רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נג)

בברכות (לה ע"ב) נאמר כך: "אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש-ברוך-הוא", ושם פירש רש"י: "גוזל להקדוש-ברוך-הוא – את ברכתו". ודברי רש"י הינם הבל מהובל ואף מחנכים להשקפה רעה, ואסביר: כוונת המדרש לומר שכל הארץ וכל אשר עליה שייכים להקב"ה, והברכה כאילו מעניקה רשות לאדם ליהנות מכל הטוב שהעניק הקב"ה לאדם, וכמו שנאמר רק כמה שורות לפני כן בתלמוד שם:


"אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: 'לַייָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ' [תה' כד, א]. רבי לוי רמי: כתיב: 'לַייָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ', וכתיב: 'הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַייָ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם' [תה' קטו, טז] – לא קשיא, כאן [בפסוק הראשון] קודם ברכה, כאן [בפסוק השני] לאחר ברכה".


אולם, לפי רש"י בפירושו לעיל אדם שאינו מברך גוזל מהקב"ה את ברכתו, ומפירושו זה עולה השקפה פגאנית רעה מאד: כאילו הקב"ה זקוק לעבודת האדם להערצתו ולברכתו, וזו השקפת עובדי האלילים הקדמונים, אשר סברו שהאלים הדמיוניים ניזונים מהערצת האדם ועבודתו. אולם, כל שהוא זקוק לזולתו הרי הוא בעל מגרעות וחסרונות, וכל הסובר שהקב"ה הוא בעל מגרעת מכל סוג שהוא חוטא בהגשמה, וכמו שאומר רבנו במורה (א, לו):


"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? [דהיינו מי שמתפרץ במחשבתו כלפי בורא-עולם ומייחס לו גשמות ולא רק עובד ומרומם אלהים אלהים] והוא בדעתו היפך מכפי שהוא? כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על-דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מְרֵעָה לפי דמיונו".


רבנו לא מסתפק בזה, הוא מוסיף ומדגיש כדי שלא להותיר שום מקום לספק:


"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


ועל חומרת ההגשמה ראו מאמרי: "חומרתה העצומה של ההגשמה".


***

נעיין עתה בהמשך המדרש שהחילונו לעיין בו לעיל (ברכות לה ע"ב):


"אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם-הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש-ברוך-הוא וכנסת-ישראל, שנאמר: 'גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית' [מש' כח, כד]; ואין אביו אלא הקדוש-ברוך-הוא, שנאמר: 'הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ' [דב' לב, ו]; ואין אמו אלא כנסת-ישראל, שנאמר: 'שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ' [מש' א, ח]. מאי 'חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית'? אמר רבי חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים".


ושם פירש רש"י: "וכנסת ישראל – שכשחטאו הפירות לוקין", כלומר, לפי רש"י, מי שנהנה מן העולם-הזה בלא ברכה גורם להשחתת הפירות, וזו השקפה רעה, כאילו יש בכוחו של איזה טיפש שלא מברך להשחית את יבול הארץ. אלא ברור שכוונת המדרש ללמד, שמי שאינו מברך גוזל את ישראל במובן של גזל דעת וחינוך למידות רעות, כי מי שרואה את אותו האדם אשר כופר בטובתו של הקב"ה ואומר למעשה כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, לומד ממנו שלא לירוא מה' יתעלה, ושלא להודות ולהכיר בטובותיו העצומות על האדם.


***

בברכות (מא ע"א) רש"י כותב כך:


"כדי רביעית יין לנזיר – [...] ואין שיעור רביעית יין ורביעית מים שווין, לפי שהיין עב והמים קלושין ויש ברביעית יין יותר ממה שיש ברביעית מים". ודבריו סכלות, שהרי שיעור רביעית הוא שיעור נפח של רביעית הלוג, ושיעור הנפח של רביעית יין ורביעית מים שווה.


***

בברכות (מג ע"א) נאמר כך: "כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים, חוץ ממושק שֶׁמִּן חיה הוא, שמברכין עליו בורא מיני בשמים". ושם פירש רש"י: "שהוא מן חיה – מן הרעי של חיה". ואיך הסכל הזה העלה על דעתו שהבושם היקר המפורסם שנקרא "מושק" מופק מצואת החיה? ומן המפורסמות שבושם זה מופק מבלוטות בגוף האייל ומחירו יקר מאד.


***

בברכות (מג ע"ב) רש"י מפרש כך: "סמלק – יסמין קורין לו בלשון ישמעאל, והוא מין עשב שיש בו שלש שורות של עלין זו למעלה מזו ושלשה עלין לכל שורה". ואין שום קשר בין תוארו של היסמין הערבי שהוא בכלל עץ, לבין התיאור של רש"י לעיל. ויומרתו של רש"י להסביר עניינים שאין לו בהם שום מושג פשוט מקוממת, ומעידה על גסות רוח וסכלות, מאד אופייני לחכמי-יועצי-אשכנז אשר נדמה להם שהם כוכבים בשמים וכאילו הקב"ה מינה אותם.


ויש פירושים וזיהויים רבים של רש"י שלא יכולתי להתייחס אליהם כי איני מומחה באותם העניינים, אך אין לי צל של ספק שיש בפירוש רש"י עוד הזיות רבות בעניינים אלה.


***

במסכת ברכות מג ע"ב, הובאה ברייתא:


"תנו רבנן: ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכמים: [...] ואל ייצא יחידי בלילה [...] – משום חשדא, ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא [לתלמוד תורה], אבל קביע ליה עידנא – מידע ידיע דלעידניה קא אזיל".


בעקבות דברי התלמוד הללו, רבנו פוסק בהלכות דעות (ה, יח):


"לא יצא תלמיד חכמים מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים. ולא ישים בושם בשערו [...] וכן לא יצא יחידי בלילה, אלא אם היה לו זמן קבוע לצאת בו לתלמודו – כל אלו מפני החשד".


למדנו אפוא, כי האיסור לצאת יחידי בלילה הוא משום מראית עין, שלא יחשדו בתלמיד החכמים שהוא יוצא בלילה לדבר עבירה, כי יש בזה חילול ה'. על רקע סוגיה הלכתית זו נבין גם את הסוגיה האגדית המקבילה לה, אשר נועדה ללמד אותנו משהו על הזהירות שעלינו לנקוט מפני ייצר הרע, וכמו שהורה לנו הלל הזקן במוסרו באבות (ב, ד): "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". והנה דברי האגדה בתלמוד שם, אשר נאמרו בעניין היוצא יחידי בלילה:


"ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: אבוקה כשניים וירח כשלושה. [...] לאחד – נראה ומזיק, לשנים – נראה ואינו מזיק, לשלושה – אינו נראה כל עיקר".


ורש"י פירש שם: "אבוקה כשני בני אדם – לעניין היוצא בלילה, דאמר מר: אל ייצא אדם יחידי בלילה. [...] לאחד נראה – השד ומזיקו". רש"י פירש שאסור לכל אדם לצאת יחידי בלילה שמא יזיקו לו השדים, וְסָכַל מלהבין שמדובר בדברי אגדה שיש להם רעיון, וחשב שהשדים באמת קיימים במציאות ומזיקים לאדם שהולך יחידי בלילה, וכבר הוכח כי אמונתו בשדים היא אלילות שיש בה חירוף וגידוף כלפי ה' ברוך הוא, יתעלה ויתרומם מהזיותיו.


דברי חכמים באגדה זו אינם כפשוטם, אלא כוונתם לומר שכאשר אדם הולך יחידי בלילה, יצרו עלול לתקפו, והשדים הם אפוא ההרהורים הרעים והמחשבות הרעות אשר עלולות לבוא לידי ביטוי בעבירות ובחטאים – ולכן אסרו חכמים על תלמיד החכמים לצאת יחידי, כי הם היו מודעים לסכנה שבחשכת הליל, ואסרו עליו לצאת יחידי בלילה מפני החשד. ברם, כאשר שניים הולכים יחדיו, הסכנה שיתפתו אחר יצרם פחותה ביותר, ובשלושה – אינה קיימת כלל, כי השלישי וודאי ימנעם מן העבירה, שהרי שלושה הינם חזקה, וחזקת ישראל שעמדו רגלי אבותיהם על הר סיני – שכשרים הם. ואם אין סכנה בשניים ובשלושה, ממילא גם אין חשד וחשש לחילול ה', מה-שאין-כן בתלמיד חכמים שהולך יחידי שיש שם חשד, ויש חשש לחילול ה' אפילו כאשר בפועל לא נעשתה שום עבירה.


עוד נראה לי, כי מה שאמרו חז"ל "אבוקה כשניים וירח כשלושה" הם משל לתלמיד החכמים אשר התירו לו ללכת בלילה לשיעור הקבוע לו, כי התורה והמצוה שהוא עוסק בהן ישמרו עליו מהרהורים רעים ומפניות זרות. כי התורה והחכמה נמשלו באור, ואור האבוקה ואור הירח הם משל לאור האמת המאיר את דעתו ומחשבתו של תלמיד החכמים, בתוך חושך עולם התאוות השפל ובאפלת הדעות הרעות.


כאמור, רש"י התעלם לחלוטין מהסוגיה ההלכתית בראש דברינו אשר עוסקת בתלמיד חכמים בלבד, ואשר מבארת מפורשות שהאיסור שקבעו חז"ל לתלמיד חכמים הוא משום החשד, ולא משום השדים. נראה שמחשבתו נטתה מדרך הישר בשל אגדה נוספת אשר הוא הבין אותה כפשוטה והיא שיבשה את דעתו (וכדברי הראב"ד בהלכות תשובה (ג, טו), שהודה שרבותיו סָכְלוּ "בדברי האגדות המשבשות את הדעות"), ונתקיי