקים עצומים לדת משה, כי המינים הפכו באמצעותה את דת משה לדת פגאנית.


ראיה נוספת שמדובר במדרש, עולה מכך שהלכה למעשה חכמים פסקו שאין צורך לנטילת ידיים ביותר מרביעית מים, ויתרה מזאת, ניתן לכתחילה גם לעטוף את הידיים בְּבַד ולאכול ללא נטילת ידיים, ושתי ההלכות הללו הן לכתחילה, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות ברכות: "וכמה שיעור המים? רביעית לכל שתי ידיים" (ו, ה); "לט אדם את ידיו במפה ואוכל בהן פת [...] אף-על-פי שלא נטל ידיו" (ו, יט) – ואם אכן הקב"ה מוריד שפע גדול למי שנוטל את ידיו בשפע, איך יעלה על הדעת שחכמים יפסקו הלכה למעשה שדי לנטול את הידיים ברביעית מים?


ומי שיבין מדרש זה כפשוטו, דהיינו שנטילת ידיים "מורידה שפע", לא רק שהופך את מצות חכמים לסגולה מאגית-פגאנית שבאמצעותה "מורידים שפע" מבורא-עולם, אלא שהוא עלול לשקוע בהזיות שהצלחתו בחיים אינה תלויה במידת חריצותו אלא בענייני סגולות דמיוניים. ויתרה מזאת, מי שסובר שהוא מסוגל "להוריד שפע" מבורא-עולם באמצעות סגולות נבובות או בדרך אחרת כלשהי, בהכרח גם סבור שהוא מסוגל להשפיע על בורא-עולם, שהרי לפי דמיונו פעולתו משפיעה ומפעילה את בורא-עולם, וגורמת לו בהכרח להוריד לו שפע.


ובכלל, איך יעלה על הדעת שמי שיזלזל בכל המצוות אך יקפיד לנטול את ידיו בשפע מים, שהוא יהיה רצוי לפני הקב"ה? אלא ברור שמדובר במדרש שנועד לזרז לחריצות ולנקיות.


ועתה לרש"י, והנה פירושו לפניכם:


"משא ולא משא – שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים, כגון רביעית מצומצם".


כלומר, לפי רש"י, מי שנוהג כהלכה ונוטל ידיים ברביעית מים הוא בגדר של "אינו רוחץ ומשפשף יפה", ובזה הוא מבטל את פסק חכמי המשנה והתלמוד אשר פסקו הלכה לכתחילה שיש לנטול ידיים ברביעית מים ודי בכך למי שירצה. וכמובן שדברי רש"י הללו נובעים מהבנת המדרש כמקור הלכתי, וכן מהבנת דברי רב חסדא שיש לנטול בשפע, כסגולה מאגית.


בעקבותיו של רש"י צעדו שני השוטים שנזכרו לעיל: הטחור והקראי, וזה לשון הטחור:


"וכל המזלזל בנטילת ידיים בא לידי עניות [...] ואף על פי ששיעורם ברביעית יוסיף ליטול בשפע דאמר רב חסדא: אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא" (גו"ח, קנח).

וכך כותב גם קארו הקראי (גו"ח קנח, י): "אף-על-פי ששיעורם ברביעית, יוסיף ליטול בשפע, דאמר רב חסדא: אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא".


וזה כנראה המקור לבהלה ליטול ידיים בשפע, וכמו שאנחנו רואים אצל צאצאי המינים בימינו, אשר נוטלים ידיים בכמויות גדולות של מים, ויש שאף ממלאים שוב ושוב את הנטלה. לפיכך, מצוה גדולה ורבה בימינו ליטול את הידיים דווקא באופן מצומצם, כדי להוציא מליבם של השוטים שמצות נטילת ידיים הינה סגולה מאגית-פגאנית, שתכליתה "להוריד שפע".


ולשם ההשוואה, ראו נא את פסק רבנו בעניין המזלזל בנטילת ידיים (ברכות ו, כ):


"ואסור לזלזל בנטילת ידיים, וציוויים הרבה ציוו חכמים על נטילת ידיים, והזהירו על הדבר. אפילו אין לו מים אלא כדי לשתות, נוטל ידיו במקצתן, ואחר כך אוכל, ושותה מקצתן".


כלומר, רבנו רומז שמדובר ב"אזהרות" שנועדו לחנך את הציבור שלא יזלזלו בנטילת ידיים, ותו לא – שהרי אם היה מדובר באזהרות פשטניות אין ספק שהוא היה מצטט אותן בהלכה, וכמו שעשה להבדיל קארו הקראי, וזה לשונו בשולחן ההזיות הנחותות (גו"ח קנט, ט): "צריך ליזהר בנטילת ידיים, שכל המזלזל בנטילת ידים חייב נידוי, ובא לידי עניות, ונעקר מן העולם".


ולסיום עניין זה אעיר, שהעניין השלישי "שאשתו מקללתו בפניו", תכליתו להרחיק את האדם מן הכיליות באופן כללי, ובפרט כלפי אשתו שעליו להיות נדיב ורחב-לבב עמהּ ככל יכולתו.


דוגמה שנייה


במסכת שבת (סב ע"ב) נאמר: "דרש רבא בריה דרב עילאי: מאי דכתיב: 'וַיֹּאמֶר יְיָ יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן' [יש' ג, טז] – שהיו מהלכות בקומה זקופה". ושם פירש רש"י: " גָבְהוּ – היינו קומה זקופה", ומה בדיוק רש"י מפרש? והלא הוא חוזר בדיוק על דברי הגמרא! ופרשנות כזו היא עדות נוספת לסכלות, ובדרך-כלל אני מדלג על פירושיו המיותרים, אך כאן זה ממש בולט.


דוגמה שלישית


עוד נאמר בגמרא שם: "מאי דכתיב [...] 'הָלוֹךְ וְטָפֹף' – שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה", והנה הפסוק במלואו: "וַיֹּאמֶר יְיָ יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה" (יש' ג, טז), ובגמרא שם רש"י פירש: "שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה – שתראה צפה על ראש חברתה, והוא נוי לה, ונשואות היו, לפיכך מספר בגנותן".


מדברי רש"י עולה שמותר לאשה רווקה להתכבד בקלון חברתה! שהרי לפי רש"י רק בגלל שהן היו נשואות הכתוב מגנה אותן על-כך שהתכבדו בקלון חברותיהן, וזו סכלות חמורה מאד.


ובשלושה מקומות בספר המדע רבנו מזכיר את דינו החמור של המתכבד בקלון חברו, והנה שלושת המקומות הללו לפניכם: 1) "והמתכבד בקלון חברו, אין לו חלק לעולם הבא" (דעות ו, ד); 2) "ויש עבירות קלות מאלו, ואף-על-פי-כן אמרו חכמים שהרגיל בהן אין לו חלק לעולם הבא, כדי להתרחק מהן ולהיזהר מהן. ואלו הן: [...] והמתכבד בקלון חברו" (תשובה ג, כד–כה); 3) "עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה [...] ומהן חמישה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא, ואלו הן: [...] והמתכבד בקלון חברו – אומר בליבו שאינו חוטא, לפי שאין חברו עומד ולא הגיעה לו בושת, ולא ביישו אלא עָרַךְ [=הִשווה] מעשיו הטובים וחכמתו למול מעשה חברו או חכמתו, כדי שייראה מכללן שהוא מכובד וחברו בזוי" (תשובה פרק ד).


ואף חמור מכל זאת! לא רק בעניין המתכבדת בקלון חברתה, לפי רש"י גם כל שאר העניינים החמורים שנזכרו בפסוק, את כולם הנביא מפנה כלפי נשים נשואות בלבד! והנה הפסוק שוב לפניכם: "וַיֹּאמֶר יְיָ יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה" (יש' ג, טז), והאמנם רק בגלל שהן היו נשואות הנביא גינה את התנהגותן? וכי מותר לאשה רווקה או גרושה או אלמנה להתנהג באופני הזימה הללו?


והנה לפניכם דברי המדרש בגמרא שם במלואם, בשלוש הפְּסקות לקמן:


"דרש רבא בריה דרב עילאי: מאי דכתיב: 'וַיֹּאמֶר יְיָ יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן' [יש' ג, טז] – שהיו מהלכות בקומה זקופה; 'וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן' – שהיו מהלכות עקב בצד גודל; 'וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם' – דהוה מַלְּיָאן כוחלא לעינייהו ומרמזן [רש"י שם: "את הגברים"]; 'הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה' – שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה; 'וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה', אמר רב יצחק דבי רבי אמי: מלמד שהיו מטילות מור ואפרסמון במנעליהן, ומהלכות בשוקי ירושלים, וכיון שמגיעות אצל בחורי ישראל, בועטות בקרקע ומתיזות עליהם ומכניסות יצר הרע בהם כְּאֵרַס בְּכָעוּס.


מאי פורענותהון? כדדריש רבה בר עולא: 'וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה' [יש' ג, כד] – מקום שהיו מתבשמות בו נעשה נמקים נמקים; 'וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה' [שם] – מקום שהיו חוגרות בצלצול נעשה נקפים נקפים; 'וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה' [שם] – מקום שהיו מתקשטות בו נעשה קרחים קרחים; 'וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק' [שם] – פתחים המביאין לידי גילה יהיו למחגורת שק, 'כִּי תַחַת יֹפִי' [שם] – אמר רבא: היינו דאמרי אינשי חלופי שופרא כיבא.


'וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן' [יש' ג, יז] אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מלמד שפרחה בהן צרעת. כתיב הכא: 'וְשִׂפַּח' וכתיב התם: 'וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת' [ויק' יד, נו]; 'וַייָ פָּתְהֵן יְעָרֶה' [יש' שם] – רב ושמואל, חד אמר: שנשפכו כקיתון, וחד אמר: שנעשו פתחיהן כיער".


דוגמה רביעית


בגמרא לעיל נאמר: "'וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה', אמר רב יצחק דבי רבי אמי: מלמד שהיו מטילות מור ואפרסמון במנעליהן, ומהלכות בשוקי ירושלים, וכיוון שמגיעות אצל בחורי ישראל, בועטות בקרקע ומתיזות עליהם ומכניסות יצר הרע בהם כְּאֵרַס בְּכָעוּס". ושם פירש רש"י:


"תְּעַכַּסְנָה – כמו: 'וּכְעֶכֶס אֶל מוּסַר אֱוִיל' [מש' ז, כב] והוא ארס של נחש, וקרי לה [שלמה המלך במשלי] 'עכס' על-שם שאינו מטילו אלא על-ידי כעס"; "בְּכָעוּס – נחש כעוסה".


נמצא לפי רש"י, כי ארס הנחש נקרא "עכס" בדומה ל"כעס", מכיוון שהנחש מכיש בו את זולתו כשהוא כועס, אך הטיפש הזה לא הבין כי ארס הנחשים לא נועד לשחרר כעסים דמיוניים של הנחשים, אלא כדי לשתֵּק את טרפם. כלומר, מדובר באמצעי של הישרדות. אמנם, לעתים רחוקות מאד, כאשר הנחשים מרגישים מאוימים הם עלולים להכיש גם כדי להתגונן. ומשחק המלים של רש"י "עכס" ו"כעס" הוא הבל מהובל, שהרי דמיון במלים לא תמיד מעיד על קרבת משמעות, כמו לדוגמה אהבה ואיבה, שהן מלים דומות אך שונות בתכלית במשמעותן. ולפי רש"י הטיפש היה ראוי להכשיר את החמור כחיה טהורה, שהרי הוא דומה בשמו ליחמור.


מה גרם לרש"י לסבור שהארס נועד לשחרור כעסים דמיוניים של הנחשים? ובכן, מה שגרם לפירושו ההזוי הוא מחשבתו המעֻוותת שפרשנות חז"ל במדרש היא פרשנות על דרך הפשט, ובמלים אחרות, משחק המלים של חז"ל "כְּאֵרַס בְּכָעוּס" גרם לרש"י לסבור ש"עכס" הוא ארס ו"כעוס" הוא נחש כעוס – מה שרש"י לא הבין הוא שמדובר במדרש, ולכן הוא לא הבין שפשט הפסוק "וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה" מלמד על עניין אחר לחלוטין! וכך נאמר בישעיה (פרק ג):


"וַיֹּאמֶר יְיָ: יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן [...] וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה [...] בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר אֲדֹנָי אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים, הַנְּטִיפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת, הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים, הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף, הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים, וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים" וכו'.


נמצא אפוא, כי העכסים שנזכרו בישעיה הם תכשיטים שהיו הנשים קושרות ברגליהן, כנראה סביב קרסוליהן, והיו בהם פעמונים קטנים שהיו משמיעים קול כדי למשוך תשומת-לב. עוד בעניין העכסים: יש נחש ממשפחת הצפעונים שקיבל את השם "עכסן" מפני שיש לו בזנבו מעין פעמונים שהוא מרשרש בהן כאשר הוא חש בסכנה, וכך נאמר בויקיפדיה (ערך עכסנים): "כאשר עכסן חש מאוים הוא מרשרש ב'עכסן' שבקצה זנבו ולכן מכונה גם 'עכסן פעמונים'".


כמו כן, בשונה מפירושו לעיל שבו רש"י פירש "עֶכֶס" – "ארס", במשלי (ז, כב) רש"י פירש ש"עכס" הוא נחש: "כנחש הממהר לרוץ בשליחות הקב"ה לייסר האוויל". אולם, מן הפסוק במשלי עולה באופן ברור שה"עֶכֶס" שנזכר הוא משל לפתי ולא לנחש שמכיש את הפתי, והנה הפסוק לפניכם: "הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טֶבַח יָבוֹא וּכְעֶכֶס אֶל מוּסַר אֱוִיל" – וכמו שהשור הוא משל לפתי ההולך אחרי האשה המנאפת כך ה"עֶכֶס" הוא משל לאותו הפתי. כמו כן, ייתכן מאד שהפתי נמשל ב"עֶכֶס" מפני שהוא דומה לפעמון המקשקש: "וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים" (קה' ה, ב), וכן אמרו חכמים: "אַסְתֵּירָא בִּלְגִינָא קִיש-קִיש קַרְיָא" (ב"מ פה ע"ב).


וכך פירש שם רס"ג: "והנה הפתי, כאשר שומע את הדברים הללו או מקצתן או יותר מהן, יימשך אחריה, ואינו יודע כי הימשכותו היא כשור לטבח [...] או כמי שמוּבל ללימוד הכסילים ומוסרם". והוסיף שם המתרגם: "תרגם 'עֶכֶס' – 'עאכס', והוא גם האדם המובל בעל-כרחו לדבר מסוים". וכך צאצאי המינים הנבערים מובָלים ללימוד דתם האורתודוקסית הפגאנית.


ורס"ג, בספרו הנבחר באמונות ובדעות (י, ב) מוסיף וכותב כך: "וכל שהלך האדם בדרך הרעה והשליט תאוותו או כעסו על הבחנתו לא יהיה בעל מוסר, ואם הֵעֵז לקרוא למצב זה: 'מוסר' – הרי הוא מוסר אווילים, וכמו שכתב: 'וּכְעֶכֶס אֶל מוּסַר אֱוִיל'". ודומים לדברי רס"ג הם דברי רבנו במורה (ב, כג), וכֹה דבריו: "וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו". "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (מש' ד, יט).


דוגמה חמישית


אחתום את הדוגמאות למאמר זה בפירוש רש"י לאמור בברכות (סג ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: אנשי ירושלים אנשי שחץ היו", וכך רש"י פירש שם: "אנשי שחץ – מדברים בלשון גאווה ולעגי שפה", ופירושו, אשר קושר בין שחצנות ויהירות לעילגות לשון מבחילה, מתאים מאד לצאצאיו המינים דוברי היידיש העילגים אשר מדמים שגזעם הוא גזע ארי של גדוילים.


"הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ [...] יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ" (יש' סו, יז).

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק עב)
.pdf
הורידו את PDF • 218KB

256 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page