רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נא)

בברכות (לב ע"א) נאמר כך:


"אמר רבי חמא ברבי חנינא: אלמלא שלושה מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל: חד, דכתיב: '[בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה] וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי' [מיכה ד, ו] , וחד, דכתיב: 'הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל' [יר' יח, ו]; וחד, דכתיב: 'וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר' [יח' לו, כו]. רב פפא אמר, אף מהאי נמי: 'וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ' [יח' לו, כז]".


מטרת המדרש היא לעודד את האדם אשר נכשל בעבירה כתוצאה מהתגברות התאווה, שלא יתייאש מכשלונו ונפילתו, ושלא ייכנס למרה שחורה בעקבות ההפסד העצום של טינוף נפשו בבהמיות העכורה. וכיצד המדרש מעודד את האדם הכשר הזה? באמצעות העברת מסר שגם יצרו הרע ניתן לו מאת ה' יתעלה, ואף שהיה עליו להתגבר ולרומם את נפשו, הקב"ה יודע היטב שאין ביד האדם להתגבר על יצרו תמיד ואין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא.


לפיכך, על האדם שנכשל בעבירה לעודד את עצמו, ולא לאפשר לצער הגדול שאוחז בו בעקבות שקיעתו בבהמיות להפוך לייאוש אשר יוסיף וידרדר אותו מטה-מטה. אלא עליו להבין, שהצער הגדול הזה הוא חלק מייסוריו הנפשיים אשר ימרקו את נפשו, בבחינת "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תה' נא, ה), אך בשום פנים ואופן אַל לו לאדם להתייאש ולפרוק עול כאילו הוא כבר הגיע למצב שאין לו תקווה, ואין תקומה לנפילתו.


ומאין אני יודע שאין להבין את המדרש כפשוטו אלא להוציאוֹ מפשוטו לכיווני מחשבה אחרים? ובכן, הפסוקים שהמדרש מביא כראיה כביכול לכך שעל האדם לעודד את עצמו כלל אינם עוסקים בעניין המדרש! הפסוק הראשון: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי" עוסק בנבואת נחמה על קיבוץ הגלויות, והמלים "וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי" משמען ואשר הענשתי בחומרה, ובצדק, בעקבות מעלליהם ופשעיהם הקשים.


וכן הפסוק השני: "הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל" כלל אינו עוסק בעניין המדרש, דהיינו בענייני עידוד לאדם, שהרי מדובר בנבואה שמטרתה לאיים על ישראל שהם כחומר ביד היוצר והקב"ה יכול להענישם בחומרה רבה ולעקרם ולהגלותם מארץ-ישראל. וגם הפסוקים האחרונים בעניין אחרית הימים ברור שאין להביא מהם ראיה שהרי מדובר בימי הגאולה, וברור שהקב"ה לא יאלץ את עם-ישראל להיות עם נבחר באופנים מאגיים, אלא, בניהול אלהי מחוכם ובייסורים רבים הקב"ה יביא אותנו לשוב אליו בתשובה שלמה.


וכך היא דרך הנהגתו של הקב"ה את עם-ישראל ואת האדם הפרטי, בדרך של תהליכים ארוכים הקב"ה מביא את האדם לנקודה שהאדם רוצה בה או נצטווה ללכת בה, וראיה לדרך ההנהגה הזו של הקב"ה מעקיפת ארץ פלישתים מיד בצאת ישראל ממצרים. כלומר, הקב"ה ידע שעם-ישראל אינו יכול להילחם עם הפלשתים מיד לאחר צאתם מארץ-מצרים, ולכן הוא הדריך אותם לעקוף ולסבוב את ארץ פלשתים עד שיתחזקו נפשם וגופם. הקב"ה לא שלח להם מן השמים כוחות גופניים ונפשיים באופנים מאגיים, אלא הוליך את העם באופנים שבהם הם ירכשו באופן טבעי את הכוחות כדי לכבוש את ארץ-ישראל בהמשך (וכל זה כמובן לפני חטא המרגלים ולפני העונש הכבד שכולם ימותו במדבר כי לא מילאו אחרי ה'):


"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף" (שמ' יג, יז–יח).


וכֹה דברי רבנו המאלפים בעניין זה במורה (ג, לב) ודבריו אלה מובאים בתוך הסברו של רבנו על טעמי מצוות הקרבת הקרבנות, הנה אפוא דבריו לפניכם בחמש הפסקות לקמן:


"והנה, כמו שהסב ה' אותם מן הדרך הישרה [מן הדרך הקצרה והישירה שנועדה להביאם להר סיני], שהיא [=סוף הדרך הזו, דהיינו קבלת התורה בהר סיני] הייתה המטרה הראשונה, מחמת חשש מה שאין יכולת לגופותיהם עליו כפי הטבע, לדרך אחרת [עוקפת] כדי שתתקיים המטרה הראשונה [=ההגעה להר סיני וקבלת התורה], כך ציווה ה' מצוות אלו אשר הזכרנו [הקרבנות], מחמת חשש מה שאין יכולת לנפש לקבלו כפי הטבע, כדי שתושג המטרה הראשונה והיא השגתו יתעלה ועזיבת עבודה-זרה. כי כשם שאין בטבע האדם שיגדל בשעבוד העבדות בחומר ובלבנים וכדומה להם, וישטוף ידיו לשעתו מלכלוכם ויילחם עם ילידי הענק מיד, כך אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מאד מן העבודות [הזרות] ומעשים רגילים שכבר נינוחו בהם הנפשות עד שנעשו כמושכל ראשון, ויעזוב את כולם בבת אחת.


וכמו שניהלם ה' בעיכובם במדבר עד שנתאמצו נפשותיהם, כפי שכבר ידוע כי המדבריות ופראות הגוף מביאים אומץ, והיפך זה מביא מורך, וגם נולד עם אשר לא הורגל לכניעה ולעבדות, וכל זה היה בציוויים אלהיים על ידי משה רבנו [...] כך באה הקבוצה הזו מן המצוות [קבוצת מצוות הקרבנות למיניהם] בניהול אלהי כדי שיישארו עם סוג המעשים הרגילים, כדי שתתבסס הדעה שהיא המטרה הראשונה [=השגתו יתעלה ועזיבת עבודה-זרה].


ושאלתך מה מונע היה מה' מלצוותינו במטרתו הראשונה [=השגתו יתעלה ועזיבת עבודה-זרה] וייתן בנו יכולת לקבל את הדבר? [וכן] מתחייב לך לומר בשאלה זו השנייה: ואיזה מונע היה לה' מלהוליכם דרך ארץ פלישתים, וייתן להם יכולת להתייצב למלחמות, ואין צורך לכל הסיבוב הזה [דרך המדבר ים סוף] בעמוד הענן יומם ועמוד האש לילה.


וכן מתחייבת לך שאלה שלישית: על סיבת פירוט ההבטחה והאיום על [קיום] כל התורה: [...] [כלומר] הואיל ומטרת ה' הראשונה וחפצו שהתורה הזו תהיה דעתנו ונעשה המעשים שבה, מדוע לא ניתנה בנו יכולת לקבל את זה תמיד ולעשותו? בלי לבוא לנו בעצה שייטיב לנו אם נהיה נשמעים ויינָּקם ממנו אם מָרִינוּ, ויפעיל כל אותם הטובות וכל אותן הנקמות? [...] ומה מונע בעדו מלעשות ההסתגלות למעשה המשמעת [=שינוי הרצון של עם-ישראל לעבדו באמת] אשר רצה אותה וההתרחקות מן העבירות אשר שָׂנֵא אותן, טבע קבוע בנו?


והתשובה על כל השאלות הללו וכל שהיא מסוגן תשובה אחת כללית, והיא, שכל הנסים, ואף-על-פי שהן שינוי טבע של מצוי מאחד הנמצאים, הרי טבע אישי בני האדם לא ישנה אותו ה' כלל על דרך הנס, ובגלל היסוד הגדול הזה אמר: 'מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם [לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם' (דב' ה, כה)]', ובגלל זה באו הציווי והאזהרה והגמול והעונש [...] ולא אמרנו זאת מפני שאנו בדעה כי שינוי טבע אחד מאישי בני אדם קשה עליו יתעלה, אלא זה אפשרי והוא [=האדם] נמצא תחת היכולת, אלא, שלא רצה כלל לעשות זה ולא ירצֵהו לעולם כפי היסודות החוקיים והתורתיים, ואילו היה מרצונו לשנות טבע כל אחד מבני אדם למה שירצה יתעלה מאותו אדם, כי אז היו בטלים שליחת הנביאים וכל הציווי כולו [דהיינו כל הציווי והאזהרה שקיבלנו בספר התורה]".


נמצא אפוא ברור, שאין להבין כפשוטן את נבואות יחזקאל שנזכרו לעיל: "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם" וכו' "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם" וכו', שהרי לא יעלה על הדעת שהקב"ה ישנה את טבע בני האדם להיות נשמעים לעבודתו וליראתו, כי-אם-כן בטלים כל ציוויי התורה ואזהרותיה וכל יסוד השכר והעונש, וכן עולה מזה חוסר צדק חמור: שדווקא בדור מסוים הקב"ה יעשה את הטובה הגדולה הזאת. לפיכך, חייבים להסביר שמדובר בתהליכים ארוכים שבאמצעותם הקב"ה יסיר את לב האבן מבשרנו וייתן לנו לב בשר, וכן ייתן את רוחו בנו.


קצרו של דבר, לא יעלה על הדעת להבין את המדרש בברכות לעיל כפשוטו, ומן ההכרח יש לפרשו כמו שפירשנו לעיל או בכל אופן מושכל אחֵר אשר אינו מחריב את יסודות הדת.


ברם, מה שלא יעלה על הדעת עלה במוחו הקודח של רש"י, כי לא הייתה שם דעת אשר תפקֵּח על כל מה שעולה במחשבה, ולא רק שלא הייתה שם דעת, אלא שהתרוצצו במוחו הזיות על גבי הזיות ושאיפות חומריות זרות, וכל אלה דרדרו אותו להשקפות המינות.


והנה לפניכם פרשנותו של רש"י למדרש שהובא בראש דברינו לעיל:


"דכתיב 'ואשר הרעותי' – רישא דקרא: 'אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי' – אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע; אלמלא שלש מקראות הללו – שמעידין שיש ביד הקדוש-ברוך-הוא לתקן יצרנו ולהסיר יצר הרע ממנו – נתמוטטו רגלינו במשפט, אבל עכשיו יש לנו פתחון פה – שהוא גרם לנו שברא יצר הרע".


נשים לב לשתי הרעות החולות אשר יוצאות ועולות מפירושו:


א) מדברי רש"י עולה, כי הקב"ה הוא זה אשר גורם לבני האדם לחטוא! שהרי רש"י אומר במפורש: "אני גרמתי להן שבראתי יצר הרע". ובמלים אחרות, האדם אינו אחראי לחטאיו לפשעיו ולמעלליו, מי שאחראי להם הוא הקב"ה, כי הוא זה אשר גורם לבני האדם לחטוא! השקפה זו היא השקפה פרו-נוצרית מובהקת שתכליתה להכשיר את הפשעים והתועבות מתוך הצדקה דמיונית שהאדם אינו אחראי למעשיו אלא הקב"ה הוא האשם במעללי האדם, שהרי הקב"ה הוא זה אשר טבע בו את יצרו הרע... וזו כמובן רשעות וסכלות, שהרי הקב"ה נתן לנו את התורה והמדעים כדי שנעסוק במושכלות ונכניע את ייצר הרע, והאדם מחויב להגות בתורה ובחכמה ככל יכולתו, ולהתגבר על יצרו ולהתרומם מעל בהמיותו. כך שהקב"ה לא גורם לאדם מאומה, אלא האדם הוא האחראי הבלעדי למעשיו, והאדם הוא זה אשר בוחר לתעות אחר הבלי בהמיותו, ולנהות אחר תֹּהוּ שאיפות חומרו, ולהיות מופקר כבהמה.


ב) רש"י מבין את המדרש הזה כפשוטו, ולכן הוא אומר ששלושת המקראות אשר מובאים במדרש "מעידין שיש ביד הקדוש-ברוך-הוא לתקן יצרנו, ולהסיר יצר הרע ממנו", וכבר ראינו שפשט שני הפסוקים הראשונים כלל אינם עוסקים בענייני ייצר הרע או בעניין נתינת "פתחון פה" ליום הדין והתוכחה כדברי רש"י, ואיך אפשר לשגות כל-כך בהבנת פשטי הפסוקים?


ויתרה מזאת, אף שעצם השק