קרקע לרגלי הדור

[מאמר זה פורסם בכתב-העת "אפיקים" גיליון עא, מרחשוון תש"מ, עמ' 2, 27].


יש דברים שאין השכל תופש ואין הדעת סובלת. אחד מהם הוא בעיית שחרור קרקעות-מדינה לצרכי בנייה למגורים.


לנוכח מצוקת הדיור של המונים – משפחות ברוכות-ילדים הגרות בצפיפות נוראה וזוגות צעירים שלא נולדו למיליונרים – המחריפה מדור לדור ומשנה לשנה, עלתה בממשלה ההצעה להוציא למכירה שטח ניכר מאדמות המדינה למתחייבים לבנות עליה את ביתם.


כאשר אומרים אנו "שטח ניכר מאדמות המדינה" אין אנו מתכוונים לומר, שהשטח מהווה חלק ניכר מאדמות המדינה. להיפך, כל מספר דונמים שננקב הוא חלק קטן מאד ממאגר המקרקעין העומד לרשות מנהל מקרקעי ישראל. אבל זה חלק ניכר מן הצרכים של הנזקקים בשעה זו. על-ידי פעולה פשוטה זאת ניתן לצוד ציפורים אחדות בירייה אחת.


ראשית, אפשר "לסתום את פיותיהם" של כל דורשי השיכון, שכן הקרקע הוא חלק נכבד מהוצאות הבנייה. אם הוא יהיה בהישג ידו של כל נצרך, במזומנים או אף בתשלומים, יוזל מחיר הדירה. במקום לעסוק בהפגנות ובהבערת צמיגים ישנים, יקדישו הנזקקים את מרצם לבניית ביתם.


שנית, הוזלת מחיר הדירה תשפיע לטובה על תהליך האינפלציה. אולי זו אף תיעצר ותיסוג. מכל מקום, תימָּנע התדרדרות נוספת. שכן מדד הוצאות הבנייה "מוביל" בשנים האחרונות לעומת מדד המחירים הכללי. רגיעה בשוק הבנייה והדירות, פירושה גם רגיעה בתהליך של עליית המחירים.


שלישית, באמצעות פעולה זו אפשר לספוג מן הציבור סכומי כסף נכבדים, שעתה מעיקים הם על שוק הכספים, ובתוּרם אחר מקום-השקעה בטוח, גורמים הם לסחרור בתהליך האינפלציה, ומוליכים לפיחות קבוע של הלירה הישראלית. אם יספגו מיליארדים אחדים, יחדל אותו כסף לרוץ אחר מקומות השקעה ספקולטיביים. ואין מקום יציב אחר להשקיע בו כספים שנחסכו מאשר בקרקע.


ההצעה שהובאה לממשלה על-ידי השר דוד לוי היא טובה מכל הבחינות. אבל בתוך הממשלה קמו לה מתנגדים אדירי כוח. בעצם אחד – שר החקלאות, האחראי בתוקף החוף על פעולותיו של מנהל מקרקעי ישראל, שבידיו מרוכזות האדמות.


הנימוקים הם פטריוטיים כביכול: אסור להעביר מאדמת הלאום לידיים פרטיות, שאף פעם אי-אפשר לדעת אם לא תישמטנה מהן ויהפכו נושא לספסרות או אף תעבורנה לידיים לא יהודיות, אסור לבזבז את רכוש האומה ולמכור את עתידה. שכן הימצאותה של רזרבה קרקעית היא ערובה לדורות הבאים, שיוכלו למצוא פיסת קרקע תחת רגליהם.


כך טוענים המתנגדים להוצאת קרקעות-המדינה למכירה. לכאורה טענות, הנובעות מטובת הכלל. אך רק לכאורה. לאמיתו של דבר נוגדות הן תכלית ניגוד את האינטרסים של העם היום ובעתיד.


נזכור נא שהכלל "והארץ לא תימכר לצמיתות" נקבע בתנאים מסוימים בזמנים עברו. חלקות הקרקע נקנו אחת לאחת, "דונם פה ודונם שם", בכסף מלא. רק הקנייה אפשרה את התפתחות המפעל היהודי בארץ. עוד בימי השלטון העות'מני היה חשש שאם תימכר האדמה לפרטים, יבואו אלה – אם יעלה הדבר בקנה אחד עם צרכיהם החומריים – וימכרו אותה לזולתם, ובסופו-של-דבר עלולה אותה אדמה להתגלגל שוב לידיים ערביות. חרף הסיכון בהיותנו מואשמים באפליה גזעית, נקבע הכלל בחוקת הקק"ל שעסקה בגאולת הקרקע.


איך הוגשם הכלל, ידוע. אדמות הקק"ל הוחכרו לצורך הקמת קיבוצים ומושבים, שאמורים היו לעבֵּד אותן בעבודה עצמית ובעבודה עברית. כלומר, הן נמסרו לסוג מיוחד של יהודים, שהמסגרת הקיבוצית והמושבית התאימה להם. אחרים, לעומתם, כמו התימנים שעלו ארצה בשנת תר"ע–תר"פ (1910–1920) והלאה נתקלו בסירוב, כאשר ביקשו אף הם לחכור חלקה מא