לא יפנה אדם לבקר הקברות

רבנו פוסק בהלכות אבל (ד, ד): "והצדיקים אין בונים להם נפש [=מצבה] [...] לא יפנה אדם לבקר הקברות". נראה שמקורו הוא במסכת שמחות (ד, יב), שם נאמר: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות". בהלכה זו נחבלו הוזי ההזיות וכמעט כולם לא הבינו את מחשבת הרמב"ם הזכה ודעתו הנכונה.


נעיין עתה בדברי שניים מ"חכמי ישראל" הללו:


א) דוד בן זמרא "ופירוש 'לבקר הקברות' הוא לפתוח הקבר לפקוד את המת, וזה יש בו מדרכי האמורי. אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין חשש בזה, וכן נהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם" (הלכות אבל, שם). ואיך עלה בדעתו שמלת "לבקר" בהלכה כוללת במשמעותה "לפתוח את הקבר"? והרי יש מרחק עצום בין "לבקר" לבין "לפתוח קבר"?!


ב) יוסוף ג'וחא קארו (כס"מ) "ומה שכתב [רבנו] 'ולא יפנה אדם לבקר הקברות', זה סיום מה שכתב: 'שדבריהם הם זכרונם', ולא יפנה אדם לבקר נפש שעל גבי קברותיהם ועל-ידי-כן יהיו נזכרים, שאינם צריכים, שעל-ידי דבריהם ומעשיהם הטובים הם נזכרים" (שם).


קארו טוען, שהִלכת הרמב"ם שאין לבקר את הקברות, אינה הוראה נפרדת אלא המשך להוראה שלפניה: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, דבריהם הם זיכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות". כלומר, כל ההלכה הזו עוסקת לפי הבנתו בקברי הצדיקים, ולדעת רבנו לפי הבנתו, אין לבקר את קבריהם כי אין צורך להזכיר אותם, מפני שדבריהם הם זכרונם. כלומר, לפי קארו, אם האדם מבקש לבקר את קברי הצדיקים שלא במטרה להיזכר בהם, כגון למשל לפנות אליהם ולבקש מהם שישמשו כ"מליצי יושר" – מותר לדעת רבנו לפי קארו.


ומטרתם של קארו ובן זמרא בתירוציהם המהובלים אחת היא: להכשיר את ההליכה לבתי הקברות ולהצדיק את פולחני המתים (שנפוצו מאד בימיהם, וכדברי זמרא: "וכן נהגו כל ישראל" וכו'), וזאת באמצעות עיוות פסקוֹ של רבנו באופן כזה שמאפשר פנייה אל המתים.


אגב, קארו טוען לעיל: "ולא יפנה אדם לבקר נפש שעל גבי קברותיהם", אולם, רבנו פוסק באותה ההלכה שאין לבנות נפש על קברי הצדיקים, אז מהיכן הגיעו המצבות שעל קברי הצדיקים לפי תירוצו של קארו? והטמבל הזה לא ידע ולא יבין, ונכשל ונחבל בסכלותו.