פולחן הקברים לאורו של רבנו הרמב"ם

רבנו פוסק בהלכות אבל (ד, ד): "והצדיקים אין בונים להם נפש [=מצבה] [...]. לא יפנה אדם לבקר הקברות". נראה שמקורו הוא במסכת שמחות (ד, יב), שם נאמר: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות". בהלכה זו נדחקו הפוסקים וכמעט כולם לא הבינו את מחשבת הרמב"ם הזכה ודעתו הנכונה.


נעיין עתה בדברי שניים מ"חכמי ישראל":


א) ר' דוד בן זמרא – "ופירוש 'לבקר הקברות' הוא לפתוח הקבר לפקוד את המת, וזה יש בו מדרכי האמורי. אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין חשש בזה, וכן נהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם" (שם). ואיני מבין כיצד הבין הרדב"ז שמלת "לבקר" בדברי הרמב"ם כוללת במשמעותה "לפתוח את הקבר"? והרי יש מרחק עצום בין "לבקר" לבין "לפתוח קבר"?!


ב) ר' יוסף קארו (כס"מ) – "ומה שכתב [רבנו] ולא יפנה אדם לבקר הקברות, זה סיום מה שכתב שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר נפש שעל גבי קברותיהם ועל-ידי-כן יהיו נזכרים, שאינם צריכים, שעל-ידי דבריהם ומעשיהם הטובים הם נזכרים" (שם).


רי"ק מסביר, שהִלכת הרמב"ם שאין לבקר את הקברות, אינה הוראה נפרדת אלא המשך להוראה שלפניה: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, דבריהם הם זיכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות". כלומר, כל ההלכה הזו עוסקת לפי הבנתו בקברי הצדיקים, ולדעת רבנו לפי הבנתו, אין לבקר את קבריהם כי אין צורך להזכיר אותם, מפני שדבריהם הם זכרונם. וכבר יש להעיר, שהרמב"ם פוסק באותה הלכה שאין לבנות נפש על קברי הצדיקים, אז מהיכן הגיעו המצבות שעל קברי הצדיקים לתירוץ הרי"ק?


ברם, כדי להבין נעיין שוב בהִלכת הרמב"ם שם: "ומציינין את הקברות, ובונין נפש על הקבר; והצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהן – דבריהם הם זכרונם. לא יפנה אדם לבקר הקברות". בתחילת ההלכה רבנו מתייחס לקברים באופן כללי ואומר: "ומציינין את הקברות", בהמשך ההלכה רבנו מתייחס לקברי הצדיקים ואומר: "אין בונים להם נפש על קברותיהן", ובסוף ההלכה רבנו שוב מתייחס לקברים באופן כללי ואומר: "לא יפנה אדם לבקר הקברות". נראה ברור אפוא, שחתימת ההלכה היא הוראה כללית, כמו שהיא בפתיחת ההלכה.


וברור מדוע רבנו צירף את ההלכה שאוסרת לבקר את הקברות לעניין קברי הצדיקים, כי בדרך-כלל ה"עלייה לרגל" לקברים נעשית לקברי הצדיקים או הרשעים שהתחזו לצדיקים והבטיחו כל מיני הבטחות למי שיבוא לקברם, ולכן רבנו הצמיד את הִלכת האיסור לעניין קברי הצדיקים, כי הדברים מכוונים בעיקר לאלה אשר הפכו את המתים לאליליהם. כמו כן, המושג הנפוץ "עלייה לקברים" תמוה מאד, שהרי מדובר במקום טומאה! ואיך השתמשו הפוסקים במושג "עלייה" ביחס לבית-הקברות? ולהרמב"ם אין זו אלא ירידה, ולפני שנציג את דעתו בהרחבה, נצרף את דברי הרב שלמה צדוק בפירושו להלכה שם:


"ולא יפנה אדם לבקר הקברות, רבנו מזהיר ומרחיק כל אדם מביקור הקברות, כי ההתקשרות הרגשית לגופת המת ולרוחות המתים בדמיון, גורם לכישלון וגובל באיסור לאו של דורש אל המתים, ואין זכר בהלכה ולא במנהגי אבותינו הפולחן הזה של עליות לקברים ופקידות קברי הורים לעתים תכופות ולא נסיעות לקברי צדיקים ובקשות על קברם. [...] ומה שמצאנו מוזכר בחז"ל על הכתוב: 'וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן' [במ' יג, כב] שכָּלֵב הלך להשתטח על קברי אבות, הם רק משל וביטוי לפרישתו של כלב מעצת מרגלים ושנדבק באמונתם של האבות. והראיה שאם כפשוטו, מדוע יהושע שהיה עמו לא נזכר שהלך גם הוא להשתטח עמו?".


א. מתי מותר ורצוי ללכת לבית הקברות?


בהלכות תעניות פרק ג, הרמב"ם מבאר כיצד יש לנהוג בשנת בצורת ודבריו ישמשו הקדמה נחוצה לנושא זה:


"הרי שלא ירדו להם גשמים כל עיקר מתחילת ימות הגשמים, אם הגיע שבעה-עשר במרחשוון ולא ירדו גשמים: [1] מתחילים תלמידי חכמים בלבד להתענות שני וחמישי ושני [...]; [2] הגיע ראש-חודש כסלו ולא ירדו גשמים, בית דין גוזרין שלוש תעניות על הציבור שני וחמישי ושני [...] וכל העם נכנסים לבתי-כנסיות ומתפללין וזועקים ומתחננים [...]; [3] עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין שלוש תעניות אחרות על הציבור חמישי ושני וחמישי [...]; [4] עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין שבע תעניות אחרות על הציבור שני וחמישי ושני וחמישי ושני וחמישי ושני [...] ויתרות אלו, שבהן בלבד מתריעין [תוקעים בשופרות] ברחוב העיר, ומורידין זקן להוכיח את העם כדי שישובו מדרכם, ומוסיפין שש ברכות בתפילת שחרית ובתפילת מנחה".


עד עתה למדנו על ארבעה שלבי פעולה שיש להנהיג בשנת בצורת: 1) תענית תלמידי חכמים; 2) תענית כלל הציבור בימים שני וחמישי ושני; 3) תענית נוספת לכלל הציבור בימים חמישי ושני וחמישי; 4) ותענית נוספת לכלל הציבור בימים שני וחמישי ושני וחמישי ושני וחמישי ושני. תענית אחרונה זו נקראת "שבע התעניות". את שבע התעניות האחרונות הרמב"ם מפרט בהרחבה בפרק ד בהלכות תעניות, נצרף מעט מדבריו:


"בכל יום ויום משבע תעניות האחרונות שלמטר מתפללים על סדר זה. מוציאים את התיבה לרחובה שלעיר, וכל העם מתקבצים ומתכסים בשקים, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר-תורה, כדי להרגיל את הבכיה ולהכניע ליבם. ואחד מן העם נוטל מן האפר ונותן בראש הנשיא ובראש אב-בית-דין במקום הנחת תפילין כדי שיכָּלמו וישובו. וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. ואחר כך מעמידין ביניהן והן יושבים זקן וחכם [...] והוא אומר לפניהם דברי כיבושין: 'אחינו, לא שק ולא תענית גורמין [להסרת הבצורת], אלא תשובה ומעשים טובים, שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם: 'וירא האלהים את שׂקם ואת תעניתם', אלא 'וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם' [יונה ג, י]. [...] ואחר שגומר זה דברי כיבושין, עומדין בתפילה".


בהמשך הפרק הרמב"ם מבאר בהרחבה רבה את אופן התפילה המיוחד למעמד שבע התעניות, ורק בסוף הפרק אנו מוצאים הלכה קטנה שיש בה התייחסות לבית-הקברות: "שבע תעניות האלו, כל מקום שגוזרין אותן שם, אחר שמתפללים, יוצאים כל העם לבית-הקברות ובוכים ומתחננים שם, כלומר הרי אתם מתים כָּאֵלּוּ אם לא תשובו מדרכיכם".


נשים לב לכמה נקודות: א) ההליכה לבית הקברות נעשית רק בתום השלב הרביעי משלבי התעניות; ב) מעמד התפילה המרכזי של שבע התעניות (פורט בהרחבה בפרק ד בהלכות תעניות), איננו מתרחש בבית-הקברות ורק בסיומו הולכים לבית-הקברות; ג) ההליכה לבית-הקברות נועדה לכלל הציבור ולא ליחידים; ד) ההליכה היא דווקא לבית-הקברות, יהודים או גויים, ולא לקבר של מת מסוים; ה) הרמב"ם טורח לבאר שמטרת ההליכה לבית-הקברות היא להכניע את הלבבות לשוב בתשובה. כלומר, כאשר אדם הולך לבית-הקברות ורואה את המוני הקברים הוא נזכר בתכלית האדם ובסופו, ובדומה להוראות חכמים באבות (רפ"ג):


"עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת – מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא".


וכן הורה לנו ר' לויטס שם (ד, ד): "מאד מאד הוי שפל רוח שתקוַת אנוש רִמָּה". כלומר, ההתבוננות בסוף האדם ובאחריתו מביאה לידי ענווה ולידי הכנעת הלב לפני בורא-עולם, שהיא התשובה האמתית והיחידה. ונצרף קטע מדברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קפג), שבו הוא מבאר כיצד עשוי האדם להצליח לשוב בתשובה ולא לחזור לעוונות שהורגל בהם: "ומה היא העצה לעקור מחשבת החזרה [לעוונות] מן הלבבות? [...] פרסום דברי הפרישות בעולם, ויזכור האדם ימי עניו עמלו ויגיעו וחולשתו ומותו והתפרקות חלקיו והתולעת והרימה והחשבון והעינוי".


לסיכום, הרמב"ם ראה בהליכה לבית-הקברות כאמצעי להכנעת הלבבות לשוב בתשובה לפני בורא-עולם, הואיל והמוני הקברים עשויים להזכיר לאדם את סוף כל האדם ולעוררוֹ לדרך האמת.


אמנם, בהלכות תשובה (ספ"ב) מצאנו התייחסות נוספת של רבנו להליכה לבית-הקברות: "החוטא לחברו, ומת חברו קודם שיבקש ממנו מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו, ואומר לפניהם: 'חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שעשיתי לו כך וכך'". הרמב"ם הדגיש כאן שהאדם שחטא לחברו אינו פונה למת בבקשת הסליחה אלא פונה לה' אלהי ישראל בבקשת מחילה על שחטא לפלוני.


ברם, עדיין יש לבאר מדוע הורה הרמב"ם ללכת לבית-הקברות. ונראה ברור, כי ההליכה לבית-הקברות נועדה גם כאן להכניע את הלב לתשובה, ולגרום לאותו שחטא לחברו להתחרט באמת על מעשיו, בכך שיטרח להביא עשרה אנשים לקברו של חברו, ויכניע את ליבו בבקשת סליחה בפניהם על קברו. כלומר, ההליכה לבית-הקברות איננה בשביל המת כלל, אלא היא נועדה אך ורק בשביל אותו אדם שחטא לחברו, ותכליתה להסיר מעל נפשו את רפשׁ עוונו באמצעות טקס הכפרה מעל קברו של חברו.


ב. מתי יש להימנע מללכת לבית הקברות?


מכלל המקורות עולה, כי ההליכה לבית-הקברות נועדה לתועלת אחת בלבד והיא: להכניע את הלבבות ולעורר לחרטה ולתשובה. כמו כן למדנו, שההנחיה ללכת לבית-הקברות לא מופנית ליחידים אלא לציבור, ואף במקום המסוים והנדיר שהיא מופנית ליחיד, אותו יחיד חייב להביא עמו ציבור (עשרה אנשים). עתה, הגיע הזמן לעיין בהלכות שמוֹרוֹת לנו שבית הקברות הוא מקום טומאה ולכן עלינו להימנע מללכת לבית-הקברות לעולם, למעט ללוות את המת או בסוף שבע התעניות או באדם שחטא לחברו חטא גדול.


רבנו פוסק בהלכות קרית-שמע (ג, ב): "אין קורין לא בבית-המרחץ ולא בבית-הַכְסֵא אף-על-פי שאין בו צואה, ולא בבית-הקברות, ולא בצד המת עצמו, ואם הרחיק ארבע-אמות מן הקבר או מן המת מותר לקרות". בתחילת ההלכה נאסרה קרית-שמע בבית-הקברות הואיל והוא מקום טומאה בדומה לבית-הַכְסֵא, ובהמשכה נאסרה הקריאה לצד המת שעדיין לא נקבר או מקבר יחידי, שמהם יש להרחיק ארבע-אמות ואז יקרא.


כמו כן, בהלכות תפילה (ד, ח) מוגדר המקום הראוי לתפילה, וגם שם עולה שבית-הקברות הוא מקום טומאה:


"טהרת מקום התפלה כיצד, לא יתפלל במקום הטינופת, ולא במרחץ, ולא בבית-הכסא, ולא באשפה [...] כללו של דבר, כל מקום שאין קורין בו קריאת-שמע אין מתפללין בו, וכשם שמרחיקין מצואה, וממי רגלים, וריח רע, ומן המת, ומראיית הערווה, לקריאת-שמע, כך מרחיקין לתפילה". [ונצרף ראיה נוספת מהלכות אֵבל (יג, ט):] "אין אומרים שמועה והגדה בבית-האבל, אלא יושבין דווין. וכן אין אומרין בפני המת אלא דברים של מת, אבל לעסוק בדברי-תורה בפניו או בבית-הקברות אסור".


כלומר, לא רק שאסור לקרוא קרית-שמע או להתפלל בבית-הקברות או לצד המת, אפילו לומר דברי-תורה במקומות אלה אסור, הואיל והם מקום טומאה. וכך כותב מָרי יוסף קאפח בבארו הלכה זו (כתבים ב, עמ' 625): "ברור אפוא, כי אותם האומרים מזמורי תהלים בבית-הקברות, עבירה היא בידם לדעת הרמב"ם. וכך גם אותם האומרים פסוקים בעת רחיצת המת, על כל איבר פסוק אחר, עבירה היא בידם לדעת הרמב"ם".


לסיכום, כל מתחם בית-הקברות הוא מקום טומאה, וכל מתחם קבר יחידי הוא מקום טומאה בדומה לבית-הקברות. ברם, המת שעדיין לא נקבר או קבר יחידי שאינו נמצא במתחם סגור, גם הם מקום טומאה, אלא שהם נחשבים כמקום טומאה רק בארבע-אמות שמסביבם. לאור מסקנות אלה ברור מדוע פסק רבנו בהלכות אבל: "לא יִפנה אדם לבקר הקברות". כלומר, כאשר לא מדובר בלוויית המת או בתענית ציבור או בליבון הנפש מפשעים שפשע כלפי חברו – אסור ללכת אל בית-הקברות ולבקר את הקברים, מפני שהם מקום טומאה.


ויש להוסיף כאן נקודה חשובה מאד, אין ספק שהאיסור לבקר את הקברים איננו רק משום שבית-הקברות הוא מקום טומאה, הרמב"ם אסר זאת גם ואולי בעיקר משום שתורת ישראל היא תורת-חיים ומטרתה להתמקד בחיים ולא במתים, גם כאשר הוּתר להתמקד במתים זה אך ורק לצורך החיים. ברם, כאשר לא צומחת כל תועלת דתית או נפשית לחיים אסור ללכת אל הקברים, הואיל והאדם צריך להתרכז באוֹר החיים ולא להחשיך את חייו במחשבות יגון קודרות על המתים. ולכן לדעת הרמב"ם, אין לבקר את הקברות לא בתום השבעה ולא בתום השלושים ולא בתום השנה.


ג. דוד המלך ויחסו לבנו בחייו ובמותו


לאחר שחטא דוד המלך בבת-שבע ובשליחת אוריה החיתי לחזית שם מצא את מותו, מגיע נתן הנביא להוכיח את דוד על חטאו במשל כבשׂת הרש המפורסם. דוד מתחרט ומבכּה על חטאו, ונתן הנביא מודיעו שה' מוחל לו ולא ימיתוֹ, אך יביא עליו מסכת של ייסורים בעקבות מעשיו הרעים. נתן הנביא מבשר לדוד המלך שאחד מהעונשים שעתידים להתרגש עליו הוא מותו הקרֵב של בנו שנולד לו מבת-שבע, ואכן, מיד לאחר שנתן הנביא עוזב את דוד נאמר: "וַיִּגֹּף ה' אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ" (ש"ב יב). בנו של דוד שוכב על ערש דווי בחולי אנוּש ודוד איננו משלים עם רוע הגזירה. דוד המלך זועק לה', צם ויושב על הארץ: "וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה". כל הפצרותיהם של אנשי ביתו להקימו ולהאכילו לא צלחו, ודוד המלך יושב על הארץ בצום ובתחנונים לה': "וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם".


ברם, צומו ותעניתו של דוד לא הועילו והילד מת ביום השביעי. עבדי דוד חששו מאוד לומר לו שבנו מת הואיל והם ראו כיצד נהג בעוד הילד היה בחיים, והם חששו שעתה, כשמת הילד, דוד יפגע בעצמו: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמָת הַיָּלֶד, וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי מֵת הַיֶּלֶד, כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ, וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד וְעָשָׂה רָעָה". דוד המלך ראה שעבדיו מתלחשים והבין שבנו מת: "וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו: הֲמֵת הַיֶּלֶד? וַיֹּאמְרוּ מֵת".


מעניינת במיוחד תגובתו של דוד המלך לידיעה המרה על מות בנו הקט שזה עתה נולד: "וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא בֵית ה' וַיִּשְׁתָּחוּ, וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל". דוד המלך מפתיע את עבדיו בהתנהגותו: "וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה, בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם?". כאן דוד משיב להם דברים נכוחים שיש בהם לימוד לדורות: "וַיֹּאמֶר, בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי ה' וְחַי הַיָּלֶד. וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם? הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד? אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי". דוד המלך מלמדנו כי לאחר שאדם יקר לנו מת אין עוד טעם בעינויי נפש ובהתמקדות ביגון, יש להמשיך בְּאוֹר החיים, יש להמשיך ולשמוח, לפעול ולעשות, ואכן כך נהג בעצמו בתום ימי האבל: "וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ".


וזו לדעתנו אחת הסיבות החשובות שהרמב"ם פסק שאסור לבקר את הקברות. כלומר, אסור לאדם לגרום לעצמו רעה, אסור לאדם לעורר בקרבו ייאוש ועצבות, יגון וקדרות, על האדם להתמקד בחיים, להתרחק מהמתים ומבתי הקברות, ולעודד את עצמו לחיות בשמחה אמתית בעשיית מעשים טובים ובקיום המצוות.


ברם, זו אינה הסיבה היחידה שבגינה יש להימנע מלבקר בבית הקברות, ואם יהיה אלהים עמדי אבאר במאמר-המשך את האיסור החמור שיש בפנייה למתים שיהיו "מליצי יושר" בעבורנו לפני בורא-עולם. גם השקפה זו היא השקפה חדשה שפשׂתה מאוד בעולם הדתי בימינו, ואף ש"גדולים" רבים שוגים לראות בה אמת מוחלטת, לדעת רבנו הרמב"ם השקפה זו מבטאת סטייה אחר עבודה-זרה במלֹא חומרתה וכיעורה.


ונסיים בתוכחתו החריפה של הנביא ישעיהו (סה, ד) על אלה שמנצלים את בורות ההמון ומצוקותיו, אלה אשר מציגים את עצמם כ"קדושים וטהורים", ואינם אלא שפלים טמאי דעת אשר מוליכים שולל את ההמון באמונות הבל: ב"קדושת הקברים" וב"יכולת המתים" להושיעם ממצוקותיהם. התנהלותם המרושעת היהירה והדורסנית נועדה להנציח את בורות האומללים ותעייתם, כדי להמשיך ולשלוט בהם ולהפיק תועלת אישית-חומרנית על חשבון אלה שטובעים בים ייסוריהם, ובייאושם נאבקים לאחוז בכל קש שנזרק להם, ולוּ כדי להפיג לשעה קלה את המיית לבם בדמיונות שווא ומדוחים: "הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים [...] הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם".


בתמונת שער הרשומה: הילולה בקבר שמואל הנביא.

לרישיון התמונה ומקורה ראו בקישור המצורף.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!