ראובן אַל בוזז

עודכן: 10 באפר׳

הלכתי לכנס של ראובן אל-בז בקרית-שמונה, שם הצלחתי להבין את דברי ידידי א' דחוח-הלוי – שהמינים אינם מסוגלים לשאת את הרמב"ם, ואף-על-פי שהם מזכירים את שמו השכם והערב – מטרתם בזה היא לכסות על דמותו ולטשטש את אורו הבוהק שמאיים להכות אותם בסנוורים.


תופעה זו נקראת "התכחשות", וכפי שהוגדר על-ידי מכון תמיר לפסיכותרפיה:


"ההכחשה היא מנגנון הגנה שמטרתו למנוע נזק לאגו כתוצאה מרגשות חרדה או אשמה אינטנסיביים [...] הכחשה נחשבת למנגנון הגנה פרימיטיבי [=ראשיתי] ומשמעותה אי-היכולת לתפוס מציאות מאיימת, מודעת וברורה, ואת ההשלכות האפשריות שנובעות מתוכה".


הרמב"ם הוא דמות מאיימת כי דבריו היו ברורים, הוא לא נכשל בלקיחת שלמונים וטובות הנאה ולפיכך לא טשטש את איומי התורה ואזהרותיה, ולכן אל-בז ושאר המינים מנסים לכסות על דמותו אשר שופכת אור על רשעותם וערמומיותם, וכך עושה אל-בז בדבריו (כאן, דקה 10:40):


"יותר שהיה הרמב"ם כישרוני וגדול עולם – היה ענו, שיא הענווה, הרמב"ם השתדל לא לפגוע באיש, לא לפגוע בחכם, היה רואה חכם שהוא לא כל כך... לא פגע, חס ושלום, הרמב"ם? בשום פנים ואופן".


בהמשך דבריו הוא מציג את רבנו כמתרפס, וגם לא ממש כענוותן (שם, 15:05): "הראב"ד היה בתקופתו, הוא חלק עליו בהרבה דברים [...]. אבל, הרמב"ם בענוותנותו כותב איגרת לראב"ד: 'מעולם לא ניצחָני, אלא [אתה] בעל מלאכה אחת, ואני עם עשר מלאכות, אני גם הרופא, אני גם החכם של היהודים, אני גם הגמ"ח של היהודים, אני הכול, ולכן אל תשים עלי כאילו זה... אם אני שגיתי באיזה דבר... אל תיקח כאילו שאני... [=שלא יתפוס אותו בקטנות בקיצור]', וכך, הרמב"ם בענוותנותו – אבל הוא לא שוגה – הרמב"ם תמיד בתקיפות ידע, אבל הכול בענוות-רוח, לא בתקיפות, היה לו קו הלכתי, אבל היה בענווה, שיא הענווה".


אין שום איגרת מהרמב"ם לראב"ד. רבים כמו אל-בז ייחסו להרמב"ם איגרות בשקר כגון "האיגרת המזויפת ליפת", "האיגרת בשבח הקבלה שיוחסה להרמב"ם", ועוד רבות.


אך הראב"ד אכן חלק על הרמב"ם, אציין שתי "השגות" הקשורות ליסודות הדת:


1) פסק הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, טו):


"ואלו שאין להם חלק לעולם-הבא, אלא נכרתים ואובדים ונידונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמשה הן הנקראים מינים: [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה".


על המשפט האחרון בפרט חָלק הראב"ד במה שנקרא "השׂגות הראב"ד על הרמב"ם" (שם):


"ולמה קרא לזה מין? [=למי שאומר שהקב"ה הוא גוף ובעל תמונה] וכמה גדולים וטובים ממנוֹ הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות [במקומות שבהם דיברה תורה כלשון בני-אדם], ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".


הראב"ד לא שם-לב שהוא טוען ש"גדולים וטובים" מהרמב"ם הם מינים ואפיקורסים, זו תפישׂה השוררת עד היום: אבן הבוחן היא כמות הנוהים אחר מישהו מסוים. ודברים דומים אמר הראב"ד בהקדמה ל"משנה תורה": "למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חיבורו של זה המחבר [=הרמב"ם]? אם החולק עלי גדול ממני הרי טוב, ואם אני גדול ממנוֹ למה אבטל את דעתי מפני דעתו". ולסיכום, אבן הבוחן שלהם היא "מי גדול ממי?".


2) רבנו פסק בהלכות עבודה זרה (יא, ד) שאסור לנחש, ומה הוא ניחוש? זה שאומר: עברה חתולה שחורה ולכן לא אעשה כך או שירד גשם ולכן אעשה כך, מכל מקום, הראב"ד טוען שם שמותר לנחש! ומדוע? מפני שלטענתו אליעזר בן אברהם ויונתן בן-שאול היו מנחשים, הוא מוסיף ואומר שם: "ואי הוו אינהו, הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה", כלומר, הם היו עושים לרמב"ם "פולסא דנורא" (=טקס אלילי מהובל) על פסיקתו זו.


וכך הגיב הרמב"ם על הצקות הראב"ד ועל מוריו הסכלים שעליהם גוֹנן (מאמר תחיית המתים, עמ' עא):


"וכאשר נחלצנו לכך [לחבר את משנה-תורה] ראינו שאין מן הצדק שנתכוון למה שרצינו לבאר ולקרב פרטי הדינים, ואניח יסודותיו מוזנחים [=יסודות הדת] לא אבארם ולא אדריך לאמיתתם. ובפרט כאשר מצאנו אחד, המדמים שהוא חכם [ומדמים:] שהוא מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה, ויישׂא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף. אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת [=צרפת] החליטו שהוא גוף [ראו: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק א)"], וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם ["המשבשות את הדעות"] וכדומה לזה שמעתי על מקצת מי שלא ראיתיו".


ומה היה אומר הרמב"ם על ראובן עז-הפנים?


אציג לפניכם את הסיפורים ששמענו בכנס טרם בואו של עז-פז מפי דולב אוסקר שהיה אברך בישיבתו, שימש כשליחו בערים שונות ומגייס כספים עבורו (ראו כאן):


1) גילו סרטן במוח אצל בת של תומך באחת הישיבות של עז-בז. בשביל לעזור לבת של התומך הם התפללו, כינסו עצרות ועשו צדקות, ושום דבר לא עזר... אך בוקר אחד אחרי התפילה – אחד התלמידים זיהה את עז-פח חוזר להתפלל, הוא עמד על שולחן התפילה שלו וצעק: "אהההההההיי".


מה הסתבר? שעה לפני כן התקשר הקבלן (התומך) לעז-פח ואמר לו: "עכשיו נכנסו לצילום, אומרים שהגידול הולך ומתפשט ולא נשאר לה הרבה זמן לחיות". עז-פח חזר אליו (אחרי שצעק אהההי) ואמר: "תעשו בדיקה עוד הפעם", הוא התעקש: "עכשיו תעשו בדיקה ואל תעשו לה כלום". הגידול נעלם!


סביר להניח שרבים מתו מהבטחות השווא המוסוות של המינים שמטרתם לכנוס כספים; וזכורני כשיצא ראובן הפוחז מהכנס, ניגש אליו איזה אומלל לבקש ברכה לרפואה, וראובן במחי-יד הצהיר: "היא תבריא", ומי הוא בכלל לקבוע דבר כזה?! וכי אלהים הוא?!


"חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא" (יש' ב, כב).


2) אדם אחד כבר היה בחדר קירור (מתים) במשך תשע-עשרה שעות, כבר הייתה לו תעודת פטירה, מודעת אבל. וכשעז-פז שמע שתלמידו מת – הוא עזב את הכול והגיע. עז-פז נתן דפיקה ואמר: "ריבונו של עולם, תן לי איזה מכה שאתה רוצה, רק תחזיר לי אותו לחיים, ובאמת, הוא קם לתחיה".


הוא-אוסקר ממשיך לההביל: "בעולם העליון הוא היה [האיש שמת] ולא רצה לרדת, הוא ראה את הבבא סאלי, את כל הצדיקים, כל הקדושים, הרגיש כל-כך טוב שאמר: 'לא רוצה לרדת למטה', הבבא סאלי בא אומר לו: 'אדוני אתה צריך לרדת', ענה לו: 'אני לא רוצה לרדת' – חולק על הבבא סאלי, 'תשמע, הרב אלבז קורא לך למטה ובשמים לא מסרבים לרב אלבז, והנשמה שלו בעל-כורחו ירדה בחזרה לגוף".


"שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר" (בר' כב, ה)


באיגרתו של הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף – רבנו מתאר מקצת משיטותיהם של הרבנים הממסדיים לפטם זה את כבודו של זה, וכך לגמול זה לזה בהאדרת שמם.


הרמב"ם סיפר בזמנו, באיגרת, שר' זכריה (סגן ראש הישיבה) שלח אליו איגרת ובה הוא משבח ומרומם את ר' שמואל בן עלי (ראש הישיבה). לאחר מכן שלח ר' שמואל בן עלי איגרת ובה הוא משבח ומפאר את ר' זכריה. מטרתם במכתביהם הייתה לקבל תשובה אוהדת מרבנו הרמב"ם, שהרי לא מנומס לנהוג באדישות ומן הראוי להוסיף לשולח תארים ושבחים דומים, אלא שרבנו ידע שאת תגובתו יפרסמו וינצלו בשביל לטפח את הילת הגדלות שיצרו סביבם, ואת זאת יעשו מבלי להראות את השבחים המוגזמים והמאוסים ששלחו לפני-כן.


והנה דברי רבנו באיגרתו (עמ' קכט), בשתי הפסקות הבאות:


"וכבר הגיעני מכתבו [=של ר' זכריה סגן ראש הישיבה] בענווה יתרה ובהתנצלות, ידעתי כי המטרה תשובתי, כדי שיַראה את התשובה ויתפאר בה ולא יודיע מה שכתב לי, ועניין מכתבו הוא גדולת ראש הישיבה [=ר' שמואל בן עלי] ושהוא יחיד הדורות [...] והאריך בזה ואמר שלא חדלו גדולי המערב לרומם את הישיבה, וביקש ממני לתמוך בו.


וכן הגיעני מכתב שני מראש הישיבה [=מר' שמואל בן עלי] מתאר לי בכלל מעלותיו [=מעלות עצמו, את] גדולת מר זכריה הנזכר לעיל ושהבנתו עצומה, וארבעה סדרי תלמוד ערוכין על פיו. והאריך גם בעניין זה, ונעשו גומלין זה את זה".


שימו לב, הביטוי "גומלין זה זאת זה" הושאל ממשנה (סוף פ"ד דדמאי שאין נאמנין) שעוסקת במנהיגי חמורים נושאי תבואה או פירות, המעידים על חבריהם שסחורתם מעושׂרת או שאיננה מן החדש וכיו"ב. ואין לסמוך על מנהיגי החמורים "מפני שאנו חושדים אותם שהם שותפין או גומלין זה את זה" (פיה"מ, דמאי שם).


מה עוד היה אומר הרמב"ם על ראובן עז-פז?


עז-פז היה חייב לומר משהו על קנייבסקיש באלו הימים שנפטרנו ממנו, וכך אמר בכנס: "גאון התבל, גאון הגאונים, צדיק הדור, קודש הקודשים [טמא המשכב] [...] הקדוש-ברוך-הוא לוקח אחד שיכפר על כל הדור". ושוב אנו פוגשים את התפישׂה הנוצרית הזו, כפי שנאמר בויקיפדיה: "בעינויים שסבל [יש"ו] רואה הנצרות קורבן שבא לכפר על המין האנושי כולו ולהושיעו מחטאיו".


את התפישׂה הזו סותר הרמב"ם בשלושה-עשר העיקרים אשר דלה ממקורותיה הנאמנים של מסורת התורה-שבעל-פה (פיה"מ סנהדרין י, א) ב"יסוד האחד-עשר – שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה" וכו'.


כשהנחית ה' עונש על עובדי-האלילים במירון – בכה ראובן ואמר: "באה גבורה בהר הקדוש הזה ביום הקדוש הזה ביום שעלתה בידינו גזרה נוראה, אייי איייי אייי אייי... ביום הקדוש הזה [...] רבונו של עולם רחם על עמך ישראל, שלח רפואה שלמה לעמך ישראל".


ראובן מתכחש ליסוד האחד-העשר, טוב לו לחצוב מן התורה ומעבודת האלילים סביב ספר הזוהר (ראו כאן שמדובר במקור הכנסה שלו); ויש לדעת, אלבז מקורב לקהילת "אור הרשב&