ריחוקו של רש"י מהרמב"ם - ראיות נוספות

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

בחלקו הראשון של המאמר למדנו על דעת הרמב"ם שאסור באיסור חמור ביותר לייחס לה' גשמות מכל סוג שהיא. כלומר אסור להיות בדעה שיש לבורא יד, רגל, עיניים, וכיו"ב. איסור זה לדעת הרמב"ם הוא בגדר כפירה והעבודה-הזרה החמורה ביותר. למדנו גם מעט על תרגום אונקלוס ועל דרכו העקבית בכל תרגומו להרחיק מהגשמת הבורא, וכמו שהרמב"ם מתאר את פעלו המבורך בספרו מורה-הנבוכים (עמ' מא):


"אנקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית והארמית, וכבר נתן דעתו לסילוק הגשמות, וכל תואר שמתאר הכתוב המביא לידי גשמות, מבארו כפי עניינו".


עוד ראינו, כי מפירוש רש"י עולה הגשמה בוטה ביחס לה' יתעלה, ואף הבאנו ראיה מדברי הראב"ד שהעיד על "גדולים וטובים" מהרמב"ם שהלכו בזאת המחשבה של הגשמת הבורא, מפני שנשתבשו "בדברי האגדות המשבשות את הדעות", ואמרנו כי קרוב לוודאי שאמר וכיוון את דבריו לרש"י שחי בדיוק באותה התקופה בצרפת, והוא גדול מפרשי המקרא לפי האגדה.


שלוש ראיות ראשונות


במאמר זה נצרף עוד כמה דוגמאות מפירוש רש"י אשר מהן עולה הגשמה ביחס לבורא, ונשווה אותן לתרגומו-פירושו של אונקלוס ולפירושו של רס"ג.


א) בשמות (ז, ה) נאמר: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם". אונקלוס תרגם כך: "וְיִדְּעוּן מִצְרָאֵי אֲרֵי אֲנָא יְיָ. כַּד אֲרֵים יָת מַחַת גְּבוּרְתִי עַל מִצְרָיִם. וְאַפֵּיק יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּינֵיהוֹן". אונקלוס מוסיף עוד שתי מלים, ומתרגם: כאשר אכה אותם בגבורתי. גם רס"ג הרחיק מן ההגשמה, והוא מתרגם שם: "בנטותי את ידי על מצרים – כשאשלח מגפותיי עליהם". ברם, רש"י תרגם באופן שיש בו הגשמה, וזה לשונו: "את ידי – יד ממש להכות בהם".


ב) בשמות (יד, לא) נאמר: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". אונקלוס תרגם כך: "וַחֲזָא יִשְׂרָאֵל, יָת גְּבוּרַת יְדָא רַבְּתָא. דַּעֲבַד יְיָ, בְּמִצְרַיִם. וּדְחִילוּ עַמָּא, מִן קֳדָם יְיָ. וְהֵימִינוּ, בְּמֵימְרָא דַּייָ. וּבִנְבִיוּת מֹשֶׁה, עַבְדֵּיהּ". גם כאן אונקלוס מוסיף מילה כדי להרחיק מן הגשמות, כלומר עם ישראל ראו את גבורת ידו של הקב"ה, אך לא את ידו ממש, כי הרי אין לו גוף ודמות הגוף. הרמב"ם כבר לימדנו על דרכו זו של אונקלוס בספרו מורה-הנבוכים, וזה לשונו (עמ' לו):


"אבל התרגום הלך כפי שיטתו בעניינים אלה, והיא, שכל דבר [=כל פעל או עצם] שהוא מוצא אותו מיוחס לה' ויש בו הגשמה או ספיחי הגשמה, מפרשו כאילו הושמט אשר היחס אליו, ועושה אותו היחס לדבר מסוים נספח לה', אלא שהושמט. אמר במה שנאמר: 'וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו' – 'יְקָרָא דַּה' מְעַתַּד עִלָּווֹהִי' [בראשית כח, יג; וגם כאן רס"ג הרחיק מן הגשמות ואמר: "וְהִנֵּה ה' – והנה כבוד ה'"], ואמר בפסוק: 'יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ' – 'יִסַךְ מֵימְרָא דַּה'' [שם לא, מט], ועל דרך זו נמשך בכל פירושו ע"ה". וכן עשה גם כאן, כאשר מצא את היד שמיוחסת לה' יתעלה, פירש כאילו הושמט אותו אשר היחס אליו, דהיינו גבורתו של ה' יתעלה, ולכן הוסיף את המלה גְּבוּרַת שנשמטה.


נחזור עתה לפסוק בשמות (יד, לא), לא רק אונקלוס מרחיק מן הגשמות בפסוק זה, גם רס"ג, וזה לשונו שם: "היד הגדולה אשר עשה – המכה הגדולה אשר הנחית". אולם, רש"י לא ראה לנכון להרחיק מן הגשמות כלל, אדרבה, גם כאן הוא אומר דברים מפורשים שיש בהם הגשמה ביחס לבורא יתעלה ויתרומם: "את היד הגדולה – את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקדוש ברוך הוא. והרבה לשונות נופלין על לשון יד, וכולן לשון יד ממש הן, והמפרשו [אונקלוס?] יתקן הלשון אחר ענין הדבור". רש"י מגלה כאן, שכל לשון יד שנא