רש"י, ראש פרשני ההגשמה (חלק מח)

בברכות (כד ע"א) נאמרה ברייתא: "אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף". ונראים הדברים שהכוונה לפסוק (במ' לא, נ): "אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז". ושם פירש רש"י: "וכומז – דפוס של בית הרחם לכפר על הרהור הלב של בנות מדין".


ובמסכת ברכות שם פירש רש"י כך (ולהזכירכם, הוא היה אב לשלוש בנות):


"תכשיטין שבפנים – 'כוּמָז', דפוס של בית הרחם שהיו עושין לבנותיהן, ונוקבין כתלי בית הרחם כדרך שנוקבין את האוזניים ותוחבין אותו, כדי שלא יזדקקו להן זכרים".


כלומר, לפי רש"י האבות היו נוקבין את "כותלי בית הרחם" של בנותיהם הקטנות, כדרך שנוקבין את האוזניים, "ותוחבין אותו", דהיינו תוחבין לתוך בית הרחם את הכומז הזה "כדי שלא יזדקקו להן זכרים"... האם ההזיה הזו אפשרית בכלל? וגם אם זה אפשרי, איזה אבא מסוגל לעשות דבר איום ונורא כזה לבנותיו? ואיזו חברה איומה ונוראה היא החברה שבה צריך לעשות זאת כדי למנוע מהזכרים לאנוס את הבנות? ורק מוח פרו-נוצרי טמא ומתועב רדוף הזיות וזימות מסוגל להעלות פירוש כזה על הכתב, ועוד לחשוב שפירושו הוא תורה.


כמו כן, אם מטרת הכומז הדמיוני הזה של רש"י היא "כדי שלא יזדקקו להן זכרים", דהיינו שהוא יהיה נסתר וחבוי, מדוע הוא בגדר תכשיט? והלא תכשיט מטרתו שמישהו ייהנה בו... ואולי יתרה מזאת, איך הנערה הזו תעשה את צרכיה? ומה תועלת יש ב"תכשיט" הזה? שהרי המינים השחורים המתועבים ממילא באים על בנותיהם ואחיותיהם גם שלא כדרכן...


ובכן, לאחר שהתאוששתי מעט מהגועל-נפש שאחז בי לאחר שקראתי את פירושו המחריד הזה של רש"י, עברתי לעיין בפירוש רס"ג שם (במ' לא, נ), וכֹה דבריו: "כומז – חגור שהאשה חוגרת על מתניה ותולה בו תכשיטים ומיני חֲלִי שונים". ונראה לי שכוונתו לדבר הדומה לתכשיטיהן של רקדניות הבטן הערביות אשר תלויים על מתניהן ומשתלשלים מהן.


***

עוד מפרש שם רש"י באותו עניין: "תכשיטין שבפנים [...] עם תכשיטין שבחוץ [...] הן הביאו אותן על כפרת הרהור עבירה שנסתכלו בבנות מדין". וכאמור, דברי רש"י נסובים על הפסוק אשר מתאר את שלל תכשיטי הזהב שנלקחו ממלחמת מדיין (במ' לא, נ): "וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְיָ אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְיָ".


ובכן, פירושו של רש"י הינו סכלות ובערות, דהיינו מה שרש"י אומר שהתכשיטים הוקדשו לה' כדי לכפר על עוון "הרהור העבירה", שהרי עם-ישראל לא חטא עם בנות מדין ב"הרהור עבירה" בלבד. אלא, עם-ישראל חטאו בבנות מדין בשני עוונות חמורים: זימה ועבודה-זרה, ומדובר בפסוקים מפורשים בתורה (במ' כה, א–ג):


"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל".


רש"י מנסה אפוא למחוק את העובדה שעיקר חרון האף על ישראל היה בגין העבודה-הזרה, יותר מאשר הזימה עצמה, וכל מין מטבעו יחתור לטשטש את חומרת עוון עבודה-זרה. וכבר ראינו שרש"י מסלף את האמת ומגדיר את הנוצרים כמינים, כדי לטשטש את מינותו.


***

בברכות (כד ע"א) אמר ר' חנינא שהוא ראה את רבי תולה את תפיליו. והקשו, והלא ישנה ברייתא הגורסת: "התולה תפיליו יִתָּלוּ לו חייו", ואף היו שדרשו שם: "'וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד' [דב' כח, סו] – זה התולה תפיליו". מכל מקום, המסקנה ההלכתית היא: רבי תלה את תפיליו בכיס מיוחד להם שהיו מונחות בתוכו. לפיכך, אסור לתלות את התפילין בשום צורה, למעט את הכיס שהן מונחות בתוכו, וכן פוסק רבנו בהלכות תפילין (ד, ט): "ואסור לתלות את התפילין, בין ברצועה בין בתפילה עצמה, אבל תולה הוא את הכיס שהתפילין מונחין בו".


וברור כשמש, שדברי המדרש נועדו לעורר את האדם להיזהר בקדושת התפילין, דהיינו לאיים על האדם אשר מזלזל בקדושתם – שכמו שהוא תולה את תפיליו בזלזול כאילו היו סתם חפץ, כך חייו יזולזלו ויופקרו, מפני שסופו לזלזל בדברי תורה ולצאת לתרבות רעה. ותו לא מידי.


ברם, רש"י חוזר שוב ושוב על פשט המדרש ללא שום צורך, וחזרה מעין זו מעידה על מגמה אחת: החדרת מוסרי חז"ל ומדרשיהם כפשוטם, כדי לטמטם ולזהם את שכל בני האדם בהזיות, וכך לסמא ולעוור את עיני שכלם, עד שהם יגששו באפלת הדעת ויוכשרו לקבל את כל ההזיות והנמנעות שהמינים האירופים ביקשו להחדיר למאמיניהם ולמאמיני דתם.


והנה לפניכם לשונו של רש"י שם: "התולה תפיליו – ביתד, יתלו חייו [...] זה התולה תפיליו – שהתורה חייו של אדם ורמז לך הכתוב שיתלו חייו". ואין שום צורך בפירושו, למעט להחדיר את הזיות תופשי אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי הדברים כבר נאמרו במדרש: "התולה תפיליו יִתָּלוּ לו חייו [...] 'וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד' [דב' כח, סו] – זה התולה תפיליו".


***

בהמשך הגמרא בברכות שם (כד ע"א), רש"י מסביר מהו ה"גיהוק" שנזכר בגמרא: "פעמים שאדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שובעו, וריחה כריח המאכל שאכל". ואיני מבין מדוע יש צורך לפרט ולומר ש"ריחה כריח המאכל שאכל", וזה מיותר לחלוטין על גבול הטמטום.


***

בברכות (כד ע"ב) מעיד ר' חנינא שהוא ראה את רבי יהודה הנשיא בעת תפילתו: "שגיהק ופיהק ונתעטש ורק [=רקק] וממשמש בבגדו" וכו'. ושם פירש רש"י: "וממשמש בבגדו – להעביר הכינה העוקצתו". וגם פירושו הזה הינו סכלות, וכי היו כינים לרבי יהודה הנשיא העשיר המופלג? וכי הוא היה מתגורר ברחובות או באשפתות? ובכלל, וכי ניתן להעביר כינה בעת התפילה? ומי שניסה להסיר בידיו כינים מראש ילדיו יודע כמה המלאכה הזו קשה.


אלא ברור, שר' חנינא ראה את רבי מגרד את גופו מעל בגדיו או ממשמש בבגדיו מכל סיבה אחרת, והיינו סבורים שמא אסור לעשות-כן בשעת תפילת העמידה, והשמיענו שמותר.


***

בברכות (כד ע"ב) נאמר כך:


"אמר רב יהודה: היה עומד בתפילתו ונזדמן לו רוק – מבליעו בטליתו, ואם טלית נאֶה הוא – מבליעו באפרקסותו. רבינא הוה קאי אחורי דרב אשי, נזדמן לו רוק, פתקיה לאחוריה. אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרב יהודה: מבליעו באפרקסותו? אמר ליה: אנא אנינא דעתאי".


ובהלכות תפילה (ד, יא) פוסק רבנו: "נזדמן לו רוק בתפילתו – מבליעו בטליתו או בבגדו; ואם היה מצטער בכך – זורקו בידו לאחוריו, כדי שלא יצטער בתפילה, ונמצא טרוד".


ובגמרא שם פירש רש"י: "להבליע באפרקסותו – סודר שבראשו, ושני ראשין תלויין בפניו". כלומר, לפי רש"י ר' יהודה היה רוקק בכנף הסודר שחבוש לראשו ואשר תלויה כנגד לחיו. ורקיקתו הייתה ספוגה בכנף סודרו בצמוד ללחיו... וברור שרש"י שתה באותו הבוקר...


***

בברכות (כה ע"א) דנו בשאלה האם מותר לאדם לקרוא קרית שמע כאשר עקבו נוגע בערוותו. וכיצד ייתכן דבר זה? ובכן, בימי קדם נהגו הגברים ללבוש שמלות (לבוש אשר יותר מתאים לאקלים החם בארץ-ישראל ובבבל), והיו עניים שלא היה להם בגד תחתון (וגם בתימן היו עניים, בעיקר בכפרים, אשר לבשו שמלות ללא בגד תחתון), ומה יעשו? כיצד יקראו קרית שמע? שהרי אסור לאדם לקרוא קרית שמע כאשר ליבו רואה את ערוותו... וכידוע, נפסק להלכה שאותו אדם יחגור אזור סביב מתניו והוא יהווה חציצה בין לבו לערוותו.


ברם, אדם כזה, הלבוש בשמלה ואזור בלבד, האם מותר לו לקרות קרית שמע כאשר הוא יושב ישיבה מזרחית ועקבו נוגע בערוותו? הנה תשובת רבנו בהלכות קרית שמע (ג, יז):


"לא יקרא כשהוא ערום עד שיכסה ערוותו. הייתה חגורה של בגד או עור או שק על מותניו, אף-על-פי ששאר גופו ערום, מותר לו לקרות, והוא שלא יהיה עקבו נוגע בערוותו".


וכך נאמר בתלמוד שם:


"רואה [כלומר, האדם שעקבו רואה את ערוותו] – אביי אמר: אסור [לו לקרות קרית שמע]; רבא אמר: מותר, לא ניתנה תורה למלאכי השרת. והלכתא: נוגע – אסור, רואה – מותר".


וברור שכוונת המימרא: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" היא, שהתורה לא מחייבת אותנו לעשות מצוות ולהימנע מאיסורים מופלגים אשר אין ביכולת האדם הפשוט לדקדק בהם.


ברם, רש"י שם הבין את המימרא הזו כפשוטה! כאילו היא מלמדת על-כך שאין למלאכי השרת ערווה! והמסקנה שגוף יש להם! וזה לשונו: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת – שאין להם ערוה, על כורחנו יש לנו ערוה, ואין אנו יכולים להישמר מכל זה". ודבריו חירוף וגידוף, מפני שיש בהם הגשמה כלפי המלאכים, והם פותחים שער רחב להגשמת הבורא יתעלה.


אמנם, בפירושו לבראשית פרק ו רש"י מייחס למלאכים גם ערווה, וכך נאמר שם: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ [...] וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם".


ושם פירש רש"י: "בני האלהים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבים בהם". כלומר, המלאכים הקדושים והטהורים ירדו מהפנתיאון הדמיוני של רש"י ובאו על בנות האדם. ואין היגיון בסכלות, ואין צורך לנסות וליישב את סתירות הכסילים.


ועל סכלותו זו של רש"י בתפישׂת המלאכים הפרו-נוצרית, וכן על ביקורתם החריפה של רס"ג ורבנו על השקפתו הזו, ראו מאמרי זה חלק לב (במבוא), ושם גם הפניתי לדוגמאות נוספות בפירושו שבהם הוא מחרף ומגדף ומגשים את המלאכים, ובבראשית רבה (כו, ח) נאמר: "רשב"י קרי להון בני דייניא, רשב"י מקלל למאן דקרי להון בני אלהיא".


***

בברכות (כה ע"ב) נאמר כך: