רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לד)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

במסכת ברכות (ה ע"ב) נאמר כך: "רבי אלעזר חֲלַשׁ [=חלה] עָל לְגַּבֵּיהּ רבי יוחנן, חֲזָא דַּהֲוָא קַא גַּנֵי בבית אפל, גַּלְּיֵיהּ לִדְרָעֵיהּ וּנְפַל נהורא". רש"י פירש שם: "גלייה – רבי יוחנן לדרעיה; ונפל נהורא – שהיה בשרו מבהיק, שיפה היה מאד כדאמרינן בבבא מציעא בהשוכר את הפועלים [פד ע"א]". נראה ברור שרש"י הבין את אגדת חז"ל הזו כפשוטה, כלומר, שאור ממש האיר את אותו חדר אפל ששכב בו רבי אלעזר, ואותו אור נבע מבשרו של ר' יוחנן, כאילו הייתה לרבי יוחנן סגולה מאגית שגרמה לגופו להאיר באור טבעי כמו מנורה.


ולא ידע ולא יבין שמדובר במנורת הדעת והחכמה: ר' אלעזר היה חולה מאד והיה שרוי בצער ובדיכאון, והמשילו את מצבו הנפשי הירוד בחדר אפל, שהרי כל מי שנמצא במצב גופני ונפשי קשה, נדמה לו שאפסה תקווה, וחושך ואפלה מקיפים ואופפים אותו מכל עבריו. באותן שעות קשות, ר' יוחנן בא לבקר את חברו ולעודדו, וחשף את זרועו בדברי תורה וחכמה, והאיר את נפשו של ר' אלעזר עד שחכמים משלו זאת כאילו נפל אור של-ממש בחדר.


ואין סוף להזיות שרש"י מחדיר לנו בפירושו, כאילו בשרו של אדם יכול להיות מבהיק, עד שהוא מסוגל להאיר חדר אפל וחשוך. בהזיותיו הרבות, רש"י החריב את מחשבת עם חכם ונבון, והכשיר את לב הלומדים לקבל את כל ההזיות והדמיונות מספרי האגדות, וכך הוכשרו הלבבות גם להשקפות המינות ולעבודה-זרה, כי כדי להחדיר השקפות כפירה ועבודה-זרה מן ההכרח להחריב תחילה את השׂכל ולהפוך אותו למרבץ לכל הנמנעות וההזיות.


והנה לפניכם דברי רבנו בספר המצוות (לאווין לב) בעניין חומרת ההזיות:


"ובכלל המעשה הזה [בכלל האיסור שלא לעונן], גם איסור מעשה אחיזת העיניים, ולשון חכמים: 'מעונן – זה האוחז את העיניים' [סנהדרין סה ע"ב], והוא סוג גדול מסוגי התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי אמיתיים. כמו שאנו רואים אותם עושים תמיד: לוקח חבל בידו ונותנו בכנף-בגדו [...] ואחר-כך מוציאו נחש, וזורק טבעת לאוויר ומוציאה מפי אדם שלפניו, וכיוצא בזה ממעשי אוחזי העיניים המפורסמים אצל ההמון – כל מעשה מאלו אסור, והעושה אותו נקרא אוחז את העיניים והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות. ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי-כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".


ואחתום דוגמה זו בדברי ירמיה הנביא (ד, ג–ד): "כִּי כֹה אָמַר יְיָ לְאִישׁ יְהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים. הִמֹּלוּ לַייָ וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם". ירמיה הנביא מלמד אותנו, שלא ניתן לזרוע דעות והשקפות ישרות כאשר המוח משובש בהזיות שנמשלו לקוצים ולברקנים. תחילה עלינו להסיר את הקוצים והשיקוצים, שנמשלו גם בערלות הלבבות, כדי לחדול מרוע המעללים, ורק לאחר מכן, לאחר טהרת הלב מעיפושי ההזיות הרקובות, ניתן להאירו באור הדעת ובאור החכמה, ולרומם את נפשנו לידיעת ה' ולמעלת עם חכם ונבון.


***

בהמשך מסכת ברכות שם (ה ע"ב) נאמר כך: "חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קא בַּכֵי ר' אלעזר, אמר ליה: אמאי קא בכית? אי משום תורה דלא אַפַּשְׁתּ, שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. ואי משום מזוני, לא כל אדם זוכה לשני שולחנות". ורש"י פירש שם: "אי משום מזוני – שאינך עשיר", ואני תמה על שפל סכלותו של רש"י עד שהוא שגה לחשוב שר' יוחנן, החכם הגדול, יחשוד בר' אלעזר שהוא בוכה לפני מותו על-כך שהוא לא זכה להיות עשיר? וכי העושר היה נחשב בעיני אותם החכמים לדבר נעלה? וכי הם היו רודפי בצע ומותרות? והלא מה שהִנחה אותם בחייהם היה "לחם לאכול ובגד ללבוש" ולעבוד את ה' מאהבה!


ובמאמרי "לחם לאכול ובגד ללבוש" הרחבתי בעניין זה, והנה מעט ממה שכתבתי שם:


אדם שממלא את ייעודו, מקדש את שׂכלו ומתרומם מעל בהמיותו, מבין את ההבל ששוגים בו רבים מבני אדם ברודפם אחר המותרות. הוא לעומתם מסתפק בצרכי הקיום ההכרחיים לחיי שלווה וכבוד, ומקדיש את חייו לאסוף מצוות, מתוך ידיעה עמוקה שבהן הוא מעצב את נפשו ומכשירהּ להשׂכיל ולידע את ה'. [...] לעומת זאת, אדם ששוגה לחשוב שהנאותיו בעולם-הזה הן התכלית, מזניח את נפשו ומותיר אותה גולמית ואטומה, עמומה וחשוכה – כל מה שנשאר בידו הוא חיצוניוּת שווא מתעתעת שחולפת ביעף עם חלוף חיי האדם הקצרים. וכֹה דברי רבנו במורה (ג, יב): "וזה אשר יש לו המותרות הללו לא השיג שום דבר בעצמותו [=לא עיצב שום דבר מהותי בנפשו], אבל השיג דמיון שווא או משחק".


בפירושו לעיל, רש"י מגלה לנו שהוא החשיב את הממון מאד-מאד, עד שהוא-הממון לפי סכלותו אחד מן הדברים שראוי לבכות עליהם לפני המוות! ואפילו רודפי הבצע הגדולים ביותר, כולל הרבנים הממסדיים השׂכירים למיניהם, רובם לפני מותם כבר אינם בוכים על-כך שלא היו עשירים יותר, כי אפילו הכסילים הללו מבינים לפני מותם שהכל הבל מהובל, והם מבינים ברגע האחרון מה הם הפסידו באמת, כי כל ההבלים וההזיות שהחשיבו והעריצו בהיותם עלי-אדמות, נפרדים מהם עתה לנצח-נצחים: "וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם" (תה' מט, יא). וכי יעלה על הדעת שר' יוחנן לא הבין את מה שמבינים רוב הכסילים שרדפו אחרי הבצע כל ימיהם ולילותיהם? זאת ועוד, וכי הוא לא למד את ספר תהלים (מט, יז–יח): "אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ, כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ"? וכי הוא לא למד את ספר קהלת (א, ב): "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל"?


פירושו המשובש של רש"י כאן, שופך אור על נפשו החולה: על אהבתו את הממון ועל רדיפתו אחר הבצע, כי מי שמעלה על דעתו שחכם כמו ר' אלעזר יבכה לפני מותו בגלל שהוא לא היה עשיר, שוגה בהרהורי לבו, ואף מעליל עלילות שווא על חכמים גדולים שהקדישו את ימיהם ולילותיהם לאהבת ה' יתעלה! ולא לחינם אמר שלמה בחוכמתו: "פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יח, ז), שהרי רש"י נכשל בלשונו ופתח לנו צוהר להבחין בנפשו העכורה כדי שנתרחק ממנו. פירושו זה מעלה בקרבי את המחשבה שהוא היה נגוע גם בהנאה מדברי תורה, שהרי ההנאה מדברי תורה נובעת מאהבת הממון ורדיפת הבצע... וחבריי מ"מלחמת תורה" כבר הוכיחו שהאגדה שרש"י היה יצרן יין הינה שקר מוחלט.


ואין לי צל של ספק, שדברי ר' יוחנן לר' אלעזר: "ואי משום מזוני", נועדו לברר, שמא חיי העניות הקשים שהיו מנת חלקו של ר' אלעזר, שמא אותם ייסורי עניות קשים עוברים וחולפים עתה לנגד עיני רוחו, והוא בוכה על חיי הצער והעניות שהיו מנת חלקו. כי לא יעלה על הדעת שר' יוחנן יחשוד בר' אלעזר שהוא בוכה לפני מותו על-כך שלא היה עשיר...


ומן המפורסמות שרבי אלעזר בן פדת היה עני מרוד, והנה לפניכם מעט-מזער על רבי אלעזר בן פדת מתוך אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים (מרגליות, עמ' 115–116):


"אף שהיה עני מרוד לא רצה ליהנות משום אדם [...] מבין הוא לרוחו של העני ויודע ש'כיוון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום' (ברכות ו ע"ב). ומה רע לו לאדם כשבא למידה זו וזקוק למתנת בשר ודם. על הפסוק: 'והנה עלה זית טרף בפיה' [בר' ח, יא], דרש ר' אלעזר: 'אמרה יונה לפני הקדוש-ברוך-הוא, רבונו של עולם, יהיו מזונותיי מרורים כזית ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם'. מבשרו חזה מה קשים מזונותיו של אדם, והוא משווה את הפרנסה אל הגאולה: 'מה גאולה פלאים אף פרנסה פלאים' (ב"ר כ, ט), וכשם שאסור לו לאדם להתייאש מן הגאולה, כן אין לו להתייאש מתוך דחקו – אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים (ברכות י ע"א)".


***

בהמשך מסכת ברכות שם (ה ע"ב) נאמר כך:


"תניא, אבא בנימין אומר: על שני דברים הייתי מצטער כל ימי: [...] על תפילתי שתהא לפני מיטתי [...] לא תימא לפני מיטתי, אלא אימא: סמוך למיטתי".


רש"י פירש שם: "סמוך למיטתי – כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממיטתי עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל". כלומר, לפי רש"י, אבא בנימין לעולם היה קם לאחר הנץ החמה! הוא לעולם לא קם לפני עלות השחר ללמוד תורה! וצאצאי המינים אולי לא יבינו על מה אני מדבר, כי הם נוהגים לקום מאוחר לתפילה וללימוד. ברם, אנשי האמת משתדלים כל ימי חייהם לקום מוקדם כדוד המלך שאמר: "אָעִירָה שָּׁחַר" (תה' נז, ט; קח, ג) כדי ללמוד תורה לפני התפילה. לפיכך, נראה לי ברור, שהתפילה שאבא בנימין דיבר עליה היא קרית-שמע שלפני השינה, וכמו שנאמר בתלמוד בעמוד הקודם שם.


ברם, רש"י שכח את מה שנאמר בעמוד הקודם בתלמוד שם (ה ע"א), ושם נאמרו דברים אשר תואמים את אופני הפרשנות הנכונים, ורש"י לא שׁת לבו אליהם, והנה מה שנאמר שם: "אמר רבי יצחק: כל הקורא קרית-שמע על מיטתו, כאילו אוחז חרב שַׁלִּ שׁתֵּי פֵיוֹת בידו, שנאמר: 'רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם' [תה' קמט, ו]. מֵאֵי משמע? אמר מר זוטרא ואיתימא רב אשֵׁי: מרישא דְּעִניַנָא, דכתיב: 'יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם' [תה' קמט, ה], וכתיב בתריה: 'רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם' [תה' קמט, ו]".


וכבר הרחבתי בביאור מדרש זה ופירוש רש"י עליו בחלק לב, והנה פסקה אחת משם: