ראובן אַל בוזז

עודכן: 10 באפר׳

הלכתי לכנס של ראובן אל-בז בקרית-שמונה, שם הצלחתי להבין את דברי ידידי א' דחוח-הלוי – שהמינים אינם מסוגלים לשאת את הרמב"ם, ואף-על-פי שהם מזכירים את שמו השכם והערב – מטרתם בזה היא לכסות על דמותו ולטשטש את אורו הבוהק שמאיים להכות אותם בסנוורים.


תופעה זו נקראת "התכחשות", וכפי שהוגדר על-ידי מכון תמיר לפסיכותרפיה:


"ההכחשה היא מנגנון הגנה שמטרתו למנוע נזק לאגו כתוצאה מרגשות חרדה או אשמה אינטנסיביים [...] הכחשה נחשבת למנגנון הגנה פרימיטיבי [=ראשיתי] ומשמעותה אי-היכולת לתפוס מציאות מאיימת, מודעת וברורה, ואת ההשלכות האפשריות שנובעות מתוכה".


הרמב"ם הוא דמות מאיימת כי דבריו היו ברורים, הוא לא נכשל בלקיחת שלמונים וטובות הנאה ולפיכך לא טשטש את איומי התורה ואזהרותיה, ולכן אל-בז ושאר המינים מנסים לכסות על דמותו אשר שופכת אור על רשעותם וערמומיותם, וכך עושה אל-בז בדבריו (כאן, דקה 10:40):


"יותר שהיה הרמב"ם כישרוני וגדול עולם – היה ענו, שיא הענווה, הרמב"ם השתדל לא לפגוע באיש, לא לפגוע בחכם, היה רואה חכם שהוא לא כל כך... לא פגע, חס ושלום, הרמב"ם? בשום פנים ואופן".


בהמשך דבריו הוא מציג את רבנו כמתרפס, וגם לא ממש כענוותן (שם, 15:05): "הראב"ד היה בתקופתו, הוא חלק עליו בהרבה דברים [...]. אבל, הרמב"ם בענוותנותו כותב איגרת לראב"ד: 'מעולם לא ניצחָני, אלא [אתה] בעל מלאכה אחת, ואני עם עשר מלאכות, אני גם הרופא, אני גם החכם של היהודים, אני גם הגמ"ח של היהודים, אני הכול, ולכן אל תשים עלי כאילו זה... אם אני שגיתי באיזה דבר... אל תיקח כאילו שאני... [=שלא יתפוס אותו בקטנות בקיצור]', וכך, הרמב"ם בענוותנותו – אבל הוא לא שוגה – הרמב"ם תמיד בתקיפות ידע, אבל הכול בענוות-רוח, לא בתקיפות, היה לו קו הלכתי, אבל היה בענווה, שיא הענווה".


אין שום איגרת מהרמב"ם לראב"ד. רבים כמו אל-בז ייחסו להרמב"ם איגרות בשקר כגון "האיגרת המזויפת ליפת", "האיגרת בשבח הקבלה שיוחסה להרמב"ם", ועוד רבות.


אך הראב"ד אכן חלק על הרמב"ם, אציין שתי "השגות" הקשורות ליסודות הדת:


1) פסק הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, טו):


"ואלו שאין להם חלק לעולם-הבא, אלא נכרתים ואובדים ונידונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמשה הן הנקראים מינים: [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה".


על המשפט האחרון בפרט חָלק הראב"ד במה שנקרא "השׂגות הראב"ד על הרמב"ם" (שם):


"ולמה קרא לזה מין? [=למי שאומר שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה] וכמה גדולים וטובים ממנוֹ הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות [במקומות שבהם דיברה תורה כלשון בני-אדם], ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".