רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק מב)

עודכן: 13 בינו׳ 2021

להלן נראה שגיאה של רש"י בהבנת פשט התלמוד הפשוט! בברכות (יא ע"א) נאמר כך על חובת קרית-שמע: "תניא: 'בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ' [דב' ו, ז] – פרט לעוסק במצוה, 'וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ' [שם] – פרט לחתן, מכאן אמרו: הכונס את הבתולה – פטור, ואת האלמנה – חייב".


ושם פירש רש"י: "הכונס את הבתולה פטור – שטרוד במחשבת בעילת מצוה". והוא לא הבין את פשט התלמוד, שהרי החתן הכונס את הבתולה פטור מלקרוא קרית-שמע מפני שהוא טרוד שמא לא ימצא בתולים, ואם מי שטרוד במחשבת בעילת מצוה פטור מקרית-שמע, גם הנושא את האלמנה יהיה פטור מלקרוא קרית-שמע, שאף בעילתו מצוה.


וכֹה דברי רבנו בהלכות קרית שמע (א, ד): "חתן שנשא בתולה פטור מקרית-שמע עד שיבוא עליה, לפי שאין דעתו פנויה שמא לא ימצא בתולים".


וגם רש"י מודה בפירושו הסמוך לפירושו שהובא לעיל, שהחתן טרוד שמא לא ימצא בתולים, וזה לשונו: "אבל חתן דטרדא דמחשבה בעלמא הוא, שמחשב על עסק בתולים". כך שאין שום ספק שהוא שגה בהבנת פשט דברי התלמוד או שפשוט הוא שתה יותר מדי יין ולא שם לב מה הוא כותב (שהרי כבר ראינו הזיות רבות שמעידות על גרגרנות ושכרנות)...


כמו כן, הביטוי: "שמחשב על עסק בתולים" רומז לא רק על חשש שמא לא ימצא בתולים, כמו שאומר רבנו, אלא גם על הפעלת המחשבה בכיווני התשמיש והמישוש, כאילו גם להיטותו של החתן לתשמיש היא זו שבגללה הוא פטור מקרית-שמע, בעוד שאצל רבנו לא ניתן לכלול את ההבנה הזו. ברור אפוא, שהיוצא מהטהור – טהור, והיוצא מהטמא – טמא, ופירושו של רש"י רומז ואולי אף מעיד על כיווני מחשבה בהמיים, והרהורי לבו גרמו לו. וראיה לדברינו משגיאתו הקודמת לפיה הנושא בתולה "טרוד במחשבת בעילת מצוה".


זאת ועוד, מפירושו של רש"י שם עולה סכלות חמורה מאד, והיא שרש"י היה סבור שכל הדינים הללו של חז"ל הם דינים דאורייתא, כאילו הלימודים הללו מן הפסוקים הינם דינים שמשה רבנו קיבל בהר סיני! ולא כן, אלא כל אלה הינן אסמכתות לתקנות חז"ל ותו לא!


וזה לשונו של רש"י שם:


"ובלכתך בדרך פרט לחתן – ואף-על-גב דחתן נמי עוסק במצוה הוא, אי לאו קרא יתירה לא נפקא לן מקרא קמא, דכיון דעוסק במצוה לא כתיב בקרא בהדיא, אלא מיעוטא בעלמא הוא דקא דרשינן מביתך וממעטינן מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טרדא, אבל חתן דטרדא דמחשבה בעלמא הוא, שמחשב על עסק בתולים, אי לאו קרא יתירה – לא אתמעוט".


והראיה החותכת לדברינו נמצאת בסוף דבריו: "אי לאו קרא יתירה – לא אתמעוט", כלומר, אם לא היה נאמר בפסוק: "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ", לא היה לחתן פטוֹר מלקרות קרית-שמע!


***

והנה לפניכם עוד שגיאה של רש"י בהבנת פשט התלמוד הפשוט! אך תחילה נלמד את דברי המשנה בברכות (א, ו): "בית שמאי אומרין: בערב כל אדם יִטוּ ויקרו ובבוקר יעמודו, שנאמר: 'וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ'; בית הלל אומרין: כל אדם קורין כדרכן, שנאמר: 'וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ'".


בברכות (יא ע"א) סופר מעשה על ר' ישמעאל ור' אלעזר בן עזריה, והוא נסוב סביב המחלוקת שבין הלל לשמאי בשאלה: כיצד יש לקרות את קרית-שמע של ערב? האם יש להטות את הגוף כדעת בית שמאי, או שיש לקרות את קרית-שמע בכל תנוחה שיהיה בה האדם?


וכך נאמר בתלמוד שם:


"ומעשה ברבי ישמעאל ורבי אלעזר בן עזריה שהיו מסובין במקום אחד, והיה רבי ישמעאל מוּטַּה ורבי אלעזר בן עזריה זקוף. כיון שהגיע זמן קרית-שמע, הִטָּה רבי אלעזר וזקף רבי ישמעאל. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה לרבי ישמעאל: ישמעאל אחי, אמשול לך משל, לאחד שאמרו לו: זקנך מגודל, אמר להם: יהיה כנגד המשחיתים. אף אתה, כל זמן שזקפתי – אתה הטיתה, עכשיו שאני הטיתי – אתה זקפת. אמר לו: אני עשיתי כדברי בית הלל, ואתה עשית כדברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות".


ר' אלעזר פנה לר' ישמעאל: מדוע אתה זקפת בעת שקראנו קרית-שמע? והלא מתחילה היית מוטה, ורק לאחר שהיטיתי אני אתה זקפת, מדוע? ור' אלעזר מוסיף וממשל משל לר' ישמעאל, על אדם שגידל זקנו פרע והעירו לו חבריו שעליו להסתפר, אך אותו אדם השיב לחבריו שהוא בכוונה לא מספר את זקנו, כי בזאת הוא מוחה כנגד אלה אשר עוברים על דברי תורה ומגלחים את פניהם בתער כדרך הכומרים אשר משחיתים את פאות זקנם. והנמשל הוא, ר' אלעזר שואל למעשה את ר' ישמעאל: מדוע נקטת בפעולת מחאה כנגדי?


ר' ישמעאל השיב לר' אלעזר: אתה נהגת שלא כהלכה במה שהטית את גופך בשעת קרית-שמע, שהרי גילית את דעתך שהנך נוהג כבית שמאי, כנגד ההלכה. לפיכך, כאשר ראיתי שהטית את גופך, זקפתי אני את גופי כדי שיידעו שאין הלכה כדברי בית שמאי, וכדי שחלילה לא יראו אותך התלמידים ויקבעו ממעשיך הלכה לדורות, ותצא תקלה תחת ידיך.


נחזור עתה לרש"י, הנה לפניכם פירושו שם בעניין משל הזקן:


"לאחד שאמרו לו: זקנך מגודל, אמר להם: יהיה זה כנגד המשחיתים – משל שלך דומה לאחד שאומרים לו: זקנך נאה ומגודל, והוא אומר להם: הואיל וקילסתם אותו – אף הוא יהיה כנגד המשחיתים, הגדול הזה יהיה נתון לתער ולמספרים שאביא עליו ואשחיתנו".


ראשית, רש"י השתבש לחלוטין בהבנת התלמוד, שהרי במשל המובא בתלמוד גוערים באותו אדם שזקנו מגודל, ואילו לפי רש"י משבחים אותו על שזקנו מגודל! שהרי בגלל שגערו בו, בעל הזקן המגודל הצטדק והשיב לגועריו: "יהיה כנגד המשחיתים", ואם היו משבחים אותו, מדוע הוא נזקק לתרץ ולהצדיק את עצמו, ולהסביר מדוע יש תועלת בזקנו?


שנית, רש"י כותב דברי הבל שאין להם שום משמעות: "[הזקָן] הגדול הזה יהיה נתון לתער ולמספרים שאביא עליו ואשחיתנו", מישהו יכול באמת להסביר מה השיכור הזה רוצה? וכי אותו אחד ששיבחוהו על זקנו המגודל מתרברב עתה שהוא יביא תער וישחית את זקנו?!


שלישית, רש"י מוסיף בפירושו שם ואומר כך: "עכשיו שאני הטיתי – הרי אני כמקלס את מעשיך שהיית מוטה ואתה נזקפת". וכי ר' אלעזר ביקש לקלס או להחניף לר' ישמעאל? וכי זו דרכם של חכמי המשנה להחניף זה לזה? ועוד במקום שנוגד את ההלכה? אלא, או שהוא סבר כשמאי, או שפשוט הוא לא שם לב שהוא עבר לתנוחת הסיבה בשעת קרית-שמע. אולם, לפי רש"י ר' אלעזר מביע תרעומת על ר' ישמעאל על-כך שלא השיב לו כבוד... ומשחקי הכבוד הללו כל-כך מתאימים לעולמם המוחצן הרדוד והשטחי של המינים וצאצאיהם...


***

מהי ברכה ארוכה ומהי ברכה קצרה? לשם כך נעיין במשנה בברכות (א, ח), וזה לשונה:


"בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. אחת ארוכה ואחת קצרה. מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך. לחתום אינו רשאי שלא לחתום, ושלא לחתום אינו רשאי לחתום".


שתי הברכות שלפני קרית-שמע של שחרית הינן: 1) "בא"ה אמ"ה יוצר אור [...] בא"ה יוצר המאורות"; 2) "אהבת עולם אהבתנו [...] בא"ה הבוחר בעמו ישראל באהבה". והברכה שלאחר קרית-שמע של שחרית הינה: "אמת ויציב [...] בא"ה גאל ישראל".


שתי הברכות שלפני קרית-שמע של ערבית הינן: 1) "בא"ה אמ"ה אשר בדברו מעריב ערבים [...] בא"ה המעריב ערבים"; 2) "אהבת עולם עמך ישראל אהבת [...] בא"ה אוהב את עמו ישראל לעד". ושתי הברכות שלאחר קרית-שמע של ערבית הינן: 1) "אמת אמונה [...] בא"ה גאל ישראל"; 2) "השכיבנו ה' אלהינו לשלום [...] בא"ה המולך בכבודו" וכו'.


נמצא שיש בסך-הכל שבע ברכות: בשחרית יש שלוש ובערבית יש ארבע. כמו כן, יש רק שתי ברכות שפותחות ב"ברוך" וחותמות ב"ברוך", והינן הברכות הראשונות שלפני קרית-שמע, בשחרית ובערבית. כל שאר חמש הברכות, רק חותמות ב"ברוך".


לאחר שראינו כל זאת נעבור לעיין בפירוש רש"י בגמרא שם (יא ע"א), וזה לשונו: "אחת ארוכה ואחת קצרה – אשתיים לאחריה דערבית קאי (נוסח אחר: ארוכה – אמת ואמונה, קצרה – השכיבנו)". כלומר, לפי רש"י מה שנאמר במשנה לעיל: "אחת ארוכה ואחת קצרה", נסוב אך ורק על שתי הברכות שלאחר קרית-שמע של ערבית. ברם, שאלה קמה וניצבה על פירושו: אם אכן כך, מדוע נאמר במשנה: "מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך", והלא לפי רש"י אין שום מקום שאמרו לקצר חוץ מברכה אחת, והיא הברכה האחרונה שלאחר קרית-שמע של ערבית! מדוע אפוא נאמר: "מקום שאמרו"?


ובמלים אחרות, ברור שחלק מן הברכות הללו שנזכרו במשנה הן ברכות ארוכות וחלקן הן ברכות קצרות, והאבחנה ביניהן אינה לפי מידת אורכן המילולי, אלא לפי אבחנה הלכתית אשר נשגבה מהבנתו המוגבלת של רש"י. והנה לפניכם דברי רבנו בפירושו למשנה זו:


"וברכה ארוכה היא 'יוצר' ו'מעריב ערבים', וקצרה 'אהבת עולם'. וקרא 'יוצר' ארוכה ו'אהבת עולם' קצרה לפי שכל ברכה שבתחילתה 'ברוך' ובסופה 'ברוך' קורא אותה: ארוכה. ושאינה כן קורא אותה: קצרה". נמצא, שבין שבע הברכות שלפני ואחרי קרית-שמע של ערבית ושל שחרית, יש שתי ברכות שהן ברכות ארוכות, מפני שהן פותחות וחותמות ב"ברוך", וחמש ברכות קצרות, מפני שהן אמנם חותמות ב"ברוך" אך אינן פותחות ב"ברוך".