קרוב ה' לנשברי לב

עודכן: 26 בינו׳ 2021

אחד המוטיבים המרכזיים בתורה בנביאים ובכתובים נוגע ליחס הנכון לאלמנות וליתומים בפרט, ולנשברי הלב והנדכאים בכלל. התורה מייחדת מצות לא תעשה שנועדה להזהיר אותנו מלהתייחס בגסות לאלמנות וליתומים: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמ' כב, כא), ומיד לאחר מכן הקב"ה גם מזהיר אותנו מן העונש החמור שיחול על מי שיענה את האלמנה או את היתום: "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ, וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (שמ' כב, כב–כג).


א. היתום והאלמנה בספר התורה


בנוסף לשלושת הפסוקים מספר שמות שראינו במבוא למאמר זה, היתום והאלמנה נזכרים גם בספר דברים (י, יח): "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה" – הקב"ה מתואר כאל רחום וחנון אשר שופט את היתום והאלמנה ומושיע אותם. התיאור הזה נועד גם כדי להזהיר אותנו שהקב"ה יריב את ריבם אם חלילה נכאיב להם, וגם כדי ללמד אותנו מוסר ומידות – מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום אף אתה רחום, וכו'.


בהמשך ספר דברים היתום והאלמנה נזכרים שוב (כד, יז–יח): "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה, וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" – בפסוק הזה הקב"ה מורה לנו לנהוג ביושר ובהגינות בחמלה ובענווה כלפי האלמנות והיתומים, מפני שגם אנחנו היינו במצבים קשים הדומים למצבם, וכאשר אדם נזכר במצביו הקשים הוא עשוי להתרכך, להשפיל את גאונו, ולהכניע את שרירות לבו.


והנה פסוק נוסף מספר דברים (כז, יט): "אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" (דב' כז, יט) – שוב הקב"ה מזכיר לנו את חומרת עינוי היתום והאלמנה, עד שהם נזכרים בברית שהקב"ה כורת עם עם-ישראל, וכל מי שמענה אותם מוגדר כארור!


ב. היתום והאלמנה בספרי הנביאים


הנביא ירמיה מתאר את הרשעים רודפי הבצע אשר העשירו מגזל עניים אלמנות ויתומים. מנבואתו של ירמיה עולה, כי זהו אחד מעוונות השחיתות החמורים ביותר אשר בגללם נחרב בית-המקדש! וכֹה דברי ירמיה (ה, כו–כט): "כִּי נִמְצְאוּ בְעַמִּי רְשָׁעִים יָשׁוּר כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים הִצִּיבוּ מַשְׁחִית אֲנָשִׁים יִלְכֹּדוּ, כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה עַל כֵּן גָּדְלוּ וַיַּעֲשִׁירוּ, שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ גַּם עָבְרוּ דִבְרֵי רָע, דִּין לֹא דָנוּ דִּין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים לֹא שָׁפָטוּ, הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקֹד נְאֻם יְיָ, אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי".


גם באזהרותיו של ירמיה לפני החורבן חוזר שוב ושוב המוטיב של עושק היתומים והאלמנות: "גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם" (יר' ז, ו). שימו לב, ירמיה הנביא קושר את עושק היתום והאלמנה לשפיכת דם נקי! ואף לעוון החמור של עבודה-זרה! עד כדי כך!

והנה אזהרה נוספת מתוך נבואותיו של ירמיה (כב, ג–ה), ואשר בה הוא שוב קושר את הונאת היתום והאלמנה לשפיכת דם נקי! ושוב מזהיר, כי עושק היתום והאלמנה הינו אחד מעוונות השחיתות החמורים ביותר אשר עליהם נחרב בית-המקדש! וכֹה דבריו:


"כֹּה אָמַר יְיָ עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק, וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ אַל תַּחְמֹסוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי אִם עָשׂוֹ תַּעֲשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה מְלָכִים יֹשְׁבִים לְדָוִד עַל כִּסְאוֹ, רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הוּא וַעֲבָדָיו וְעַמּוֹ, וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְיָ כִּי לְחָרְבָּה יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה".


הנביא יחזקאל מתאר אף הוא את עושק היתום והאלמנה כאחד מעוונות השחיתות החמורים של עם-ישראל אשר גרם לחורבן בית-המקדש (כב, ז): "אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ, לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ, יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ". יחזקאל קושר את עושק היתום והאלמנה לכיבוד אב ואם, וכבר ראינו שעושק היתום והאלמנה נקשר לשפיכות דמים ולעבודה-זרה.


גם הנביא ישעיה מתאר את עושק היתום והאלמנה כאחת מעבירות השחיתות החמורות ביותר, עד שעונשו מתואר במילה "שואה"! כלומר, אחת מסיבותיו המרכזיות של החורבן הקשה שנחת על עם-ישראל, הייתה עושק דלים אלמנות ויתומים, וכֹה דברי ישעיה:


"רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ, לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (א, טז–יז); "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (א, כג); "לְהַטּוֹת מִדִּין דַּלִּים וְלִגְזֹל מִשְׁפַּט עֲנִיֵּי עַמִּי לִהְיוֹת אַלְמָנוֹת שְׁלָלָם וְאֶת יְתוֹמִים יָבֹזּוּ, וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם" (י, ב–ג); "וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר, וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת" (מל' ג, ה).


במקור האחרון ישעיה הנביא משווה את עושקי היתום והאלמנה למכשפים, כלומר לעובדי אלילים; למנאפים, כלומר למגלי עריות; ולנשבעים לשקר, כלומר למחללי שם שמים!


ג. היתום והאלמנה בספרי הכתובים


מוטיב היתום והאלמנה חוזר על עצמו בעיקר בספר תהלים ובספר איוב. הקב"ה מתואר בספר תהלים כאביהם ומושיעם של היתומים והאלמנות, וזאת כדי לעודד את רוחם הנשברה והנדכאה, וכדי להזהיר את בני האדם מלהרע ולהכאיב להם, וכן כדי לעודד אותנו לחמול ולחוס ולרחם עליהם, שהרי הקב"ה מתייחס אליהם באופן מיוחד, ועלינו ללמוד מדרכיו. והנה לפניכם כמה פסוקים מתהלים אשר מבטאים את הרעיונות שהעלינו לעיל:


"רָאִתָה כִּי אַתָּה עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט לָתֵת בְּיָדֶךָ עָלֶיךָ יַעֲזֹב חֵלֶכָה יָתוֹם אַתָּה הָיִיתָ עוֹזֵר" (י, יד); "תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ יְיָ תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ, לִשְׁפֹּט יָתוֹם וָדָךְ, בַּל יוֹסִיף עוֹד לַעֲרֹץ אֱנוֹשׁ מִן הָאָרֶץ" (י, יז–יח); "אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ" (סח, ו); "יְיָ שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת" (קמו, ט).


במקום אחר בספר תהלים מתוארים פשעי הרשעים, ואחד מפשעיהם החמורים שמתוארים שם הוא הריגת אלמנות ורציחת יתומים: "עַד מָתַי רְשָׁעִים יְיָ עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ, יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן [...] אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ" (תה' צד, ג–ו). משמע אפוא, כי עינוי ורציחת היתומים והאלמנות הינו מן העוונות החמורים ביותר.


כמו כן, כאשר דוד המלך מתאר את העונש החמור שיחול על הרשע, הוא מתאר את הבנים היתומים והאשה האלמנה שהוא יותיר אחריו: "בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה, יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים פְּקֻדָּתוֹ יִקַּח אַחֵר, יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה" (קט, ז–ט). וזה דומה לעונש החמור שה' מאיים עלינו בו, אם חלילה נענה את היתומים והאלמנות: "וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (שמ' כב, כא–כג) – מידה כנגד מידה.


בספר משלי (טו, כה) הקב"ה מתואר כמגינם ומושיען של האלמנות: "בֵּית גֵּאִים יִסַּח יְיָ וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה". כלומר, האלמנות הן האנטי-תזה לגאים-לרשעים, וכמו שהרשעים הם השנואים ביותר לפני ה' יתעלה, כך האלמנות והיתומים הם האהובים ביותר לפניו.


בספר איוב נזכרו האלמנות והיתומים כשבע פעמים, ברוב הפעמים שם מתוארים מעללי הרשעים אשר מתאכזרים לחלשים ולנדכאים: "אַף עַל יָתוֹם תַּפִּילוּ וְתִכְרוּ עַל רֵיעֲכֶם" (ו, כז); "אַלְמָנוֹת שִׁלַּחְתָּ רֵיקָם וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּא, עַל כֵּן סְבִיבוֹתֶיךָ פַחִים וִיבַהֶלְךָ פַּחַד פִּתְאֹם" (כב, ט–י); "חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה" (כד, ג); "יִגְזְלוּ מִשֹּׁד יָתוֹם וְעַל עָנִי יַחְבֹּלוּ" (כד, ט). ובמיעוט המקומות איוב מתאר את צדקתו וחסדיו כלפי העניים והאמֵללים האלמנות והיתומים: "כִּי אֲמַלֵּט עָנִי מְשַׁוֵּעַ וְיָתוֹם וְלֹא עֹזֵר לוֹ, בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן" (כט, יב–יג); "אִם אֶמְנַע מֵחֵפֶץ דַּלִּים וְעֵינֵי אַלְמָנָה אֲכַלֶּה, וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי וְלֹא אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה" (לא, טז–יז); "אִם הֲנִיפוֹתִי עַל יָתוֹם יָדִי כִּי אֶרְאֶה בַשַּׁעַר עֶזְרָתִי" (לא, כא).


ולבסוף, בספר איכה, כאשר מתואר שברון הלב הנורא שלאחר החורבן, הוא מתואר ביתמוּת ובאלמנוּת, ללמדנו על הקדרות וייסורי הנפש העצומים אשר מאפילים על חייהם וחונקים את נשימתם של האל