top of page

ראובן אַל בוזז

עודכן: 10 באפר׳ 2022

הלכתי לכנס של ראובן אל-בז בקרית-שמונה, שם הצלחתי להבין את דברי ידידי א' דחוח-הלוי – שהמינים אינם מסוגלים לשאת את הרמב"ם, ואף-על-פי שהם מזכירים את שמו השכם והערב – מטרתם בזה היא לכסות על דמותו ולטשטש את אורו הבוהק שמאיים להכות אותם בסנוורים.


תופעה זו נקראת "התכחשות", וכפי שהוגדר על-ידי מכון תמיר לפסיכותרפיה:


"ההכחשה היא מנגנון הגנה שמטרתו למנוע נזק לאגו כתוצאה מרגשות חרדה או אשמה אינטנסיביים [...] הכחשה נחשבת למנגנון הגנה פרימיטיבי [=ראשיתי] ומשמעותה אי-היכולת לתפוס מציאות מאיימת, מודעת וברורה, ואת ההשלכות האפשריות שנובעות מתוכה".


הרמב"ם הוא דמות מאיימת כי דבריו היו ברורים, הוא לא נכשל בלקיחת שלמונים וטובות הנאה ולפיכך לא טשטש את איומי התורה ואזהרותיה, ולכן אל-בז ושאר המינים מנסים לכסות על דמותו אשר שופכת אור על רשעותם וערמומיותם, וכך עושה אל-בז בדבריו (כאן, דקה 10:40):


"יותר שהיה הרמב"ם כישרוני וגדול עולם – היה ענו, שיא הענווה, הרמב"ם השתדל לא לפגוע באיש, לא לפגוע בחכם, היה רואה חכם שהוא לא כל כך... לא פגע, חס ושלום, הרמב"ם? בשום פנים ואופן".


בהמשך דבריו הוא מציג את רבנו כמתרפס, וגם לא ממש כענוותן (שם, 15:05): "הראב"ד היה בתקופתו, הוא חלק עליו בהרבה דברים [...]. אבל, הרמב"ם בענוותנותו כותב איגרת לראב"ד: 'מעולם לא ניצחָני, אלא [אתה] בעל מלאכה אחת, ואני עם עשר מלאכות, אני גם הרופא, אני גם החכם של היהודים, אני גם הגמ"ח של היהודים, אני הכול, ולכן אל תשים עלי כאילו זה... אם אני שגיתי באיזה דבר... אל תיקח כאילו שאני... [=שלא יתפוס אותו בקטנות בקיצור]', וכך, הרמב"ם בענוותנותו – אבל הוא לא שוגה – הרמב"ם תמיד בתקיפות ידע, אבל הכול בענוות-רוח, לא בתקיפות, היה לו קו הלכתי, אבל היה בענווה, שיא הענווה".


אין שום איגרת מהרמב"ם לראב"ד. רבים כמו אל-בז ייחסו להרמב"ם איגרות בשקר כגון "האיגרת המזויפת ליפת", "האיגרת בשבח הקבלה שיוחסה להרמב"ם", ועוד רבות.


אך הראב"ד אכן חלק על הרמב"ם, אציין שתי "השגות" הקשורות ליסודות הדת:


1) פסק הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, טו):


"ואלו שאין להם חלק לעולם-הבא, אלא נכרתים ואובדים ונידונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמשה הן הנקראים מינים: [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה".


על המשפט האחרון בפרט חָלק הראב"ד במה שנקרא "השׂגות הראב"ד על הרמב"ם" (שם):


"ולמה קרא לזה מין? [=למי שאומר שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה] וכמה גדולים וטובים ממנוֹ הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות [במקומות שבהם דיברה תורה כלשון בני-אדם], ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".


הראב"ד לא שם-לב שהוא טוען ש"גדולים וטובים" מהרמב"ם הם מינים ואפיקורסים, זו תפישׂה השוררת עד היום: אבן הבוחן היא כמות הנוהים אחר מישהו מסוים. ודברים דומים אמר הראב"ד בהקדמה ל"משנה תורה": "למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חיבורו של זה המחבר [=הרמב"ם]? אם החולק עלי גדול ממני הרי טוב, ואם אני גדול ממנוֹ למה אבטל את דעתי מפני דעתו". ולסיכום, אבן הבוחן שלהם היא "מי גדול ממי?".


2) רבנו פסק בהלכות עבודה זרה (יא, ד) שאסור לנחש, ומה הוא ניחוש? זה שאומר: עברה חתולה שחורה ולכן לא אעשה כך או שירד גשם ולכן אעשה כך, מכל מקום, הראב"ד טוען שם שמותר לנחש! ומדוע? מפני שלטענתו אליעזר בן אברהם ויונתן בן-שאול היו מנחשים, הוא מוסיף ואומר שם: "ואי הוו אינהו, הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה", כלומר, הם היו עושים לרמב"ם "פולסא דנורא" (=טקס אלילי מהובל) על פסיקתו זו.


וכך הגיב הרמב"ם על הצקות הראב"ד ועל מוריו הסכלים שעליהם גוֹנן (מאמר תחיית המתים, עמ' עא):


"וכאשר נחלצנו לכך [לחבר את משנה-תורה] ראינו שאין מן הצדק שנתכוון למה שרצינו לבאר ולקרב פרטי הדינים, ואניח יסודותיו מוזנחים [=יסודות הדת] לא אבארם ולא אדריך לאמיתתם. ובפרט כאשר מצאנו אחד, המדמים שהוא חכם [ומדמים:] שהוא מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה, ויישׂא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף. אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת [=צרפת] החליטו שהוא גוף [ראו: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק א)"], וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם ["המשבשות את הדעות"] וכדומה לזה שמעתי על מקצת מי שלא ראיתיו".


ומה היה אומר הרמב"ם על ראובן עז-הפנים?


אציג לפניכם את הסיפורים ששמענו בכנס טרם בואו של עז-פז מפי דולב אוסקר שהיה אברך בישיבתו, שימש כשליחו בערים שונות ומגייס כספים עבורו (ראו כאן):


1) גילו סרטן במוח אצל בת של תומך באחת הישיבות של עז-בז. בשביל לעזור לבת של התומך הם התפללו, כינסו עצרות ועשו צדקות, ושום דבר לא עזר... אך בוקר אחד אחרי התפילה – אחד התלמידים זיהה את עז-פח חוזר להתפלל, הוא עמד על שולחן התפילה שלו וצעק: "אהההההההיי".


מה הסתבר? שעה לפני כן התקשר הקבלן (התומך) לעז-פח ואמר לו: "עכשיו נכנסו לצילום, אומרים שהגידול הולך ומתפשט ולא נשאר לה הרבה זמן לחיות". עז-פח חזר אליו (אחרי שצעק אהההי) ואמר: "תעשו בדיקה עוד הפעם", הוא התעקש: "עכשיו תעשו בדיקה ואל תעשו לה כלום". הגידול נעלם!


סביר להניח שרבים מתו מהבטחות השווא המוסוות של המינים שמטרתם לכנוס כספים; וזכורני כשיצא ראובן הפוחז מהכנס, ניגש אליו איזה אומלל לבקש ברכה לרפואה, וראובן במחי-יד הצהיר: "היא תבריא", ומי הוא בכלל לקבוע דבר כזה?! וכי אלהים הוא?!


"חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא" (יש' ב, כב).


2) אדם אחד כבר היה בחדר קירור (מתים) במשך תשע-עשרה שעות, כבר הייתה לו תעודת פטירה, מודעת אבל. וכשעז-פז שמע שתלמידו מת – הוא עזב את הכול והגיע. עז-פז נתן דפיקה ואמר: "ריבונו של עולם, תן לי איזה מכה שאתה רוצה, רק תחזיר לי אותו לחיים, ובאמת, הוא קם לתחיה".


הוא-אוסקר ממשיך לההביל: "בעולם העליון הוא היה [האיש שמת] ולא רצה לרדת, הוא ראה את הבבא סאלי, את כל הצדיקים, כל הקדושים, הרגיש כל-כך טוב שאמר: 'לא רוצה לרדת למטה', הבבא סאלי בא אומר לו: 'אדוני אתה צריך לרדת', ענה לו: 'אני לא רוצה לרדת' – חולק על הבבא סאלי, 'תשמע, הרב אלבז קורא לך למטה ובשמים לא מסרבים לרב אלבז, והנשמה שלו בעל-כורחו ירדה בחזרה לגוף".


"שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר" (בר' כב, ה)


באיגרתו של הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף – רבנו מתאר מקצת משיטותיהם של הרבנים הממסדיים לפטם זה את כבודו של זה, וכך לגמול זה לזה בהאדרת שמם.


הרמב"ם סיפר בזמנו, באיגרת, שר' זכריה (סגן ראש הישיבה) שלח אליו איגרת ובה הוא משבח ומרומם את ר' שמואל בן עלי (ראש הישיבה). לאחר מכן שלח ר' שמואל בן עלי איגרת ובה הוא משבח ומפאר את ר' זכריה. מטרתם במכתביהם הייתה לקבל תשובה אוהדת מרבנו הרמב"ם, שהרי לא מנומס לנהוג באדישות ומן הראוי להוסיף לשולח תארים ושבחים דומים, אלא שרבנו ידע שאת תגובתו יפרסמו וינצלו בשביל לטפח את הילת הגדלות שיצרו סביבם, ואת זאת יעשו מבלי להראות את השבחים המוגזמים והמאוסים ששלחו לפני-כן.


והנה דברי רבנו באיגרתו (עמ' קכט), בשתי הפסקות הבאות:


"וכבר הגיעני מכתבו [=של ר' זכריה סגן ראש הישיבה] בענווה יתרה ובהתנצלות, ידעתי כי המטרה תשובתי, כדי שיַראה את התשובה ויתפאר בה ולא יודיע מה שכתב לי, ועניין מכתבו הוא גדולת ראש הישיבה [=ר' שמואל בן עלי] ושהוא יחיד הדורות [...] והאריך בזה ואמר שלא חדלו גדולי המערב לרומם את הישיבה, וביקש ממני לתמוך בו.


וכן הגיעני מכתב שני מראש הישיבה [=מר' שמואל בן עלי] מתאר לי בכלל מעלותיו [=מעלות עצמו, את] גדולת מר זכריה הנזכר לעיל ושהבנתו עצומה, וארבעה סדרי תלמוד ערוכין על פיו. והאריך גם בעניין זה, ונעשו גומלין זה את זה".


שימו לב, הביטוי "גומלין זה זאת זה" הושאל ממשנה (סוף פ"ד דדמאי שאין נאמנין) שעוסקת במנהיגי חמורים נושאי תבואה או פירות, המעידים על חבריהם שסחורתם מעושׂרת או שאיננה מן החדש וכיו"ב. ואין לסמוך על מנהיגי החמורים "מפני שאנו חושדים אותם שהם שותפין או גומלין זה את זה" (פיה"מ, דמאי שם).


מה עוד היה אומר הרמב"ם על ראובן עז-פז?


עז-פז היה חייב לומר משהו על קנייבסקיש באלו הימים שנפטרנו ממנו, וכך אמר בכנס: "גאון התבל, גאון הגאונים, צדיק הדור, קודש הקודשים [טמא המשכב] [...] הקדוש-ברוך-הוא לוקח אחד שיכפר על כל הדור". ושוב אנו פוגשים את התפישׂה הנוצרית הזו, כפי שנאמר בויקיפדיה: "בעינויים שסבל [יש"ו] רואה הנצרות קורבן שבא לכפר על המין האנושי כולו ולהושיעו מחטאיו".


את התפישׂה הזו סותר הרמב"ם בשלושה-עשר העיקרים אשר דלה ממקורותיה הנאמנים של מסורת התורה-שבעל-פה (פיה"מ סנהדרין י, א) ב"יסוד האחד-עשר – שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה" וכו'.


כשהנחית ה' עונש על עובדי-האלילים במירון – בכה ראובן ואמר: "באה גבורה בהר הקדוש הזה ביום הקדוש הזה ביום שעלתה בידינו גזרה נוראה, אייי איייי אייי אייי... ביום הקדוש הזה [...] רבונו של עולם רחם על עמך ישראל, שלח רפואה שלמה לעמך ישראל".


ראובן מתכחש ליסוד האחד-העשר, טוב לו לחצוב מן התורה ומעבודת האלילים סביב ספר הזוהר (ראו כאן שמדובר במקור הכנסה שלו); ויש לדעת, אלבז מקורב לקהילת "אור הרשב"י" (ראו עליהם בהרחבה במאמרי "אבו-חזירא") ומעניין מהי הסיבה לכך שהוא תומך נלהב בקהילתם ומשקיע בפרסומם (ראו "ברכת הרב ראובן אלבז לשותפים [=לתורמים] בבנין בית הרשב"י הקדוש", מתארח ברדיו "קול ברמה" ומפרסם את המפעל, מפאר ומרומם את העבודה-זרה הזו, "קביעת מזוזה בבית הרשב"י").


בעקבות זאת ניתן לומר שראובן כופר גם ביסוד החמישי, והוא, שרק את ה' ראוי לעבוד ולרומם ואין עושים אמצעי כלשהו להגיע אליו יתעלה!


וכך חותם הרמב"ם את שלושה-עשר העיקרים (פיה"מ סנהדרין י, א):


"כאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


"וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ" (קה' י, ח)


עוד אמר ראובן בכנסו: "הדברים שכתובים בתורה – אנחנו חייבים לקבל, אבל אמר להם הקדוש-ברוך-הוא: אני לא נותן לכם רק את החמישה חומשי תורה, [אלא:] יש שולחן ערוך, יש ראשית חכמה, יש חזון עובדיה של מרן [...] יש משנה ברורה", ואחרי הזכרת כל הכופרים הללו שלא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, הוא מעז לומר: "אם אדם פורץ גדר של חכמים, גמרנו, הרסת את כל התורה כולה". ובמאמרים רבים באתר הוכח שהם-הם אלה שהשחיתו את יסודות הדת ופרצו את גדרותיהם של חכמים בסלפם את מסורת התורה-שבעל-פה.


באופן כללי ראובן טמ-בל רחק מאד מדברי חכמים; כפי שמספר (כאן, 27:15): "הרמב"ם אמר שֵם קדוש, הלך לשם [=למדינה רחוקה מאד] ותוך שעה קלה חזר עם חותמת שהוא עבר את המכס"; המקור לסילופו ולהזייתו נעוץ בתפישה פשטנית של פשט אגדות התלמוד (סנהדרין, דף צה), שם נאמר: "שלשה קפצה להם הארץ [והגיעו למקום חפצם במהרה בדרך נס]: אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה".


ובנוגע לתעשיית "השמות הקדושים" – כתב רבנו (מורה הנבוכים א, סב):


"וכאשר מצאו האנשים הרשעים הבערים את הלשונות הללו [בעניין שמות-הקודש בספרות חז"ל], מצאו מקום לשקר ולדבר, שמצרפים איזה אותות שרצו ואומרים זה שם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני. ואחר-כך נכתבו אותם הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים, אשר אין להם קנה-מידה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו]. וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון [שרק מתחיל את דרכו בלימוד המדעים], אלא שהביאנו ההכרח לכך כיוון שהזכרנו את השמות ועניינם ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".


ראוי לצרף גם את הסיפור שסיפר אל-בז (שם, 18:30) על השיח שהתקיים בעת משחק שח-מט יום-יומי בין הרמב"ם למלך מרוקו; וכך בסיפורו פונה המלך לרבנו: "תשמע החכם משה, הפעם אני רוצה לעשות איתך דבר שאני מוכן להקריב את כל החיים שלי, אבל אם לא, אתה תקריב את כל החיים שלך, אומר לו [הרמב"ם]: מה? [וממשיך המלך:] אנחנו משחקים משחק, [...] ואם אנצח אותך – אתה תתאסלם, תהיה מוסלמי, ואני אומר לך בכל הכנות. בכל היקר לו נשבע לו המלך, אם הרמב"ם ינצח אותו הוא יתגייר ויהיה יהודי", הרמב"ם הסכים, אך לשם שינוי, המלך גבר על הרמב"ם, ומעט לפני שהרמב"ם מפסיד – האבן עזרא [שגם הוא "אמר שם קדוש" והגיע בטיסה מיוחדת] דופק בדלתו של המלך וייעץ לרמב"ם להשתמש בסוס [אחד הכלים בשח-מט], וכך הרמב"ם ניצח אותו.


יש בסיפור הזה גנאי עצום לרבנו הרמב"ם, כאילו רבנו יפקיר את דתו הנאמנה ביד המשחק! ראובן הטיפש מציג את רבנו באור שלילי ביותר, כאחרון השוטים וקלי הדעת עלי אדמות.


"וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ" (מש' ג, כב)


ראובן טועה לחשוב שהגאולה תלויה בשתי שבתות שישמרו ישראל, הוא הבין כפשוטו את הנאמר בגמרא (שבת קיח, א): "אמר ר' יוחנן משום [=בשם] ר' שמעון בן יוחאי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד הם נגאלים", אז הוא קופץ על ההזדמנות בימי הסגר, ומוסיף ואומר בהקשר לתקופה (כאן, 19:20): "שמירת השבת הזו שאנחנו נשמור אותה בעזרת-השם טוב-טוב – יביא רפואה ומזור לכל אותם חולים שחלו, מסכנים, ועכשיו הם נמצאים בכל מיני הנשמות".


על כל המעלים בדעתם את ההבלים הללו – כותב רבנו (הל' מזוזה ה, ה):


"אלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצוה [מצות המזוזה], אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".


עוד אומר רבנו (הל' עבודה-זרה יא, טו):


"והם בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה – רִפאוּת גוף, ואינן אלא רפאות נפשות שנאמר 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב]".


כלומר, כל מי שהופך את מצות השבת לכלי להפקת תועלת בעולם-הזה – כופר ומנחש.

***


במאמר שכתב, ראובן מציע פתרון נוסף מן הגמרא לסיום המגפה:


"אומרים רבותינו (מנחות מג ע"ב) מכאן שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות (שו"ע או"ח סימן מו ס"ג), אל תקרא 'מה' אלא 'מאה' (רש"י שם ד"ה מה), שבכל יום היו מתים מישראל מאה אנשים במגיפה נוראה, ראה זאת דוד המלך ותיקן להם לישראל לומר מאה ברכות בכל יום ומיד נעצרה המגיפה".


ועל תופשׂי אגדות חז"ל כפשוטן כמו אל-בז – כותב הרמב"ם (פיה"מ סנהדרין י, א):


"הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם – מבינים אותן [=את האגדות] כפשוטן, ואינם מסבירים אותן כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים".


וממשיך ואומר רבנו:


"והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.


והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה] [...] ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [...] כפשוטם מילה במילה".


"וְעֵינֵי כְסִיל בִּקְצֵה אָרֶץ" (מש' יז, כד)


נראה שראובן מקל בכבוד אנשים חכמים באופן כללי, כך אמר (כאן, 58:25):


"הקדוש-ברוך-הוא יצר את האדם בחכמה, כל מה שהיום יוצרים עדיין לא הצליחו ליצור אפילו חלק מאבריו של האדם – ממש איבר שיהיה עם כל התזוזות שלו, השתלה כן... אבל איבר לברוא? שייצרו איבר שהוא חי? לא, אפילו יתוש קטן לא ייצרו, עד היום לא מצליחים".


אלבז מזלזל במדעים ובמושכלות, ושימו לב לדבריו כאן (0:45), ושם הוא אומר כך: "יש בעולם איזה פרופסור שיכול לתת לו תרופה דרך אחד האיברים והוא יתרפא? האם יש דבר כזה? [...] שלא צריך לשבת לטפל בו, תרופה [שנוטל] והוא נהיה בריא ושלם; אין בכל העולם אל תחפשו כי לא קיים", ובטח שלא קיים, ועל מה ראובן מתמוגג בדיוק? ולאחר הדברים ההזויים הללו הוא שוב הופך את התורה לאמצעי לרפאות הגוף (שם, דקה 3:45): "איך מרפאים את כל הגוף? את הרגליים, הידיים, הבטן, פצע וחבורה, אומר הקדוש-ברוך-הוא [...] תבואו תשמעו דברי תורה, אומר הנביא 'שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם' [יש' נה, ג]". ראובן גם מציג את הרופאים כאילו היו מתחרים בבורא-עולם וכאילו פניה לרופאים הינה הפניית עורף לבורא-עולם.


ועל תפישה זו כותב הרמב"ם (פיה"מ פסחים ד, י):


"לפי דמיונם המשובש והמטופש, אם רָעַב אדם ופנה אל הלחם וַאֲכָלוֹ שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נֹאמר שהסיר בטחונו מה'? והוי שוטים ייאמר להם! כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל, שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה".


כלומר, כלל חשוב בידיעת ה' הוא שצלם האלוה הוענק לאדם, כדי שבו הוא יוכל ללמוד ולהשכיל ולהועיל לעצמו במדעים ולרפא את עצמו ברפואות וכל כיו"ב. ואין לסמוך על הנס.


"הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם" (דב' לב, כא)


ראובן אל-בז מפרסם את האמונה בשדים (כאן, 8:50): "אני קורא לכם מה שכתב האדמו"ר מקומרנה [...] כותב הצדיק הזה [...] שחז"ל תיקנו לומר פעמיים 'שמע ישראל' בבוקר ובערב כדי להבריח המזיקים, [שואל:] ישנם מזיקים בעולם? [ועונה:] רוחות רעות של מזיקים".


ה' השמיד כליל את החמור מקומרנה וחבר מרעיו (ראו: "חשבון נפש נוקב בעקבות השואה") אך ראובן משתמש בשמם ובמוצאם בשביל לזכות בתמיכת הקהל האשכנזי. ומה שאומר ראובן מזכיר לי את דברי רבנו במורה (ג, כט):


"ספר זה [=ספר 'הפלחה הנבטית' של ה'צאבה' – שאליהם נולד אברהם אבינו והם הראשונים שבהם נלחם] מלא מהזיות עובדי עבודה-זרה וממה שנפש ההמונים נוטה אליו וקשורה בו, כלומר: מעשה הטלסמות [=קמעות] והורדת הרוחניות [=השפע] והכשפים והשדים והרוחות [...], ועוד באותו הספר הזיות גדולות שלועגים להם בעלי הדעות [הנבונים], והם מדמים בהם לפקפק [לכפור] בניסים הברורים אשר בהן ידעו אנשי הארץ שיש אלוה שופט על אנשי הארץ, כמו שאמר [שמ' ט, כט]: 'לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַייָ הָאָרֶץ', ואמר [שמ' ח, יח]: 'כִּי אֲנִי יְיָ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ'".

ראובן סותר את יסודות תורתנו מיניה וביה, ואין ספק שגם ערך האמת מאן דכר שמיה; וכל מאווייו – להרחיב ולהעצים את כבודו ועושרו וכוחו הפוליטי, החברתי והכלכלי.


"אָמַר עָצֵל אֲרִי בַחוּץ בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ" (מש' כב, יג)


אומר ראובן כאן (0:10): "יגעת? הצלחת? תודה לבורא עולם שהוא נתן לך, לא אתה, לא כוחי ולא עוצם ידי, לא כישרונותיי, לא פקחותי, כי גם בני-אדם לא פקחים הם מצליחים – ולמה? – כי ה' רוצה שיצליחו". מטרתו בדברים אלה, היא לא לעודד את בני האדם להודות לה' יתעלה, אלא להרחיק את בני האדם מלהתאמץ ברכישת השכלה ומקצוע, שהרי לפי דבריו, אין כל תועלת בעשיית מאמץ בכיוון זה, כי ההצלחה היא כולה לחלוטין מאת ה' יתעלה, ואין להשתדלותו של האדם שום השפעה על הצלחתו, היפך דברי שלמה במשלי (י, ד): "וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר". ומה במקום השכלה ומקצוע? ובכן, לפי הטמבל הזה צריך להשתקע בישיבות המינות שלו, לקחת את כספי חילול-שם-שמים, ולחיות חיי עניות ודוחק.


ראובן מוסיף ומספר על אחד מידידיו, שמשפחתו התעקשה שילמד ויעשה תואר, והוא החליט לעשות כן במקום ללמוד בישיבתו של אל-בז במשך שנה ולהתחתן.


ראובן מספר, כי באותה התקופה ראובן והבחור נסעו יחד לארה"ב לאיזה עשיר שיתרום לו, הם נפגשו, וכשנפגשו סיפר הבחור שהוא מתכנן ללמוד לתואר, המיליונר לעג לו: "אני, המיליונר הגדול, אני לא גמרתי בית-ספר [...] יהיה לך פרנסה טובה, אל תדאג, מהתורה", הוא העיד על עצמו: "אני יום-יום לא פוחת מארבע עד שש שעות ללמוד גמרא בעיון, ראשונים, אחרונים, אם לא, אני סוגר את העסק", עוד מספר: "לא נתתי לבן שלי לגמור את התיכון, מגיל 16 כבר שלחתי אותו לישיבה, והוא יתחתן ויישאר שם ולא יבוא לשום עסקים".


וכעת מוסיף ראובן מחוסר דעתו:


"מה אתה רוצה? עסקים? מה אתה מדבר? אתה זכית להתחיל ללמוד תורה, להיות תלמיד חכם, זה התואר הגדול ביותר והפרנסה זה בידו יתברך [...] קודם לא השתכנע [הבחור שרצה ללמוד עד תואר] [...] משמיים הוא יודע אולי הלכתי לארה"ב לא בשביל הכסף לקבל 5,000$, 6,000$, [אלא:] הכול בשביל למצוא את הבן-אדם הזה [התורם המיליונר] כדי שהוא ידבר איתו [עם הבחור] ללמוד תורה קדושה – זה כל התכלית שלו".


והנה לפניכם דברי הרמב"ם ודברי חכמי המשנה והתלמוד הלא הם הסנהדרין (הל' תלמוד תורה ג, י):


"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור להנות בדברי תורה בעולם הזה.


אמרו חכמים [=חז"ל]: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציווּ ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהן, ולא קָרדום לחפור בהן. ועוד צִיווּ ואמרו: אהוב את המלאכה, ושׂנָא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה. וסוף אדם זה שיהא מלסטם [=שודד] את הבריות".

***


יש פתאים שישמעו את דברי ראובן (שם, 10:55) הבאים: "צריך סכומים אסטרונומיים כדי לבנות, כדי לקיים את המוסד" – ויגידו שמצוה בידו ורצון האל הוא להעמיד מוסד שכזה, אך העידה התורה (דב' טז, יט): כי "הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם", כך שמי שחושב ששנורר יצליח להעמיד מוסד אמת כלשהו – כופר בתורה!


ועובדה היא שכיום הדת החדשה נאבקת להצדיק את התבטלותם על-ידי עיוותים וסילופים המכשירים כביכול את העושק והגזל, וראו כאן את ראובן משבח את הטמטום והעצלות: "למה הוא הצליח? [...] אין לו את הפילוסופיות. כשאתם תפסיקו לחשוב ולחשוב מחשבות לעשות... אם אדם לא חושב, רק תמים [רק מטומטם], רק בתמימות הולך עם בורא עולם – בורא עולם פותח לו את הכול, 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' (דב' יח, יג)".


והמשמעות האמיתית של הפסוק היא: שלא תשוט מחשבתך להאמין בכוחות על-טבעיים מלבד ה' יתעלה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה.


לסיכום נביא את דברי הרמב"ם מתוך צוואתו לספר מורה הנבוכים (עמ' יב):


"אבל המבולבלים אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי-נכונות ובדרכים המטעים [...] ומדמים שהם בעלי עיון [=שהם "חכמי ישראל"] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא מדע באמת. הם יירתעו מפרקים רבים ממנו, ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם – שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


תמונת השער הרשומה מאת: צילמתי - צילמתי, רישיון: ייחוס.

ראובן אל בוזז
.pdf
הורידו את PDF • 844KB

186 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page