ציון מחומש לשנת השלושים לעצמאותנו

[מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון סז, סיוון תשל"ח, עמ' 2, 19].


בברכת מועדים לשמחה פָּרס עלינו חג העצמאות במלאת שלושים שנה למדינת ישראל. הלב מתמלא תחושת סיפוק, מתרונן בשמחה ובהודיה וקורא לכל עבר ואל היקום כולו – שישו גאולים, כי מלאו שלושים שנה למדינת ישראל. מועדים לשמחה לקוראי "אפיקים" בכלל עמנו. מי ייתן וירבו הששונות והשמחות בחיינו.


וכי חסרים אנו, היהודים, חגים ומועדים לשמחה ולמנוחה עד כי היה צורך לייחד חגיגות רבות לשנת השלושים? אלא, סוד גדול יש בכך ולקוח הוא מעולם היהדות, המבדיל בין קודש לחול, בין ישראל לגויים.


מודים אנו, כי בשל חיי היום-יום האפורים והקשים, החיפוש אחר הפרנסה והחומריות, המוגזמת לעתים, קהו חושינו בשנים האחרונות, עד כי שכחנו כמה חוויות ותחושות אשר יש בהן לתת תוכן ומשמעות מיוחדים לחיינו כיהודים וכישראלים במיוחד.


חשיבות רבה יש בכך שהוחלט לחוג את שנת השלושים, כפי שחגגו את העשור הראשון והשני, בשל הסמליות המזמינה אותנו לעשות חשבון נפש תקופתי, וזאת מלבד החגיגות ו"הזלילות" המאפיינות את החגיגות בישראל. וגם אנו, ציבור קוראי "אפיקים", חפצים לנצל את פרוס העשור החדש לעצמאותנו, ולהחיות במלים מועטות חמש חוויות ותחושות, אשר לאחרונה שכחנו את טעמן, ואם נצליח להחיות תחושתן וטעמן – דיינו.


א. תחושת הייחוד


במרוץ אחר מותרות והנאות חומריות, בחיקוי חיי החברה המערבית, שכחנו כי למרות הכל עדיין מיוחדים אנו, בני העם היהודי החי בישראל, באנושות כולה; ומיוחדים אנו בהיסטוריה של עמנו: אנו דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. קביעה זו שנשתכחה, לצערנו, עודנה נכונה, למרות שמרבית תושבי המדינה כיום גילם למטה משלושים: עדיין כולנו דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. קביעה זו נכונה, שהרי הגאולה אינה באה כהרף עין, אלא היא תהליך ממושך המחייב שינויים הדרגתיים בכל תחומי החיים. נמצא, כי כולנו מצויים בשלבים שונים של שעבוד וגאולה. מי ייתן ובעשור הבא עלינו לטובה תושלם גאולתנו בכל התחומים, תושלם גאולתנו באהבה, בשלום ובביטחון וללא חבלי גאולה וייסורים מרובין ומיותרים.


ב. תחושת הסיפוק והשמחה


בעוונותינו הרבים ובלהט חי החולין איבדנו את תחושת הערך העצמי במה שהיינו ובמה שהננו. אנו בני עם, שנבחר לשמש מופת לאנושות ביצירת חיי חברה מתוקנים וטובים, גם כאשר הדבר כרוך בסבל. אנו בני עם, אשר נקבצנו מקרב שבעים אומה ולשון ומוכיחים לכל האנושות כי אפשר לכונן חברה חדשה משבעים לשון וצבע, וכי בכוח האמונה והחזון אפשר לבנות ערים במדבר ולטעת מטעים בישימון. מרוב דרישותינו מעצמנו בתחומים שונים וכתוצאה מן ההשמצה העצמית וההדדית, הננו שוכחים, לעתים, כי בכל זאת יש לנו בַּמֶּה לשמוח, וּבַמֶּה להרים ראש ולהכיר בערכנו בעיני עצמנו ובעיני העולם כולו, שהרי בנִינו יש מאין בכוח האמונה והחזון בלבד. ועל כן חייבים אנו להיות שמחים ומלאי הכרת הטוב.


ג. תחושת ההודיה


בהתעסקותנו המופרזת בחיי היום-יום, בצדדים החומריים שבהם, שכחנו, כאמור, את הגאולה הבוקעת ועולה כשחר ואת ההישגים שיצרנו בארץ הטובה הזאת. כתוצאה מכך שכחנו גם את התחושה של החובה להודות ולהלל: להודות לבורא עולם, צור ישראל וגואלו, אשר גאלנו. להודות לאותם חלוצים וראשונים, אשר הקריבו רבות כדי לשאת בעול חבלי הגאולה וכפו על שאר העם את הגאולה הר כגיגית.


ואם נותנים אנו וזולתנו, שבח לאל, לא יצאנו ידי חובה כלפי קורבנם של חלוצינו וראשונינו, אשר יצאו בראש השבט, מרדו בגולה, באו ארצה והשתתפו בעשייה בכל התחומים – לכבודה ולתפארתה של עדת יהודי תימן, אשר חלקם רב היה במעש שלפני הקמת המדינה ולאחריה.


ד. תחושת חשבון הנפש


נכון, מלאי ביקורת אנו בכל יום ויום – כלפי כל אחד וכלפי כל דבר, אך תחושת הביקורת שלנו אינה על פת הלחם ולא על החמאה, אלא על העיקרון והחזון.


אם חפצים אנו לחוג נכונה את מלאת שלושים השנה למדינת ישראל, שׂוּמה עלינו לשמוח, להכיר בערכנו ובגודל מפעלנו ולהודות לאל ולאדם. עם זאת, חייבים אנו לבדוק את עצמנו ואת הישגינו לעומת החזון, מתוך שאיפה כנה לחתור לתיקון והשלמה.


חזון הגאולה אשר סחף את אבותינו מגלותם ארצה היה פשוט ואנושי: לבנות בארץ-ישראל חברה יהודית מתוקנת, שתהא מופת לכל העמים, בכך שיש בה איזון בין הרוח והחומר, וכל פרט יוכל למצוא ביטוי לרעיונו ולתרום כמיטב יכולתו לאוצרות הרוח של עמו.


כאשר משווים אנו את ההישגים של מדינתנו ושל חברתנו עם החזון הזה – תקראו לו יהודי, ציוני, סוציאליסטי, או כל שם אחר – רואים אנו, כי הקצב אינו משביע רצון, והעשייה אינה מספקת. ישנה עשייה מפוארת, אשר מי שמסתפק במועט ייתכן ויאמר די בכך. עדיין נמצאים אנו בדרך להקמת החברה המתוקנת אשר חלמנו עליה. ישנם מבני עמנו החולמים על חברה מתוקנת בעלת סגנון ואופי אחר, ויש צורך לפשר בין החלומות. אך העשייה הינה מפוארת בהחלט. לעומת המקובל בעשייה אצל אומות העולם: הקמנו חברה רבת יסודות ותרבויות, המבוססת על שאיפות לחיי רווחה לפרט ולמשפחה, והישגיה מעוררים קנאה במדינות רבות. על-כך עלינו לומר ביום חגנו: כל הכבוד, אף אם חפצים היינו לראות הישגים גדולים יותר.


משאת נפשנו היא להגיע אל השלום עם הסביבה, אך עדיין לא התקרבנו להגשמתה.


ה. תחושת העידוד והייעוד


ביום חגנו זה ובפרוס חגיגות שנת השלושים, יכולים אנו לחוש את עצמנו ראויים בהחלט בהישגינו, ולשאוב עידוד עד כדי חיזוק האמונה בצור ישראל ובחזון הגאולה היהודי והציוני. מתוך תחושת עידוד זו, נקרא בסיפוק "עשינו זאת". רשאים אנו להביט קדימה באומץ, בזכרנו את מאמר חז"ל: "בן שלושים לכוח, בן ארבעים לבינה". אמת, עד כה לעתים עשינו ויצרנו ובנִינו בצורה מגושמת. אך עתה עלינו להכניס את יסוד הבינה והשכלול והחתירה קדימה להגשמת המשימות בתחום הלאומי, החברתי והאישי עד להתקרבות להגשמת החזון של חברת מופת.


החזון עובר כחוט השני מאבות האומה דרך הנביאים וחז"ל, עד מנהיגי האומה בימינו. בשורה זו וחזון זה הם אשר נתנו לאבותינו בגלות המרה ביותר עוז רוח לעמוד בייסורים ולחכות לגאולה. היום, בהיותנו בעיצומה של גאולה, חייבים אנו להאמין בכך שבעתיים, ולתרום חלקנו, ולו המועט, כמאמר חברנו המשורר טוביה סולמי:


וְאִם יְבוֹשֵׁשׁ נְחַכֶּה לוֹ / לֹא יִתַּם הַמַּסָּע / לֹא יָמוּת הֶחָזוֹן לְעוֹלָם / אִם יִתֵּן אִישׁ בְּכָל לִבּוֹ / רַק חֲלוֹם אֶחָד מַעֲשֶׂה וּמֶחְדָּל / יֵרָאֶה כִּי גְּדוֹלָה הִיא הָאָרֶץ / וּקְרוֹבָה תְּסוֹבֵב לָהּ בַּלֵּב / אִישׁ וָאִישׁ וְאַרְצוֹ הַגְּדוֹלָה / אֶרֶץ אֶרֶץ אֲנָשֶׁיה וּמַסְעוֹתֶיהָ.


(מתוך השיר: "מסע אל הארץ הגדולה")


ונסיים גם אנו בברכת מועדים לשמחה ונעלה תפילה כי השנה הבאה עלינו לטובה והעשור הרביעי הנפתח עתה, יביאו לעמנו את השלום המיוחל. שלום-אמת אשר יעלה ויפרח בראש ובראשונה מתוך שיבה למקורות הקדומים שהם יסוד קיומנו: ואם בחוקותי תלכו ונתתי שלום בארץ. מצֻווים אנו אפוא לעשות חשבון נפש, להגדיר את הליקויים, לאתר את הטעויות ולבצר את ההישגים בכל התחומים, לשכללם ולהרחיבם.


יהי רצון שנזכה לראות בימינו את השלמת הגאולה ויהודה תיוושע וישראל ישכון לבטח. ואז יוכל כל אחד מאיתנו לתרום את חלקו ויותר מזה, להגשמת החזון הנכסף, וישראל תפרח ושמה יתגדל בעולם.


מועדים לשמחה!