רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק מב)

עודכן ב: ינו 13

להלן נראה שגיאה של רש"י בהבנת פשט התלמוד הפשוט! בברכות (יא ע"א) נאמר כך על חובת קרית-שמע: "תניא: 'בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ' [דב' ו, ז] – פרט לעוסק במצוה, 'וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ' [שם] – פרט לחתן, מכאן אמרו: הכונס את הבתולה – פטור, ואת האלמנה – חייב".


ושם פירש רש"י: "הכונס את הבתולה פטור – שטרוד במחשבת בעילת מצוה". והוא לא הבין את פשט התלמוד, שהרי החתן הכונס את הבתולה פטור מלקרוא קרית-שמע מפני שהוא טרוד שמא לא ימצא בתולים, ואם מי שטרוד במחשבת בעילת מצוה פטור מקרית-שמע, גם הנושא את האלמנה יהיה פטור מלקרוא קרית-שמע, שאף בעילתו מצוה.


וכֹה דברי רבנו בהלכות קרית שמע (א, ד): "חתן שנשא בתולה פטור מקרית-שמע עד שיבוא עליה, לפי שאין דעתו פנויה שמא לא ימצא בתולים".


וגם רש"י מודה בפירושו הסמוך לפירושו שהובא לעיל, שהחתן טרוד שמא לא ימצא בתולים, וזה לשונו: "אבל חתן דטרדא דמחשבה בעלמא הוא, שמחשב על עסק בתולים". כך שאין שום ספק שהוא שגה בהבנת פשט דברי התלמוד או שפשוט הוא שתה יותר מדי יין ולא שם לב מה הוא כותב (שהרי כבר ראינו הזיות רבות שמעידות על גרגרנות ושכרנות)...


כמו כן, הביטוי: "שמחשב על עסק בתולים" רומז לא רק על חשש שמא לא ימצא בתולים, כמו שאומר רבנו, אלא גם על הפעלת המחשבה בכיווני התשמיש והמישוש, כאילו גם להיטותו של החתן לתשמיש היא זו שבגללה הוא פטור מקרית-שמע, בעוד שאצל רבנו לא ניתן לכלול את ההבנה הזו. ברור אפוא, שהיוצא מהטהור – טהור, והיוצא מהטמא – טמא, ופירושו של רש"י רומז ואולי אף מעיד על כיווני מחשבה בהמיים, והרהורי לבו גרמו לו. וראיה לדברינו משגיאתו הקודמת לפיה הנושא בתולה "טרוד במחשבת בעילת מצוה".


זאת ועוד, מפירושו של רש"י שם עולה סכלות חמורה מאד, והיא שרש"י היה סבור שכל הדינים הללו של חז"ל הם דינים דאורייתא, כאילו הלימודים הללו מן הפסוקים הינם דינים שמשה רבנו קיבל בהר סיני! ולא כן, אלא כל אלה הינן אסמכתות לתקנות חז"ל ותו לא!


וזה לשונו של רש"י שם:


"ובלכתך בדרך פרט לחתן – ואף-על-גב דחתן נמי עוסק במצוה הוא, אי לאו קרא יתירה לא נפקא לן מקרא קמא, דכיון דעוסק במצוה לא כתיב בקרא בהדיא, אלא מיעוטא בעלמא הוא דקא דרשינן מביתך וממעטינן מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טרדא, אבל חתן דטרדא דמחשבה בעלמא הוא, שמחשב על עסק בתולים, אי לאו קרא יתירה – לא אתמעוט".


והראיה החותכת לדברינו נמצאת בסוף דבריו: "אי לאו קרא יתירה – לא אתמעוט", כלומר, אם לא היה נאמר בפסוק: "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ", לא היה לחתן פטוֹר מלקרות קרית-שמע!


***

והנה לפניכם עוד שגיאה של רש"י בהבנת פשט התלמוד הפשוט! אך תחילה נלמד את דברי המשנה בברכות (א, ו): "בית שמאי אומרין: בערב כל אדם יִטוּ ויקרו ובבוקר יעמודו, שנאמר: 'וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ'; בית הלל אומרין: כל אדם קורין כדרכן, שנאמר: 'וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ'".


בברכות (יא ע"א) סופר מעשה על ר' ישמעאל ור' אלעזר בן עזריה, והוא נסוב סביב המחלוקת שבין הלל לשמאי בשאלה: כיצד יש לקרות את קרית-שמע של ערב? האם יש להטות את הגוף כדעת בית שמאי, או שיש לקרות את קרית-שמע בכל תנוחה שיהיה בה האדם?


וכך נאמר בתלמוד שם:


"ומעשה ברבי ישמעאל ורבי אלעזר בן עזריה שהיו מסובין במקום אחד, והיה רבי ישמעאל מוּטַּה ורבי אלעזר בן עזריה זקוף. כיון שהגיע זמן קרית-שמע, הִטָּה רבי אלעזר וזקף רבי ישמעאל. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה לרבי ישמעאל: ישמעאל אחי, אמשול לך משל, לאחד שאמרו לו: זקנך מגודל, אמר להם: יהיה כנגד המשחיתים. אף אתה, כל זמן שזקפתי – אתה הטיתה, עכשיו שאני הטיתי – אתה זקפת. אמר לו: אני עשיתי כדברי בית הלל, ואתה עשית כדברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות".


ר' אלעזר פנה לר' ישמעאל: מדוע אתה זקפת בעת שקראנו קרית-שמע? והלא מתחילה היית מוטה, ורק לאחר שהיטיתי אני אתה זקפת, מדוע? ור' אלעזר מוסיף וממשל משל לר' ישמעאל, על אדם שגידל זקנו פרע והעירו לו חבריו שעליו להסתפר, אך אותו אדם השיב לחבריו שהוא בכוונה לא מספר את זקנו, כי בזאת הוא מוחה כנגד אלה אשר עוברים על דברי תורה ומגלחים את פניהם בתער כדרך הכומרים אשר משחיתים את פאות זקנם. והנמשל הוא, ר' אלעזר שואל למעשה את ר' ישמעאל: מדוע נקטת בפעולת מחאה כנגדי?


ר' ישמעאל השיב לר' אלעזר: אתה נהגת שלא כהלכה במה שהטית את גופך בשעת קרית-שמע, שהרי גילית את דעתך שהנך נוהג כבית שמאי, כנגד ההלכה. לפיכך, כאשר ראיתי שהטית את גופך, זקפתי אני את גופי כדי שיידעו שאין הלכה כדברי בית שמאי, וכדי שחלילה לא יראו אותך התלמידים ויקבעו ממעשיך הלכה לדורות, ותצא תקלה תחת ידיך.


נחזור עתה לרש"י, הנה לפניכם פירושו שם בעניין משל הזקן:


"לאחד שאמרו לו: זקנך מגודל, אמר להם: יהיה זה כנגד המשחיתים – משל שלך דומה לאחד שאומרים לו: זקנך נאה ומגודל, והוא אומר להם: הואיל וקילסתם אותו – אף הוא יהיה כנגד המשחיתים, הגדול הזה יהיה נתון לתער ולמספרים שאביא עליו ואשחיתנו".


ראשית, רש"י השתבש לחלוטין בהבנת התלמוד, שהרי במשל המובא בתלמוד גוערים באותו אדם שזקנו מגודל, ואילו לפי רש"י משבחים אותו על שזקנו מגודל! שהרי בגלל שגערו בו, בעל הזקן המגודל הצטדק והשיב לגועריו: "יהיה כנגד המשחיתים", ואם היו משבחים אותו, מדוע הוא נזקק לתרץ ולהצדיק את עצמו, ולהסביר מדוע יש תועלת בזקנו?


שנית, רש"י כותב דברי הבל שאין להם שום משמעות: "[הזקָן] הגדול הזה יהיה נתון לתער ולמספרים שאביא עליו ואשחיתנו", מישהו יכול באמת להסביר מה השיכור הזה רוצה? וכי אותו אחד ששיבחוהו על זקנו המגודל מתרברב עתה שהוא יביא תער וישחית את זקנו?!


שלישית, רש"י מוסיף בפירושו שם ואומר כך: "עכשיו שאני הטיתי – הרי אני כמקלס את מעשיך שהיית מוטה ואתה נזקפת". וכי ר' אלעזר ביקש לקלס או להחניף לר' ישמעאל? וכי זו דרכם של חכמי המשנה להחניף זה לזה? ועוד במקום שנוגד את ההלכה? אלא, או שהוא סבר כשמאי, או שפשוט הוא לא שם לב שהוא עבר לתנוחת הסיבה בשעת קרית-שמע. אולם, לפי רש"י ר' אלעזר מביע תרעומת על ר' ישמעאל על-כך שלא השיב לו כבוד... ומשחקי הכבוד הללו כל-כך מתאימים לעולמם המוחצן הרדוד והשטחי של המינים וצאצאיהם...


***

מהי ברכה ארוכה ומהי ברכה קצרה? לשם כך נעיין במשנה בברכות (א, ח), וזה לשונה:


"בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. אחת ארוכה ואחת קצרה. מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך. לחתום אינו רשאי שלא לחתום, ושלא לחתום אינו רשאי לחתום".


שתי הברכות שלפני קרית-שמע של שחרית הינן: 1) "בא"ה אמ"ה יוצר אור [...] בא"ה יוצר המאורות"; 2) "אהבת עולם אהבתנו [...] בא"ה הבוחר בעמו ישראל באהבה". והברכה שלאחר קרית-שמע של שחרית הינה: "אמת ויציב [...] בא"ה גאל ישראל".


שתי הברכות שלפני קרית-שמע של ערבית הינן: 1) "בא"ה אמ"ה אשר בדברו מעריב ערבים [...] בא"ה המעריב ערבים"; 2) "אהבת עולם עמך ישראל אהבת [...] בא"ה אוהב את עמו ישראל לעד". ושתי הברכות שלאחר קרית-שמע של ערבית הינן: 1) "אמת אמונה [...] בא"ה גאל ישראל"; 2) "השכיבנו ה' אלהינו לשלום [...] בא"ה המולך בכבודו" וכו'.


נמצא שיש בסך-הכל שבע ברכות: בשחרית יש שלוש ובערבית יש ארבע. כמו כן, יש רק שתי ברכות שפותחות ב"ברוך" וחותמות ב"ברוך", והינן הברכות הראשונות שלפני קרית-שמע, בשחרית ובערבית. כל שאר חמש הברכות, רק חותמות ב"ברוך".


לאחר שראינו כל זאת נעבור לעיין בפירוש רש"י בגמרא שם (יא ע"א), וזה לשונו: "אחת ארוכה ואחת קצרה – אשתיים לאחריה דערבית קאי (נוסח אחר: ארוכה – אמת ואמונה, קצרה – השכיבנו)". כלומר, לפי רש"י מה שנאמר במשנה לעיל: "אחת ארוכה ואחת קצרה", נסוב אך ורק על שתי הברכות שלאחר קרית-שמע של ערבית. ברם, שאלה קמה וניצבה על פירושו: אם אכן כך, מדוע נאמר במשנה: "מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך", והלא לפי רש"י אין שום מקום שאמרו לקצר חוץ מברכה אחת, והיא הברכה האחרונה שלאחר קרית-שמע של ערבית! מדוע אפוא נאמר: "מקום שאמרו"?


ובמלים אחרות, ברור שחלק מן הברכות הללו שנזכרו במשנה הן ברכות ארוכות וחלקן הן ברכות קצרות, והאבחנה ביניהן אינה לפי מידת אורכן המילולי, אלא לפי אבחנה הלכתית אשר נשגבה מהבנתו המוגבלת של רש"י. והנה לפניכם דברי רבנו בפירושו למשנה זו:


"וברכה ארוכה היא 'יוצר' ו'מעריב ערבים', וקצרה 'אהבת עולם'. וקרא 'יוצר' ארוכה ו'אהבת עולם' קצרה לפי שכל ברכה שבתחילתה 'ברוך' ובסופה 'ברוך' קורא אותה: ארוכה. ושאינה כן קורא אותה: קצרה". נמצא, שבין שבע הברכות שלפני ואחרי קרית-שמע של ערבית ושל שחרית, יש שתי ברכות שהן ברכות ארוכות, מפני שהן פותחות וחותמות ב"ברוך", וחמש ברכות קצרות, מפני שהן אמנם חותמות ב"ברוך" אך אינן פותחות ב"ברוך".


דרך אגב, לפי הנוסחים הקדומים, ברכת "השכיבנו" כלל אינה קצרה מבחינה מילולית, שהרי לפי נוסחה הארוך שנמצא בסדר התפילה הקדום של רבנו, היא ארוכה יותר מכל שש הברכות האחרות למעט "אמת ויציב" אשר ארוכה ממנה בערך בחמש-עשרה מלים בלבד!


***

להלן נראה כי רש"י נכשל שוב בהגשמה ובמינות! אך תחילה נעיין בתלמוד שם. במסכת ברכות (יב ע"ב) מצוטטת משנה ממסכת תמיד (ה, א), וזה לשונה: "אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת. והן ברכו, וקראו עשרת הדברים, שמע, והיה אם שמוע, וויאמר".


והנה דברי רבנו בפירוש המשנה הזו:


"כבר נתבאר בגמר ברכות שהברכה הזו שמברכין תחלה היא 'אהבת עולם', ואחר-כך כאשר תעלה השמש, כלומר התפשטות האור, מברכין 'יוצר אור', לפי שסדר ברכות אינו מעכב כמו שנתבאר שם. והטעם שקוראים עשרת הדברים בכל יום מפני שהן יסוד הציווי ותחילתו. וכבר אמרו [בברכות יב ע"ב]: בגבולים [דהיינו מחוץ לירושלים] בקשו לומר-כן אלא שכבר ביטלום מפני תרעומת המינים. ולא נתבאר בבבלי מה היא תרעומת המינים, אבל נתבאר בתחילת ברכות ירושלמי, שם אמרו: בדין היה שיהו קוראין עשרת הדברות בכל יום, ומפני מה אין קוראין אותן מפני טינת המינים, שלא יהיו אומרין אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני".


על דברי התלמוד הבבלי בברכות (יב ע"ב) שנזכרו בתוך דברי רבנו, אומר רש"י שם:


"מפני תרעומת המינין – שלא יאמרו [המינים] לעמי הארץ: אין שאר תורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקדוש-ברוך-הוא ושמעו מפיו בסיני".


נשים לב, כי רש"י מדגיש שהקב"ה דיבר באמצעות פיו בהר סיני, שהרי הוא אומר: "מה שאמר הקדוש-ברוך-הוא ושמעו מפיו", ולשם מה ההדגשה הזו? ובמיוחד שחז"ל נזהרו מאד בלשונם בסוף מסכת מכות (כג ע"א): "אנכי ה' אלהיך ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום". ולא רק שרש"י מדגיש שהקב"ה דיבר בפיו, הוא גם מתעה כאילו עם-ישראל שמע מפיו של הקב"ה בהר סיני את כל עשרת הדיברות וכן את קרית-שמע... כלומר, הוא מרחיב את מעגל ההגשמה לא רק לאנכי ה' ולא יהיה לך, אלא לכל עשרת הדיברות וכן לקרית-שמע.


ואם יטען הטוען שדברי רש"י הינם דברי המינים, נשיב לו: נכון, אלה דברי רש"י המין, שהרי לא יעלה על הדעת שהמינים ההם ניסו לשכנע את ישראל לכפור בתורה, תוך שהם מסיתים להגשמה, שהרי עם-ישראל לא היו מקשיבים להם! אלא, הם אמרו לעם-ישראל את הדברים שהיו עלולים לעלות על ליבם בעקבות קביעת קריאת עשרת הדיברות, דהיינו שהקב"ה נתן בסיני רק את עשרת הדיברות וקרית-שמע, וכדברי רבנו: "שלא יהיו אומרין אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני". ולעומת דברי רש"י המגשימים, דברי רבנו נקיים זכים וצלולים מהגשמה.


ואולי יתרה מזאת, אם לפי רש"י מדובר בדברי מינות, מדוע הוא נוקט בלשונות מגשימים חמורים לא פחות ואף יותר בכל רחבי כתביו? אלא ברור, שרש"י "מסביר" כיצד המינים ההם ניסו לשכנע את ישראל לכפור בתורה, לפי האמונות שהיו מקובלות בישראל לפי תפישתו, ואגב הדברים יוצאת מינותו שלו, ונחשפים שיבושיו העצומים בתפישת האלהות.


***

בהמשך לדיון בסוגיה שבנקודה הקודמת, נשים לב שרש"י מפרש שם: "המינין – תלמידי ישו", ויד נעלמה נשלחה ומחקה את הדברים וכתבה במקומם: "עובדי כוכבים ומזלות".


מכל מקום, לפי רש"י המינים הם גויים! דהיינו ההולכים בשיטתו של ישו, ולא ישראלים אשר כפרו ביסודות הדת והשתבשו בתפישת האלהות! וזה טשטוש מכוון של המושג מינים! כאילו כל ענייני המינים קשורים אך ורק לגויים עובדי העבודה-הזרה! ואין לי צל של ספק, שטשטוש זה נעשה במכוון כדי להסיר מעליו כל חשד של מינות, כאילו אין מושג כזה לגבי יהודי... וכבר ראינו שזו היא דרכם של המינים במבוא לחלק יא ממאמר זה (ובמיוחד בדוגמה השביעית).


***

בדוגמה הבאה נראה פירוש שהוא מיותר לחלוטין! בברכות (יב ע"א) נאמר כך: "ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: המתפלל, כשהוא כורע – כורע בברוך, וכשהוא זוקף – זוקף בשם. אמר שמואל: מאי טעמא דרב? דכתיב: 'יְיָ זֹקֵף כְּפוּפִים' [תה' קמו, ח]". ושם רש"י פירש: "כשהוא כורע – באבות ובהודאה, כורע בברוך וזוקף את עצמו כשהוא מזכיר את השם, על שם ה' זוקף כפופים". ורש"י פשוט חוזר ומדקלם את דברי הגמרא!


כמו כן, כאשר הנני קורא את פירושיו למשא ומתן התלמודי של סוגיות הגמרא, הנני מגלה שפירושו עילג מאד ומסורבל מבחינה לשונית תחבירית ועניינית, דבר אשר מקשה מאד על ההבנה, אך גם מקשה על חשיפת סכלותו: שהרי כדי להציג סכלות אחת בתוך פירוש לסוגיה יש צורך להסביר את כל הסוגיה ואת כל פירושו, ולכן הנני מדלג על פירושיו המסורבלים, כי ממילא הקורא הנבון ירגיש מיד ביגיעה ובמאמץ המחשבתי המיותר, ויזנח אותם.


***

בדוגמה הבאה נראה פירוש משובש אשר מעיד על בורותו של רש"י בענייני הלשון. בברכות (יב ע"א) מצוטט הפסוק ממלאכי (ב, ה): "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא", את המילה "נִחַת" רש"י מפרש כך: "נִחַת – לשון הכנעה". ושוב הוא שוגה בענייני לשון, שהרי כל הפסוק מדבר על יראה ומורא מפני ה' יתעלה, כמו כן, המילה "ניחת" היא משורש "חת" אשר מבטא יראה ופחד (בר' ט, ב): "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ", וכן מתרגם יונתן במלאכי שם: "וּמִן קֳדָם שְׁמִי דְּחִיל הוּא".


***

בדוגמה הבאה נראה כיצד רש"י נוהג ברשלנות פרשנית פושעת. בברכות (יב ע"ב) נאמר שבעשרת ימי תשובה יש לומר במקום "האל הקדוש" – "המלך הקדוש", ושם פירש רש"י: "המלך הקדוש – לפי שבימים הללו הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם". וכי הקב"ה בהכרח מראה ומגלה את מלכותו בעשרת ימי תשובה? והלא אלה דברי הבל! ומי שיקרא את פירוש רש"י ויצפה שהקב"ה יגלה את מלכותו דווקא בימים הללו, עלול בקלות להתאכזב ולהתבדות, עד כדי אפילו כפירה בתורה! שהרי אם רש"י אמר שהקב"ה מראה את מלכותו, ודווקא בימים הללו הרשעים מצליחים ועם-ישראל אובדים בייסורים ובעוונות, הוא עלול קל-מהרה להגיע לידי כפירה ובעיטה בעיקר. ודומה הדבר לאיומיהם של חז"ל: "תפח נפשן של מחשבי קיצין" כי ברגע שמחדירים תקווה כוזבת לאדם המאמין, והיא נכזבת והופכת למפח נפש, היא עלולה בקלות להתהפך לחלוטין עד כדי כפירה גמורה ובעיטה בעיקר.


***

גם בהמשך פירושו שם, בעניין "המלך המשפט" הוא אומר דברים חמורים, וזה לשונו של רש"י: "המלך המשפט – כמו מלך המשפט; כמו 'נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הַבְּרִית' [יה' ג, יד] – כמו ארון הברית; וכן 'הַמִּסְגְּרוֹת הַמְּכֹנוֹת' [מ"ב טז, יז] – שהוא כמו מסגרות המכונות; וכן 'הָעֵמֶק הַפְּגָרִים' [יר' לא, לט] – כמו עמק הפגרים". ואיך יעלה על הדעת להשוות ולו מבחינה לשונית דקדוקית את "המלך המשפט" ל"העמק הפגרים" שנאמר בירמיהו? וכי רש"י הוא ספר לשון ובלשנות? או ספר פרשנות תורנית אשר נועד להנחיל אמונות ודעות ומוסרים נעלים?


ומדוע רש"י היה צריך להוסיף את הדוגמה הזו? וכי לא די בשתי הדוגמאות שהוא הביא? ואיה היראה והמורא מבורא-עולם? היכן האהבה וההערצה כלפיו? היכן הזהירות בכבוד שמים? ורק מי שאינו יודע את ה' ואינו מכיר ברוממותו האמיתית שהיא בלתי נתפשׂת, ורק מי שסבור שה' הוא גוף נגוף מלא אספסוף כבני האדם, מסוגל לנהוג כך בגסות בכבוד שמים.


"וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה" (נח' ט, ה).


יה. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת וישב – המשך


דוגמה ראשונה


בבראשית (לז, יא) נאמר כך: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר", ושם פירש רש"י: "שָׁמַר אֶת הַדָּבָר – היה ממתין ומצפה מתי יבוא, וכן: 'שֹׁמֵר אֱמֻנִים' [יש' כו, ב], וכן: 'לֹא תִשְׁמוֹר עַל חַטָּאתִי' [איוב יד, טז], לא תמתין". ופירושו של רש"י לשלושת הפסוקים משובש:


1) בעניין הפסוק מבראשית, יעקב אבינו לא היה יודע בוודאות שהדבר יבוא, כל מה שנאמר בתורה הוא שהוא שמר את הדבר בליבו, שמא יש בחלומו של יוסף ממש, אך אין ספק שהוא לא היה יודע בוודאות, אחרת הוא לא היה מכחיש את יוסף וגוער בו. ובמלים אחרות, המלה "שמר" בפסוק בבראשית אינה מבטאת המתנה וציפייה, אלא זכירת הדבר.


2) בעניין הפסוק מישעיה: "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים", גם בפסוק זה המלה "שומר" לא נועדה לבטא המתנה וציפייה, אלא תיאור קיום ושמירת המצוות על-ידי עם-ישראל, וכמו שתרגם שם יונתן: "פְּתַחוּ תַּרְעַיָּא וְיֵיעוֹל עַמָּא זַכָּאָה דִּנְטַרוּ אוֹרָיְתָא בִּלְבַב שְׁלִים".


3) בעניין הפסוק מאיוב: "כִּי עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר לֹא תִשְׁמוֹר עַל חַטָּאתִי", גם כאן המלה "תשמור" לא נועדה לבטא המתנה וציפייה, אלא זכירה וידיעה מקיפה ומעמיקה, וכמו שפירש שם רס"ג בתרגומו: "והיאך עתה תספור צעדיי ולא תשמור אז על חטאיי?". כלומר, היאך ייתכן שאת צעדיי אתה סופר ויודע מוצאי ומובאי, ואת חטאיי אינך יודע?


אמנם, בפירושו לשמואל א (א, יב): "וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְיָ וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ", הוא מפרש נכונה: "שומר – לשון המתנה", כי שם באמת מדובר בהמתנה, אך בהמשך דבריו הוא חוזר על השיבושים לעיל: "כמו: 'שמר את הדבר' [בר' לז, יא], 'לא תשמור על חטאתי' [איוב יד, טז]", וכבר ראינו שאין לפרש בהם את המלה שומר בעניין המתנה.


גם בפירושו לפסוק מישעיה (כו, ב): "שֹׁמֵר אֱמֻנִים", רש"י שוב חוזר על השיבוש: "שומר – ממתין, וכן: 'ואביו שמר את הדבר' [בר' לז, יא], וכן: 'וְשָׁמַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְךָ' [דב' ז, יב]". ברם, כאן הוא מוסיף עוד שיבוש על שיבושיו, שהרי הפסוק מדברים כלל אינו עוסק בהמתנה, אלא בשמירת הברית והחסד לעם-ישראל, דהיינו בהשגחה, בהגנה ובהרעפת שפע. וכֹה דברי ה' יתעלה בספר דברים (ז, יב): "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ".


כמו כן, גם בפירושו לאיוב (יד, טז): "כִּי עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר לֹא תִשְׁמוֹר עַל חַטָּאתִי", הוא מוסיף להשתבש, וזה לשונו שם: "לא תשמור – אינך ממתין על חטאתי מלהיפרע, כמו: 'ואביו שמר את הדבר' [בר' לז, יא] – המתין שתתקיים". וכבר ראינו את הפירוש הנכון, שהרי לא יעלה על הדעת שאיוב מתרעם על הקב"ה על שהוא אינו ממתין ומאריך לו על עוונותיו.


והנה לנו ראיה מפורשת שאיוב לא התרעם על הקב"ה (איוב ב, ט–י): "וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ: עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ? בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת! וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל? בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו".


אגב, רש"י בפירושו לאיוב שם מוסיף: "ובלשון משנה: 'לא יאמר אדם לחברו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית' – לשון המתן". והמשפט שהוא מצטט אינו לשון משנה אלא ברייתא בסנהדרין סג ע"ב. אך מה זה משנה? משנה, ברייתא, העיקר שהיין זורם...


גם בפירושו לקהלת (ה, ז): "כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם" רש"י משתבש, או שמא צריך לומר משתמש כי ההפרזה ביין היא כמו שימוש בסמים, וזה לשונו:


"כי גבוה מעל גבוה שומר – ממתין עד שתתמלא סאתם", ואין כאן שום עניין של המתנה, אלא השגחה ובקרה. ובהמשך פירושו הוא חוזר על שיבושיו הלשוניים שראינו לעיל, וזה לשונו: "וגבוהים עליהם – יש לו עליהם ליפרע מהם בבוא עת פקודתם, כמו: 'ולא תשמור על חטאתי' [איוב יד, טז], 'שומר אמונים' [יש' כו, ב], 'שמר את הדבר' [בר' לז, יא]".


ואחתום בביאור מילון ספיר למלה "שומר", ותראו עד כמה רש"י פרימיטיבי ומשובש בפירושו השטחי, ודבריי כאן הינם תזכורת נוספת לכל אותם התועים אשר מתעקשים בעקשנות המופתית שרש"י היה בלשון "דגול", וכמה התעו אותנו ביחס למין הזה! וזה לשון המילון:


"שומר: 1) נותן את דַעתו על אדם או על דָבָר לבַל יאבדו כּדֵי להָגֵן עליהם אִם יהיה צורֶך, נוטֵר: 'וַיַנִחֵהוּ (את האדם) בגן עֵדֶן לעָבדה וּלְשָמְרָהּ' (בר' ב, טו); 2) מחַכּה, ממתין להתגשמות (סִפרוּתי): 'ועֵין נֹאֵף שָמרה נֶשֶף' (איוב כד, טו); 3) נוטר, זוכר: הוא שומר את פגיעתו ואינו יכול לשכחה; 4) מקפּיד לקַיֵים: 'ושָמרוּ בּנֵי ישראל את השַבָּת' (שמ' לא, טו); 5) מַמשיך, משתדל שלא יוּפסק: הוא שומר על שתיקה בנושא הזה; 6) משגיח, מאַבְטֵח, מֵגֵן, כאמור בפסוק: 'וַיְהִי בִּשְמוֹר יוֹאָב אל העיר' (ש"ב יא, טז)".


דוגמה שניה


בבראשית (לז, כ–כב) נאמר כך: "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו [...] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו". ושם פירש רש"י: "וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו – אמר רבי יצחק רוח הקודש אומרת כן [...] לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ – רוח הקודש מעיד על ראובן שלא אמר זאת" וכו'.


מקור דברי רש"י במדרש תנחומא המאוחר, שכבר ראינו במהלך סדרת מאמרינו זו שסימן שאלה גדול רובץ על מהימנותו. מכל מקום, איך רש"י מעז להחדיר את ענייני רוח הקודש לתוך פירוש שנועד לפרש את "פשוטו של מקרא"? והלא פירוש כזה מחדיר את אמונת השיתוף! כאילו יש ישות אלהית נוספת לצד בורא-עולם, אשר משגיחה ומדברת ומעידה!


ואפילו במדרש תנחומא המשובש והמשבש נזהרו והדגישו שהקב"ה הוא זה שנתן לנו את התורה ולא "רוח הקודש", וכך נאמר שם (בובר, וישב יג): "למה שרוח הקודש אומרת למען הציל אותו מידם וגו', אילו היה ראובן יודע שהקב"ה כותב עליו הפסוק הזה", וכו'. ואף שעצם אמירת המלים "שהקב"ה כתב" היא שיבוש, שהרי הקב"ה לא כתב את התורה, ואין לו יד ואצבעות שבאמצעותן הוא כותב, אלא משה רבנו הוא זה שכתב את התורה, בכל זאת, נאמר בלשון משובשת שהקב"ה הוא זה שנתן את התורה. ואילו רש"י מחק גם את זה, והשאיר רק את "רוח הקודש", וכאמור, בזה הוא מניח תקלה גדולה של שיתוף ואלילות.


ואין לי ספק כי השקפת הנצרות: האב והבן ורוח הקודש, הדהדה במחשבתו, כי כך היא דרכן של המינים, שאין מחשבתן אלא לעבודה-זרה ולהגשמה ולתועבה ולזימה ולבצע.


דוגמה שלישית


בבראשית (לז, כה) נאמר כך: "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה", ושם פירש רש"י: "וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים – למה פרסם הכתוב את משאם? להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועיטרן שריחן רע, ולזה [ליוסף הצדיק] נזדמנו בשמים שלא יזוק מריח רע". נעיין עתה במקור של דברי רש"י, והוא מדרש בראשית רבה (פד, יז):


"הלא אין דרכן של ישמעאלים להיות טעונים אלא עורות ועטרן, אלא ראה מה זימן הקדוש-ברוך-הוא לאותו צדיק באותה שעה? שקים מלאים בשמים כדי שתהא הרוח מנשבת בהם מפני ריחן של ערביים".


נשים לב, בפירוש רש"י נאמר: "להודיע מתן שכרן של צדיקים", ואילו במדרש נאמר: "מה זימן הקב"ה לאותו צדיק באותה שעה?". מדוע אפוא רש"י משנה את לשון המדרש וקובע שיש כאן רמז ל"מתן שכרן של צדיקים" לעתיד לבוא? ובכן, התשובה לכך נמצאת במדרש בראשית רבה (סב, ב): "בשעת סילוקן של צדיקים הקדוש-ברוך-הוא מראה להם מתן שכרן, כד דמך רבי אבהו אחזו ליה תלת-עשרי נהרי אפרסמון [בושם ידוע ומשובח מאד]".


ובמלים אחרות, רש"י הבין את המדרש על נהרות האפרסמון כפשוטו ולכן הוא אומר שהריח הטוב שיוסף הריח באפו הוא רמז למתן שכרן של צדיקים, וכמובן שהכוונה לחיי העולם-הבא, שהרי לא כל צדיק וצדיק נזרק לבור ונמכר לישמעאלים אשר נושאים בשמים...


מהי המסקנה? ובכן, גם מפירוש זה עולה שרש"י סבר שחיי העולם-הבא הינם חיים של תענוגות גופניים, כמו הישמעאלים הטיפשים השטופים בזימה... ואין זו הפעם הראשונה שמדבריו עולה שחיי העולם-הבא הינם חיים של תענוגות גופניים, כבר ראינו זאת במבוא לחלק מא, ושם הרחבתי בעניין זה ואף הפניתי לפירושים נוספים שלו שמעידים על-כך.


ואצרף רק כמה משפטים מחלק מא, שם הרחבתי בעניין זה, וכך כתבתי שם:


ניתן ללמוד מהשקפתו זו של רש"י על ריחוקו מיסודות הדת, על סכלותו במחשבת ישראל, ועל רדיפתו אחר התאוות והעינוגים הגופניים – עד שהוא לא היה מוכן לקבל שחיי העולם-הבא הינם חיים נטולים הנאות גופניות וחושניות! והדבר מתאים מאד לדרכם של המינים, אשר תאוותיהם בראש מעייניהם, והדת שהם יצרו לעצמם הינה רק כלי שרת למילוי מאווייהם הגופניים הבזויים, וכבר כתבתי על שאיפותיהם השפלות ועל דרכם לעוות ולסלף את הדת כדי שתתאים לרשעותם ולתאוותם, במאמרי: "מדוע נצטווינו בתלמוד תורה?".


דוגמה רביעית


בהמשך לפסוק הנדון בבראשית (לז, כה): "וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט", נעיין בפירוש רש"י למלה: "נְכֹאת", וזה לשונו: "כל כינוסי בשמים הרבה קרוי 'נכאת', וכן: 'וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נְכֹתוֹ' [מ"ב כ, יג], מרקחת בשמיו, ואונקלוס תרגמו לשון שעווה". ודבריו אינם נכונים, שהרי "נְכֹאת" הוא לא מקום כינוס בשמים אלא מקום כינוס אוצרות, כסף וזהב, וביניהם גם בשמים ושמן טוב, וכמו שנאמר בישעיה (לט, ב) על חזקיה המלך: "וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נְכֹתוֹ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב [...] וְאֵת כָּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאֹצְרֹתָיו".


מדוע אפוא רש"י מעוות את המשמעות המקורית של המושג: "בֵּית נְכֹתוֹ"? ובכן, בגלל שרש"י הבין את המדרש שראינו בדוגמה הקודמת כפשוטו, הוא נאלץ לעקם את משמעות המושג "בֵּית נְכֹתוֹ" ולהתאימו לפשט המדרש אשר לפיו הישמעאלים נשאו בשמים בלבד!


ובשני מקומות רש"י חוזר על סכלותו: "בית נכתו – בית גנזי בשמיו, כמו: 'נכאת וצרי ולוט' [בר' לז, כד]" (מ"ב כ, יג); "בית נכתה – בית גנזיו של בשמים, כמו: 'נכאת וצרי ולוט' [בר' לז, כד]" (יש' לט, ב), ולפחות ניתן לומר עליו שהוא עקבי בטמטומו...


ויש ראיה חזקה ש"נְכֹאת" הם לא בשמים! יעקב אבינו פוקד על בניו (בר' מג, יא): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים". נשים לב, כי רק לגבי הצרי והדבש נאמר "מעט", כלומר היה מדובר במוצרים יקרים יחסית, לעומת "נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים", שעליהם לא נאמרה המלה "מעט", דהיינו מדובר במוצרים שהם יקרים הרבה פחות.


ומי שיודע, בשמים משובחים יקרים מאד, הרבה יותר מדבש, לדוגמה, בימינו 5 מ"ל שמן ורדים נמכר בכ-500 שקלים! וזאת למרות כל אמצעי הפקת הבושם המשוכללים בימינו! זאת ועוד, בשמים יקרים כאלה אינם שכיחים בכמויות כל-כך גדולות עד שיש צורך לשאת אותם על שיירת גמלים, אלא לכל היותר חבילה קטנה בין שאר החבילות על גמל אחד, שהרי כאמור, מדובר בבשמים יקרים מאד שהיו מיועדים אך ורק לבני המלוכה והאצולה.


רס"ג לעומת רש"י פירש "נְכֹאת" – חרובים, וזה פירוש הגיוני מאד. כמו כן, רש"י מזכיר שאונקלוס תרגם "נְכֹאת" – שעווה. וזו סכלות חמורה שמעידה על שכרנות מופלגת, מכיוון שהשעווה הייתה מוצר פחות מאד, שהרי היא הייתה נעשית מפסולת של חומרי גלם שונים כגון שומני בעלי חיים או צמחים או שאר חומרים, וכמו שנאמר בשבת (כ ע"ב): "שעווה פסולתא דדובשא". אם-כן-אפוא, איך יעלה על הדעת שיעקב אבינו ישלח למשנה למלך פרעה מנחה ובה שעווה?! שהרי ראינו לעיל: "וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים", היש טמטום יותר גדול מזה?! והלא זו פגיעה בכבוד המלך!


דוגמה חמישית


סאת סכלותו של רש"י בפירושו לפסוק בבראשית (לז, כה) טרם נסתיימה, וכך הוא ממשיך לפרש שם: "צֳרִי – שרף הנוטף מעצי הקטף, והוא נטף, הנמנה עם סממני הקטורת". וגם פירושו זה לדעתי הבל מהובל, שהרי אם היה מדובר בבושם הצרי היקר, התורה לא הייתה אומרת את הַנְּכֹאת לפניו: "וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה", אלא, היה מודגש שמדובר בבושם היקר והחשוב שערכו אלפי מונים יותר משאר הסחורות.


ורס"ג פירש צרי: "שיקוי מרפא כעין הדבש", וזה הגיוני, שהרי הם נזכרו זה-לצד-זה בתורה, כמו שראינו לעיל בהוראת יעקב לבניו: "מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ".


לגבי הלוט שנזכר בתורה, רס"ג מסביר שמדובר בפרי מסוים שנקרא "שאה-בלוט", והכוונה היא לפרי הערמונים, וכך כותב גם רבנו בפירוש המשנה (שביעית ז, ו): "ולוטם, 'שאה-בלוט' ויש אומרים 'אלצנובר'". מכל מקום, מדובר באגוזים יקרים ומשובחים. ופירוש זה הגיוני מאד, שהרי בתורה נאמר: "נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים", מדובר אפוא ברשימה של פירות אגוזיים יקרים, אשר יהיו מסוגלים להחזיק מעמד במסע למצרים עד למשנה למלך פרעה.


לעומת זאת, רש"י שם מוסיף עוד פירוש: "ורבותינו פירשוהו לשון שרש עשב", וקשה מאד להעלות על הדעת שיעקב אבינו ישלח לרצות את המשנה-למלך-פרעה שרשי עשבים... האם הוא ביקש לפייסו בשרשי עשבים כדי שישחרר את שמעון? וכדי שלא ירע לבנימין?


דוגמה שישית


בבראשית (לז, כח) נאמר כך: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה", ושם פירש רש"י: "ויעברו אנשים מדינים – זו היא שיירה אחרת, והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה; וימשכו – בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדינים, והמדינים למצרים". וכל החיזיון הזה של רש"י הינו סכלות גמורה ומוחלטת, שהרי לפי פשט הפסוק המדיינים הם-הם הישמעאלים, והם גם אלה אשר הורידו את יוסף מצרימה.


והנה לפניכם פירוש רס"ג שם: "ויעברו – וכאשר עברו עליהם אותם האנשים המדיינים הסוחרים, משכו את יוסף והעלוהו מן הבור, ומכרוהו להם בעשרים כסף". ויש ראיה חזקה מאד לפירושו של רס"ג ולבורותו של רש"י, שהרי לפי ספר שופטים פרק ח, המדיינים הם-הם הישמעאלים, ובמלים אחרות, תושבי ארץ מדין הם ישמעאלים.


וכך נאמר בספר שופטים (ח, כב–כד): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן. [...] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם".


כלומר, גדעון מבקש מעם-ישראל את שלל המלחמה עם מדין, והנביא מגלה, כי בתוך השלל היו נזמי זהב, מפני שהמדיינים הם ישמעאלים! וכנראה שהם אהבו מאד תכשיטי זהב.


ונצרף גם את תרגום יונתן לשופטים שם: "וַאֲמַר לְהוֹן גִּדְעוֹן שָׁאֵיל אֲנָא מִנְּכוֹן שְׁאָלָא וְהַבוּ לִי גְּבַר קְדָשֵׁיהּ מִן בִּזְּתָא אֲרֵי קְדָשֵׁי דְּדַהְבָּא לְהוֹן אֲרֵי עַרְבָאֵי קַטִּילוּ". נמצא, כי המדיינים שגברו עליהם גדעון וגדודיו, נקראים גם ערביים! שהרי יונתן אומר: "אֲרֵי עַרְבָאֵי קַטִּילוּ".


ואפילו במדרש תנחומא המאוחר המשובש והמשבש (וישב, ב), לא נאמר כחזיון הזה של רש"י, וכך נאמר שם: "עברו עליהם ישמעאלים, אמרו לכו ונמכרנו לישמעאלים". למדנו אפוא גם ממדרש נמנומא במהדורת המינות של וורשא, שהמדיינים הם-הם הישמעאלים, שהרי בתורה נאמר: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים", ואפילו המשובשים לא נשתבשו בזה!


ואיך רש"י הסכל והנבל הפך ל"רבן של ישראל"? איך? "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים! הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט); "הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כא); "הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עו' א, ח).

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק מב)
.pdf
Download PDF • 255KB

131 צפיות0תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!