רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נא)

בברכות (לב ע"א) נאמר כך:


"אמר רבי חמא ברבי חנינא: אלמלא שלושה מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל: חד, דכתיב: '[בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה] וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי' [מיכה ד, ו] , וחד, דכתיב: 'הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל' [יר' יח, ו]; וחד, דכתיב: 'וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר' [יח' לו, כו]. רב פפא אמר, אף מהאי נמי: 'וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ' [יח' לו, כז]".


מטרת המדרש היא לעודד את האדם אשר נכשל בעבירה כתוצאה מהתגברות התאווה, שלא יתייאש מכשלונו ונפילתו, ושלא ייכנס למרה שחורה בעקבות ההפסד העצום של טינוף נפשו בבהמיות העכורה. וכיצד המדרש מעודד את האדם הכשר הזה? באמצעות העברת מסר שגם יצרו הרע ניתן לו מאת ה' יתעלה, ואף שהיה עליו להתגבר ולרומם את נפשו, הקב"ה יודע היטב שאין ביד האדם להתגבר על יצרו תמיד ואין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא.


לפיכך, על האדם שנכשל בעבירה לעודד את עצמו, ולא לאפשר לצער הגדול שאוחז בו בעקבות שקיעתו בבהמיות להפוך לייאוש אשר יוסיף וידרדר אותו מטה-מטה. אלא עליו להבין, שהצער הגדול הזה הוא חלק מייסוריו הנפשיים אשר ימרקו את נפשו, בבחינת "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תה' נא, ה), אך בשום פנים ואופן אַל לו לאדם להתייאש ולפרוק עול כאילו הוא כבר הגיע למצב שאין לו תקווה, ואין תקומה לנפילתו.


ומאין אני יודע שאין להבין את המדרש כפשוטו אלא להוציאוֹ מפשוטו לכיווני מחשבה אחרים? ובכן, הפסוקים שהמדרש מביא כראיה כביכול לכך שעל האדם לעודד את עצמו כלל אינם עוסקים בעניין המדרש! הפסוק הראשון: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי" עוסק בנבואת נחמה על קיבוץ הגלויות, והמלים "וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי" משמען ואשר הענשתי בחומרה, ובצדק, בעקבות מעלליהם ופשעיהם הקשים.


וכן הפסוק השני: "הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל" כלל אינו עוסק בעניין המדרש, דהיינו בענייני עידוד לאדם, שהרי מדובר בנבואה שמטרתה לאיים על ישראל שהם כחומר ביד היוצר והקב"ה יכול להענישם בחומרה רבה ולעקרם ולהגלותם מארץ-ישראל. וגם הפסוקים האחרונים בעניין אחרית הימים ברור שאין להביא מהם ראיה שהרי מדובר בימי הגאולה, וברור שהקב"ה לא יאלץ את עם-ישראל להיות עם נבחר באופנים מאגיים, אלא, בניהול אלהי מחוכם ובייסורים רבים הקב"ה יביא אותנו לשוב אליו בתשובה שלמה.


וכך היא דרך הנהגתו של הקב"ה את עם-ישראל ואת האדם הפרטי, בדרך של תהליכים ארוכים הקב"ה מביא את האדם לנקודה שהאדם רוצה בה או נצטווה ללכת בה, וראיה לדרך ההנהגה הזו של הקב"ה מעקיפת ארץ פלישתים מיד בצאת ישראל ממצרים. כלומר, הקב"ה ידע שעם-ישראל אינו יכול להילחם עם הפלשתים מיד לאחר צאתם מארץ-מצרים, ולכן הוא הדריך אותם לעקוף ולסבוב את ארץ פלשתים עד שיתחזקו נפשם וגופם. הקב"ה לא שלח להם מן השמים כוחות גופניים ונפשיים באופנים מאגיים, אלא הוליך את העם באופנים שבהם הם ירכשו באופן טבעי את הכוחות כדי לכבוש את ארץ-ישראל בהמשך (וכל זה כמובן לפני חטא המרגלים ולפני העונש הכבד שכולם ימותו במדבר כי לא מילאו אחרי ה'):


"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף" (שמ' יג, יז–יח).


וכֹה דברי רבנו המאלפים בעניין זה במורה (ג, לב) ודבריו אלה מובאים בתוך הסברו של רבנו על טעמי מצוות הקרבת הקרבנות, הנה אפוא דבריו לפניכם בחמש הפסקות לקמן:


"והנה, כמו שהסב ה' אותם מן הדרך הישרה [מן הדרך הקצרה והישירה שנועדה להביאם להר סיני], שהיא [=סוף הדרך הזו, דהיינו קבלת התורה בהר סיני] הייתה המטרה הראשונה, מחמת חשש מה שאין יכולת לגופותיהם עליו כפי הטבע, לדרך אחרת [עוקפת] כדי שתתקיים המטרה הראשונה [=ההגעה להר סיני וקבלת התורה]