צרה הבאה "אלינו" – זיכרון לעודד בן אברהם ואהובה חמדי

בבוקר היום השישי, ערב שבת המלך "ויצא" תשע"ב, נלקח עודד היקר בן אברהם ואהובה האהובים לבית עולמו והארץ נזדעזעה, הכוכבים בכו במסילותם.


שאלות גדולות, קשות ומורכבות לא נשאלו כשהבשורה עברה מפה לפלאפון ולטלפון, הייתה שתיקה שואלת ואף אחד לא העז לשאול בקול את השאלה שאין עליה תשובה: "זו תורה וזו שכרה?!" (מנחות כט ע"ב).


בדברים שנכתוב לזכרו החי אתנו, ננסה ללמוד ולהתנחם, כפי שלימדונו רז"ל בתלמוד ובמדרשים, וכפי שלמדנו בבתי-המדרש העוסקים בנושאים אמוניים, ובלימוד תורה נקייה מהפחדות ודרשות דמיוניות אודות תנורים לוהטים, ושאר הדלפות מחדר הישיבות של מעלה (כנהוג כיום ברוב בתי האבל מפי דרשני "בין מנחה לערבית").


תורת הגמול, "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" עתיקת יומין היא. אחי יוסף שואלים/מתלוננים "מה זאת עשה אלהים לנו" (בר' מב, כח). ברם, לאחר שגילו את כספם מושב באמתחותיהם, הבינו שהם האשמים ולא הקב"ה, ושהצרה באה אליהם ולא עליהם, ושזהו סימן של תחילת הצרות (המשולות לנחשים ועקרבים).


אם נשים לב לאיתותים שהתורה נתנה לנו נבין את פשר העניין. ידוע שהטעם הנקרא "זרקא" (לטעם זה ניגון עולה ויורד כעין תרועת אזהרה בשופר ראש השנה), משמש במקרא כעין תמרור אזהרה המבשר על צרה/בעיה המתקרבת. מיד לאחר שאחי יוסף משליכים אותו לבור הם יושבים לאכול לחם (שם לז, כה): "וישבו לאכול לחם" וטעם הזרקא מונח על המילה "וישבו". אמרו רז"ל: כל מקום שאתה מוצא ישיבה, אתה מוצא שם תקלה (שמו"ר, מא; ועיין פרשת ואתחנן "כי תוליד בנים [...] ונושנתם בארץ והשחתם" – לאחר ההתבוססות בארץ באה ההשחתה מרוב השפע: "וישמן ישורון ויבעט"), והשאלה הנשאלת היא: איך אפשר לאכול להנאתך כשאחיך נמצא בבור מוקף בצרות?! ("נחשים ועקרבים").


יוסף התחנן לפני אחיו, צעק ובכה, אך הם ישבו לאכול לחם במרחק רב ממנו כדי שלא לשמוע את תחנוניו. בסופו של דבר הם ישבו לפניו ואכלו בביתו (בר' מג, לג), וחכמי המדרש כבר ראו בעיניהם החדות את הצרות, הנחשים והעקרבים, שיבואו על עם-ישראל כתוצאה ממכירת יוסף במשך הדורות, ואם נתבונן היטב, נבין מתוצאות המקרה מה שלא היה מובן בעת ההתרחשות, ואולי נלמד לקח, אולי.


לצערנו, לא מלמדים כיום ברוב מערכות החינוך וברבים מבתי-המדרש את משנתו המחשבתית של רבנו הרמב"ם, ומסתפקים במעשיות של חסידים וניגונים עם הרבה אוי-אוי-אוי ואי-אי-אי המזכירים אוירה של תור לרופא בקופת-חולים; ובתכניות "דתיות" בטלביזיה עם רב מקורב הפולט את מנהגי עצמו, אשר מנחה את הצופים על-פי תרבות ה"יידיש קייט" (שבבסיסה מאכלים וניגונים), ומה אמר המגיד והחסיד מהעיירה השקועה בבוץ – ולעולם היהדות מוצגת כאשכנזית כולל המנהגים, הלבוש והשפה, כאילו רק הם היו בעולם אחר המבול.


בבית-הספר לימדו אותנו שהקב"ה משלם לרעים במזומן, ולצדיקים בצ'ק דחוי לעולם-הבא, וכך רוב בני-האדם מבינים את התנהלות עולמו של הקב"ה. החינוך הרדוד שם דגש על מאכלים, סימנים ואמונות טפלות (כגון אכילת זרועות, ראשי דגים, גבינות ושאר ירקות, בתוספת שרוכים אדומים כסגולה להצלחה, זיווג, בריאות ואריכות ימים), אשר יצרו דת חדשה היונקת מתרבות יוון, רומא ואמריקה (ואת בבואתה אנו רואים בעלונים השונים המחולקים בבתי-הכנסת בערבי שבתות כמנת-קינוח שלאחר הסעודה).


ומצד שני אנו רואים הקצנה ובערות אצל ה"מתחזקים" למיניהם, המתנהגים בגסות ובאלימות בשם הדת אותה למדו אצל רבותיהם ההזויים. לאחרונה סיפרו על רב מסוים בעל רכוש רב (שעשה את הונו מברכות שחילק), סיפרו עליו שכאשר הוא יוצא למסע ברכות מעבר לים לברך קהל שהדולר הוא אלוהיהם, נוהג הוא לישון על רצפת החדר במלון מתוך צניעות והסתפקות. כשנחשפה העובדה שמדובר במלון יוקרה, "הסבירו" תלמידיו וחסידיו שאמנם הוא התגורר במלון יקר, אבל "כבוד" הרב המברך נוהג להתנזר מהבלי העולם, ולכן הוא ישן על השטיח ברצפת המלון כהכנה לעולם-הבא...


סיפורים ומעשיות מעין אלה משכיחים את העיקר, שהוא הלימוד וההשקעה, וחובתו של כל יהודי לעסוק בתורה ביום ובלילה, ובמיוחד בלילה, וכפי שרבנו מלמדנו בהלכות תלמוד תורה (ג, טו): "אף-על-פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה". דברי רבנו מעציבים לאור המציאות העגומה/עקומה שרבים מבני האדם מתעוררים זמן רב לאחר זריחת השמש, ובמיוחד בשבת כשמתחילים את התפילה כמעט בשעת המנחה, ועוד מברכים איש את רעהו בברכת "בוקר טוב" כשהשמש כמעט לפני שקיעה, ומתרצים "שינה בשבת תענוג". לפיכך, אומר הרמב"ם שם: "מי שרוצה לזכות בכתר תורה ייזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן [=תכניות ריאליטי, צחוקים, כדורסל וכדורגל, רכילות ועוד], אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה... וכל בית שאין דברי תורה נשמעין בו, אש אוכלתו" (ובית שאש המחלוקת והוויכוחים שולטת בו אין יסודותיו יציבים).


מה הוא טוב ומה הוא רע?


המציאות שלנו היא סובייקטיבית לפי ראות עינינו ורק נדמה לנו שאנו אובייקטיביים, במציאות עקומה זו אנו רואים לכאורה, שהרע אינו פוקד תמיד דווקא את הרעים ולא הטוב דווקא את הטובים – אלא להיפך! התשובה המקובלת לכך היא: "נסתרות דרכי הבורא".


זקנינו שהלכו לבית עולמם, ואשר זכינו ללמוד מהם ולהתבונן בהנהגותיהם, נהגו לומר "יודע תעלומות" וצמד מילים אלה קיפל בתוכו את משנתם המחשבתית ואת תפיסת עולמם הכנועה, משום שידעו את מקומם בבריאתו של הקב"ה. הם לא התחכמו בהסברת האירועים הנסתרים לפי שכל האדם, ולא דרשו ולא התפלפלו בבית האבלים בין מנחה לערבית (כנהוג בדור הדרור), ואכן לעתים קרובות לא נבין ולא נדע מה "טוב" ומה "רע" ומדוע.


חז"ל תיארו את משה רבנו שואל את הקב"ה את השאלה הגדולה "מדוע?", ואת תשובת ה' לו: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני" (מנחות כט ע"ב; וראו מדרש רבה על הפסוק "וחנותי את אשר אחון", שם תואר משה רבנו שואל את הקב"ה על "רשע וטוב לו, צדיק ורע לו", על הראשונה קיבל תשובה אך על האחרונה לא קיבל). כאשר אחי יוסף מכרוהו הם התכוונו לרעה, ברם התורה מגלה לנו בדברי יוסף לאחיו כשנתוודע אליהם: כי "אלוהים חשבה לטובה". וזקנינו היו מזילים דמעה על ספר התורה כאשר קראו את הפסוקים העוסקים במכירת יוסף, וזכורני שבצעירותי הזדמנתי בשבת חתן פרשת וישב לבית-כנסת הסמוכה למקום בו הייתי נוהג להתפלל עם אבי, ויהודי יקר בשם מורי סלימאן נדאף קרא בדמעות שליש את הפסוק "אבל אשמים אנחנו על אחינו"...


את דברי הנביא ישעיה (יב, א) "אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני", מפרשים רז"ל ברוח הפסוק "אלהים חשבה לטובה", ובתלמוד דרשו (נדה לא ע"א): "הכתוב מדבר על שני אנשים שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהם, התחיל מחרף ומגדף. לימים שמע שטבעה ספינתו של חברו בים, התחיל מודה ומשבח, לכך נאמר 'ישוב אפך ותנחמני'. והיינו דאמר ר' אלעזר: מאי דכתיב [תה' עב, יח] 'עושה נפלאות גדולות לבדו וברוך שם כבודו לעולם'? אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו".


האדם מתלונן כלפי מעלה על רע הפוקד אותו (ואין שם נציב תלונות), ברם לימים הוא מגלה שאותו "רע" היה לטובה, ורק אז הוא מודה לה' על אותה "רעה" שפקדה אותו. כמובן שדברים אלה מיישבים את הדעת רק בחלק מן המקרים, ואין בהם תשובה לכל המקרים הקשים הפוקדים את האדם הממאן להתנחם, וודאי שלא במיתת הבנים כפי שקרה ליעקב אבינו שמיאן להתנחם, ורק יודע תעלומות יכול לנחם על אבדן הבנים (והילד עודד איננו ואנחנו אנה באים, וקשה לנו גם אם יאמר האומר "רגשנות יתר").


המציאות שבה אנו חיים סותרת לכאורה את תורת הגמול, ומעוררת הרהורים המובילים במקרים נדירים אף לקיצוץ בנטיעות (ראו מקרה אלישע בן אבויה, חגיגה יד ע"ב). ברם, הנביאים שפכו זעמם על אותם קלי הדעת, וכדברי הנביא צפניה (א, יב): "ופקדתי על האנשים הקופאים על שמריהם האומרים בליבם, לא ייטיב ה' ולא ירע", ואפילו במקום שהאמירה היא עמוק בלב פנימה ואף אדם איננו שומע אותה.


גם הנביא ירמיה שאל (יב, א): "מדוע דרך רשעים צלחה?", ועל דבריו אלה חזר והשמיע את תשובת ה' לו (יז, ז): "אני ה' חוקר לב בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו". הנביא ירמיה לא נתן תשובה מפורשת היכן בדיוק פרי המעללים אם דרך רשעים צלחה. דוגמאות רבות יש לכך וכמספר הדוגמאות כן התשובות שאינן ברורות ואינן מובנות, ואם נוסיף את עניין "ייסורים של אהבה" המזככים את האדם, לא נבין דבר.


הסתלקותו של עודד נע"ג כמוה כמיתת ר' עקיבא שאין לה שום הסבר המניח את הדעת, וכפי שנאמר למשה כשביקש לראות את כבוד ה' ולהבין כיצד הוא מנהיג את העולם – ה' השיב לו "אין אתה יכול לעמוד על מידותיי". ה' אומר למשה שאין להתחקות אחר דרכי ההשגחה ולחקור למה ומדוע, אלא על האדם להיות סמוך ובטוח כי ה' מנהיג את עולמו בצדק וביושר ואין לפניו שום עוול. לעיתים נראה לאדם שהקב"ה כביכול מרחם על מי שאינו הגון, ואין זה כך, כי ה' יודע כל תעלומות במה שהיה ובמה שיהיה, ולעיתים אדם שאינו הגון ראוי לרחמים בגלל איזו סיבה עתידית.


גם משה רבנו "בשגם הוא בשר" לא היה יכול לדעת, ורז"ל לימדו אותנו דבר מעניין על הפסוק "צרור את המדיינים" (בבא קמא לח ע"א): "נשא משה קל וחומר בעצמו: מה מדין שלא באו אלא לעזור את מואב, אמר הקב"ה 'צרור את המדיינים', מואב עצמו לא כל שכן?!, אמר לו הקב"ה: משה, לא כמו שעלה על דעתך עלתה על דעתי. שתי פְרִידוֹת טובות [כך כינו חכמים את הנשים ההגונות והחסודות, מלשון "פרד" – יחידה, וכמו המלה "יחידתי"] יש לי להוציא מהן, והן רות המואביה ונעמה העמונית. וכידוע, מרות המואביה צמחה שושלת בית דוד, ונעמה העמונית הייתה אשת שלמה המלך שממנה נמשכה שושלת בית דוד.


סיפור זה מובא בהקשר לאותם המנחמים הפולטים לעבר האבלים משפטים כגון "תהיו חזקים", "אין מה לעשות, גזירה היא" (ושאר מילים שמקומן בחדר הכושר ובמשרד הביטחון). בתלמוד סופר (בבא קמא לח ע"א) על חכם בשם עולא, שסירב ללכת לנחם את רב שמואל בר יהודה שמתה עליו בתו. עולא אמר לחכמים שהוא מסרב ללכת לבתי אבלים שמנחמים בהם במשפט: "אין מה לעשות", כי לדעתו זהו גידוף כלפי שמים, כאילו אם היה אפשר, היו עושים משהו כנגד דין שמים. לבסוף עולא הלך לנחם לבדו ודרש את הדרשה שהבאנו לעיל בעניין המדיינים ומשה רבנו, הבאה ללמד אותנו שהקב"ה חס גם על אומות של רשעים שהרי כולם בניו ברואיו. ואם משה רבנו כך, אנו על אחת כמה וכמה ועוד כמה.


עודד עבד ה'


בספרים איוב וקהלת אנו מוצאים התלבטויות רבות (לדוגמה בקהלת "הכל כאשר לכל"). העיסוק בספרים אלה מתקיים בחוגים מצומצמים של לומדים וחושבים מהסיבות שהזכרנו לעיל, ולמי יש זמן לחשוב?! הרדיפה המוגזמת אחר הפרנסה, הכבוד, הקנאה והשנאה החליפה את העיסוק בנושאים המצריכים התמדה, העמקה והתבוננות על חיי האדם.


רבנו בחיי בן יוסף בספרו "תורת חובות הלבבות" (שער ט, עמ' שפו–שפח) מלמד אותנו: "ומן הידוע, כי העדפת התאווה על השכל ראשית לכל חטא וסיבה לכל מגרעת, ולא די שבני האדם נטו אחרי העולם הזה, אלא שסטו מן הדת, ואז הפשיטם היצר ממשען מגינם [=השכל] והסטה אותם ממסילת טובי אבותיהם שהייתה שביל ההסתפקות בעולם בכדי הצורך, והחשיב בעיניהם את ההתפארות והריבוי מחפצי העולם, וחיבב עליהם ההתענגות וההתנשאות בו, עד שצללו בימו [=של יצרם הרע] [...] ואין אחד בהם שאינו טרוד בהנאה שהשיג ושקע בה, והיא דתו ותורתו אשר הטרידה אותו מה' עד אשר אבד בה [...], והורישוהו האבות לבניהם, וגידלו בהם צאצאיהם, וציוו בהם להמוניהם [...], ותמלא הארץ שוטות [...], וחזר היושר להיות מוזר בו ["כי במאורת חולי הרוח השפוי אינו בריא" (מָרי שם, הע' 53)]".


רבנו בחיי מונה שם מספר סוגי פרישות, שליליות וחיוביות. אחת מקבוצות הפרישות שהוא מונה שם, מכילה בתוכה את התנהלותו של עודד היקר שכולו היה חסד ונתינה כפי שחונך בבית הוריו ומשפחתו. עודד הכין צידה לדרך, מאור פניו וחיוכו חשפו לב רחב, לא נטר ולא קינא, לא גינה ולא הלך רכיל, תיעב את הגבהות ושנא את הפרסום, מיושב, מתבונן, סבלן, אסיר תודה, ביישן, וחבריו מכל שכבות האוכלוסייה יעידו שהיה אהוב על כולם. גם לאנשים שעסקו בתחזוקת הישיבה התייחס בכבוד, פקידי הדואר, בעלי המכולת, רבנים, ילדים, זקנים כולם היו שווים ולכולם עזר, כל כולו נתינה במסירות ודייקנות, גם ברגעיו האחרונים עשה חסד, הציל את חבריו ועלה בסערה השמימה – ואיננו כי לקח אותו האלוהים.


דלה היא שפת האדם לבטא את הנעשה בליבו. ישנם גוונים מעבר לתחום שהעין מסוגלת לקלוט, ויש צלילים מתחת לתנודות גלי הקול שאין האוזן מסוגלת לשמעם. בגלל מגבלותיו אלה רואה האדם רק חלקי דברים, וזו היא סיבת חוסר הזהות בין המחשבה והכתוב ואי היכולת לבטא תהליכי מחשבה ומאורעות טבע.


עודד האהוב והיקר יצק משמעות רבה לחייו הקצרים, למד ועסק בחסד, תמך בנזקקים מחסכונותיו, סייע לרבים וכיתת את רגליו מחסד לחסד, ממצוה למצוה, בזמן שרבים מבני דורו עסקו בהבלים וברעות רוח.


אשריו ואשרי חלקו.



71 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!