רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נא)

דוגמה שלד

בבראשית (מז, כט) נאמר: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם". ושם פירש רש"י: "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם – סופה להיות עפרה כנים (ומרחשין תחת גופי), ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות, ושלא יעשוני מצרים עבודה-זרה".

מהו צער גלגול המחילות שרש"י מזכיר בדבריו? ובכן, ראו נא את דברי מדרש רבה (מהדורת כת"י), וכך נאמר שם (ויחי, פרשה צו): "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם – למה? שסופה שלמצרים ללקות בכנים ויהי מרחישות תחת גופי, לפיכך 'אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם'. דבר אחר, מפני מה לא ביקש יעקב ליקבר במצרים? שלא יעשו אותו עבודה-זרה, שכשם שנפרעין מעובדי עבודה-זרה כך נפרעין ממנה, שנאמר: 'וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים' [שמות יב, יב]".

ובכן, מדרש זה נועד ללמד שני עניינים: האחד, יש להיזהר בכבוד הצדיק גם לאחר מותו, ויש לנהוג בגופו בכל הכבוד הראוי לו, וזה רמוז בעניין החשש כביכול של יעקב אבינו מן הכינים אשר ירחשו תחת גופו; והאחֵר, שלא לִפְנות אל המתים ושלא להפוך את המת לעבודה-זרה, ומְעניין שכל מי שמצטט את פשט המדרש על כָּלֵב-בן-יפונה ש"השתטח על קברי צדיקים" שוכח משום מה את המדרש הזה שמזהיר במפורש מלהפוך את הקברות לעבודה-זרה... ולעיון ולביאור המדרש שבמסכת סוטה בעניינו של כָּלֵב ראו נא: "לא יפנה אדם לבקר הקברות".

נחזור לענייננו, רש"י כאמור העתיק את המדרש כפשוטו, אך עדיין לא קיבלנו תשובה בעניין גלגול המחילות הדמיוני הזה שרש"י מזכיר ומתאר כדבר פשוט ומציאותי... ובכן, צער גלגול המחילות הזה נמצא במדרש רבה מהדורת המינות של ווילנא, ובהנחה שיש מקור אמיתי למדרש הזה שמופיע במהדורת ווילנא הטמאה, ברור כשמש שאין להבין את המדרש כפשוטו אלא הוא נועד ללמד על מעלתה של ארץ-ישראל ועל חשיבותה העצומה לעם-ישראל.

והנה לפניכם לשון מדרש בראשית רבה מהדורת ווילנא, בשתי הפְּסקות הבאות:

"אמר ר' סימון: אם כן הפסידו הצדיקים שהם קבורים בחוצה-לארץ? אלא מה הקב"ה עושה? עושה להן מחילות בארץ ועושה אותן כמערות הללו, והן [=העצמות] מתגלגלין ובאים [בתוך המחילות] עד שהם מגיעין לארץ ישראל והקב"ה נותן בהם רוח של חיים והן עומדין, מנין? שכן כתיב: 'הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל' [יחזקאל לז, יב], ואחר-כך [נאמר]: 'וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם' [יחזקאל לז, יד]. אמר ריש לקיש: מקרא מלא הוא, שכיוון שהן מגיעין לארץ-ישראל הקב"ה נותן בהם נשמה, שנאמר: 'נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ [וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ]' [ישעיה מב, ה].

מעשה ברבי [יהודה הנשיא] ורבי אליעזר שהיו מהלכין, [...] ראו ארון של מת שבא מחוצה לארץ להיקבר בארץ-ישראל, אמר רבי לר' אליעזר: מה הועיל זה שיצתה נשמתו בחוצה לארץ ובא להיקבר בארץ-ישראל? אני קורא עליו: 'וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה' [ירמיה ב, ז] – בחייכם, 'וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי' [שם] – במיתתכם, אמר ליה [ר' אליעזר לרבי יהודה הנשיא]: כיוון שהוא נקבר בארץ-ישראל הקב"ה מכפר לו דכתיב 'וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ' [דברים לב, מג]".

ורק סכל יעלה על דעתו שיש להבין את המדרש הזה כפשוטו, שהרי ברור שכל מטרתו היא לרומם את ארץ-ישראל ולעודד קיבוץ גליות. ויתרה מזאת, הראיה שמביא בעל הדרשה מנבואת חזון העצמות היבשות שניבא יחזקאל, ובכן, בתוך הנבואה הזו עצמה מפורש שמדובר במשל! ראו נא: "וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה [=העצמות היבשות הן משל לעם-ישראל אשר נמצא בגלות המשולה לקבר] הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ, לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם" וכו'.

ולעיון נרחב בנבואתו המופלאה הזו של יחזקאל ע"ה, ראו נא: "אמת משל היה!".

***

יש מדרש נוסף שבו נזכר גלגול המחילות הדמיוני הזה, והוא מופיע במסכת כתובות (קיא ע"א), וגם שם מטרת המדרש לרומם ארץ-ישראל, וכך נאמר שם בחמש הפְּסקות לקמן:

"אמר ר' אלעזר: מתים שבחוץ לארץ אינם חיים, שנאמר: 'וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים' [יח' כו, כ], ארץ שצביוני [=שרצוני] בה – מתיה חיים, שאין צביוני [=רצוני] בה – אין מתיה חיים [וכידוע, רצונו והשגחתו של הקב"ה בארץ-ישראל יותר מכל הארצות שהרי נאמר בדברים (יא, יב): 'אֶרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה'].

מתיב ר' אבא בר ממל: 'יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן' [ישעיה כו, יט], מאי לאו 'יִחְיוּ מֵתֶיךָ' – מתים שבארץ-ישראל, 'נְבֵלָתִי יְקוּמוּן' – מתים שבחוץ-לארץ. ומאי 'וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים'? אנבוכד-נצר הוא דכתיב, דאמר רחמנא: מייתינא עלייהו מלכא דקליל כי טביא [=כמו צבי].

אמר ליה: רבי, מקרא אחר אני דורש [לכך שרק מתי ארץ-ישראל זוכים לישועה]: 'נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ' [ישעיה מב, ה]. ואלא הכתיב: 'נְבֵלָתִי יְקוּמוּן'! [=ומה נעשה עם הפסוק הזה שלמדנו ממנו לעיל שגם מתי חו"ל יקומו?] ההוא בנפלים הוא דכתיב. ורבי אבא בר ממל, האי 'נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ' מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדרבי אבהו, דאמר ר' אבהו: אפילו שפחה כנענית שבארץ-ישראל – מובטח לה שהיא בת העולם-הבא, כתיב הכא: 'לָעָם עָלֶיהָ', וכתיב התם: 'שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר' [בראשית כב, ה] – עם הדומה לחמור.

'וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ' – אמר ר' ירמיה בר אבא אמר ר' יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם-הבא. ולר' אלעזר [שדרש לעיל שמתי חו"ל אינם זוכים לישועה], צדיקים שבחוץ לארץ אינם חיים? אמר רבי אילעא: על-ידי גלגול. מתקיף לה ר' אבא סלא רבה: גלגול לצדיקים צער הוא! אמר אביי: מחילות נעשות להם בקרקע.

'וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם' [בראשית מז, ל] – אמר קרנא: דברים בגו, יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוצה לארץ חיים, למה הטריח את בניו? שמא לא יזכה למחילות. כיוצא בדבר אתה אומר: 'וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' וגו' [בראשית נ, כה], אמר ר' חנינא: דברים בגו, יודע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוצה לארץ חיים, למה הטריח את אֶחָיו ארבע מאות פרסה? שמא לא יזכה למחילות".

וברור שאין להבין את המדרש הזה כפשוטו, ושכל מטרתו היא לרומם ולשבח את ארץ-ישראל וללמד על חשיבותה העצומה למילוי ייעודו של עם-ישראל בכינונה של ממלכה כהנים וגוי קדוש. ודברי סוף המדרש בעניין חששם של יעקב אבינו ויוסף "שמא לא יזכו למחילות" נועדו לחדד עוד יותר את חשיבותה של ארץ-ישראל, עד שאפילו נביאים וצדיקים גדולים מחויבים לעלות לארץ-ישראל ולרוממה, כי הגלות היא עוון חמור מאד למי שיכול לעלות ונמנע מכך.

וזו גם הסיבה שיעקב ויוסף הורו להעלות את עצמותיהם מארץ מצרים: כדי לקבוע חינוך והוראה לדורות בדבר חשיבותה של ארץ-ישראל שהרי היא היעד והייעוד של עם-ישראל.

ברם, רש"י-שר"י הנבל ביטל את כל ענייני המדרש החשובים והנעלים, ועיוות את המדרש לכיווני ההזיות, וזה לשונו בפירושו למסכת כתובות שם: "על-ידי גלגול – מתגלגלים העצמות עד ארץ ישראל [בתוך מחילות] וחיין שם; מחילות נעשה להם בקרקע – ועומדים על רגליהם והולכים במחילות עד ארץ-ישראל ושם מבצבצין ויוצאים". ובין אם המדרש עוסק בתחיית המתים או בחיי העולם-הבא או בשניהם, ברור שאין המדרש עוסק במציאות כהווייתה, ודברי רש"י רעים מאד, כי לא רק שהוא מחדיר הזיה אשר מטמטמת את המחשבה והופכת את עם-ישראל לעם-סכל-ונבל אשר תועה אחרי ההזיות, הוא מטשטש את עיקר המדרש: לימוד על ייעודה וחשיבותה העצומה של ארץ-ישראל, ועל-כך שהקב"ה לא ימחל למי שמתעב אותה.

אולם, רש"י לא רק מטשטש את מטרת המדרש הנעלה, בהמשך הוא מוחק אותה כליל! כי כמה שורות לאחר מכן הוא מפרש בכתובות שם: "שצדיק גמור היה [כך נאמר על יעקב אבינו ויוסף במדרש לעיל] – ולא היה צריך לזכוּת ארץ-ישראל". בדברים אלה רש"י מוחק כליל את המטרה הנעלה של המדרש, שהרי רש"י-שר"י מלמד בזה את אחת ההשקפות הרעות ביותר, והיא ההשקפה הרעה מכולן שעליה נתחייבו כל עם-ישראל כליה במדבר – ואפילו על חטא העגל לא נענשו כל-כך בחומרה. ומהי ההשקפה הזו? שמי שהוא צדיק לפי דמיונו, אינו צריך לעלות לארץ-ישראל, הוא יכול לשבת בגלות! יש לו פטור מלמלא את ייעודו בארץ הקודש!

וזו השקפה רעה וכעורה מאד-מאד! והיא ההשקפה אשר בגינה נחתם גזר-דינם של המינים וצאצאיהם ועולליהם באירופה ערב מלחמת העולם השנייה, וכל איומי התורה המחרידים והמזעזעים ביותר נתקיימו בהם, ובדומה לעוון המרגלים וכל הדור ההוא אשר נידונו למיתה במדבר. ועוונה של יהדות היידיש-קייט האלילית באירופה הינו חמור מעוונם של דור המדבר, שהרי דור המינות נידונו למיתה בייסורי גהינום, ולא הייתה מיתה שלא נתקיימה בהם.

כללו של דבר, רש"י גם מחדיר לנו הזיות מאגיות שמחריבות את שכלנו בענייני גלגולי חולדות ומחילות, וגם הורס את היסוד הגדול מכולם: ייעודו ותכליתו של עם-ישראל בארץ-ישראל. וכמה נזק והרס גרם רש"י לעם-ישראל בהחדרת תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן! ומי שלא למד מדעים וכן את יסודות התורה באופן מעמיק אסור לו באיסור חמור להתקרב ללימוד התלמוד. "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר, חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).

דוגמה שלה

בבראשית (מז, לא) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר [יעקב אבינו ליוסף:] הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה", ושם פירש רש"י: "עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה – [יעקב אבינו] הפך עצמו לצד השכינה [והשתחווה], מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה". ויש לשאול: 1) איך יעלה על הדעת שיעקב אבינו יהפוך את עצמו מפני הבאים לבקרו? וכי יעקב אבינו הִפנה את אחוריו למשנה-למלך והשתחווה לצד המיטה שבו מונח ראשו? 2) מדוע יעקב השתחווה לשכינה דווקא כשיוסף בא לבקרו? 3) מהי השכינה? וכי היא נמצאת למעלה ממראשותיו של חולה?

נעבור עתה לבחון את מקורותיו המדרשיים המפוקפקים של רש"י. ובכן, במדרש תנחומא מהדורת המינות של ורשה (ויחי, ג) נאמר כך: "וישתחו ישראל לשכינה שעומדת עליו". ברם, במהדורת תנחומא (בובר) לפי כת"י, המדרש הזה כלל לא מופיע! ושמא יד זרה החדירה את המשפט הזה לתוך המדרש כדי להתאים אותו לפירוש רש"י ולהזיות המינים האירופיים?

מקור נוסף להזיותיו של רש"י נמצא במדרש שבמסכת שבת (יב ע"ב, לפי גרסת הרי"ף):

"דאמר רבי יוחנן: מנין שהקדוש-ברוך-הוא סועד את החולה? שנאמר: 'יְיָ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי' [תה' מא, ד]. תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מיטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כיסא ולא על גבי מקום גבוה ולא למעלה ממראשותיו של חולה אלא מתעטף ויושב לפניו מפני ששכינה למעלה ממראשותיו של חולה, שנאמר: 'יְיָ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי' [שם]. ואמר: מנין שהקדוש-ברוך-הוא זן את החולה? שנאמר: 'יְיָ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי' [שם]".

וברור שהשכינה-הקב"ה אינו סועד את החולה ולא זן אותו, אלא המטפלים אשר סביבו. וכמו שהקב"ה אינו סועד וזן את החולה כך הוא לא נמצא למעלה ממראשותיו של חולה. וכל המדרשים הללו נועדו להחדיר יראת שמים לחולה שנוטה למות וכן למבקריו: גם כדי שנטפל באותו אדם שגוסס באופן ראוי וזהיר, וגם כדי שהגוסס עצמו ייתן דעתו לשוב בתשובה. וכל מי שסובר שהשכינה-הקב"ה נמצא למעלה מראשותיו של חולה שוגה בהגשמה, כי אין להקב"ה מקום מסוים שבו הוא מצוי, ואם נתעקש לייחס לו מקום אנחנו בהכרח מייחסים לו גופניות או חומר מסוג כלשהו, שהרי רק חומר עשוי לתפוס מקום בִּמציאות עולמנו החומרית.

נשים גם לב לכך שרש"י אומר: "מכאן אמרו" וכו', כאילו הפסוק הנדון (בר' מז, לא) בעניין יעקב אבינו הוא המקור לכך שהשכינה שורה למעלה מראשותיו של חולה. ברם, במדרש שבמסכת שבת הפסוק הזה כלל לא מובא כאסמכתא, וזו ראיה לכך שהיה לרש"י מקור מפוקפק אחֵר או שלא היה לו מקור כלל, והמינים שלחו את ידיהם במדרשים והחדירו את דברי רש"י לתוך מדרש תנחומא-ורשא, כדי לכסות על השגיאה המחשבתית שבפירוש רש"י כאן.

ולא לחינם רבנו השמיט את ענייני המשלים שבמדרש, וכֹה דבריו בהלכות אבל (יד, ח):

"הנכנס לבקר את החולה – לא יישב לא על גבי מיטה, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי כיסא, ולא על גבי מקום גבוה, ולא למעלה ממראשותיו. אלא מתעטף, ויושב למטה ממראשותיו, ומבקש עליו רחמים, ויוצא".

ונראה לי שכל ההוראות הללו נועדו לשני עניינים מרכזיים: גם כדי שלא להכביד על החולה, שהרי אם מישהו יישב במקום גבוה הדבר עלול לגרום לחולה לאי-נוחות, וכל אי-נוחות ולוּ הקטנה ביותר עלולה להשפיע לרעה על מצבו; וגם כדי להכניע את לבם של הבאים לבקרו כדי שיתפללו בהכנעה לבורא-עולם ויתנו אל ליבם את תכלית האדם וסופו של הגוף הנגוף. ואחתום בפירושו הטוב של רס"ג שם: "עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה – על קצה המיטה לאות תודה".

דוגמה שלו

בבראשית (מח, ב) נאמר כך: "וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה", ושם פירש רש"י: "וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל – אמר אף-על-פי שהוא בני, מלך הוא ואחלוק לו כבוד". רגע, והלא ראינו בדוגמה הקודמת שרש"י אומר שיעקב הִפנה את אחוריו למלך...

דוגמה שלז

בבראשית (מח, ז) נאמר כך: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ [...] וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם", ושם פירש רש"י:

"'וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן' וגו' – ואף-על-פי שאני מטריח עליך להוליכני להיקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאימך, שהרי סמוך לבית לחם מתה [ושם נקברה] [...] ולא תאמר שעיכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון, עת הגריד [=היובש] היה, שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה; 'וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם' – ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בליבך עלי [כלומר יעקב אומר ליוסף: ידעתי שיש בליבך תרעומת עלי]. אבל דע לך, שעל-פי הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר: 'קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע... רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ' וגו' [ירמיה לא, יד], והקב"ה משיבהּ: 'כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְיָ וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב' [ירמיה לא, טו]".

ושוב רש"י אומר דברי מינות ותולה סכלות וטמטום בגדולי האומה, שהרי איך יעלה על הדעת שיוסף יתרעם על אביו, יעקב אבינו הנביא, על-כך שהוא קבר את אימו בדרך לבית לחם? כמו כן, יש בדברי רש"י שיבוש מטריד מאד: "ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ", וכי בית לחם אינה חלק מארץ ישראל? והחמור מכל, רש"י-שר"י דימה שרחל אימנו תעזור לעם-ישראל כאשר הם ייצאו לגלות וכפשוטו של הפסוק בירמיה, ואיני יודע מה הוא חשב לעצמו.

והנה לפניכם הפסוק במלואו ובצידו תרגום יונתן שם: "כֹּה אָמַר יְיָ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" – "כִּדְנָן אֲמַר יְיָ, קָלָא בְּרוּם עָלְמָא אִשְׁתְּמַע: בֵּית יִשְׂרָאֵל דְּבָכַן וּמִתְאָנְחִין בָּתַר יִרְמְיָה נְבִיָא, כַּד שְׁלַח יָתֵיהּ נְבוּזַרְאֲדָן רַב קָטוֹלַיָא מֵרָמְתָא אִלְיָא וּדְבָכַן בִּמרָר, יְרוּשְׁלֶם בָּכְיָא עַל בְּנַהָא מְסָרְבָא לְאִתְנַחָמָא עַל בְּנַהָא אֲרֵי גְּלוֹ". נמצא אפוא, כי רחל היא משל לירושלים, ואף ירושלים היא משל שנועד להגדיל בקרבנו את צער החורבן ולעורר את תשוקת עם-ישראל לשוב לארץ-ישראל ולירושלים עיר-הקודש.

ומי שמחדיר את ההזיה שאדם מת יכול לקום ולעזור לעם-ישראל, פותח שער להזיה שגם מתים אחרים יכולים לקום ולעזור לקרוביהם... וההזיות הללו מדרדרות קל-מהרה לדרישה אל המתים ולפולחני-הקברים למיניהם וליצירת קשרי מינות דמיוניים בין החיים למתים. ודוגמה גסה לכך אנו רואים בהבטחותיהם של אלילים כמו נחמן הכלבי ושאר הוזי ההזיות, שהפצירו בצאן מרעיתם לבוא ולהשתטח על קבריהם הכעורים ולהיוושע בכל מיני תשועות דמיוניות.

דוגמה שלח

בבראשית (מח, ח) נאמר כך: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה", ושם פירש רש"י:

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף – ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה; וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה – מהיכן יצאו אלו שאינן ראויין לברכה".

נניח לסכלות התהומית שבפרשנותו, שהרי איך יעלה על הדעת שיעקב אבינו יחשוב כל-שכן יֹאמר בפיו על בני יוסף: "מהיכן יצאו אלו שאינן ראויין לברכה?", ונתמקד בשאלה: מדוע רש"י מחליט שיהוא ובניו אינן ראויין לברכה? והלא המלך יהוא ביער את איזבל ואת כל בית אחאב וכן את כל עבודת הבעל מכל ישראל! הייתכן להתעלם מכל פעולותיו הייחודיות הללו?

ויתרה אף מזו, הקב"ה בכבודו מעיד על יהוא שהוא ראוי לברכה! שהרי במלכים ב (י, ל) אומר ה' ליהוא: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יֵהוּא: יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב, בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל". מדוע אפוא רש"י כולל את יהוא יחד עם רשעים גמורים כמו ירבעם ואחאב? האם סכלותו זו מעידה רק על בורות או שמא יש בה גם התקוממות פנימית כנגד יהוא אשר ביער את העבודה-הזרה בדרכים קשות ואכזריות ביותר? ובמלים אחרות, כל עובד אלילים יתקומם במודע או בתת-המודע כנגד פעולותיו הרצחניות של יהוא כנגד עובדי האלילים, וכך בדיוק נוהג כאן רש"י אשר כולל אותו יחד עם רשעים גמורים!

זאת ועוד אחרת, מקור דברי רש"י-רש"י לעיל הוא במדרש מאוחר ומפוקפק ביותר (תנחומא מהדורת ורשה), ואפילו במהדורת המינות הזו לא נזכר המלך יהוא, וכך נאמר שם (ויחי, ו):

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה – אמר ר' יהודה בר שלום: וכי לא היה מכירן? והלא בכל יום ויום יושבין ועוסקין בתורה לפניו, ועכשיו הוא אומר: מִי אֵלֶּה? לאחר ששימשו אותו שבע עשרה שנה? [...] אלא, שראה לירבעם בן נבט ולאחאב בן עמרי שעומדין מאפרים עובדי עכו"ם ונסתלקה רוח הקודש ממנו" וכו', עוד ועוד הזיות נערמות שם ללא קץ ותחתית.

חשוב לציין, כי לאחר שהקב"ה משבח את המלך יהוא ומברך אותו, הוא מסייג זאת בפסוק הבא: "וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ, לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל [מ"ב י, לא]". אך אפילו מתוך דברי הגנאי ליהוא עולה שבחו, שהרי הקב"ה אומר עליו: "לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ", דהיינו שהוא היה צדיק בכל ענייניו למעט חטאות ירבעם אשר חטא והחטיא את ישראל. וברור שגם עם העוון החמור הזה אין שום מקום למנותו יחד עם ירבעם ואחאב הרשעים, כי יהוא היה ממבערי העבודה-הזרה הנחרצים והגדולים והנאמנים ביותר שקמו בעם-ישראל בכל הזמנים, וזכה לברכת ה'.

ואחתום בדברי חז"ל בסנהדרין (קב ע"א) על יהוא ומהם עולה בבירור יחס חיובי מאד כלפיו:

"ואף אחיה השילוני טעה וחתם [=אחיה השילוני המליך את ירבעם, ולפי המדרש הזה הוא שגה וחתם ואישר את דברי ירבעם], דהא יהוא צדיקא רבה הוה, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יֵהוּא: יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב, בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל' [מ"ב י, ל], וכתיב: 'וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ, לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל' [מ"ב י, לא], מאי גרמא ליה? אמר אביי: ברית כרותה לשפתיים, שנאמר: 'אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל מְעָט יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה' [מ"ב ב, יח; ואף שאמר זאת כדי להוליך שולל את נביאי הבעל, עדיין יש בזה לימוד לאדם שלא יעיד על עצמו שהוא עובד אלילים בשום פנים]. רבא אמר: חותמו של אחיה השילוני ראה, וטעה [כלומר, לפי הדעה השנייה במדרש, המלך יהוא שגה בעקבות חתימה או אישור של אחיה לירבעם]".

נמצא, שחז"ל דנים את יהוא לכף זכות, ואף אומרים עליו שהוא היה צדיק גדול!

"וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל" (מ"ב י, כח).

דוגמה שלט

בבראשית (מח, טז) נאמר כך: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ", ושם פירש רש"י: "וְיִדְגּוּ – כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם", נמצא שרש"י חשש מנזקהּ הדמיוני, המאגי והפגאני של "עין רעה", ואין זו הפעם הראשונה ולא האחרונה, וראו נא בעניין זה דוג': צ, קלד, שד.

ונראה שמקורו של רש"י להזייתו זו הוא שוב תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, וכך נאמר במסכת ברכות (כ ע"א):

"רב גידל הוה קאזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר להו: הכי טבולו והכי טבולו. אמרו ליה רבנן: לא קא מסתפית מיצר הרע? אמר להו: דמיין באפאי כי קאקי חיורי. רבי יוחנן אזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר: כי אתיאן בנת ישראל למטבל וסלקון ניפגעו בי, וניהוי להו בני רבנן ושפירי כוותי. אמרו ליה רבנן: לא קא מסתפי מר מעינא בישא? אמר להו: אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא, דכתיב: 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן' [בר' מט, כב], ואמר רבי אבהו: אל תקרי 'עֲלֵי עָיִן' אלא עולי עין. רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא: 'וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ', מה דגים שבים מים מכסין אותן ואין עין הרע שולטת בהם – כך זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם. ואי בעית אימא: עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלה – אין עין הרע שולטת בה".

מסופר על רב גידל שהיה יושב בשערי המקווה ומסביר לנשים כיצד לטבול, שאלו אותו חכמים: וכי אינך מפחד מייצר הרע? השיב להם שהן בעיניו כאווזים לבנים; עוד סוּפר על ר' יוחנן שגם הוא היה יושב בשערי המקווה, כדי שבנות ישראל יתבוננו בו בבואן ויהיו להן בנים חכמים ונאים כמותו – וברור שכוונתו לעורר בהן את התשוקה לבנים חכמים ונאים, ויגדלו ויחנכו את בניהם בדרכים ראויות אשר יסייעו להשגת המטרות הללו, ושאלו אותו חכמים: וכי אינך מפחד מעין הרע? אמר להם: אני מזרעו של יוסף שלא שולטת בו עין רעה – וברור שכוונתו לומר שכמו שיוסף הצדיק לא נכשל באשת איש, כך גם הוא לא שולטת בו התאווה, וליבו לשמים.

וביתר ביאור, עין הרע האמורה בעניין האחרון איננה נזק מאגי-פגאני שנגרם ממבט העין, אלא נזק שעלול להיגרם לאדם כתוצאה מהתבוננות פתיינית וזימתית של אשה: אם אשה תתבונן באדם במבט שכזה היא עלולה לעורר בו את אש התאווה לזימה ולתועבה. ולכן ר' יוחנן מצהיר שהוא מזרעו של יוסף, הוי אומר: כמו שיוסף הצדיק לא שלטה בו עינה הרעה והפתיינית של אשת פוטיפר, ולא הצליחה לפתותו בעיניה ובמעשיה ולהסיתו למעשה זימה, כך גם לא תהיה שום אשה אשר תצליח לפתות את ר' יוחנן למעשה של זימה, והוא יישאר שמור ונצור מפגעי החטאים והעוונות. והראיה לצדקת פרשנותי היא מכך שחכמים שאלו את רב גידל על "יצר הרע" ואת ר' יוחנן על "עין הרע", ללמדנו שבעניין האגדה הזו – היינו הך: לעתים עינו של האדם עלולה להביא עליו נזקי זימה ותאווה (כמו בחששם של חכמים בעניינו של רב גידל), אך לעתים עינה הרעה של אשה עלולה להפיל את האדם לתחתיות (כמו בחששם של חכמים בעניינו של ר' יוחנן אולי בשל יופיו) בפתותה אותו למעשי תועבה וכמו שניסתה אשת פוטיפר. נמצא, שיש ראיה נאה מאגדה זו לכך שעין רעה הינה משל לעניין מידותי ומוסרי מובהק.

בהמשך הגמרא דורשים את הפסוק: "'וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ', מה דגים שבים מים מכסין אותן ואין עין הרע שולטת בהם – כך זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם". וגם זה משל למצבם של צאצאי יוסף: כמו שהדגים שבים אינם גלויים לעיני בני האדם, כך זרעו של יוסף נצורים ושמוּרים מפגעי עיניהן הפתייניות של הנשים התאוותניות – וזאת מפני שהם הולכים בדרכו של יוסף: מתגברים על יצרם, מתרחקים מן העוונות ומן הבהמיוּת, ומקדשים את נפשם.

ומוסיפים ואומרים חכמים בחתימת האגדה: "ואי בעית אימא: עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלה – אין עין הרע שולטת בה". והחתימה הזו הינה עוד ראיה חזקה לכך שכל האגדה הזו עוסקת בהרחקה מייצר הרע, שהרי חכמים אומרים שאדם שאינו מפנה את עיניו להתבונן בעריות אין עין הרע שולטת עליו, דהיינו הוא מצליח להתגבר על יצרו. הוי אומר, חכמים בחתימתם אומרים למעשה במפורש, שהעין הרעה האמורה באגדה היא יצר הרע, שהרי העין שאיננה פונה להתבונן באסור לה, "אין עין הרע שולטת בה" דהיינו אין ייצר הרע שולט בה.

נחזור לרש"י, גם בברכות שם (כ ע"א) רש"י מפרש באופן פשטני, כאילו אדם מסוגל להזיק לזולתו במבט עינו: "עולי עין – מסולקין מן העין שאינה שולטת בהן", ואיני מתפלא כלל וכלל שרש"י-שר"י האמין גם בהזיה המאגית הזו של עין רעה, כי כמו שכבר אמרתי פעמים לא מעטות, ברגע שנכנסת הזיה מאגית אחת למחשבתו של האדם, נפתח פתח רחב לחדירת הזיות רבות ולהחרבת הדעת באופן גמור ומוחלט – כי אם יש אמת במאגיה הפגאנית בתחום אחד מתחומי החיים המציאותיים, מדוע שהיא לא תהיה קיימת בכל שאר תחומי החיים? ומן האמונה בהזיות מאגיות פגאניות נחותות הדרך להגשמה ולעבודה-זרה קצרה מאד-מאד.

"וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [...] כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם [...] עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר, אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תהלים מט).

אגב, גם בברכות (נה ע"ב) מובא המדרש בעניין הדגים, ובמקום אחר בעז"ה ארחיב בו. ולעיון נרחב וכללי במושג "עין רעה" בספרות חז"ל ראו: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם".

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נא).pdf

הורידו את PDF • 354KB