רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נג)

בברכות (לה ע"ב) נאמר כך: "אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש-ברוך-הוא", ושם פירש רש"י: "גוזל להקדוש-ברוך-הוא – את ברכתו". ודברי רש"י הינם הבל מהובל ואף מחנכים להשקפה רעה, ואסביר: כוונת המדרש לומר שכל הארץ וכל אשר עליה שייכים להקב"ה, והברכה כאילו מעניקה רשות לאדם ליהנות מכל הטוב שהעניק הקב"ה לאדם, וכמו שנאמר רק כמה שורות לפני כן בתלמוד שם:


"אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: 'לַייָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ' [תה' כד, א]. רבי לוי רמי: כתיב: 'לַייָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ', וכתיב: 'הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַייָ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם' [תה' קטו, טז] – לא קשיא, כאן [בפסוק הראשון] קודם ברכה, כאן [בפסוק השני] לאחר ברכה".


אולם, לפי רש"י בפירושו לעיל אדם שאינו מברך גוזל מהקב"ה את ברכתו, ומפירושו זה עולה השקפה פגאנית רעה מאד: כאילו הקב"ה זקוק לעבודת האדם להערצתו ולברכתו, וזו השקפת עובדי האלילים הקדמונים, אשר סברו שהאלים הדמיוניים ניזונים מהערצת האדם ועבודתו. אולם, כל שהוא זקוק לזולתו הרי הוא בעל מגרעות וחסרונות, וכל הסובר שהקב"ה הוא בעל מגרעת מכל סוג שהוא חוטא בהגשמה, וכמו שאומר רבנו במורה (א, לו):


"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? [דהיינו מי שמתפרץ במחשבתו כלפי בורא-עולם ומייחס לו גשמות ולא רק עובד ומרומם אלהים אלהים] והוא בדעתו היפך מכפי שהוא? כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על-דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מְרֵעָה לפי דמיונו".


רבנו לא מסתפק בזה, הוא מוסיף ומדגיש כדי שלא להותיר שום מקום לספק:


"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


ועל חומרת ההגשמה ראו מאמרי: "חומרתה העצומה של ההגשמה".


***

נעיין עתה בהמשך המדרש שהחילונו לעיין בו לעיל (ברכות לה ע"ב):


"אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם-הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש-ברוך-הוא וכנסת-ישראל, שנאמר: 'גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית' [מש' כח, כד]; ואין אביו אלא הקדוש-ברוך-הוא, שנאמר: 'הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ' [דב' לב, ו]; ואין אמו אלא כנסת-ישראל, שנאמר: 'שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ' [מש' א, ח]. מאי 'חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית'? אמר רבי חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים".


ושם פירש רש"י: "וכנסת ישראל – שכשחטאו הפירות לוקין", כלומר, לפי רש"י, מי שנהנה מן העולם-הזה בלא ברכה גורם להשחתת הפירות, וזו השקפה רעה, כאילו יש בכוחו של איזה טיפש שלא מברך להשחית את יבול הארץ. אלא ברור שכוונת המדרש ללמד, שמי שאינו מברך גוזל את ישראל במובן של גזל דעת וחינוך למידות רעות, כי מי שרואה את אותו האדם אשר כופר בטובתו של הקב"ה ואומר למעשה כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, לומד ממנו שלא לירוא מה' יתעלה, ושלא להודות ולהכיר בטובותיו העצומות על האדם.


***