רש"י, ראש פרשני ההגשמה (חלק מח)

בברכות (כד ע"א) נאמרה ברייתא: "אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף". ונראים הדברים שהכוונה לפסוק (במ' לא, נ): "אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז". ושם פירש רש"י: "וכומז – דפוס של בית הרחם לכפר על הרהור הלב של בנות מדין".

ובמסכת ברכות שם פירש רש"י כך (ולהזכירכם, הוא היה אב לשלוש בנות):

"תכשיטין שבפנים – 'כוּמָז', דפוס של בית הרחם שהיו עושין לבנותיהן, ונוקבין כתלי בית הרחם כדרך שנוקבין את האוזניים ותוחבין אותו, כדי שלא יזדקקו להן זכרים".

כלומר, לפי רש"י האבות היו נוקבין את "כותלי בית הרחם" של בנותיהם הקטנות, כדרך שנוקבין את האוזניים, "ותוחבין אותו", דהיינו תוחבין לתוך בית הרחם את הכומז הזה "כדי שלא יזדקקו להן זכרים"... האם ההזיה הזו אפשרית בכלל? וגם אם זה אפשרי, איזה אבא מסוגל לעשות דבר איום ונורא כזה לבנותיו? ואיזו חברה איומה ונוראה היא החברה שבה צריך לעשות זאת כדי למנוע מהזכרים לאנוס את הבנות? ורק מוח פרו-נוצרי טמא ומתועב רדוף הזיות וזימות מסוגל להעלות פירוש כזה על הכתב, ועוד לחשוב שפירושו הוא תורה.

כמו כן, אם מטרת הכומז הדמיוני הזה של רש"י היא "כדי שלא יזדקקו להן זכרים", דהיינו שהוא יהיה נסתר וחבוי, מדוע הוא בגדר תכשיט? והלא תכשיט מטרתו שמישהו ייהנה בו... ואולי יתרה מזאת, איך הנערה הזו תעשה את צרכיה? ומה תועלת יש ב"תכשיט" הזה? שהרי המינים השחורים המתועבים ממילא באים על בנותיהם ואחיותיהם גם שלא כדרכן...

ובכן, לאחר שהתאוששתי מעט מהגועל-נפש שאחז בי לאחר שקראתי את פירושו המחריד הזה של רש"י, עברתי לעיין בפירוש רס"ג שם (במ' לא, נ), וכֹה דבריו: "כומז – חגור שהאשה חוגרת על מתניה ותולה בו תכשיטים ומיני חֲלִי שונים". ונראה לי שכוונתו לדבר הדומה לתכשיטיהן של רקדניות הבטן הערביות אשר תלויים על מתניהן ומשתלשלים מהן.

***

עוד מפרש שם רש"י באותו עניין: "תכשיטין שבפנים [...] עם תכשיטין שבחוץ [...] הן הביאו אותן על כפרת הרהור עבירה שנסתכלו בבנות מדין". וכאמור, דברי רש"י נסובים על הפסוק אשר מתאר את שלל תכשיטי הזהב שנלקחו ממלחמת מדיין (במ' לא, נ): "וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְיָ אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְיָ".

ובכן, פירושו של רש"י הינו סכלות ובערות, דהיינו מה שרש"י אומר שהתכשיטים הוקדשו לה' כדי לכפר על עוון "הרהור העבירה", שהרי עם-ישראל לא חטא עם בנות מדין ב"הרהור עבירה" בלבד. אלא, עם-ישראל חטאו בבנות מדין בשני עוונות חמורים: זימה ועבודה-זרה, ומדובר בפסוקים מפורשים בתורה (במ' כה, א–ג):

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל".

רש"י מנסה אפוא למחוק את העובדה שעיקר חרון האף על ישראל היה בגין העבודה-הזרה, יותר מאשר הזימה עצמה, וכל מין מטבעו יחתור לטשטש את חומרת עוון עבודה-זרה. וכבר ראינו שרש"י מסלף את האמת ומגדיר את הנוצרים כמינים, כדי לטשטש את מינותו.

***

בברכות (כד ע"א) אמר ר' חנינא שהוא ראה את רבי תולה את תפיליו. והקשו, והלא ישנה ברייתא הגורסת: "התולה תפיליו יִתָּלוּ לו חייו", ואף היו שדרשו שם: "'וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד' [דב' כח, סו] – זה התולה תפיליו". מכל מקום, המסקנה ההלכתית היא: רבי תלה את תפיליו בכיס מיוחד להם שהיו מונחות בתוכו. לפיכך, אסור לתלות את התפילין בשום צורה, למעט את הכיס שהן מונחות בתוכו, וכן פוסק רבנו בהלכות תפילין (ד, ט): "ואסור לתלות את התפילין, בין ברצועה בין בתפילה עצמה, אבל תולה הוא את הכיס שהתפילין מונחין בו".

וברור כשמש, שדברי המדרש נועדו לעורר את האדם להיזהר בקדושת התפילין, דהיינו לאיים על האדם אשר מזלזל בקדושתם – שכמו שהוא תולה את תפיליו בזלזול כאילו היו סתם חפץ, כך חייו יזולזלו ויופקרו, מפני שסופו לזלזל בדברי תורה ולצאת לתרבות רעה. ותו לא מידי.

ברם, רש"י חוזר שוב ושוב על פשט המדרש ללא שום צורך, וחזרה מעין זו מעידה על מגמה אחת: החדרת מוסרי חז"ל ומדרשיהם כפשוטם, כדי לטמטם ולזהם את שכל בני האדם בהזיות, וכך לסמא ולעוור את עיני שכלם, עד שהם יגששו באפלת הדעת ויוכשרו לקבל את כל ההזיות והנמנעות שהמינים האירופים ביקשו להחדיר למאמיניהם ולמאמיני דתם.

והנה לפניכם לשונו של רש"י שם: "התולה תפיליו – ביתד, יתלו חייו [...] זה התולה תפיליו – שהתורה חייו של אדם ורמז לך הכתוב שיתלו חייו". ואין שום צורך בפירושו, למעט להחדיר את הזיות תופשי אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי הדברים כבר נאמרו במדרש: "התולה תפיליו יִתָּלוּ לו חייו [...] 'וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד' [דב' כח, סו] – זה התולה תפיליו".

***

בהמשך הגמרא בברכות שם (כד ע"א), רש"י מסביר מהו ה"גיהוק" שנזכר בגמרא: "פעמים שאדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שובעו, וריחה כריח המאכל שאכל". ואיני מבין מדוע יש צורך לפרט ולומר ש"ריחה כריח המאכל שאכל", וזה מיותר לחלוטין על גבול הטמטום.

***

בברכות (כד ע"ב) מעיד ר' חנינא שהוא ראה את רבי יהודה הנשיא בעת תפילתו: "שגיהק ופיהק ונתעטש ורק [=רקק] וממשמש בבגדו" וכו'. ושם פירש רש"י: "וממשמש בבגדו – להעביר הכינה העוקצתו". וגם פירושו הזה הינו סכלות, וכי היו כינים לרבי יהודה הנשיא העשיר המופלג? וכי הוא היה מתגורר ברחובות או באשפתות? ובכלל, וכי ניתן להעביר כינה בעת התפילה? ומי שניסה להסיר בידיו כינים מראש ילדיו יודע כמה המלאכה הזו קשה.

אלא ברור, שר' חנינא ראה את רבי מגרד את גופו מעל בגדיו או ממשמש בבגדיו מכל סיבה אחרת, והיינו סבורים שמא אסור לעשות-כן בשעת תפילת העמידה, והשמיענו שמותר.

***

בברכות (כד ע"ב) נאמר כך:

"אמר רב יהודה: היה עומד בתפילתו ונזדמן לו רוק – מבליעו בטליתו, ואם טלית נאֶה הוא – מבליעו באפרקסותו. רבינא הוה קאי אחורי דרב אשי, נזדמן לו רוק, פתקיה לאחוריה. אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרב יהודה: מבליעו באפרקסותו? אמר ליה: אנא אנינא דעתאי".

ובהלכות תפילה (ד, יא) פוסק רבנו: "נזדמן לו רוק בתפילתו – מבליעו בטליתו או בבגדו; ואם היה מצטער בכך – זורקו בידו לאחוריו, כדי שלא יצטער בתפילה, ונמצא טרוד".

ובגמרא שם פירש רש"י: "להבליע באפרקסותו – סודר שבראשו, ושני ראשין תלויין בפניו". כלומר, לפי רש"י ר' יהודה היה רוקק בכנף הסודר שחבוש לראשו ואשר תלויה כנגד לחיו. ורקיקתו הייתה ספוגה בכנף סודרו בצמוד ללחיו... וברור שרש"י שתה באותו הבוקר...

***

בברכות (כה ע"א) דנו בשאלה האם מותר לאדם לקרוא קרית שמע כאשר עקבו נוגע בערוותו. וכיצד ייתכן דבר זה? ובכן, בימי קדם נהגו הגברים ללבוש שמלות (לבוש אשר יותר מתאים לאקלים החם בארץ-ישראל ובבבל), והיו עניים שלא היה להם בגד תחתון (וגם בתימן היו עניים, בעיקר בכפרים, אשר לבשו שמלות ללא בגד תחתון), ומה יעשו? כיצד יקראו קרית שמע? שהרי אסור לאדם לקרוא קרית שמע כאשר ליבו רואה את ערוותו... וכידוע, נפסק להלכה שאותו אדם יחגור אזור סביב מתניו והוא יהווה חציצה בין לבו לערוותו.

ברם, אדם כזה, הלבוש בשמלה ואזור בלבד, האם מותר לו לקרות קרית שמע כאשר הוא יושב ישיבה מזרחית ועקבו נוגע בערוותו? הנה תשובת רבנו בהלכות קרית שמע (ג, יז):

"לא יקרא כשהוא ערום עד שיכסה ערוותו. הייתה חגורה של בגד או עור או שק על מותניו, אף-על-פי ששאר גופו ערום, מותר לו לקרות, והוא שלא יהיה עקבו נוגע בערוותו".

וכך נאמר בתלמוד שם:

"רואה [כלומר, האדם שעקבו רואה את ערוותו] – אביי אמר: אסור [לו לקרות קרית שמע]; רבא אמר: מותר, לא ניתנה תורה למלאכי השרת. והלכתא: נוגע – אסור, רואה – מותר".

וברור שכוונת המימרא: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" היא, שהתורה לא מחייבת אותנו לעשות מצוות ולהימנע מאיסורים מופלגים אשר אין ביכולת האדם הפשוט לדקדק בהם.

ברם, רש"י שם הבין את המימרא הזו כפשוטה! כאילו היא מלמדת על-כך שאין למלאכי השרת ערווה! והמסקנה שגוף יש להם! וזה לשונו: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת – שאין להם ערוה, על כורחנו יש לנו ערוה, ואין אנו יכולים להישמר מכל זה". ודבריו חירוף וגידוף, מפני שיש בהם הגשמה כלפי המלאכים, והם פותחים שער רחב להגשמת הבורא יתעלה.

אמנם, בפירושו לבראשית פרק ו רש"י מייחס למלאכים גם ערווה, וכך נאמר שם: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ [...] וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם".

ושם פירש רש"י: "בני האלהים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבים בהם". כלומר, המלאכים הקדושים והטהורים ירדו מהפנתיאון הדמיוני של רש"י ובאו על בנות האדם. ואין היגיון בסכלות, ואין צורך לנסות וליישב את סתירות הכסילים.

ועל סכלותו זו של רש"י בתפישׂת המלאכים הפרו-נוצרית, וכן על ביקורתם החריפה של רס"ג ורבנו על השקפתו הזו, ראו מאמרי זה חלק לב (במבוא), ושם גם הפניתי לדוגמאות נוספות בפירושו שבהם הוא מחרף ומגדף ומגשים את המלאכים, ובבראשית רבה (כו, ח) נאמר: "רשב"י קרי להון בני דייניא, רשב"י מקלל למאן דקרי להון בני אלהיא".

***

בברכות (כה ע"ב) נאמר כך:

"ומי רגלים לא יקרא [קרית שמע] עד שיטיל לתוכן מים. תנו רבנן: כמה יטיל לתוכן? כל שהוא. ר' זכאי אומר: רביעית [...] אמר ליה רב יוסף לשמעיהּ: עייל לי רביעיתא דְּמיא כר' זכאי".

ובעניין זה פוסק רבנו בהלכות קרית שמע (ג, י):

"נתן רביעית מים לתוך מי רגליים של-פעם-אחת, מותר לקרות עמהן בתוך ארבע אמות".

נמצא, שמי רגליים המצויים על הארץ יש לתת עליהם רביעית מים ויהיה מותר לקרות קרית שמע עמהן בתוך ארבע אמות. ברם, רש"י פירש שמי הרגליים הללו מצויים בתוך כלי, וכך הוא מפרש בגמרא שם: "ומי רגלים – מועטין, והם בכלי, והוא בא לקרות קריאת שמע אצלם [...] שמי רגלים בכלי וזה נותן לתוכן מים [...] שכשמטיל מי רגלים בכלי" וכו'.

אולם, לא יעלה על הדעת שמדובר במי רגלים שמצויים בתוך כלי, שהרי בגמרא שם רב יוסף אומר לשמשו: "הבא לי רביעית מים", ואם מי הרגליים היו בכלי, רב יוסף היה אומר לשמשו להרחיק את העביט ההוא מאותו המקום שהוא ביקש לקרוא בו קרית שמע.

כמו כן, בהמשך הגמרא שם נאמר:

"תנו רבנן: גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות קרית שמע כנגדן, ואף-על-פי שאין בהן כלום. ומי רגלים עצמן עד שיטיל לתוכן מים".

וכך פוסק רבנו בהלכות קרית שמע (ג, יב):

"גרף של רעי ועביט של מימי רגליים, אסור לקרות קרית שמע כנגדן, ואף-על-פי שאין בהן כלום ואין להם ריח רע, מפני שהם כבית הַכְסֵא".

כלומר, לא יעלה על הדעת שמדובר לעיל במי רגלים שמצויים בכלי, מפני שעביט של מי רגלים אסור לקרות כנגדו ואף-על-פי שהוא ריק, כל-שכן שיש בתוכו מי רגלים. וכדי ליישב את הסתירה הגלויה הזו רש"י מוסיף ומפרש בגמרא שם: "ומי רגלים עצמן – בכלי שאינו מיוחד להם", ויצר חילוק שלא קיים בגמרא, בין עביט עראי לעביט קבוע, וזה הבל מהובל.

***

עוד סוּפר בגמרא שם (כה ע"ב) שרב אחאי טיפל בחתונת בנו, והכניסו להתייחד עם כלתו, אך בנו משום מה לא הצליח לקיים את המצוה. נכנס אחריו רב אחאי ומצא ספר תורה מונח. אמר לאותם שהיו אמונים על הכנת חדר הייחוד: אם לא הייתי בודק אחריכם הייתם מסַכְּנים את בני, "דתניא: בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה" וכו'.

וכך פוסק רבנו בהלכות תפילין (ד, כד): "בית [=חדר] שיש בו תפילין או ספר תורה, אסור לשמש בו מיטתו עד שיוציאן, או יניחן בכלי ויניח הכלי בכלי אחר שאינו כליין. אבל אם היה הכלי השני מזומן להן, אפילו עשרה כלים ככלי אחד הן חשובין".

ברם, רש"י הבין את דברי הגוזמא של רב אחאי כפשוטם, כאילו מי שעובר על דברי חכמים ומשמש את מיטתו בחדר שיש בו ספר תורה או תפילין מתחייב מיתה בידי שמים. וזה לשון רש"י בפירושו שם: "סכנתון לברי – כמעט סכנתם את בני למות בעונש העוון".

וזו דרכו של רש"י, להבין את כל האגדות והגוזמות כפשוטן ולשבש את דברי חכמים.

***

בברכות (כח ע"ב) נדונה התפילה הקצרה שנאמרת לפני הכניסה לבית המדרש, והנה נוסחתה לפי גרסת רבנו בתלמוד (הלכות ברכות י, כו):

"הנכנס לבית המדרש אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שלא אכשל בדבר הלכה, שלא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא, על מותר אסור ועל אסור מותר. ואל אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבריי, ואל יכשלו חברי ואשמח בהם".

על המשפט: "ואל אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבריי", אומר רש"י: "ולא אכשל – וישמחו חבריי על כשלוני, הרי רעות שתים, שיבואו על-ידי שאגרום להם שייענשו". כלומר, לפי רש"י כוונת המלים "וישמחו בי חבריי" היא שלא ישמחו חבריי לְאֵידִי כאשר הם יראו אותי נכשל! וזה פירוש הזוי לחלוטין, אשר יכול לצאת רק ממוח מעֻוות ומעוקש, וממידות רעות מאד, שהרי איך יעלה על הדעת שתלמידי החכמים ישמחו לְאֵיד בראותם את חברם נכשל בדברי תורה? ושנאה וקנאה ותחרות באוּשה כזו יכולה להימצא רק בבתי המדרשות של המינים. וראו לדוגמה את ישיבת הדגל הליטאית "פוניבז'", כיצד נפלגו שם צאצאי המינים לשני מחנות: "השונאים" ו"המחבלים", ומתקוטטים עד זוב דם על מקומות הישיבה בבית-המינות.

ולאחר שאנו מודים לה' בכל בוקר שלא עשני גוי, עלינו להודות לו שלא עשני חרדי...

כמו כן, לפי רש"י אותו אחד שנכשל הוא זה אשר אשם בכך שחבריו שמחים לאידו! שהרי הוא אומר: "הרי רעות שתיים, שיבואו על-ידי שאגרום להם שייענשו". וגם זה פירוש הזוי לחלוטין, כי לא יעלה על הדעת שיש איזו אשמה על אדם שנכשל "וגורם" שישמחו לאידו.

וכדי לחדד ולהבין לעומק עד כמה פירושו של רש"י נגעל, ראו את דברי רבנו בפירוש המשנה, אשר הפוכים לחלוטין מדברי החתחתים של רש"י, וכך אומר רבנו: "חבר – שם תלמיד החכמים" (ברכות ד, ז); "וכן קורין לתלמידי חכמים 'חברים'. וקראום בשם זה מפני שחברותם זה לזה היא החברות האמיתית מפני שהיא לשם שמים" (דמאי ב, ג).

***

בהמשך שם הובאה גם התפילה שאדם אומר ביציאתו מבית המדרש, וזה לשונה לפי נוסחת רבנו (הלכות ברכות י, כז): "מודה אני לפניך ה' אלהי, ששמת חלקי מיושבי בית-המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות. שאני משכים והם משכימין, אני משכים לדברי תורה והם משכימין לדברים בטלים. אני עמל והם עמלין, אני עמל ומקבל שכר והם עמלין ואינן מקבלין שכר. אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם-הבא, והן רצין לבאר שחת".

על המשפט: "ולא שמת חלקי מיושבי קרנות" אומר רש"י בגמרא: "מיושבי קרנות – חנוונים, או עמי הארץ, שעוסקים בדבר שיחה". ופירושו רע מאד, כי עולה ממנו במפורש שבעלי מלאכה כגון החנוונים או עמי הארץ, שאף הם הינם בעלי מלאכה, אין להם חלק לעולם-הבא! וכאילו המלאכה היא דבר בזוי ואף עבירה חמורה! והמסקנה המתבקשת: על האדם ללמוד תורה ולקבל מימון מקופת הצדקה, שהרי המלאכה לפי רש"י הינה מאוסה מאד.

פירושו מוביל אפוא לעיוות דת האמת ולחילול-שם-שמים, ולשקיעה בהשקפות מינות.

וברור שיושבי הקרנות אינם החנוונים ואינם עמי הארצות אשר עוסקים ביישובו של עולם, וכמו שרבנו אומר בהקדמת פירושו למשנה: "ולכן כינו חכמים עליהם השלום מי שלא למד 'עם הארץ', כלומר שלא נבראו אלא לבניין הארץ ולפיכך יחסום אליה". אלא, "יושבי הקרנות" הם הבטלנים והכסילים אשר פסולים לעדות, שאינם עוסקים לא בהלכה ולא במלאכה. כגון המשחקים בקוביה שנזכרו במשנה סנהדרין (ג, ג), וכך אומר רבנו בפירושו שם:

"ונאסר זה [המשַׂחק בקוביה] מפני שהוא מתעסק בעסק שאין בו תועלת לישוב העולם, ויסוד הוא בתורתנו, שאין ראוי לאדם להעסיק את עצמו בעולם-הזה אלא באחד משני דברים: או בחכמה להשלים בה את עצמו, או בעסק שיועיל לו בקיום העולם כגון אומנות או מסחר, וראוי למעט בזה ולהרבות בראשון כמו שאמרו [חכמים]: הוי מעט עסק ועסוק בתורה".

ובניגוד מוחלט וגמור לדברי רש"י-שר"י, חכמים רוממו מאד את המלאכה וכמו שפוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, י–יא), בשתי הפסקות לקמן:

"ועוד ציוו ואמרו [חכמים]: אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם [=מזיק או שודד] את הבריות".

"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא. ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא. שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".

יו. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת מקץ – המשך

דוגמה ראשונה

בבראשית (מב, ט) נאמר כך: "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם". ושם פירש רש"י: "עֶרְוַת הָאָרֶץ – גילוי הארץ, מהיכן היא נוחה להיכבש, כמו: 'אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה' [ויק' כ, יח], וכמו: 'עֵרֹם וְעֶרְיָה' [יח' טז, ז ועוד], וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי".

ובכן, לפי רש"י המונח "ערוה" הוא גילוי: "וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי". ברם, עיקר משמעותו של המונח "ערוה" במקרא הוא שער הערוה או אזור אבר המין, לדוגמה: "וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ" (שמ' כח, מב). כמו כן, כאשר המונח הזה בא יחד עם הפעל "גלה" משמעו ביאה על אשה קרובה האסורה לאדם מן התורה, לדוגמה: "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְיָ" (ויק' יח, ו). ולעתים גם הפעל "ראה" יחד עם המונח "ערוה" מבטא ביאה אסורה (ויק' כ, יז).

מכל מקום, יש בודדים יוצאי דופן, כגון הפסוק הנדון בדוגמה הזו (בר' מב, ט). אך גם בו ברור שלא מדובר ב"גילוי הארץ" כי מרגלים לא באים סתם "לגלות" את הארץ וליהנות מיופייה, או כמו קולומבוס שגילה את אמריקה, אלא המטרה של מרגלים היא לגלות את החולשות והפגמים והמומים של מערכות ההגנה של אותה הארץ, או אפילו סתם לחפש ולרגל אחר סתרי הארץ, וכמו שתרגם שם רס"ג: "עֶרְוַת – סתרי". ודומה לזה הפסוק בדברים (כד, א): "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ". ושם תרגם אונקלוס: "עֶרְוַת דָּבָר" – "עֲבֵירַת פִּתְגָם".

גם שתי הדוגמאות הנוספות שרש"י מביא בפירושו לעיל הינם פסוקים יוצאי דופן, ואף שבהם ניתן לפרש שמדובר בגילוי (בראשונה אכן ניתן ובשנייה רק בערך), מכל מקום דברי רש"י הינם הטעיה, שהרי הוא מתעלם מעשרות מופעים של המונח "ערווה" בתורה, מתמקד בשני יוצאי דופן בודדים וקובע כללים משובשים לפיהם! ואי-אפשר להבין טמטום כזה.

בהמשך פירושו הוא גם משבש את תרגום אונקלוס, וזה לשונו של רש"י שם: "ותרגום אונקלוס: ['עֶרְוַת הָאָרֶץ' – ] 'בִּדְקַהּ דְּאַרְעָא', כמו: 'בֶּדֶק הַבָּיִת' [מ"ב יב, ו] – רעוע הבית, אבל [אונקלוס] לא דקדק לפרשוֹ אחר לשון המקרא". ודבריו של רש"י הם גם סכלות וגם הוצאת-שם-רע על אונקלוס, מפני שאונקלוס דקדק היטב לפרש את לשון המקרא, ואסביר:

לפי רש"י, המלה "בִּדְקַהּ" מבטאת דבר חלש ורעוע, וזה נכון, וזו מטרת אונקלוס, שיוסף חשד כביכול באחיו שהם באו לראות את מומי הארץ ונקודות התורפה שלה, ובדומה לזה נאמר במלכים ב (יב, ו): "יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק". אולם, המשך דבריו של רש"י לעיל על אונקלוס: "לא דקדק לפרשוֹ אחר לשון המקרא" הינם סכלות, שהרי זו בדיוק מטרת המלים "עֶרְוַת הָאָרֶץ" בפסוק הנדון, לבדוק ולתור אחר חולשות הארץ מומיה פגמיה וסתריה, ואונקלוס דקדק אפוא היטב בלשון המקרא. כמו כן, ההשוואה של רש"י ל"בֶּדֶק הַבָּיִת" אף היא סכלות, שהרי ה"בֶּדֶק" בביטוי הזה שנוגע לבית המקדש אינו מבטא דבר רעוע כמו שרש"י מפרש: "רעוע הבית", וזה פירוש תמוה ועילג מאד. אלא, "בֶּדֶק הַבָּיִת" משמעוֹ ההיפך הגמור מדברי רש"י: אחזקה ותיקון ושיפוץ הבית.

וכל מילונאי מתחיל שיקרא את "פניני הלשון" שבפירוש רש"י יבין עד כמה עילג ונבער הוא היה, ועד כמה מחוסר דעת היה, אך בשיבושים וביהירוּת הוא מלא כאילו היה בלשן דגול.

דוגמה שנייה

בבראשית (מג, ב) נאמר כך: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל", ושם פירש רש"י:

"כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ – 'כד שציאו', והמתרגם [=אונקלוס שתרגם שם:] 'כַּד סְפִיקוּ', טועה. 'כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת' [בר' כד, כב] מתורגם [על-ידי אונקלוס:] 'כַּד סְפִיקוּ', כששתו די ספוקם הוא גמר שתייתם, אבל זה 'כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל', כאשר תם האוכל הוא, ומתרגמינן 'כד שציאו'".

ורש"י-שר"י מגיה בגסות-רוחו את תרגום אונקלוס שהוא בגדר מסורת של תורה-שבעל-פה, ופשוט שמי שמבקש להנחיל תורה חדשה אך טבעי הוא שהוא יערער גם על מוֹסרי דת האמת, וכבר ראינו דוגמאות לכך בעניין משה רבנו. זאת ועוד, יש פסוק במלכים א (א, מא) שבו נאמר: "וְהֵם כִּלּוּ לֶאֱכֹל", ושם תרגם יונתן: "וְאִנוּן סוֹפִיקוּ לְמֵיכַל". הראינו אפוא לדעת, כי גם ביחס לסיום אכילה יש לתרגם "סְפִיקוּ". נמצא, שהמלה "סְפִיקוּ" או "סוֹפִיקוּ" משמעהּ סיימו. כמו כן, בשום מקום בספרות חז"ל לא מצאתי את המלה שרש"י הזכיר: "שציאו".

דוגמה שלישית

בבראשית (מג, ג) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם". ושם פירש רש"י: "לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם – [...] ואונקלוס תרגם: 'אֱלָהֵין כַּד אֲחוּכוֹן עִמְּכוֹן', יישב ביאור הדבר על אופנו ולא דקדק לתרגם אחר לשון המקרא". ושוב רש"י קובע שאונקלוס "לא דקדק לתרגם", והשוטה אומר על החכם שהוא שוטה... ואסביר: המלה "אֱלָהֵין" משמעה בדרך כלל: "כי אם", וכן: כי, אם לא, בלתי, ועוד. וברור שמטרת המלה בפסוק הנדון: לא תראו פני אלא-אם-כן אחיכם יהיה עמכם.

והדבר כל-כך פשוט ומדוקדק, וסכלותו של רש"י היא זו העקושה והיקושה.

דוגמה רביעית

בבראשית (מג, יא) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים". ושם פירש רש"י: "בָּטְנִים – לא ידעתי מה הם [...] ודומה לי שהם אפרסקין". ורש"י הוא חמור חמורתיים, שהרי סכלותו כפליים: האחת, שלא הבין שהבוטנים הם פירות הדומים לשקדים, שהרי נזכרו זה לצד זה בתורה; והאחרת, שהוא חשב שיוסף יורה לבניו להוריד לאיש אפרסקים! שהרי ידוע לכל דרדק זב חוטם שאפרסק משתמר כמה ימים בלבד ואפילו במקרר! כל-שכן שהוא לא ישרוד שבועות של מסע למצרים בחום הכבד של המדבר.

ואם רש"י היה חקלאי או מגדל ענבים כמו שטוענים ההוזים והמתעתעים, הוא לא היה אומר דברי הבל כאלה, ואפילו בעת שכרותו, כי חקלאי אמיתי לא יסכַּל בסכלות כזו לעולם.

דוגמה חמישית

בבראשית (מג, טו) נאמר כך: "וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף". ושם פירש רש"י: "וְאֶת בִּנְיָמִן – מתרגמינן 'וּדְבַרוּ' ית בנימין, לפי שאין לקיחת הכסף ולקיחת האדם שווה בלשון ארמי, בדבר הניקח ביד מתורגם 'וּנְסֵיב', ודבר הניקח בהנהגת דברים מתרגמינן 'וּדְבַר'".

מדברי רש"י עולה לכאורה בקיאות גדולה בתרגום אונקלוס, שהרי הוא קובע שבלשון הארמי ישנה הבחנה בין "לקיחת כסף ללקיחת אדם", כלומר, לפי רש"י, בדבר שנלקח ביד בלשון הארמי מתורגם "וּנְסֵיב", ואילו בדבר שנלקח באמצעות משא ומתן מתורגם "וּדְבַר".

ברם, פירושו מעיד על סכלות והעדר הבחנה וידיעה בלשון הארמי, ודבריו אף עלולים לדרדר להגשמה, שהרי לא רק שבמקומות רבים המלה "וּנְסֵיב" בתרגום אונקלוס אינה מבטאת לקיחה ביד ממש ומשמעותה דומה למלה "וּדְבַר", אלא שיש מקומות שמלה זו יוחסה לה' יתעלה! ולפי רש"י, מדובר גם שם בלקיחה ביד! והנה לפניכם כמה דוגמאות נבחרות:

1) "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה" (בר' ב, כא) – "וּנְסֵיב חֲדָא מֵעִלְעוֹהִי וּמַלִּי בִּשְׂרָא תְּחוֹתַהּ". היעלה על הדעת שהקב"ה לקח בידו את הצלע מן האדם?

2) ושוב בפסוק לאחר מכן: "וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע, אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" – "דִּנְסֵיב מִן אָדָם לְאִתְּתָא".

3) "וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים" (בר' ד, יט) – "וּנְסֵיב לֵיהּ לֶמֶךְ תַּרְתֵּין נְשִׁין", האם לקיחת אשה היא לקיחה של חפץ ביד? האם אין זו לקיחה שמבטאת משא ומתן בדברים?

4) "וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים" (בר' יא, כט) – "וּנְסֵיב אַבְרָם וְנָחוֹר לְהוֹן נְשִׁין". ויש עוד דוגמאות רבות מן התורה בעניין נשיאת נשים שבהן אונקלוס מתרגם "וּנְסֵיב".

5) "אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח" (בר' כז, לו) – "יָת בְּכֵירוּתִי נְסֵיב". האם הבכורה היא דבר שניתן לקחת אותו בידיים? האם אין זו זכות שהועברה באמצעות משא ומתן בדברים?

6) "וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ" (במ' כא, כו) – "וּנְסֵיב יָת כָּל אַרְעֵיהּ". האם ניתן לקחת ארץ בידיים?

7) "גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן" (דב' כח, נ) – "דְּלָא נָסֵיב אַפֵּי סָבָא". האם נשיאת פנים לזקן היא לקיחה בידיים?

למדנו אפוא, כי רש"י נהג להתייהר ולקבוע "כללים לשוניים" משובשים לחלוטין, כאילו היה חכם גדול ואף בלשן דגול, והאמת היא שהוא אפילו לא היה מסוגל לכתוב משפטים תקניים.

דוגמה שישית

בבראשית (מג, טז) נאמר כך: "וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם". ושם פירש רש"י: "וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן – כמו: ולטבוח טבח ולהכין, ואין 'טבוח' לשון ציווי שהיה לו לומר 'וטבח'". וברור שיוסף ציווה את הממונה על ביתו להכין סעודה לאחיו. כמו כן, מצאנו לשון דומה ללשון "טְבוֹחַ" והיא המלה: "לָקוֹחַ", אשר אף היא משמשת כציווי: "וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים" (יר' לב, יג–יד).

דוגמה שביעית

בהמשך לפסוק הקודם רש"י ממשיך ומפרש: "בַּצָּהֳרָיִם – זה מתורגם בשירותא, שהוא לשון סעודה ראשונה בלשון ארמי, ובלע"ז דישני"ר [ארוחת צהריים], ויש הרבה בתלמוד: 'שדא לכלבא שירותיה' [תענית יא ע"ב], 'בצע אכולא שירותא' [ברכות לט ע"ב]. אבל כל תרגום של צהרים טיהרא". ואיך רש"י יודע שסעודה ראשונה בלשון ארמי היא דווקא "שירותא"? ועל סמך מה הוא קובע שבמקורות שנזכרו בתלמוד מדובר בארוחת צהרים דווקא? ובסוגיות התלמוד שנזכרו לעיל אין שום גילוי ואפילו לא רמז שמדובר בסעודת הצהרים דווקא.

ויתרה מזאת, הסעודה הראשונה ביום כלל אינה סעודת הצהרים... ואף מצאנו בתורה שהסעודה הראשונה, דהיינו פת שחרית, לא נקראה בתרגום אונקלוס בשם מיוחד, ראו: "וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ" (שמ' טז, ח), ושם תרגם אונקלוס: "וְלַחְמָא בְּצַפְרָא לְמִסְבַּע". וכן: "וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם" (שמ' טז, יב), ושם תרגם אונקלוס: "וּבְצַפְרָא תִּסְבְּעוּן לַחְמָא".

וכנראה שרש"י נהג לקום מאוחר וסעודתו הראשונה הייתה ארוחת הצהריים, ודמיין לעצמו דמיונות כדי להצדיק את עצלנותו, ובעקבותיו הולכים תלמידיו, המינים וצאצאיהם, וקמים מאוחר ומתפללים מאוחר: "הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ" (מש' כו, יד).

דרך אגב, מדוע רש"י אומר: "ויש הרבה בתלמוד"? והלא בכל התלמוד הבבלי יש שתי סוגיות בלבד שבהן נזכרה המלה "שירותיה" או "שירותא": בעניין אכילת סעודות שבת (ברכות לט ע"ב, וסוגיה זהה בשבת קיז ע"ב), ובעניין זריקת הסעודה לכלב (תענית יא ע"ב). כמו כן, מהסוגיות שדנות בסעודות שבת עולה בבירור שלא מדובר בסעודת הצהריים דווקא, שהרי בסוגיה שם נדונה בציעה על "לחם משנה" ויש חובת שלוש סעודות בשבת כידוע.

זאת ועוד, בסוף פירושו לעיל רש"י אומר: "אבל כל תרגום של צהרים טיהרא", משמע מדבריו שיש מקומות רבים שבהם אונקלוס מתרגם "צהרים" – "טיהרא". אולם, בכל התורה נזכרה המלה "צהרים" שלוש פעמים בלבד: פעמיים בעניין הסעודה המפורסמת של יוסף ואחיו (מג, טז-כה), ושם אונקלוס מתרגם: "שירותא"; ופעם אחת נוספת בלבד בדברים (כח, כט). נמצא שאונקלוס מתרגם "טיהרא" רק פעם אחת! וכל-כך הרבה הזיות יש בפירוש רש"י.

דוגמה שמינית

בבראשית (מג, יח) נאמר כך: "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ". ושם פירש רש"י:

"אונקלוס שתרגם: ['וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ' –] 'וּלְאִסְתַּקָפָא עֲלַנָא', הוא לשון להתעולל, כדמתרגמינן: 'עֲלִילֹת דְּבָרִים' – 'תַּסְקוּפֵּי מִלִּין' [דב' כב, יד], ולא תרגמוֹ אחר לשון המקרא".

משום מה רש"י החליט גם כאן שאונקלוס "לא תרגמוֹ אחר לשון המקרא". ושוב הוא מתגולל ומתנפל על אונקלוס ע"ה שהיה ממעתיקי השמועה, וכאילו אונקלוס מנותק מלשון המקרא וממציא פירושים מדעתו... והדבר חמור מאד, כי מדובר במסורת התורה-שבעל-פה.

כמו כן, מדוע רש"י החליט כדבר הזה? והלא פירושו של אונקלוס מתאים מאד ומתיישב היטב עם המקרא! וכך גם פירש שם רס"ג: "וּלְהִתְנַפֵּל – להתעלל בנו". ודרך אגב, רש"י מבטל את תרגומו של אונקלוס אך הוא עצמו אינו מפרש מאומה בעניין המלה "וּלְהִתְנַפֵּל"...

דוגמה תשיעית

בבראשית (מד, ז) נאמר כך: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה". ושם פירש רש"י: "ותרגום [אונקלוס:] 'חָס לְעַבְדָּךְ', חס מאת הקדוש-ברוך-הוא יהי עלינו מעשות זאת". וארך לי זמן להבין את הַשּׁוֹטוּת העילגת הזו... ואיך הפכו מין ושיכור ובטלן וסכל ועילג אשר מתקשה לכתוב משפטים תקניים ל"רבן של ישראל"?!

ונראה שכוונתו להתיימר ולהסביר את תרגום אונקלוס, וכאילו אונקלוס התכוון לומר שהמלה "חָס" משמעה פורענות, דהיינו, פורענות מאת ה' תחול עלינו אם נגנוב מבית פרעה. ואין בתרגום אונקלוס שום זכר לכל זה, והמלה "חָס" היא תרגום המלה "חָלִילָה" ותו לא.

דוגמה עשירית

בבראשית (מד, טז) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ". ושם פירש רש"י: "הָאֱלֹהִים מָצָא – יודעים אנו שלא סרחנו, אבל מאת הקב"ה נהיתה להביא לנו זאת, מצא בעל חוב מקום לגבות חובו". ויש בפירושו סתירה מיניה וביה, שהרי אם אחֵי יוסף יודעים שהם לא סרחו, מדוע "מאת הקב"ה נהיתה להביא להם זאת"? מדוע "מצא בעל חוב מקום לגבות חובו"? וכי הקב"ה אינו שופט צדק? וכי הוא אינו "אל אמונה"? "צדיק וישר"?

ואולי יתרה מזאת, והלא בפסוק עצמו אחֵי יוסף מתוודים! "הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ". ולא רק כאן, יש פסוק מפורש בבראשית (מב, כא): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת".

ובבראשית רבה (צב, ט) שממנו העתיק רש"י לעיל, נאמר: "האלהים מצא את עוון עבדיך וגו', אמר ר' יצחק: מצא בעל חוב לגבות שטר חובו" (צב, ט), ותו לא. ורש"י הוא זה שהוסיף שהם לא סרחו, והחדיר השקפה רעה כאילו הקב"ה שופט בעוול ומייסר לשווא.

זאת ועוד, רש"י מטשטש יסוד תורני חשוב, והוא ההכאה על חטא וההודאה על האמת, שהרי אחֵי יוסף שהודו על האמת והכירו בחטאם וקיבלו עליהם את הייסורים ברצון, הינם בניין אב ודוגמה ומופת לדורות עולם, כיצד על האדם והאומה לנהוג כאשר מתרגשים הייסורים: לערוך חשבון נפש, להודות על האמת, לשוב בתשובה, ולקבל את הייסורים באהבה וביראה.

ורש"י לעומת זאת, מחדיר את הגאווה וגסות-הרוח: "יודעים אנו שלא סרחנו", כאילו יש איזה אדם בעולם אשר מסוגל להעיד על עצמו שהוא זך ונקי כמלאך! וכאילו ייסוריו הם מאת ה' בעוול ואינם בצדק ובדין מדוקדק: "אבל מאת הקב"ה נהיתה להביא לנו זאת". "כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא" (מ"א ח, מו); "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קה' ז, כ).

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק מח)

.pdf

PDF • 256KB