"וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט" (יש' נט, יה).
נחל בדברי הרמב"ם במורה (א, ב):
"ובשכל ידע האדם האמת מן השקר, וכך הוא הדבר בכל העניינים המושכלים. וכיוון שהיה בשלמות מצביו ותמימותן, והוא עם תכונותיו ומושכליו אשר בו נאמר מחמתן: 'וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים' [תה' ח, ו], לא היה לו כוח שמתעסק במפורסמות כלל, ולא השיגן, עד שאפילו היותר מפורסמת במידות לגנאי, והיא גילוי הערווה, לא היה זה רע בעיניו ולא הרגיש את גנותו.
וכאשר חטא ונטה אחרי תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים כמו שאמר: 'כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם' [בר' ג, ו], נענש שנשללה ממנו אותה ההשגה השכלית, ולפיכך הִמרה את הציווי אשר מחמת שכלו נצטווה בו, ונקנית לו השגת המפורסמות, ושקע בהבחנת הרע והטוב, ואז יָדע ערך מה שהפסיד ומה שנתערטל ממנו ובאיזה מצב הוא נמצא".
מדברי רבנו למדנו שנטיית האדם אחר התאוות הדמיוניות והתענוגות החושיים, גורמת לאדם לאבד את השגתו השכלית, אשר בה הוא מזהה ויודע את האמת ומתרחק מן השקר וההתעיה. ובאיבוד ההשגה השכלית האדם קונה לעצמו השגה אחרת שהיא ההבחנה בין הרע והטוב.
כלומר, אם האדם מרוקן את עצמו מן ההשגה השכלית, הוא ממלא את עצמו בצורך להבחין בין הטוב לבין הרע, שהרי עתה, לאחר שהוא רוקן את עצמו מן ההשגה השכלית, הוא-האדם משתוקק לרע ונוטה אחרי בהמיותו, ולכן עתה הוא שקוע בצורך להבחין בין הטוב לרע. ברם, טרם שהוא רוקן את עצמו מן ההשגה השכלית, הוא לא נזקק להבחין בין הטוב לבין הרע, מפני שהוא היה נוטה באופן טבעי אחרי הטוב, ולא הייתה בו התשוקה לרע – ועתה, לאחר שהאדם רוקן את עצמו מן ההשגה השכלית, הוא נאלץ כל העת להתמודד עם תשוקותיו הבהמיות.
השגת הטוב והרע הינה יחסית ומשתנה בין חברה לחברה ובין אדם לאדם לפי הנורמות החברתיות המקובלות באותה החברה, יש עניינים שייחשבו לחרפה גדולה בחברה מסוימת, ואילו בחברה אחרת ייחשבו לדברים שבשגרה והיחס אליהם יהיה שוויון נפש. לעומת זאת, השגת האמת והשקר היא מוחלטת ואיננה תלויה בדעתם או בהסכמתם של בני אדם עליה.
ואחתום בנבואת ישעיה בסוף פרק נט (יט–כא):
"וְיִירְאוּ מִמַּעֲרָב אֶת שֵׁם יְיָ וּמִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ אֶת כְּבוֹדוֹ כִּי יָבוֹא כַנָּהָר צָר רוּחַ יְיָ נֹסְסָה בוֹ וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם יְיָ, וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְיָ רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְיָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".
Comments