קרוב ה' לנשברי לב

עודכן ב: אוק 11

אחד המוטיבים המרכזיים בתורה בנביאים ובכתובים נוגע ליחס הנכון לאלמנות וליתומים בפרט, ולנשברי הלב והנדכאים בכלל. התורה מייחדת מצות לא תעשה שנועדה להזהיר אותנו מלהתייחס בגסות לאלמנות וליתומים: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמ' כב, כא), ומיד לאחר מכן הקב"ה גם מזהיר אותנו מן העונש החמור שיחול על מי שיענה את האלמנה או את היתום: "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ, וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (שמ' כב, כב–כג).


א. היתום והאלמנה בספר התורה


בנוסף לשלושת הפסוקים מספר שמות שראינו במבוא למאמר זה, היתום והאלמנה נזכרים גם בספר דברים (י, יח): "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה" – הקב"ה מתואר כאל רחום וחנון אשר שופט את היתום והאלמנה ומושיע אותם. התיאור הזה נועד גם כדי להזהיר אותנו שהקב"ה יריב את ריבם אם חלילה נכאיב להם, וגם כדי ללמד אותנו מוסר ומידות – מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום אף אתה רחום, וכו'.


בהמשך ספר דברים היתום והאלמנה נזכרים שוב (כד, יז–יח): "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה, וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" – בפסוק הזה הקב"ה מורה לנו לנהוג ביושר ובהגינות בחמלה ובענווה כלפי האלמנות והיתומים, מפני שגם אנחנו היינו במצבים קשים הדומים למצבם, וכאשר אדם נזכר במצביו הקשים הוא עשוי להתרכך, להשפיל את גאונו, ולהכניע את שרירות לבו.


והנה פסוק נוסף מספר דברים (כז, יט): "אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" (דב' כז, יט) – שוב הקב"ה מזכיר לנו את חומרת עינוי היתום והאלמנה, עד שהם נזכרים בברית שהקב"ה כורת עם עם-ישראל, וכל מי שמענה אותם מוגדר כארור!


ב. היתום והאלמנה בספרי הנביאים


הנביא ירמיה מתאר את הרשעים רודפי הבצע אשר העשירו מגזל עניים אלמנות ויתומים. מנבואתו של ירמיה עולה, כי זהו אחד מעוונות השחיתות החמורים ביותר אשר בגללם נחרב בית-המקדש! וכֹה דברי ירמיה (ה, כו–כט): "כִּי נִמְצְאוּ בְעַמִּי רְשָׁעִים יָשׁוּר כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים הִצִּיבוּ מַשְׁחִית אֲנָשִׁים יִלְכֹּדוּ, כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה עַל כֵּן גָּדְלוּ וַיַּעֲשִׁירוּ, שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ גַּם עָבְרוּ דִבְרֵי רָע, דִּין לֹא דָנוּ דִּין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים לֹא שָׁפָטוּ, הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקֹד נְאֻם יְיָ, אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי".


גם באזהרותיו של ירמיה לפני החורבן חוזר שוב ושוב המוטיב של עושק היתומים והאלמנות: "גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם" (יר' ז, ו). שימו לב, ירמיה הנביא קושר את עושק היתום והאלמנה לשפיכת דם נקי! ואף לעוון החמור של עבודה-זרה! עד כדי כך!

והנה אזהרה נוספת מתוך נבואותיו של ירמיה (כב, ג–ה), ואשר בה הוא שוב קושר את הונאת היתום והאלמנה לשפיכת דם נקי! ושוב מזהיר, כי עושק היתום והאלמנה הינו אחד מעוונות השחיתות החמורים ביותר אשר עליהם נחרב בית-המקדש! וכֹה דבריו:


"כֹּה אָמַר יְיָ עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עָשׁוֹק, וְגֵר יָתוֹם וְאַלְמָנָה אַל תֹּנוּ אַל תַּחְמֹסוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי אִם עָשׂוֹ תַּעֲשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה מְלָכִים יֹשְׁבִים לְדָוִד עַל כִּסְאוֹ, רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הוּא וַעֲבָדָיו וְעַמּוֹ, וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְיָ כִּי לְחָרְבָּה יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה".


הנביא יחזקאל מתאר אף הוא את עושק היתום והאלמנה כאחד מעוונות השחיתות החמורים של עם-ישראל אשר גרם לחורבן בית-המקדש (כב, ז): "אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ, לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ, יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ". יחזקאל קושר את עושק היתום והאלמנה לכיבוד אב ואם, וכבר ראינו שעושק היתום והאלמנה נקשר לשפיכות דמים ולעבודה-זרה.


גם הנביא ישעיה מתאר את עושק היתום והאלמנה כאחת מעבירות השחיתות החמורות ביותר, עד שעונשו מתואר במילה "שואה"! כלומר, אחת מסיבותיו המרכזיות של החורבן הקשה שנחת על עם-ישראל, הייתה עושק דלים אלמנות ויתומים, וכֹה דברי ישעיה:


"רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ, לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (א, טז–יז); "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (א, כג); "לְהַטּוֹת מִדִּין דַּלִּים וְלִגְזֹל מִשְׁפַּט עֲנִיֵּי עַמִּי לִהְיוֹת אַלְמָנוֹת שְׁלָלָם וְאֶת יְתוֹמִים יָבֹזּוּ, וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם" (י, ב–ג); "וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר, וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת" (מל' ג, ה).


במקור האחרון ישעיה הנביא משווה את עושקי היתום והאלמנה למכשפים, כלומר לעובדי אלילים; למנאפים, כלומר למגלי עריות; ולנשבעים לשקר, כלומר למחללי שם שמים!


ג. היתום והאלמנה בספרי הכתובים


מוטיב היתום והאלמנה חוזר על עצמו בעיקר בספר תהלים ובספר איוב. הקב"ה מתואר בספר תהלים כאביהם ומושיעם של היתומים והאלמנות, וזאת כדי לעודד את רוחם הנשברה והנדכאה, וכדי להזהיר את בני האדם מלהרע ולהכאיב להם, וכן כדי לעודד אותנו לחמול ולחוס ולרחם עליהם, שהרי הקב"ה מתייחס אליהם באופן מיוחד, ועלינו ללמוד מדרכיו. והנה לפניכם כמה פסוקים מתהלים אשר מבטאים את הרעיונות שהעלינו לעיל:


"רָאִתָה כִּי אַתָּה עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט לָתֵת בְּיָדֶךָ עָלֶיךָ יַעֲזֹב חֵלֶכָה יָתוֹם אַתָּה הָיִיתָ עוֹזֵר" (י, יד); "תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ יְיָ תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ, לִשְׁפֹּט יָתוֹם וָדָךְ, בַּל יוֹסִיף עוֹד לַעֲרֹץ אֱנוֹשׁ מִן הָאָרֶץ" (י, יז–יח); "אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ" (סח, ו); "יְיָ שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת" (קמו, ט).


במקום אחר בספר תהלים מתוארים פשעי הרשעים, ואחד מפשעיהם החמורים שמתוארים שם הוא הריגת אלמנות ורציחת יתומים: "עַד מָתַי רְשָׁעִים יְיָ עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ, יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן [...] אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ" (תה' צד, ג–ו). משמע אפוא, כי עינוי ורציחת היתומים והאלמנות הינו מן העוונות החמורים ביותר.


כמו כן, כאשר דוד המלך מתאר את העונש החמור שיחול על הרשע, הוא מתאר את הבנים היתומים והאשה האלמנה שהוא יותיר אחריו: "בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה, יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים פְּקֻדָּתוֹ יִקַּח אַחֵר, יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה" (קט, ז–ט). וזה דומה לעונש החמור שה' מאיים עלינו בו, אם חלילה נענה את היתומים והאלמנות: "וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (שמ' כב, כא–כג) – מידה כנגד מידה.


בספר משלי (טו, כה) הקב"ה מתואר כמגינם ומושיען של האלמנות: "בֵּית גֵּאִים יִסַּח יְיָ וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה". כלומר, האלמנות הן האנטי-תזה לגאים-לרשעים, וכמו שהרשעים הם השנואים ביותר לפני ה' יתעלה, כך האלמנות והיתומים הם האהובים ביותר לפניו.


בספר איוב נזכרו האלמנות והיתומים כשבע פעמים, ברוב הפעמים שם מתוארים מעללי הרשעים אשר מתאכזרים לחלשים ולנדכאים: "אַף עַל יָתוֹם תַּפִּילוּ וְתִכְרוּ עַל רֵיעֲכֶם" (ו, כז); "אַלְמָנוֹת שִׁלַּחְתָּ רֵיקָם וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּא, עַל כֵּן סְבִיבוֹתֶיךָ פַחִים וִיבַהֶלְךָ פַּחַד פִּתְאֹם" (כב, ט–י); "חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה" (כד, ג); "יִגְזְלוּ מִשֹּׁד יָתוֹם וְעַל עָנִי יַחְבֹּלוּ" (כד, ט). ובמיעוט המקומות איוב מתאר את צדקתו וחסדיו כלפי העניים והאמֵללים האלמנות והיתומים: "כִּי אֲמַלֵּט עָנִי מְשַׁוֵּעַ וְיָתוֹם וְלֹא עֹזֵר לוֹ, בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן" (כט, יב–יג); "אִם אֶמְנַע מֵחֵפֶץ דַּלִּים וְעֵינֵי אַלְמָנָה אֲכַלֶּה, וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי וְלֹא אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה" (לא, טז–יז); "אִם הֲנִיפוֹתִי עַל יָתוֹם יָדִי כִּי אֶרְאֶה בַשַּׁעַר עֶזְרָתִי" (לא, כא).


ולבסוף, בספר איכה, כאשר מתואר שברון הלב הנורא שלאחר החורבן, הוא מתואר ביתמוּת ובאלמנוּת, ללמדנו על הקדרות וייסורי הנפש העצומים אשר מאפילים על חייהם וחונקים את נשימתם של האלמנות והיתומים (ה, ג): "יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת".


ד. היתום והאלמנה בספר המצוות


לאחר שראינו את היחס ליתום ולאלמנה בתורה, בנביאים ובכתובים, נעבור לראות כיצד רבנו הגדיר את המצוה הזו בספר המצוות (לאווין רנו), וכֹה דבריו:


"והמצוה השש וחמישים ומאתיים, האזהרה שהוזהרנו מלהכביד על היתומים והאלמנות [="התנהגות בגסות באכזריות ובתקיפות" (מָרי)], והוא אמרוֹ יתעלה: 'כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן' [שמ' כב, כא]. לאו זה כולל שלא יכביד עליהם לא בדיבור ולא במעשה, אלא ידבר עמהם דברים רכים ונוחים ביותר, ויתייחס אליהם באופן הטוב ביותר, ויתכוון להפליג בכל זה [כלומר יתנהג עמהן בתכלית הרכות והחמלה]. ומי שלא נזהר בדבר מאלו [="והכוונה שנטה במקצת לצד ההכבדה והאכזריות" (מָרי)] – הרי עבר על הלאו הזה. וכבר באר יתעלה עונש העובר על הלאו הזה והועידו [כלומר הקב"ה הצהיר והעיד על עצמו שהוא זה אשר יבצע את העונש על העובר על לאו זה, ולא מסר את עונשו לבית-דין של מטה], והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם' וכו' [שמ' כב, כג]".


ה. היתום והאלמנה במשנה תורה


והנה לפניכם שלוש הלכות בעניינם מתוך הלכות דעות (ו, יד–טז):


[יד] "חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחן נמוכה, אף-על-פי שהן בעלי ממון. אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו של מלך מוזהרין אנו עליהן. שנאמר: 'כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן' [שמ' כב, כא]".


[טו] "והיאך נוהגין עמהן? לא ידבר אליהן אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולא לבם בדברים. ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו".


[טז] "כל המקניטן, או המכעיסן, או הכאיב לבן, או רדה בהן, או איבד ממונן, הרי זה עובר בלא תעשה, וכל שכן המכה אותם או המקללן. ולאו זה, אף-על-פי שאין לוקין עליו, הרי עונשו מפורש בתורה: 'וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב' [שמ' כב, כג] – ברית כרת להן מי-שאמר-והיה-העולם, שכל זמן שהם צועקים מחמס הן נענין, שנאמר: 'כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ' [שמ' כב, כב]".


רבנו פוסק לעיל, "שאין לוקין עליו", כלומר, על הלאו שנאמר בתורה: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמ' כב, כא). ויש להבין, מדוע אין לוקין עליו? אמנם, אפשר להבין זאת ביחס למי שחירפם וגידפם או הכלים אותם וכיו"ב שאין בזה מעשה שילקה עליו, ברם, אם מישהו היכה אותם חלילה או עשה מעשה אשר הכאיב להם או גרם להם לעוגמת נפש, מדוע שלא ילקה? והלא הוא עשה מעשה בידיים, כגון ששלח להם מכתב נאצות וחרפות וכיו"ב.


ובכן, מָרי מעיר על ההלכה הזו שם, ומסביר, שהלאו הזה נועד לחייב על דברים שאין בהם מעשה, כי בדרך-כלל העינויים הללו אין בהם מעשה מפני שהם בדברים בלבד. ברם, אם יש בעינויים הללו גם מעשה בידיים, יש לבדוק: אם המזיק חייב בתשלומים לאלמנה, אז הוא לא ילקה שהרי אין לוקים ומשלמים כידוע, אך אם הוא לא התחייב בתשלומים, כמובן שהוא ילקה משום הלאו של "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן", שהרי הוא עשה מעשה בידיים.


דוגמה נוספת, אדם שאיבד את ממונם של האלמנה והיתומים: אם הוא עשה מעשה בידיים הוא חייב בתשלומים ולא ילקה, שאין לוקים ומשלמים; ואם הוא איבד את ממונם בדרך של גרמא, אפילו שהוא פטור מתשלומים הוא לא ילקה, כי הוא לא עשה מעשה בידיים – אך מכל מקום, על הכל הוא יהיה חייב משום "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן", וה' יריב ריבם.


ואלה דבריו של מָרי על פסק רבנו "ולאו זה, אף-על-פי שאין לוקין עליו":


"כלומר על לאו ד'אִם עַנֵּה', לפי שלא עשה מעשה, וגדולה מזו לפי שאין בו מעשה. והכוונה במה שכתב 'איבד ממונן', על-ידי גרמא. אבל אם נשא ונתן ביד ברור שחייב, אמנם אינו לוקה מפני שניתן לתשלומין. ולפיכך כתב רבנו 'עובר בלא תעשה' לפני 'המכה אותם או המקללן', כי המכה אותן אם יש בו שוה פרוטה הרי ניתן לתשלומין, ואם אין בו שוה פרוטה ברור שלוקה, וכמו שכתב בהלכות חובל ומזיק (ה, ג). והמקללן, אם קללן בַּשֵּׁם לוקה וכמבואר בהלכות סנהדרין (כו, א), שזה אחד מן השלושה שלוקין עליהן אף-על-פי שאין בהן מעשה".


לאור האמור, נעיין שוב בדברי רבנו: "כל המקניטן, או המכעיסן, או הכאיב לבן, או רדה בהן, או איבד ממונן [באופן עקיף שנקרא 'גרמא', ואופן זה אינו מוגדר כמעשה בידיים] – הרי זה עובר בלא תעשה", ונשים לב שלאחר-מכן רבנו מוסיף: "וכל שכן המכה אותם או המקללן". כלומר, הדוגמאות הראשונות הן לעבירות שאין בהן מעשה ולכן אין לוקין עליהן, לעומת זאת, הדוגמאות האחרונות הן דוגמאות לעבירות שיש בהן מעשה: 1) הַמַּכֶּה – אם יש חיוב בתשלומים על נזקי הַמַּכָּה – הַמַּכֶּה לא ילקה שאינו לוקה ומשלם; אך אם אין חיוב בתשלומים – הַמַּכֶּה ילקה; 2) המקלל – אם קלל בַּשֵּׁם ילקה ואם לא קלל בַּשֵּׁם לא ילקה (בשל חומרת עוון המקלל בַּשֵּׁם, הוא נחשב מבחינה הלכתית כמי שעשה מעשה ולכן הוא ילקה).


בהלכה האחרונה בהלכות דעות שם (ו, יז), רבנו מבאר, כי כל האמור ביחס לעינוי היתומים נוגע לעינוי שלא נועד להיטיב עמם. ברם, עינוי שנועד לחנכם או ללמדם תורה או אומנות – הרי זה מותר, אך גם עינוי לצורך חינוכם ולימודם צריך להיעשות ברגישות יתרה.


וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (ו, יז):


"במה דברים אמורים? בזמן שעינה אותן לצרכי עצמו. אבל עינה אותן הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה – הרי זה מותר. ואף-על-פי-כן לא ינהוג בהן מנהג כל אדם, אלא יעשה להן הפרש, וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד, כי ה' יריב ריבם. אחד יתום מאב ואחד יתום מאם. ועד אימתי נקראים יתומים לעניין זה? עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להיסמך לו לְאָמְנָן ולהיטפל בהן, אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים".


ובימינו חסים וחומלים על הילדים עד שנדמה להוריהם שיש לנהוג עמהם בעדינות כאילו היו זקנים שבריריים – וזו הדרך לגדל פראי אדם, כי ללא חינוך האדם יגדל להיות פושע ועבריין (מדרעי וקצב ועד אולמרט ומצגר ושאר הנוכלים והפושעים ששולטים במוקדי הכוח). אולם, בשם המתירנות ורדיפת-התאוות, העולם המודרני העייף והמסומם מוכן לסבול שילדיו יהיו פראי אדם בילדותם וחדלי אישים נעדרי מוסר בבגרותם, שהרי מי שמתעקש שלא לחנך את עצמו לערכי מוסר יושר ואמת איך יחנך את ילדיו? והילדים הללו לא יעיפו מבט אל הוריהם המזדקנים, ויום ולילה יתאוו להסתלקותם כדי שיוכלו להשתלט על רכושם וממונם.


וזכורני שאמי ע"ה לקחה אותי למארי מגיל שלוש וחצי עד גיל שתים-עשרה, ארבע פעמים בשבוע שעתיים כל יום, והיא הייתה נוהגת לספר לנו שהאימהות-של-פעם היו אומרות למארי שלימד את ילדיהן: "תשאיר לו רק את העיניים והשיניים". כלומר, אל תחוס ותרחם עליו, אלא חנֵּך אותו להיות אדם כי זו הרחמנות והחמלה האמיתיים! ודי היה באמירה הזו כדי להרתיע אותי מלהתנהג בשובבות וכדי להעניק למארי ביטחון לחנך אותי כראוי, אף שאיני זוכר פעם אחת שהוא הרים עלי את ידו. ולפני מותה של אמי ע"ה בירכתי אותה על כל המכות שהעניקה לי, והצטערתי ובכיתי לפניה מדוע היא לא ייסרה אותי יותר...


"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (מש' יג, כד) – פסוק זה מלמד, שמי שחושך שבטו, כלומר נמנע מלהשתמש בכוח פיסי אפילו במקום שיש צורך בכך כדי לחנך את בנו – הוא למעשה שונא אותו, כי הוא גורם לו להיות פרא אדם ולימים נוכל ורשע. ברם, מי שמשחרו מוסר, דהיינו משוחח עמו ומייסר אותו בדברים על מעשיו והתנהגותו – אוהב אותו. למדנו אפוא, כי שיטת החינוך המרכזית צריכה להיות מוסר בדברים, כמו שנאמר: "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ" (מש' כט, יז). אולם, אם יש צורך לעתים רחוקות להשתמש בכוח פיסי באופן מושׂכל – הדבר רצוי וראוי ואף נדרש והכרחי.


"וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ" (מל"א א, ו), וסופו של אדוניה ידוע...


סוף דבר


נחתום בעניין הלאו שבו עסקנו במאמר זה: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמ' כב, כא):


מעניין שבכרוז להלכות דעות רבנו מגדיר את המצוה הזו כך: "שלא לענות אֲמֵלָלִים", כלומר לאו דווקא אלמנות ויתומים, וכמו שמָרי מעיר שם: "ודייק רבנו כאן לכתוב 'אֲמֵלָלִים' כדי לכלול כל נדכה ונכה-רוח מכל סוג שהוא, ולא רק יתומים ואלמנות". ואף שרבנו אינו מזכיר עניין זה בהלכות דעות שראינו לעיל, ההיגיון מורה כן, וכמו שאומר הנביא ישעיה (נז, טו): "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ, מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים". וכן אומר דוד המלך בתהלים (לד, יט): "קָרוֹב יְיָ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ", ועוד הוא אומר שם (נא, יט): "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה".

01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!