top of page

רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נא)

עודכן: 31 ביולי 2023

בברכות (לב ע"א) נאמר כך:


"אמר רבי חמא ברבי חנינא: אלמלא שלושה מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל: חד, דכתיב: '[בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה] וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי' [מיכה ד, ו] , וחד, דכתיב: 'הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל' [יר' יח, ו]; וחד, דכתיב: 'וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר' [יח' לו, כו]. רב פפא אמר, אף מהאי נמי: 'וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ' [יח' לו, כז]".


מטרת המדרש היא לעודד את האדם אשר נכשל בעבירה כתוצאה מהתגברות התאווה, שלא יתייאש מכשלונו ונפילתו, ושלא ייכנס למרה שחורה בעקבות ההפסד העצום של טינוף נפשו בבהמיות העכורה. וכיצד המדרש מעודד את האדם הכשר הזה? באמצעות העברת מסר שגם יצרו הרע ניתן לו מאת ה' יתעלה, ואף שהיה עליו להתגבר ולרומם את נפשו, הקב"ה יודע היטב שאין ביד האדם להתגבר על יצרו תמיד ואין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא.


לפיכך, על האדם שנכשל בעבירה לעודד את עצמו, ולא לאפשר לצער הגדול שאוחז בו בעקבות שקיעתו בבהמיות להפוך לייאוש אשר יוסיף וידרדר אותו מטה-מטה. אלא עליו להבין, שהצער הגדול הזה הוא חלק מייסוריו הנפשיים אשר ימרקו את נפשו, בבחינת "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תה' נא, ה), אך בשום פנים ואופן אַל לו לאדם להתייאש ולפרוק עול כאילו הוא כבר הגיע למצב שאין לו תקווה, ואין תקומה לנפילתו.


ומאין אני יודע שאין להבין את המדרש כפשוטו אלא להוציאוֹ מפשוטו לכיווני מחשבה אחרים? ובכן, הפסוקים שהמדרש מביא כראיה כביכול לכך שעל האדם לעודד את עצמו כלל אינם עוסקים בעניין המדרש! הפסוק הראשון: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי" עוסק בנבואת נחמה על קיבוץ הגלויות, והמלים "וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי" משמען ואשר הענשתי בחומרה, ובצדק, בעקבות מעלליהם ופשעיהם הקשים.


וכן הפסוק השני: "הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל" כלל אינו עוסק בעניין המדרש, דהיינו בענייני עידוד לאדם, שהרי מדובר בנבואה שמטרתה לאיים על ישראל שהם כחומר ביד היוצר והקב"ה יכול להענישם בחומרה רבה ולעקרם ולהגלותם מארץ-ישראל. וגם הפסוקים האחרונים בעניין אחרית הימים ברור שאין להביא מהם ראיה שהרי מדובר בימי הגאולה, וברור שהקב"ה לא יאלץ את עם-ישראל להיות עם נבחר באופנים מאגיים, אלא, בניהול אלהי מחוכם ובייסורים רבים הקב"ה יביא אותנו לשוב אליו בתשובה שלמה.


וכך היא דרך הנהגתו של הקב"ה את עם-ישראל ואת האדם הפרטי, בדרך של תהליכים ארוכים הקב"ה מביא את האדם לנקודה שהאדם רוצה בה או נצטווה ללכת בה, וראיה לדרך ההנהגה הזו של הקב"ה מעקיפת ארץ פלישתים מיד בצאת ישראל ממצרים. כלומר, הקב"ה ידע שעם-ישראל אינו יכול להילחם עם הפלשתים מיד לאחר צאתם מארץ-מצרים, ולכן הוא הדריך אותם לעקוף ולסבוב את ארץ פלשתים עד שיתחזקו נפשם וגופם. הקב"ה לא שלח להם מן השמים כוחות גופניים ונפשיים באופנים מאגיים, אלא הוליך את העם באופנים שבהם הם ירכשו באופן טבעי את הכוחות כדי לכבוש את ארץ-ישראל בהמשך (וכל זה כמובן לפני חטא המרגלים ולפני העונש הכבד שכולם ימותו במדבר כי לא מילאו אחרי ה'):


"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף" (שמ' יג, יז–יח).


וכֹה דברי רבנו המאלפים בעניין זה במורה (ג, לב) ודבריו אלה מובאים בתוך הסברו של רבנו על טעמי מצוות הקרבת הקרבנות, הנה אפוא דבריו לפניכם בחמש הפסקות לקמן:


"והנה, כמו שהסב ה' אותם מן הדרך הישרה [מן הדרך הקצרה והישירה שנועדה להביאם להר סיני], שהיא [=סוף הדרך הזו, דהיינו קבלת התורה בהר סיני] הייתה המטרה הראשונה, מחמת חשש מה שאין יכולת לגופותיהם עליו כפי הטבע, לדרך אחרת [עוקפת] כדי שתתקיים המטרה הראשונה [=ההגעה להר סיני וקבלת התורה], כך ציווה ה' מצוות אלו אשר הזכרנו [הקרבנות], מחמת חשש מה שאין יכולת לנפש לקבלו כפי הטבע, כדי שתושג המטרה הראשונה והיא השגתו יתעלה ועזיבת עבודה-זרה. כי כשם שאין בטבע האדם שיגדל בשעבוד העבדות בחומר ובלבנים וכדומה להם, וישטוף ידיו לשעתו מלכלוכם ויילחם עם ילידי הענק מיד, כך אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מאד מן העבודות [הזרות] ומעשים רגילים שכבר נינוחו בהם הנפשות עד שנעשו כמושכל ראשון, ויעזוב את כולם בבת אחת.


וכמו שניהלם ה' בעיכובם במדבר עד שנתאמצו נפשותיהם, כפי שכבר ידוע כי המדבריות ופראות הגוף מביאים אומץ, והיפך זה מביא מורך, וגם נולד עם אשר לא הורגל לכניעה ולעבדות, וכל זה היה בציוויים אלהיים על ידי משה רבנו [...] כך באה הקבוצה הזו מן המצוות [קבוצת מצוות הקרבנות למיניהם] בניהול אלהי כדי שיישארו עם סוג המעשים הרגילים, כדי שתתבסס הדעה שהיא המטרה הראשונה [=השגתו יתעלה ועזיבת עבודה-זרה].


ושאלתך מה מונע היה מה' מלצוותינו במטרתו הראשונה [=השגתו יתעלה ועזיבת עבודה-זרה] וייתן בנו יכולת לקבל את הדבר? [וכן] מתחייב לך לומר בשאלה זו השנייה: ואיזה מונע היה לה' מלהוליכם דרך ארץ פלישתים, וייתן להם יכולת להתייצב למלחמות, ואין צורך לכל הסיבוב הזה [דרך המדבר ים סוף] בעמוד הענן יומם ועמוד האש לילה.


וכן מתחייבת לך שאלה שלישית: על סיבת פירוט ההבטחה והאיום על [קיום] כל התורה: [...] [כלומר] הואיל ומטרת ה' הראשונה וחפצו שהתורה הזו תהיה דעתנו ונעשה המעשים שבה, מדוע לא ניתנה בנו יכולת לקבל את זה תמיד ולעשותו? בלי לבוא לנו בעצה שייטיב לנו אם נהיה נשמעים ויינָּקם ממנו אם מָרִינוּ, ויפעיל כל אותם הטובות וכל אותן הנקמות? [...] ומה מונע בעדו מלעשות ההסתגלות למעשה המשמעת [=שינוי הרצון של עם-ישראל לעבדו באמת] אשר רצה אותה וההתרחקות מן העבירות אשר שָׂנֵא אותן, טבע קבוע בנו?


והתשובה על כל השאלות הללו וכל שהיא מסוגן תשובה אחת כללית, והיא, שכל הנסים, ואף-על-פי שהן שינוי טבע של מצוי מאחד הנמצאים, הרי טבע אישי בני האדם לא ישנה אותו ה' כלל על דרך הנס, ובגלל היסוד הגדול הזה אמר: 'מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם [לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם' (דב' ה, כה)]', ובגלל זה באו הציווי והאזהרה והגמול והעונש [...] ולא אמרנו זאת מפני שאנו בדעה כי שינוי טבע אחד מאישי בני אדם קשה עליו יתעלה, אלא זה אפשרי והוא [=האדם] נמצא תחת היכולת, אלא, שלא רצה כלל לעשות זה ולא ירצֵהו לעולם כפי היסודות החוקיים והתורתיים, ואילו היה מרצונו לשנות טבע כל אחד מבני אדם למה שירצה יתעלה מאותו אדם, כי אז היו בטלים שליחת הנביאים וכל הציווי כולו [דהיינו כל הציווי והאזהרה שקיבלנו בספר התורה]".


נמצא אפוא ברור, שאין להבין כפשוטן את נבואות יחזקאל שנזכרו לעיל: "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם" וכו' "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם" וכו', שהרי לא יעלה על הדעת שהקב"ה ישנה את טבע בני האדם להיות נשמעים לעבודתו וליראתו, כי-אם-כן בטלים כל ציוויי התורה ואזהרותיה וכל יסוד השכר והעונש, וכן עולה מזה חוסר צדק חמור: שדווקא בדור מסוים הקב"ה יעשה את הטובה הגדולה הזאת. לפיכך, חייבים להסביר שמדובר בתהליכים ארוכים שבאמצעותם הקב"ה יסיר את לב האבן מבשרנו וייתן לנו לב בשר, וכן ייתן את רוחו בנו.


קצרו של דבר, לא יעלה על הדעת להבין את המדרש בברכות לעיל כפשוטו, ומן ההכרח יש לפרשו כמו שפירשנו לעיל או בכל אופן מושכל אחֵר אשר אינו מחריב את יסודות הדת.


ברם, מה שלא יעלה על הדעת עלה במוחו הקודח של רש"י, כי לא הייתה שם דעת אשר תפקֵּח על כל מה שעולה במחשבה, ולא רק שלא הייתה שם דעת, אלא שהתרוצצו במוחו הזיות על גבי הזיות ושאיפות חומריות זרות, וכל אלה דרדרו אותו להשקפות המינות.


והנה לפניכם פרשנותו של רש"י למדרש שהובא בראש דברינו לעיל:


"דכתיב 'ואשר הרעותי' – רישא דקרא: 'אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי' – אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע; אלמלא שלש מקראות הללו – שמעידין שיש ביד הקדוש-ברוך-הוא לתקן יצרנו ולהסיר יצר הרע ממנו – נתמוטטו רגלינו במשפט, אבל עכשיו יש לנו פתחון פה – שהוא גרם לנו שברא יצר הרע".


נשים לב לשתי הרעות החולות אשר יוצאות ועולות מפירושו:


א) מדברי רש"י עולה, כי הקב"ה הוא זה אשר גורם לבני האדם לחטוא! שהרי רש"י אומר במפורש: "אני גרמתי להן שבראתי יצר הרע". ובמלים אחרות, האדם אינו אחראי לחטאיו לפשעיו ולמעלליו, מי שאחראי להם הוא הקב"ה, כי הוא זה אשר גורם לבני האדם לחטוא! השקפה זו היא השקפה פרו-נוצרית מובהקת שתכליתה להכשיר את הפשעים והתועבות מתוך הצדקה דמיונית שהאדם אינו אחראי למעשיו אלא הקב"ה הוא האשם במעללי האדם, שהרי הקב"ה הוא זה אשר טבע בו את יצרו הרע... וזו כמובן רשעות וסכלות, שהרי הקב"ה נתן לנו את התורה והמדעים כדי שנעסוק במושכלות ונכניע את ייצר הרע, והאדם מחויב להגות בתורה ובחכמה ככל יכולתו, ולהתגבר על יצרו ולהתרומם מעל בהמיותו. כך שהקב"ה לא גורם לאדם מאומה, אלא האדם הוא האחראי הבלעדי למעשיו, והאדם הוא זה אשר בוחר לתעות אחר הבלי בהמיותו, ולנהות אחר תֹּהוּ שאיפות חומרו, ולהיות מופקר כבהמה.


ב) רש"י מבין את המדרש הזה כפשוטו, ולכן הוא אומר ששלושת המקראות אשר מובאים במדרש "מעידין שיש ביד הקדוש-ברוך-הוא לתקן יצרנו, ולהסיר יצר הרע ממנו", וכבר ראינו שפשט שני הפסוקים הראשונים כלל אינם עוסקים בענייני ייצר הרע או בעניין נתינת "פתחון פה" ליום הדין והתוכחה כדברי רש"י, ואיך אפשר לשגות כל-כך בהבנת פשטי הפסוקים?


ויתרה מזאת, אף שעצם השקפה זו נכונה כי לא נבצר מאת ה' מאומה, אלא שהוא לעולם לא יעשה כדבר הזה, וכמו שרבנו אומר לעיל במורה, כי אז תבטל כל התורה כולה. ובכן, אף שהשקפה זו נכונה כשלעצמה, דהיינו שלא נבצר מלפני ה' יתעלה לשנות את טבע האדם ככל אשר יחפוץ, אם נצרף את ההשקפה הזו להבנת פסוקי הנביאים כפשוטם, ובמיוחד הפסוק האחרון: "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר", נגיע קל-מהרה להשקפה שהקב"ה לעתים כן מתערב וכן מסיר ומתקן את ייצר הרע שבלב בני האדם!


וההשקפה הזו שרש"י מדרדר אליה היא כבר לא רק בגדר סכלות, אלא בגדר כפירה, שהרי כבר לא מדובר רק בהבנה משובשת של משלי הנביאים כאמור, אלא בהחדרת האפשרות של "הסרת הייצר ותיקונו" אף שהיא אינה קיימת במציאות התורנית והאנושית כאמור; וכל מי שסובר שהקב"ה מנהל את בני האדם באופן זה, דהיינו שיש אנשים שהקב"ה מחליט להסיר מהם את ייצר הרע – כופר בתורה כולה, שהרי אדם כזה למעשה טוען שביחס לאותם בני אדם כל התורה וכל דברי הנביאים הם דברים לא רלבנטיים ומיותרים שאין בהם צורך!


ודי להחדיר את ההשקפה הרעה הזו בחצי אחוז בלבד כדי להרוס את כל דת האמת והצדק! שהרי אם אכן יש כאלה אנשים שהקב"ה מסיר מעליהם את עבותות הייצר, מדוע הוא לא נוהג כן ביחס לכולם? האם הקב"ה הוא לא שופט צדק? האם פסוק מפורש אינו אמת? "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).


זאת ועוד, כל אדם יכול לטעון קמי שמיא שהקב"ה לא נהג עמו בצדק כאשר הוא לא הסיר מעליו את ייצר הרע, וכך הוא יאשים את הקב"ה באחריות למעלליו ולפשעיו, וכמו שאומר שלמה במשלי (יט, ג): "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְיָ יִזְעַף לִבּוֹ". קצרו של דבר, פירושו של רש"י נובע ממקור מושחת, ריק ומרוקן מדעת וממדע אך מלא וגדוש בהזיות המינות.


***

עוד בעניין ההשקפה שהקב"ה עשוי להסיר את ייצר הרע: בפירוש רש"י למסכת מגילה (כה ע"א, ד"ה חוץ מיראת שמים), רש"י מערבב בין השקפת האמת להשקפת השקר: ועל דברי הגמרא שם: "אמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", רש"י אומר כך:


"חוץ מיראת שמים – אותה [יראת שמים] מסורה בידי אדם, שיהא הוא [=האדם] עצמו מכין לבו לכך, אף-על-גב שהיכולת בידו להכין לבבנו אליו, דכתיב: 'הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל' [יר' יח, ו], ואומר: 'והסירותי את לב האבן מבשרכם' [יח' לו, כו]".


בתחילה רש"י כותב שיראת השמים מסורה בידי בני האדם, אך בהמשך הוא אומר שהיכולת בידי הקב"ה "להכין לבבנו אליו" והוא מביא לכך ראיה מפסוקי הנביאים! ובמלים אחרות, יש מציאות לפי רש"י שלפיה הקב"ה משנה את רצונו של האדם לעבדו באמת ובלבב שלם.


וכמה חמורה ורעה ההשקפה הזו, שהרי כאמור, היא פותחת פתח רחב מאד לאדם לנהות אחר תאוותיו באמתלה שהקב"ה "אשם" בשקיעתו בהבל, שהרי הקב"ה יכול "להכין לבבנו אליו" ואף עושה זאת לעתים לפי הנביאים. אך משום מה הוא לא עושה לנו את זאת, ולכן אנו יכולים להמשיך ולנהות אחר התאוות כי יש לנו "פתחון פה" כמו שרש"י אומר לעיל...


חשוב מאד לציין, שרש"י מערבב בין השקפת האמת לשקר לא בגלל שיש בו זיק של אמת, אלא בגלל שפשט הגמרא הברור הכריח אותו לפרש בתחילה בדברי אמת, ולטשטש אותה לאחר מכן בהחדרת ההשקפה הרעה הרצויה לו, וזו היא דרכם של הסלפנים והמינים. כי אם הם יסלפו את האמת באופן בוטה ובלא החדרת התעיות דבריהם לא יתקבלו, שהרי דבריהם ייסָּתרו מיניה וביה על-ידי פשט הכתובים אשר סותרים את השקפותיהם, אך בהחדרת הספק וההתעייה, הם מצליחים בסופו-של-דבר להחדיר את ההשקפה הרעה, וכל אדם שישקע באיזו תאווה לאחר שיקרא את דברי רש"י ידון את עצמו לכף זכות שהוא לא אשם בכך...


ובעניין שיטתם המתוחכמת הזו של המינים והגויים שרדפו את עם-ישראל למיניהם, ראו ספרי "אפיקים להרמב"ם", בפרק: "עיוות דת האמת – הכחדתה בטשטושה", עמ' 87.


***

בברכות (לב ע"א) נאמר כך: "אמרי דבי רבי ינאי: אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר", ושם רש"י מפרש: "אין ארי נוהם – שמח ומשתגע ומזיק". ואיני יודע מהו השיגעון הזה, ורק את הפירוש הנכון הוא לא אמר: שנוהם הוא משמיע קול שאגה... ופירושו הוא תת-רמה מבחינת בלשנות לשונית, ומעיד על בורות וסכלות ואף ילדותיות.


***

בברכות (לב ע"א) לפי כתבי-יד תימן נאמר כך:


"'וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל' [שמ' לב, י], אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול שתפשׂוֹ הקב"ה למשה בבגדו".


ברם, במהדורת המינות של ווילנא הטמאה נאמר כך:


"'וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל' [שמ' לב, י], אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שתפסוֹ משה להקב"ה כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו, ואמר לפניו: ריבונו-של-עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם".


נמנה עתה לפניכם את שגיאות ותוספות המינות של חכמי-יועצי-אשכנז:


1) התעלמות בוטה וגסה מדברי רבי אבהו במדרש אשר אמר: "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו", כלומר, רבי אבהו מזהיר אותנו שלא לעוות את המדרש הזה לכיווני ההגשמה, ואף מעורר אותנו לחשיבות הרחקת הגשמות: שאלמלא הקב"ה מסר לנו את המקרא הזה, אי אפשר היה לנו לאמרו מדעתנו. ובמלים אחרות, מטרת המדרש הראשונה היא להרחיק מן ההגשמה, ובאו חכמי-יועצי-אשכנז והפכו את הקדרה על פיה והשחיתו את התורה.


2) מחיקת מילת המפתח שבמדרש: "כביכול", אשר נועדה להרחיק מן הגשמות. והחדרת מילת הגשמה במקומה: "מלמד", כאילו הפסוק מלמד על מציאות מסוימת שהתרחשה!


3) בגרסת ווילנא עוד נוספו תיאורים מגשימים, שהרי במקור נאמר: "כביכול שתפשׂוֹ הקב"ה למשה בבגדו" ותו לא, ואילו במהדורת ווילנא וקודם לכן במהדורת המינים הראשונים נוסף קטע שלם שמטרתו להחדיר את ההגשמה: "שתפסו משה להקב"ה כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו, ואמר לפניו: ריבונו-של-עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם". כלומר, המינים הוסיפו דימוי! שמשה רבנו תפס את הקב"ה כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו!


ברור אפוא שחכמי-יועצי-אשכנז החדירו את השקפות המינות לגמרא, ונראה לי שהדבר נובע מ"רוח המפקד" הטמאה של רש"י-שר"י ששרתה עליהם, שהרי רש"י פירש שם כך:


"'וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי – משמע שהיה אוחז בו". כלומר, רש"י קובע שמהפסוק שנדון לעיל עולה, ובלשונו של רש"י: "משמע", שמשה רבנו היה אוחז בהקדוש-ברוך-הוא! וגם בלי המלה "משמע" מדובר בהגשמה ברורה ומפורשת, כל-שכן עם המלה "משמע" שמשמעהּ שזו היא משמעותו הפשוטה של הפסוק! כלומר, מדובר כאן בהגשמה מודגשת במיוחד.


ורש"י חוזר על ההגשמה הזו גם בפירושו לדברים (ג, כד), וזה לשונו: "אמר לו: ממך למדתי, שאמרת לי: 'ועתה הניחה לי' [שמ' לב, י], וכי תופס הייתי בך?". ושימו לב כיצד רש"י עיוות את המדרש לכיווני ההגשמה, שהרי במדרש ספרי (ואתחנן פסקה כז) נאמר כך: "וכי משה תפוס היה בקודש?", ואילו רש"י עיוות את המדרש לפי פשוטו וכתב: "וכי תופס הייתי בך?". ואין צורך לומר שתיאור משה רבנו תופס את הקב"ה הוא הגשמה מובהקת, שהרי לא ניתן לתפוס בידיים אלא חומר, וה' יתעלה ויתרומם נעלה מעל כל מושגי החומר לעילא-לעילא.


***

לעומת רש"י, גם אונקלוס וגם רס"ג מרחיקים מן ההגשמה בתרגומיהם-פירושיהם, ושניהם מסיטים את הבנת פשט המלים: "הַנִּיחָה לִּי" – ממשמעות של תפיסה גשמית למשמעות של הפסקת התפילה והתחנונים, שהרי אונקלוס מתרגם שם כך: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי" – "וּכְעַן אָנַח בָּעוּתָךְ [=תפילתך] מִן קֳדָמַי", ורס"ג אף מרחיב מעט ואומר: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי – ועתה אם תחדל מלהתפלל עליהם ייחר אפי בהם ואכלם". וגם אונקלוס וגם רס"ג הבינו היטב את חומרת פרשנות המלים "הַנִּיחָה לִּי" – כפשוטן, שהרי מדובר בהגשמה, וכפירוש רש"י.


וחובה לתת את הדעת לכך שהיה לפני רש"י תרגום אונקלוס אשר מרחיק באופן מפורש מן ההגשמה, ובכל זאת רש"י בחר לפרש את המלים "הַנִּיחָה לִּי" במשמעות מגשימה מפורשת של אחיזה ותפיסה. ומכיוון שתרגום אונקלוס היה לפניו, לא מדובר רק בהגשמה, אלא גם בכפירה ביד רמה במסורת התורה-שבעל-פה שבאה לידי ביטוי בתרגומו של אונקלוס, וסטייה כל-כך חדה מדרך הפרשנות של חז"ל מעידה על כפירה ביד רמה שנובעת ממינות.


יז. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת ויחי


דוגמה ראשונה


בבראשית (מז, כט) נאמר כך: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם". ושם פירש רש"י: "אל נא תקברני במצרים – סופה להיות עפרה כנים (ומרחשין תחת גופי), ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות, ושלא יעשוני מצרים עבודה-זרה".


מהו צער גלגול המחילות הזה שרש"י מזכיר בדבריו? ובכן, בואו נראה יחדיו את דברי מדרש רבה (מהדורת כתבי-יד, אלבק-תיאודור), וכך נאמר במדרש (ויחי, פרשה צו):


"אל נא תקברני במצרים – למה? שסופה שלמצרים ללקות בכנים ויהי מרחישות תחת גופי, לפיכך אל נא תקברני במצרים. דבר אחר, מפני מה לא ביקש יעקב ליקבר במצרים? שלא יעשו אותו עבודה-זרה, שכשם שנפרעין מעובדי עבודה-זרה כך נפרעין ממנה שנאמר: 'וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים' [שמ' יב, יב]".


ובכן, מדרש זה נועד ללמד שני עניינים: האחד, יש להיזהר בכבוד הצדיק גם לאחר מותו, ויש לנהוג בגופו בכל הכבוד הראוי לו, וזה רמוז בעניין החשש כביכול של יעקב אבינו מן הכינים אשר ירחשו תחת גופו; והאחֵר, שלא לפנות אל המתים ושלא להפוך את המת לעבודה-זרה, ומְעניין שכל מי שמצטט את המדרש על כָּלֵב-בן-יפונה ש"השתטח על קברי צדיקים" שוכח משום מה את המדרש הזה אשר מזהיר במפורש מלהפוך את הקברות לעבודה-זרה... ולעיון ולביאור המדרש שבמסכת סוטה בעניינו של כָּלֵב ראו: "לא יפנה אדם לבקר הקברות".


נחזור לענייננו, רש"י כאמור העתיק את המדרש כפשוטו, אך עדיין לא קיבלנו תשובה בעניין גלגול המחילות הדמיוני הזה שרש"י מזכיר ומתאר כדבר פשוט ומציאותי... ובכן, צער גלגול המחילות הזה נמצא במדרש רבה מהדורת המינות של ווילנא, ובהנחה שיש מקור אמיתי למדרש הזה שמופיע במהדורת ווילנא הטמאה, ברור כשמש שאין להבין את המדרש כפשוטו אלא הוא נועד לרומם את מעלתה של ארץ-ישראל וחשיבותה העצומה לעם-ישראל.


והנה לפניכם לשון המדרש בשתי הפסקות הבאות לקמן:


"אמר ר' סימון: אם כן הפסידו הצדיקים שהם קבורים בחוצה-לארץ? אלא מה הקב"ה עושה? עושה להן מחילות בארץ ועושה אותן כמערות הללו, והן [=העצמות] מתגלגלין ובאים [בתוך המחילות] עד שהם מגיעין לארץ ישראל והקב"ה נותן בהם רוח של חיים והן עומדין, מנין? שכן כתיב: 'הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל' [יח' לז, יב], ואחר-כך [נאמר]: 'וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם' [יח' לז, יד]. אמר ריש לקיש: מקרא מלא הוא, שכיוון שהן מגיעין לארץ-ישראל הקב"ה נותן בהם נשמה, שנאמר: 'נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ [וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ]' [יש' מב, ה].


מעשה ברבי ורבי אליעזר שהיו מהלכין [...] ראו ארון של מת שבא מחוצה לארץ להיקבר בארץ-ישראל, אמר רבי לר' אליעזר: מה הועיל זה שיצתה נשמתו בחוצה לארץ ובא להיקבר בארץ-ישראל? אני קורא עליו: 'וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה' [יר' ב, ז] – בחייכם, 'וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי' [שם] – במיתתכם, אמר ליה [ר' אליעזר לרבי יהודה הנשיא]: כיון שהוא נקבר בארץ-ישראל הקב"ה מכפר לו דכתיב 'וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ' [דב' לב, מג]".


ורק סכל יעלה על דעתו שיש להבין את המדרש הזה כפשוטו, שהרי ברור שכל מטרתו היא לרומם את ארץ-ישראל ותו לא. ויתרה מזאת, הראיה שמביא בעל הדרשה מנבואת חזון העצמות היבשות שניבא יחזקאל, ובכן, בתוך הנבואה הזו עצמה מפורש שמדובר במשל! ראו נא: "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה [העצמות היבשות הן משל לעם-ישראל אשר נמצא בגלות המשולה לקבר] הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ, לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם" וכו'.


***

יש מדרש נוסף שבו נזכר גלגול המחילות הדמיוני הזה, והוא מופיע במסכת כתובות (קיא ע"א), וגם שם מטרת המדרש לרומם ארץ-ישראל, וכך נאמר שם בחמש הפסקות לקמן:


"אמר ר' אלעזר: מתים שבחוץ לארץ אינם חיים, שנאמר: 'וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים' [יח' כו, כ], ארץ שצביוני [=שרצוני] בה – מתיה חיים, שאין צביוני [=רצוני] בה – אין מתיה חיים [וכידוע, רצונו והשגחתו של הקב"ה בארץ-ישראל יותר מכל הארצות שהרי נאמר בדברים (יא, יב): "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"].


מתיב ר' אבא בר ממל: 'יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן' [יש' כו, יט], מאי לאו 'יִחְיוּ מֵתֶיךָ' – מתים שבארץ-ישראל, 'נְבֵלָתִי יְקוּמוּן' – מתים שבחוץ-לארץ. ומאי 'וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים'? אנבוכד-נצר הוא דכתיב, דאמר רחמנא: מייתינא עלייהו מלכא דקליל כי טביא [=כמו צבי].


אמר ליה: רבי, מקרא אחר אני דורש [לכך שרק מתי ארץ-ישראל זוכים לישועה]: 'נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ' [יש' מב, ה]. ואלא הכתיב: 'נְבֵלָתִי יְקוּמוּן'! [=ומה נעשה עם הפסוק הזה שלמדנו ממנו לעיל שגם מתי חו"ל יקומו?] ההוא בנפלים הוא דכתיב. ורבי אבא בר ממל, האי 'נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ' מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדרבי אבהו, דאמר ר' אבהו: אפילו שפחה כנענית שבארץ-ישראל – מובטח לה שהיא בת העולם-הבא, כתיב הכא: 'לָעָם עָלֶיהָ', וכתיב התם: 'שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר' [בר' כב, ה] – עם הדומה לחמור.


'וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ' – אמר ר' ירמיה בר אבא אמר ר' יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם-הבא. ולר' אלעזר [שדרש לעיל שמתי חו"ל אינם זוכים לישועה], צדיקים שבחוץ לארץ אינם חיים? אמר רבי אילעא: על-ידי גלגול. מתקיף לה ר' אבא סלא רבה: גלגול לצדיקים צער הוא! אמר אביי: מחילות נעשות להם בקרקע.


'וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם' [בר' מז, ל] – אמר קרנא: דברים בגו, יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוצה לארץ חיים, למה הטריח את בניו? שמא לא יזכה למחילות. כיוצא בדבר אתה אומר: 'וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' וגו' [בר' נ, כה], אמר ר' חנינא: דברים בגו, יודע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוצה לארץ חיים, למה הטריח את אֶחָיו ארבע מאות פרסה? שמא לא יזכה למחילות".


וברור שאין להבין את המדרש כפשוטו, ושכל מטרתו היא שבח ארץ-ישראל ורוממותה וחשיבותה העצומה למילוי ייעודו של עם-ישראל בכינונה של ממלכה כהנים וגוי קדוש. ודברי סוף המדרש בעניין חששם של יעקב אבינו ויוסף "שמא לא יזכו למחילות" נועדו לחדד עוד יותר את חשיבותה של ארץ-ישראל, עד שאפילו נביאים וצדיקים גדולים מחויבים לעלות לארץ-ישראל ולרוממה, כי הגלות היא עוון חמור מאד למי שיכול לעלות ונמנע מכך.


וזו גם הסיבה שיעקב ויוסף הורו להעלות את עצמותיהם מארץ מצרים: כדי לקבוע חינוך והוראה לדורות בדבר חשיבותה של ארץ-ישראל ושהיא היעד והייעוד של עם-ישראל.


ברם, רש"י הנבל ביטל את ענייני המדרש החשובים והנעלים, ועיוות את המדרש לכיווני ההזיות, וזה לשונו בפירושו למסכת כתובות שם: "על-ידי גלגול – מתגלגלים העצמות עד ארץ ישראל [בתוך מחילות] וחיין שם; מחילות נעשה להם בקרקע – ועומדים על רגליהם והולכים במחילות עד ארץ-ישראל ושם מבצבצין ויוצאים". ובין אם המדרש עוסק בתחיית המתים או בחיי העולם-הבא או בשניהם, ברור שאין המדרש עוסק במציאות כהווייתה, ודברי רש"י רעים מאד, כי לא רק שהוא מחדיר הזיה אשר מטמטמת את המחשבה והופכת את עם-ישראל לעם-סכל-ונבל אשר תועה אחרי ההזיות, הוא מטשטש את עיקר המדרש: לימוד על חשיבותה העצומה של ארץ-ישראל, ועל-כך שהקב"ה לא ימחל למי שמתעב אותה.


אולם, רש"י לא רק מטשטש את מטרת המדרש הנעלה, בהמשך הוא מוחק אותה כליל! כי כמה שורות לאחר מכן הוא מפרש בכתובות שם: "שצדיק גמור היה [כך נאמר על יעקב אבינו ויוסף במדרש לעיל] – ולא היה צריך לזכוּת ארץ-ישראל". בדברים אלה רש"י מוחק כליל את מטרת המדרש הנעלה, שהרי רש"י מלמד בזה את אחת ההשקפות הרעות ביותר, ואולי ההשקפה הרעה מכולן שעליה נתחייבו עם-ישראל כליה במדבר, ואפילו על חטא העגל לא נענשו כל-כך בחומרה. ומהי ההשקפה הזו? שמי שהוא צדיק לפי דמיונו, אינו צריך לעלות לארץ-ישראל! הוא יכול לשבת בגלות! יש לו פטור מלמלא את ייעודו בארץ הקודש!


וזו השקפה רעה וכעורה מאד-מאד! והיא ההשקפה אשר בגינה נחתם גזר-דינם של המינים וצאצאיהם ועולליהם באירופה ערב מלחמת העולם השנייה, וכל איומי התורה המחרידים והמזעזעים ביותר נתקיימו בהם, ובדומה לעוון המרגלים וכל הדור ההוא אשר נידונו למיתה במדבר. ועוונה של יהדות היידיש-קייט האלילית באירופה הינו חמור מעוונם של דור המדבר, שהרי דור המינות נידונו למיתה בייסורי גהינום, ולא הייתה מיתה שלא נתקיימה בהם.


קצרו של דבר, רש"י גם מחדיר לנו הזיות מאגיות שמחריבות את שכלנו בענייני גלגולי חולדות ומחילות, וגם הורס את היסוד הגדול מכולם: ייעודו ותכליתו של עם-ישראל בארץ-ישראל. וכמה נזק והרס גרם רש"י לעם-ישראל בהחדרת תפישת אגדות חז"ל כפשוטן! ומי שלא למד מדעים ואת יסודות הדת באופן מעמיק אסור לו באיסור חמור להתקרב ללימוד התלמוד.


דוגמה שנייה


בבראשית (מז, לא) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה", ושם פירש רש"י: "עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה – [יעקב אבינו] הפך עצמו לצד השכינה [והשתחווה], מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה".


ופירושו של רש"י הוא טמטום גמור מכמה צדדים: 1) איך יעלה על הדעת שיעקב אבינו יהפוך את עצמו מפני הבאים לבקרו? ובמלים אחרות, וכי יעקב אבינו הִפנה את אחוריו לפרעה והשתחווה לצד המיטה שבו מונח ראשו? 2) מדוע יעקב השתחווה לשכינה דווקא כאשר פרעה בא לבקרו? 3) מהי השכינה? וכי היא נמצאת למעלה ממראשותיו של חולה?


נעבור עתה לבחון את מקורותיו המדרשיים המפוקפקים של רש"י. ובכן, במדרש תנחומא מהדורת המינות של ורשה (ויחי, ג) נאמר כך: "וישתחו ישראל לשכינה שעומדת עליו". ברם, במהדורת תנחומא (בובר) לפי כת"י, המדרש הזה כלל לא מופיע! ושמא יד זרה החדירה את המשפט הזה לתוך המדרש כדי להתאים אותו לפירוש רש"י ולהזיות המינים האירופיים?


מקור נוסף להזיותיו של רש"י נמצא במדרש שבמסכת שבת (יב ע"ב, לפי גרסת הרי"ף):


"דאמר רבי יוחנן: מנין שהקדוש-ברוך-הוא סועד את החולה? שנאמר: 'יְיָ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי' [תה' מא, ד]. תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כיסא ולא על גבי מקום גבוה ולא למעלה ממראשותיו של חולה אלא מתעטף ויושב לפניו מפני ששכינה למעלה ממראשותיו של חולה, שנאמר: 'יְיָ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי'. ואמר: מנין שהקדוש-ברוך-הוא זן את החולה? שנאמר: 'יְיָ יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי'".


וברור שהשכינה-הקב"ה אינו סועד את החולה ולא זן אותו, אלא המטפלים אשר סביבו. וכמו שהקב"ה אינו סועד וזן את החולה כך הוא לא נמצא למעלה ממראשותיו של חולה. וכל המדרשים הללו נועדו להחדיר יראת שמים לחולה שנוטה למות וכן למבקריו: גם כדי שנטפל באותו גוסס באופן ראוי וזהיר, וגם כדי שהגוסס עצמו ייתן דעתו לשוב בתשובה.


וכל מי שסובר שהשכינה-הקב"ה נמצא למעלה מראשותיו של חולה שוגה בהגשמה, כי אין להקב"ה מקום מסוים שבו הוא מצוי, ואם נתעקש לייחס לו מקום אנחנו בהכרח מייחסים לו גופניות או חומר מסוג כלשהו, שהרי רק חומר תופס מקום בִּמציאות עולמנו החומרי.


נשים גם לב לכך שרש"י אומר: "מכאן אמרו" כאילו הפסוק הנדון (בר' מז, לא) בעניין יעקב אבינו הוא המקור לכך ששכינה שורה למעלה מראשותיו של חולה. ברם, במדרש שבמסכת שבת הפסוק הזה כלל לא מובא כאסמכתא, וזו ראיה לכך שהיה לרש"י מקור מפוקפק אחֵר, או שלא היה לו מקור כלל, והמינים שלחו את ידיהם במדרשים והחדירו את דברי רש"י לתוך מדרש תנחומא-ורשא, כדי לכסות על השגיאה המחשבתית שבפירוש רש"י כאן.


ולא לחינם רבנו בהלכות אבל (יד, ח) השמיט את ענייני המשלים שבמדרש, וכֹה דבריו:


"הנכנס לבקר את החולה – לא יישב לא על גבי מיטה, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי כיסא, ולא על גבי מקום גבוה, ולא למעלה ממראשותיו. אלא מתעטף, ויושב למטה ממראשותיו, ומבקש עליו רחמים, ויוצא".


ונראה לי שכל ההוראות הללו נועדו לשני עניינים מרכזיים: גם כדי שלא להכביד על החולה, שהרי אם מישהו יישב במקום גבוה הדבר עלול לגרום לחולה לאי-נוחות, וכל אי-נוחות ולוּ הקטנה ביותר עלולה להשפיע לרעה על מצבו; וגם כדי להכניע את לבם של הבאים לבקרו כדי שיתפללו בהכנעה לבורא-עולם ויתנו אל ליבם את תכלית האדם וסופו של הגוף הנגוף.


ואחתום בפירושו של רס"ג שם: "על ראש המטה – על קצה המטה לאות תודה".


דוגמה שלישית


בבראשית (מח, ז) נאמר כך: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ [...] וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם", ושם פירש רש"י בשתי הפסקות הבאות:


"'וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן' וגו' – ואף-על-פי שאני מטריח עליך להוליכני להיקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה [...] ולא תאמר שעיכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון, עת הגריד [היובש] היה, שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה.


'וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם' – ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בליבך עלי [תרעומת]. אבל דע לך, שעל-פי הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר: 'קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע... רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ' וגו' [יר' לא, יד], והקב"ה משיבהּ: 'כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְיָ וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב' [יר' לא, טו]".


ושוב רש"י אומר דברי הבל ותולה סכלות וטמטום בגדולי האומה, שהרי איך יעלה על הדעת שיוסף יתרעם על אביו יעקב אבינו הנביא על-כך שהוא קבר את אימו בדרך לבית לחם?


כמו כן, יש בדברי רש"י שיבוש מטריד מאד: "ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ", וכי בית לחם אינה חלק מארץ-ישראל? והחמור מכל, רש"י מדמיין שרחל אמנו תעזור כפשוטו של הפסוק בירמיה לעם-ישראל כאשר הם ייצאו לגלות, ואיני יודע מה הוא חשב לעצמו.


והנה לפניכם הפסוק במלואו ובצידו תרגום יונתן שם: "כֹּה אָמַר יְיָ קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" – "כִּדְנָן אֲמַר יְיָ, קָלָא בְּרוּם עָלְמָא אִשְׁתְּמַע: בֵּית יִשְׂרָאֵל דְּבָכַן וּמִתְאָנְחִין בָּתַר יִרְמְיָה נְבִיָא, כַּד שְׁלַח יָתֵיהּ נְבוּזַרְאֲדָן רַב קָטוֹלַיָא מֵרָמְתָא אִלְיָא וּדְבָכַן בִּמרָר, יְרוּשְׁלֶם בָּכְיָא עַל בְּנַהָא מְסָרְבָא לְאִתְנַחָמָא עַל בְּנַהָא אֲרֵי גְּלוֹ". נמצא אפוא, כי רחל היא משל לירושלים, ואף ירושלים היא משל שנועד להגדיל את צער החורבן ולעורר את תשוקת עם-ישראל לשוב לארץ-ישראל ולירושלים עיר-הקודש.


ומי שמחדיר את ההזיה שאדם מת יכול לקום ולעזור לעם-ישראל, פותח שער להזיה שגם מתים אחרים יכולים לקום ולעזור לקרוביהם... וההזיות הללו מדרדרות קל-מהרה לדרישה אל המתים ולפולחני-הקברים למיניהם וליצירת קשרים דמיוניים בין המתים לחיים. ודוגמה לכך אנו רואים בהבטחותיהם של אלילים כמו נחמן הכלבי ושאר הוזי הזיות, שהפצירו בצאן מרעיתם לבוא ולהשתטח על קבריהם הכעורים ולהיוושע בכל מיני תשועות דמיוניות.


דוגמה רביעית


בבראשית (מח, ח) נאמר כך: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה", ושם פירש רש"י: "וירא ישראל את בני יוסף – בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה; ויאמר מי אלה – מהיכן יצאו אלו שאינן ראויין לברכה".


נניח רגע לסכלות שמסתתרת בפרשנות הזו, שהרי איך יעלה על הדעת שיעקב אבינו יאמר על בני יוסף: "מהיכן יצאו אלו שאינן ראויין לברכה", ונתמקד בשאלה: מדוע רש"י מחליט שיהוא ובניו אינן ראויין לברכה? והלא המלך יהוא ביער את איזבל ואת כל בית אחאב וכן את כל עבודת הבעל מכל ישראל! האם יש להתעלם מכל פעולותיו הייחודיות הללו?


ויתרה מזו, הקב"ה מעיד עליו שהוא ראוי לברכה! שהרי במלכים ב (י, ל) אומר ה' ליהוא: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יֵהוּא: יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב, בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל". מדוע אפוא רש"י כולל את יהוא יחד עם רשעים גמורים כמו ירבעם ואחאב? האם סכלותו זו מעידה רק על בורות או שמא יש בה גם התקוממות פנימית כנגד יהוא אשר ביער את העבודה-הזרה בדרכים קשות ואכזריות ביותר? ובמלים אחרות, כל עובד אלילים יתקומם במודע או בתת-המודע כנגד פעולותיו הרצחניות של יהוא כנגד עובדי האלילים, וכך בדיוק נוהג כאן רש"י אשר כולל אותו יחד עם רשעים גמורים!


זאת ועוד, מקור דברי רש"י לעיל הוא במדרש מאוחר ומפוקפק ביותר (תנחומא מהדורת ורשה), ואפילו במהדורת המינות הזו לא נזכר המלך יהוא, וכך נאמר שם (ויחי, ו):


"וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה – אמר ר' יהודה בר שלום: וכי לא היה מכירן? והלא בכל יום ויום יושבין ועוסקין בתורה לפניו, ועכשיו הוא אומר: מי אלה? לאחר ששימשו אותו שבע עשרה שנה? [...] אלא, שראה לירבעם בן נבט ולאחאב בן עמרי שעומדין מאפרים עובדי עכו"ם ונסתלקה רוח הקודש ממנו" וכו', עוד ועוד הזיות שם שאין להן תחתית.


חשוב לציין, כי לאחר שהקב"ה משבח את יהוא ומברך אותו, הוא מסייג זאת בפסוק הבא: "וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ, לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל [מ"ב י, לא]". אך אפילו מתוך דברי הגנאי ליהוא עולה שבחו, שהרי הקב"ה אומר עליו: "לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ", דהיינו שהוא היה צדיק בכל ענייניו למעט חטאות ירבעם אשר חטא והחטיא את ישראל. וברור שגם עם העוון החמור הזה אין שום מקום למנותו יחד עם ירבעם ואחאב הרשעים, כי יהוא היה ממבערי העבודה-הזרה הנחרצים והגדולים והנאמנים ביותר שקמו בעם-ישראל בכל הזמנים.


ואחתום בדברי חז"ל בסנהדרין (קב ע"א) על יהוא ומהם עולה בבירור יחס חיובי מאד כלפיו:


"ואף אחיה השילוני טעה וחתם [אחיה המליך את ירבעם, ולפי המדרש הזה הוא שגה וחתם ואישר את דברי ירבעם], דהא יהוא צדיקא רבה הוה, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יֵהוּא: יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב, בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל' [מ"ב י, ל], וכתיב: 'וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ, לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל [מ"ב י, לא]', מאי גרמא ליה? אמר אביי: ברית כרותה לשפתיים, שנאמר: 'אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל מְעָט יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה' [מ"ב ב, יח; ואף שאמר זאת כדי להוליך שולל את נביאי הבעל, עדיין יש בזה לימוד לאדם שלא יעיד על עצמו שהוא עובד אלילים בשום פנים]. רבא אמר: חותמו של אחיה השילוני ראה, וטעה [כלומר, לפי הדעה השנייה במדרש, יהוא שגה בעקבות חתימה או אישור של אחיה לירבעם]".


נמצא, שחז"ל דנים את יהוא לכף זכות, ואף אומרים עליו שהוא היה צדיק גדול!


"וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל" (מ"ב י, כח).

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נא)
.pdf
Download PDF • 274KB

116 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 Comment


נדב דולב
נדב דולב
Jul 26, 2021

חזקק !

Like
bottom of page