ריחוקו של רש"י מהרמב"ם

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

בחלקו הראשון של ספרו "מורה הנבוכים", הרמב"ם מפרש רבים מן המלים והפעלים במקרא שיוחסו לה', באופן שמרחיק מה' יתעלה כל זיק של גשמות. כך הוא לדוגמה ביאורו למלה "כסא", ה' יתעלה תואר בנבואות שבכתבי-הקודש כיושב על כסא רם ונשא, השמים אף הם נקראו כסאו של הקב"ה, ואף בית-המקדש נקרא כסאו.

כיצד יש להבין את הפסוקים הללו? וכי יש לה' גוף או דמות גוף שנח או יושב על כסא? אלא, הרמב"ם מבאר, שבימי קדם הכסא נועד לשמש את גדולי המלכות, והוא היה סמל לגדולה, כלומר הכסא היה מלמד על בעל הכסא, וככל שהכסא היה גדול ומפואר יותר, כך מעלתו וגדולתו וכבודו של בעל הכסא היושב עליו היתה מפוארה ומרוממה יותר.

וזו הסיבה שה' תואר במשלי כתבי-הקודש כיושב על כסא רם ונישא, או שהשמים הם כסאו, או שבית-המקדש הוא כסאו, מפני שגדולתם ורוממותם נועדו ללמד אותנו על גדולתו ורוממותו של ה' יתעלה, כמו שהכסא מלמד על גדולת היושב בו, לא שחלילה ה' הוא בעל גוף שזקוק לישיבה על כסא. וזה לשון רבנו ב"מורה הנבוכים" (א, ט):

"וכיון שלא היו יושבים על על הכסא כי אם בעלי הרוממות והגדולה כגון המלכים, ונעשה הכסא דבר מצוי המורה על כבוד מי שנעשה בשבילו ורוממותו ורום מעלתו, לפיכך נקרא המקדש כסא בגלל הוראתו על גדולת מי שנגלה בו [...] ובגלל ענין זה נקראו השמים כסא, מפני שהם מורים אצל מי שיודען ומתבונן בהם על גדולת ממציאם ומניעם [...] אמר [ה'] שהם מורים על מציאותי ויכולתי כהוראת הכסא על גדולת מי שראוי לו".

כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ

בשלב זה, הרמב"ם עובר לבאר פסוק מפסוקי המקרא (שמות יז, טז): "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". וזה לשון רבנו במורה שם:

"אבל מה שהתרחבה בו השפה באמרו 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ', הוא תיאור גדולתו ורוממותו, אשר אין ראוי שתעלה בדמיונך דבר מחוץ לעצמותו [=שלא תתאר את ה' בשום איבר או דמות גשמית מעולם החומר] ולא שום נברא מברואיו [=שלא תדמיין את ה' כאחד מבעלי החיים האימתניים שבבריאתו, או אף שתרכיב בדמיונך את ה' מכמה בעלי חיים, אריה ענק בעל כנפיים וכיו"ב] עד שיהא יתעלה מצוי בלי כסא ומצוי עם כסא [=ברגע שמציירים את ה' בדמיון כגוף, ניתן לדמיין אותו יושב על כסא או נפרד ממנו], זוהי כפירה בלי ספק".

הרמב"ם כאן בא להזהירנו, דעו לכם, כי הפסוק הזה שממנו עולה לכאורה שה' יושב על כסא וידו נשענת על משענת הכסא, אין להבינו כפשוטו. אלא, המלה "יד" בפסוק מתארת את גדולתו ורוממותו של הקב"ה, שנגלית לעין כל בהענישו את הרשעים שבכל דור ודור ביד חזקה ובזרוע נטויה, וזו גם משמעות הפסוק לפי אונקלוס שם: "וַאֲמַר, בִּשְׁבוּעָה אֲמִירָא דָּא מִן קֳדָם דְּחִילָא דִּשְׁכִינְתֵיהּ עַל כּוּרְסֵי יְקָרָא, דַּעֲתִיד דְּיִתָּגַח קְרָבָא קֳדָם יְיָ בִּדְבֵית עֲמָלֵק, לְשֵׁיצָיוּתְהוֹן מִדָּרֵי עָלְמָא".

כלומר, פסוק זה הוא שבועה מלפני ה' יתעלה, שהוא עתיד להראות את גדולתו ורוממותו בהענישו את עמלק לכלותם מן העולם הזה. ואם נשים לב, אונקלוס הרחיק מן הגשמות פעמיים בפסוק זה: האחת, ידו של ה' שנזכרה בפסוק אינה יד במובן החומרי, אלא משל לשבועה מלפני ה' יתעלה להיפרע ביד חזקה ובזרוע נטויה מן הרשעים. והאחרת, שהכסא שנזכר כאן איננו כסא להקב"ה אלא כסא לשכינת יקרו, דהיינו לאור נברא שה' בורא כדי ללמד את בני האדם ששכינתו והשגחתו וברכתו שורות באותו המקום.

בהמשך דבריו, הרמב"ם מוכיח את דבריו מפסוק אחר שהכסא שנזכר כאן הוא משל בלבד, וזה לשונו: "וכבר באר ואמר: 'אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר' [איכה ה, יט], משמע שהוא דבר בלתי נפרד ממנו, ולפיכך הכוונה בכסא כאן ובכל הדומה לו רוממותו וגדולתו שאינם דבר מחוץ לעצמותו [=שהרי אין בעצמותו זיק של גשמות, ולכן כל תיאור גשמי לבורא הוא "מחוץ לאמתת עצמותו"]".