רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק עג)

אפתח חלק זה בדברי הסיכום של דוד אקסלרוד בסרטונו על רש"י ("רש"י את נעמן" וכו', דקה 38:45 ואילך), להלן תמצית מסקנותיו ביחס לפירוש רש"י-שר"י (ערכתי קלות את דבריו):


"ניתן לקבוע, כי מחבר פנטזיות אינפנטיליות שכאלה חכם גדול לא יכול להיות, וכדי שכסיל כזה יהפוך לפרשן-על חייבים להתקיים שני תנאים [...] והתנאי השני להפיכת כסיל לפרשן-על – להקת מעודדים. בספרות התורנית נוצר מדור שלם: פרשני רש"י, ומדור זה בפני עצמו הוא הודאה באיוולת: איך זה שצריך פירוש על פירוש שמתיימר להיות פשט? [...] על-כל-פנים, קשה להמעיט במידת השפעת פירושו על עיצוב פני היהדות, מאות שנים שרוב נערי ישראל אינם לומדים תורה אלא פירוש רש"י על התורה, שזה שני דברים שונים – ורק לחשוב על לפחות 1483 תיקוני נוסח תלמוד שהחדיר למורשתנו, עד שאין זו תורת משה כבר, אלא תורת רש"י: כל מיני מושגי אלילות והגשמוֹת ה' תפסו אחיזה בחסות הזיותיו, וכבר הזהיר אותנו הרמב"ם מהפרשנות המעֻוותת של רש"י [...] [והוא מצטט את דברי רבנו בהקדמה למורה:] 'וראיתי עוד שאותן הדרשות כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים לא יקשה לו מהן מאומה, כי אין הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות מרחיק את הנמנעות'. מה פירוש הדבר שהאדם אינו מבחין בין פשט לדרש? הדבר מעיד על העדר חשיבה ריאלית, לא זו בלבד שהאיש עצמו 'חי בסרט', אלא שהוא גם גרר אתו לאותו הסרט המשעמם את היהדות כולה".


להלן קישור לסרטון.


ולאחר שראינו את מסקנותיו של אקסלרוד נמשיך לעיין בפירוש רש"י למסכת שבת.


דוגמה ראשונה


בגמרא (סב ע"ב) נאמר כך:


"שלושה דברים מביאין את האדם לידי עניות, ואלו הן: המשתין מים בפני מטתו ערום, והמזלזל בנטילת ידים, ושאשתו מקללתו בפניו. [1] המשתין מים בפני מטתו ערום, אמר רבא: לא אמרן אלא דמהדר אפיה לפורייה, אבל לבראי [המשתין מחוץ למיטתו] – לית לן בה. ומהדר אפיה לפורייה נמי לא אמרן אלא לארעא, אבל במנא [המשתין בכלי] – לית לן בה; [2] ומזלזל בנטילת ידיים, אמר רבא: לא אמרן אלא דלא מְשָׁא כלל, אבל משא ולא משא – לית לן בה. ולאו מלתא היא, דאמר רב חסדא: אנא משאי מלי חֻפנאי מיא, ויהבו לי מלי חֻפני טיבותא; [3] ושאשתו מקללתו בפניו, אמר רבא: על עסקי תכשיטיה. והני מילי – הוא דאית ליה ולא עביד".


ביאור הדברים: בגמרא נאמר שמי שמשתין מים כלפי מיטתו מביא על עצמו עניות, ואיך אפשר להבין עניין זה? וכי יעלה על הדעת שאדם ישתין במיטתו? ובכן, מיטותיהם לא היו כמיטות של ימינו שיש להן מזרן עבה על-גבי לוח עץ, אלא, נראה לי שהייתה להם באותם הימים אפשרות להשתין על-גבי המיטה בעוד האדם שוכב והשתן היה נוזל מתחת למיטה. כלומר, המיטה עצמה הייתה מסורגת ועליה היו מניחים מחצלת וכיו"ב שאינה סופגת את השתן כמו מזרן. כך שהייתה אפשרות לאדם להשתין בעודו שוכב על מיטתו והשתן היה נוזל על הקרקע שתחת המיטה, ובבוקר האדם היה יכול לנקות את העפר שתחת מיטתו וכן לנגב את המקום במחצלתו שבו נגע השתן, ובדרך זו הוא היה פוטר את עצמו מלקום מן המיטה באמצע הלילה.


וזו גם הסיבה שנאמר בגמרא שמדובר באדם שהוא ערום דווקא, שהרי אם הוא לבוש, קרוב לוודאי שהוא ייצא החוצה להשתין, אך אדם שהוא ערום (ובימיהם נהגו לישון ערומים כי עניים היו) עלול להתעצל לקום ולהתלבש כדי לצאת החוצה, ויש אפשרות שיעשה צרכיו בחדרו.


כמובן שאדם בריא שישתין במיטתו ירגיל את עצמו לעצלות ולטינוף, ומשתי המידות הרעות הללו חכמים ביקשו להרחיק, ולכן חז"ל הזהירו שמי שינהג-כן יביא על עצמו עניות. ופשט מדרש זה לא רחוק מן המציאות, כי מי שהוא עצלן כֹּה גדול עד שלא אכפת לו שהטינוף ידבק במיטתו, אין ספק שהוא לא יהיה מסוגל לנהוג בחריצות ובנקיות הנדרשות להצלחה בחיים.


ואיך רש"י פירש את המדרש הזה? ובכן, הנה פירושו לפניכם:


"לידי עניות – דאמרינן בערבי פסחים: שָׂרָא דעניותא נביל שמיה, ונביל קרי ליה, ואוהב מקום מיאוס [פסחים קיא ע"ב], ומשתין מים לפני מטתו – היינו מיאוס".


כלומר, לפי רש"י יש שר שמימי שממונה על העניות ושמו נבל או נביל, והוא אוהב מקומות מאוסים, ומהמשך פירושו לקמן עולה שמדובר במלאך! ואיך יעלה על הדעת שמלאך ייקרא נבל? ושמלאך ה' צבאות אוהב את המקומות המאוסים? ואם האדם יהפוך את מיטתו למקום מאוס, אותו שר שמימי ששמו נבל יהפוך את מיטתו למקום משכנו, וישפיע על האדם מהילתו המאוסה באופן מאגי בלתי-ברור כך שאותו האדם המטונף יסבול מעניות! ברור אפוא כי רש"י הטיפש לא הבין כלל את מטרתם החינוכית של חז"ל, ובשל שקיעתו בהזיות הוא פירש כל עניין באופן מאגי נחות שמעיד על סכלות, וכך גם בעניין המשתין על מיטתו וכאמור לעיל.


רש"י מביא לעיל "ראיה" לפירושו הדמיוני ממסכת פסחים (קיא ע"ב), הבה נבחן אפוא את האמור שם, ונראה שהבנתו הנחותה את מדרשי חז"ל גרמה לו לשקוע עמוק מאד בסכלות:


"פַּארֵי [=מורסן] בביתא – קְשִׁי לעניותא. נַשְׁוַרָא [=פירורים] בביתא – קשי לעניותא, [ו]בלילי שבתות ובלילי רְבָעִיּוֹת [בלילי ימי רביעי] – שרו מזיקין [שׁוֹרים השדים ובניהם] עילויה [על המורסן והפירורים]. איסרא [=שר] דמזוני נקיד שמיה, איסרא [=שר] דעניותא נבל שמיה".


ובכן, אין צל של ספק לנבונים שגם מדרש זה נועד להרחיק את בני האדם מן העצלות ומן הטינוף, כלומר, לחנך את בני האדם לחריצות ולנקיות, וזו הסיבה ש"השר הממונה" על המזונות נקרא "נקיד", מלשון ניקוי ונקיות (ונראה שזו הסיבה שמלאכת הוצאת הגידים נקראה "ניקוד", ובימינו שיבשוהָ המינים וקוראים לה ניקור). ומצבם של המוני יהודי בבל היה כֹּה שפל מבחינה אנושית ומחשבתית, עד שהיה צורך להרחיקם מן העצלות והטינוף באמצעות איומים על שדים דמיוניים שירחשו על המורסן והפירורים, וברוך מחסֵּר הדעות ובוחר בשְּׁטָאִים.


ועתה לפירוש רש"י אשר שקע עמוק בהבנת המדרשים כפשוטם, ואף בעבודה-זרה:


"איסרא דמזוני – מלאך הממונה לזמן מזונות; נקוד שמיה – לשון נקידו כמו 'מנקד חצירו' [=מנקה חצרו (ביצה ח ע"ב, ועוד)] לפיכך אינו רוצה שיהו פרורים נשלכים לידרס ברגל; איסרא דעניותא נבל שמיה – ושמא נכנס לבית שהוא רואה שאינן נוהגים מנהג נקיות בפת".


רש"י סבר שה"מלאך הממונה לזמֵּן מזונות", "אינו רוצה שיהיו פירורים נשלכים שידרסו ברגליים". בנוסף לכך הוא חשש, שמא השר הממונה על העניות ייכנס לבית ויראה "שאינן נוהגים מנהג נקיות בפת" – ואלה הן כאמור פרשנויות נחותות מאד אשר מעידות על מחשבה מאד רדודה. כמו כן, רש"י המציא איסור נוסף והוא האיסור לדרוך על הפירורים, כלומר, הוא הרחיב את המדרש הזה, והתוספת הזו והאחֵרות מחדירות את ההזיה שמדובר בפשט.


אך יתרה מזו, כאמור, מדובר גם בעבודה-זרה, שהרי לפי רש"י הסיבה שהאדם מחויב לטאטא את הפירורים מביתו היא כדי שלא להעלות את חמתם של המלאכים הדמיוניים הללו הממונים על המזונות ועל העניות – ובמלים אחרות, הוא עובד את אותם המלאכים מיראה!


והנה לפניכם ארבע פְּסקות מן המאמר: "נטילת ידיים – לברך לפני או אחרי הנטילה?".


למדנו לעיל, שמי שעובד עבודה-זרה כדי שלא יגיע לו נזק הוא בגדר עובד עבודה-זרה, וכך היה דרך העבודה-הזרה הקדומה: לעבדה כדי שלא יגיע נזק דמיוני לעובדיה התועים. ברם, בהלכות עבודה-זרה (ג, יא) חז"ל ורבנו פוסקים שמי שעובד מיראה אינו חייב סקילה, וכֹה דבריהם:


"העובד עבודה-זרה מאהבה כגון שחשק בצורה מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, או שעבדהּ מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה, אם קיבלהּ עליו באלוה חייב סקילה. ואם עבדהּ כדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור [מסקילה אך עובר על לאו וחייב מלקות מן התורה וכפי שנלמד לקמן]".


וברור שדינו של העובד מיראה חמור ממי שרק מודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ, שהרי העובד מיראה גם מודה בה במעשיו וגם עובדהּ! והמודה בעבודה-זרה שהיא אמת הרי הוא מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, וכפי שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י), וכֹה דבריו: "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה הוא לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא גם כופר בכל התורה כולה, וכן פוסק רבנו שם (ב, ז): "מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא [...]. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [...] וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


מה יהיה אפוא דינו של מי שגם עובד מיראה? גם אם לא סקילה, הרי שעוון גדול מאד בידו.


עד כאן מתוך המאמר האמור.


בנוסף לסכלות ולעבודה-זרה, מה עוד ניתן ללמוד על רש"י מפירושו הנדון? ובכן, לפי רש"י לא מדובר במדרשים שנועדו לחנך את ההמון למידות טובות באופן שמותאם לרמתם המחשבתית הנחותה, אלא במדרשים שמתארים "סתרי תורה"! שהרי מדובר בעניינים נשגבים כביכול אשר מתארים את פעולות המלאכים עלי-אדמות! ופרשנותו היא הטינוף הגדול ביותר.


אגב, הטור בספרו "ארבעה טחורים" וכן קארו הקראי בספרו "שולחן המינים" הלכו בדרכו של רש"י ופסקו את ההזיות הללו הלכה למעשה! והנה לפניכם דברי שני צלמי הטחורים:


"לא ישתין בפני מטתו ערום דארבעה דברים הקב"ה שונאן ואחד מהן המשתין מים לפני מטתו ערום [והוא ממשיך ומצטט שם את המדרש האמור במסכת שבת]" (טור, או"ח, רמא).


ובעקבותיו נכשל ונחבל קארו הנרצע:


"אחד מהדברים ששונא הקדוש-ברוך-הוא, המשתין בפני מטתו ערום. המשתין לפני מטתו, ערום, מביא לידי עניות; ולא אמרן, אלא דמהדר אפיה לפוריא, אבל לבראי לית לן בה; ודמהדר אפיה לפוריא נמי לא אמרן, אלא בארעא, אבל במנא לית לן בה" (שם).


מקור התוספת שבראש דבריהם היא במדרש שבמסכת נדה (יז ע"א): "ארבעה דברים הקב"ה שונאן [...] ומשתין מים ערום לפני מטתו". על-כל-פנים, הטחור ותלמידו קארו הקראי לא ידעו ולא יבינו שמדובר במדרשים שנועדו לחנך לחריצות ולנקיות, והחדרת העניינים המובאים במדרשים הללו כפשוטם לתוך ספרות הלכתית-פשטנית גררה עמה שתי הזיות: