[מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון סה, תשרי תשל"ח, עמ' 3].
הרב זכריה בשארי קורא להמשך פעולת ההתארגנות בעֵדה ולהגברתה
ישנן דמויות, שניתן להגדירן כדמויות רבניות היונקות את כוח החיים והחיוניות שבהן מן העבר הקרוב או הרחוק. אף כי הן חיות בתוכנו כיום הזה, טורחות בכל טרחותינו, עמלות בכל עמל חיינו. אתה חש ומרגיש, כי האנשים הללו מייצגים כוחות קדומים ואצילות מהוד האצילות העליונה, שלצערנו דומה שנשתכחה מעמֵּנו. על אחת מהן רוצה אני לכתוב את השורות הבאות מתוך תקווה, כי דמויות מעין אלו ישמשו דוגמה ומופת לבני הדור הזה.
לנער את העדה מקיפאונה
עם הרב זכריה בשארי נפגשתי בביתו הצנוע בשכונת בן-ציון בנתניה. הוא קיבל אותי בחום רב ובמאור פנים. אמנם, אין זו הפעם הראשונה שאני סר לביתו. אני בא אליו ושב לבקרו, פשוט, כדי לראות אדם כזה, להיות בקרבתו וליהנות מעצם נוכחותו.
ישבתי עמו במרפסת ביתו לרוח היום, ומיד שקעתי בהקשבה אל נעימות לקחו בענייני דת ורוח. דבריו קלחו בנחת ובארשת של רצינות, תוך בדיחות-דעת משובבת והבנה עמוקה בהוויות החיים. תפישותיו של הרב את המציאות הינן מקיפות ורחבות-אופק. יכול הוא לדבר על כל המפלגות והזרמים שבמדינה, לנתח את אופיין ולחדור אל עומק מהותן – ללא כעס, ללא מרירות, ללא טינה, אלא בשקט-בשקט, כרופא לגבי החולה.
בהיותו איש העדה, שגדל וחי בתוכה, סבל את סבלותיה ונשׂא במשׂאהּ מאז היותו נער בתימן ועד עצם היום הזה – הוא מבקר אותה, דן אותה בחריפות, אבל בנחת ובצלילות דעת. הוא כואב את מכאוביה ואינו מתעייף לכתת רגליו בפעילותו בתוכה. חרף כל האכזבות, עם כל הצער והכאב בשל אי-יכולתו לחרוש חריש עמוק בתיקון מבנה חייה החברתיים של העדה, לנער אותה מקיפאונה המתמשך זה שנים רבות, ולפקוח את עיניה אל המציאות הסובבת אותה – מציאות של עוולות, של עיוות דמותה, של קיפוח והפליה בכל שטחי חייה. הוא תמיד עמל ואינו נלאה: אולי תתייצב עדתו קוממיות על רגליה, אולי בניה יידעו את מצבם החברתי לאמיתו, יתבעו באומץ ובחוזק את זכויותיהם, ויידעו כיצד להתארגן ולעמוד בעקשנות ראויה לשמה על שלהם, כאזרחים שווי זכויות וחובות.
חרף כל האכזבות הרבות, המועקות והעמל הרב, אין הרב זכריה בא לידי ייאוש ולא לידי אוזלת יד. תמיד תמצא אותו זקוף קומה, איתן בדעותיו ויציב בבדיחות דעתו. לגבי דידי מסמל הרב את האופי האציל של כל אותם הכוחות הטמירים והנעלים, אשר החזיקו את יהדות-תימן קוממיות באחת הגלויות הקשות ביותר. הכישלון אינו מרתיע אותו. להיפך, כל כישלון מחשל אותו ומעורר בו דחפים פנימיים עזים הצפים על-פני השטח ודורשים הימנו: עשייה, עשייה, עשייה.
לא רפיון רוח אחר הכישלון בבחירות
הרב בשארי נטל חלק פעיל בפעילות רשימת "בית ישראל", ברית יוצאי תימן ועדות ישראל לכנסת ולהסתדרות, וכיתת רגליו יחד עם בניו במשכנות יהודי-תימן. הוא קיווה שרשימה זו תזכה בנציגות הולמת בכנסת ובהסתדרות. אולם, בעוד שרבים מהעסקנים שנחלצו להגנת זכויותיה של העדה נדכדכו והרגישו חולשה עקב הכישלונות בבחירות האחרונות, נשאר הרב זכריה זקוף ואיתן כסלע, והוא מטיף להמשך המאבק על-אף הכל ולמרות הכל.
הרב בשארי יודע לבקר קשות, יודע להתפלמס, אבל לעולם לא יזרוק מרה ולא יפגע בכבוד מאן דהוא. עם זאת, הוא הודה והתוודה לפניי, כי חש תחושה של השפלה בגלל כישלון רשימת "בית ישראל" לכנסת ולהסתדרות.
מסקנתו הולמת אדם בעל חוש של מנהיגות אמיתית:
לדעתי, הוא אומר, יש להעמיק את החריש שעשינו במשך השנים האחרונות בתוך בני העדה, יש לטפח, ובמשנה מרץ, את המוסדות שלנו כגון "ברית יוצאי תימן", ו"אפיקים", לא כמוסדות ארעיים לימי בחירות, אלא כמרכזי תרבות וחינוך, וכארגונים פעילים בחיי היום-יום. המוסדות הללו חייבים ומוכרחים להרחיב את מעגל פעילותם החברתית בכל רחבי הארץ, להקיף יותר אנשים פעילים, להתמיד בעשייה ולהעמיק העמקה נחרצת בחיי היום יום, כדי להגיע לכל החוגים והזרמים בעדה. המוסדות הללו חייבים לשאוף להשפעה ולטפח אמון שאבד לנו בקרב הציבור, ורק אז אפשר להתכונן לבחירות הבאות בלי להעניק ערך גורלי לתוצאות הבחירות האחרונות. כי, כאמור, עיקר ישותם של המוסדות הללו יהיה על-פני השטח בחייה הרוחניים והציבוריים של העדה. מסקנתו של הרב היא, שעדה זו עדיין רדומה מבחינה ציבורית, חסרת פעילות חברתית והשגרתיות אוכלת אותה בכל פה.
אהב את המלאכה ושנא את הרבנות
הרב זכריה בשארי נולד בעיר נג'ד בבלאד אַנִס, לא רחוק מעיר הבירה צנעא. אביו היה רב מחוז בלאד אנס. הוא הוסמך לרבנות על-ידי בית-הדין בצנעא והיה תלמיד חבר לרב הראשי, הר' יחיא יצחק הלוי. הרב זכריה גדל על ברכי אביו, ולמד את תורתו מפיו. בהגיעו לבגרות נשלח על-ידי אביו בחברת תלמידי חכמים לנוד בכל רחבי תימן, כדי לבדוק את כשרות השחיטה, המהילה ודרכי טהרת המשפחה במחוזותיה השונים של ארץ תימן.
עם קום המדינה עלה הרב זכריה יחד עם אביו ארצה בעליית "על כנפי נשרים". הוא איווה למושב לו, יחד עם אביו, את מושב עזריאל שבעמק חפר.
בשנת תשי"ז נפטר אביו בשיבה טובה, ובלי משים, על דעת הכל, החל למלא את מקומו. הוא ביקש להיות שוחט ומוהל כדרך שהיה אביו. לשם כך עלה לירושלים, נבדק, וקיבל סמיכה לשחיטה ומהילה. הוא חזר לנתניה וחשב להתחיל במשלח-ידו החדש – אלא שכאן הוערמו בדרכו מכשולים וכל מיני חתחתים על-ידי אישים מהרבנות בנתניה. נפשו נקעה מהתנהגותם של אנשי השׂררה ברבנות והוא בחר להיות שרת ראשי באחד מבתי-הספר במקום. בעבודה זו הוא עוסק עד עצם היום הזה. גם על-כך אין בליבו מרירות. אבל הוא מעיר, שההפליה והקיפוח על-ידי אנשי השׂררה חדרו לכל פינות חיינו.
Comments