top of page
תמונת הסופר/תיוסף דחוח-הלוי

על שארית הפליטה בתימן – תחקיר עיתונַאי לבנוני שסייר בכפרֵי תימן בשנת תשמ"ב

[מאמר זה פורסם בכתב-העת 'אפיקים' גיליון עח, תמוז תשמ"ב, עמ' 3].


מערכת "אפיקים", המשתדלת כל השנים להשיג ידיעות מהימנות על מצבה של שארית הפליטה שנותרה בתימן, קיבלה הפעם מאמר שפורסם בעיתון לבנוני במרס 1982. המאמר נכתב על-ידי עיתונאי נוצרי-לבנוני ששהה בצנעא בזמן האחרון, ובו ניתן תיאור מְמצה על מצב אחינו שם, הן בשטח הכלכלי והתרבותי והן ביחסי השלטונות ושכניהם המוסלמים אליהם. דבריו אכן מאששים את כל הידוע למערכת ושעד עתה לא ניתנו לפרסום, אך לקוראי אפיקים ואחרים הינו ללא ספק משום בשורה ועדוּת חיה לשלום אחינו ששרדו בתימן בימינו אלה:


יש ואדם תוהה, כיצד פורצת אגדה מנבכי ההיסטוריה ומופיעה בלבוש ההווה. ואמנם כך התרשמתי מביקורי אצל שׂרידי היהודים שנותרו בתימן. התבוננתי באופני חייהם בכפרים המרוחקים ותמהתי: אמנם חיים הם בין המוסלמים, אך לעומת זאת נבדלים הם מהם.


מה שמפתיע ביותר היא התנגודת הקיימת בהווייתם: מחד-גיסא הם עניים ככל תושבי הכפרים בתימן, אך מאידך-גיסא הם השולטים בהון בכל מקומות הימצאם. לכאורה הם נראים אנשים פשטים ורגילים. ואולם, חזותם השונה, הממזגת תווי-פנים מערביים (ולפעמים גם עיניים כחולות וירוקות) וצבע עור מזרחי, בנוסף לסנדלים שהם נועלים, מכניסים אותך לאווירת ספר "שמות" [אגב, בפי הנוצרים ספר שמות נקרא: 'Book of Exodus'].


אדם המבקר בצנעא לראשונה, יתפלא לשמוע, שצעירים מוסלמים מתנכלים ליהודי העובר ברחוב, בעוד שעובר-אורח מוסלמי גוער בצעירים הללו ומאפשר ליהודי להמשיך בדרכו. התהייה נובעת מן המיתוס המושרש שכביכול כל יהודֵי ארצות ערב יצאו מהן מאז הקמת ישראל ב-1948. אשר ליהודי תימן, האמת היא שלא כולם עזבו ועדיין מצויה שם שארית פליטה, אם כי אינה עולה על אחוז אחד למאה, ממספר היהודים שחיו בתימן לפני 1948.


אחד הזקנים סיפר לי: כי יהודי צנעא עזבו כולם ב-1948. עד אז הם חיו בשכונה נפרדת בשם "קאע אליהוד" (מושב היהודים). שהייתה מופרדת כליל מהעיר צנעא בחוֹמת-טין. ולה שערים שהיו נפתחים רק בין השעות חמש בבוקר עד שמונה בערב בעבור היוצאים והנכנסים, וכל הלילה נעולים. הגברים שבין היהודים נהגו לגדל שתי פאות בצדעיהם, וכן לבשו חולצות לבנות כדי להבדילם מהאחרים (המוסלמים) וכן אסור היה להם לרכוב על סוסים.


המשורר התימני, עבדאללה אלברדוּני, כתב באחד העיתונים כי היהודים עסקו במקצועות החיוניים, כגון צורפות בכסף וזהב ונחושת, תעשיית רהיטים, תיקון שעונים ועוד. משורר תימני אחר, אלחצראני, הוסיף: כאשר היה מתגלע סכסוך בין יהודים, היו מיישבים אותו בינם לבין עצמם, ורק כשהסכסוך היה בין יהודי למוסלמי פנו לבתי-משפט מוסלמים. האשה המוסלמית לא נהגה לרעול רעלה בנוכחות יהודי.


שונה היה מצבם של יהודי עדן מאשר יהודי הצפון. לדברי המשורר אלברדוני, היו יהודי הצפון ידועים כאנשים שלווים ואוהבי שלום, ואילו יהודי עדן היוו בזמנו גייס-חמישי לטובת הבריטים, מאז המסע הראשון תחת פיקודו של היינס בשנת 1836 ולאורך כל תקופת הכיבוש הבריטי של הדרום, והיו הגורם החשוב לבסיס הבריטים במקום מאחר שהכירו את התושבים.


ייתכן, שהתפקיד השונה שמילאו יהודי עדן לעומת נאמנות יהודי הצפון, הוא המסביר את הישׂרדותם של חלק מיהודי החבל הצפוני. על אף זאת, סייעו יהודי עדן לאחיהם תושבי הצפון והדרום: כוננו וועדה לריכוז היהודים וקליטתם בשלושה מחנות: בעדן, בחג' ובא-צ'אלע. ההכנות החלו באמצע 1947. כמו כן, התיר האימאם יחיא באותה עת ליהודים למכור את בתיהם, בתנאי שילַמְּדו את אומנויותיהם למוסלמים תושבי צנעא.


בספר "מחקרים על מדינת ישראל" (קובץ של מחברים אמריקנים) שיצא בספריית הקונגרס בשנת 1949 נאמר, כי מתוך 648 אלף יהודים שעלו למדינה היהודית מכל ארצות העולם, בין מאי 1948 לדצמבר 1951, באו לישראל 265 אלף מארצות ערב, ובהם 120 אלף מעיראק ו-45 אלף מתימן. אחד המחברים תיאר את יהודי תימן, כיהודים הטהורים והגזעיים ביותר, החיים בתוך הערבים הטהורים והגזעיים ביותר.


היום מתרכזת שארית הפליטה של יהודי תימן בצפון הארץ, בקרבת גבול ערב-הסעודית, באזור צעדה. כמות קטנה יותר מצויה באזור רַיְדַּהּ, הנמצאת באמצע הדרך בין צנעא לצעדה.


הואיל והדרך לצעדה ארוכה וקשה, העדפנו לבקר ברַיְדַּהּ. היינו מלאי ציפייה לראות כיצד חיים יהודים בתימן ואם שמרו על אופיים המיוחד, נוכח העובדה שהם שׂרידים שנותרו ממרבית בני עדתם שיצאו את תימן. בדרך לרַיְדַּהּ סטינו והגענו בדרך לא סלולה לכפר יהודי על ההר. שם פגשנו יהודי בשם יחיא-יצחק העוסק בייצור "כּרוּךְ" (מעילי-עור ארוכים ושעירים וגם מעבד עורות). הוא הוביל אותנו לאזור עבודתו ושם ראינו גם צורף כסף בשם ישראל פַ'אִיז, שענה לשאלותינו: הם חיים בשלום עם המוסלמים, אינם חושבים לצאת, שכן תימן מולדתם. לאחר היסוס אמר: שהוא שואף להשיג היתר כדי לבקר בישראל ולחזור אחר-כך לתימן. סעיד בנו, ילד כבן חמש-עשרה, נאה ולו עיניים יפות, סיפר שאינו לומד בבית-הספר, אלא עוסק במלאכה עם אביו, הוא אינו קורא ערבית, אך הוא לומד תורה בבית. יחיא הוסיף: שהוא מלמד את שני בניו תורה בבית. לשאלתי: אם יש להם בעיות כלשהן, ענה בשלילה. לאחר שהבין שאני נוצרי-לבנוני, ביקש לדבר איתי ביחידות ואז הבנתי שהם זקוקים לספרי-קודש, משום שאין להם די בשביל הדור החדש.


בהמשך הדרך הגענו לכפר השוכן בראש ההר, שמו "אלערקה" במחוז צנעא (באזור חאשד), שם חיים כ-50 יהודים בין כ-500 מוסלמים. סביבנו התאספו צעירים שהובילונו לבית בקצה הכפר – אותו יום, יום שישי היה – הוברר לנו כי היהודים התאספו באותו יום בבית ההוא לרגל ברית-מילה שתחול למחרת, שהוא יום שבת-קודש.


יהודי בשם סלימאן סיפר: הוא עובד במקצוע הבניין ב"קוּץ" – בקישוטי קשתות בזכוכית צבעונית מחוזקת בגבס כעין ויטראז', אך מרבית אנשי קבוצתו עוסקים בצורפות כסף. לשאלה: מדוע אינם עוסקים בחקלאות, ענה: אנו בעלי גוף דל. כן אמר: שאין ביניהם תופשי משרות בשירות המדינה.


בתוך הקבוצה היו כמה רבנים. ניהלתי שיחה עם רב בשם סאלם, שסיפר שאין בית כנסת ב-"אלערקה", אלא בית-כנסת אחד ברַיְדַּהּ, לשם הולכים רק בחגים, ואילו בשאר ימות החול מתפללים באחד הבתים. בתפילתם הם פונים נוכח ירושלים. לשאלה: אם יש נישואין עם מוסלמים, ענה בשלילה מוחלטת.


בשיחה עם רב אחר בשם חיים-דוד בן סלימאן, ענה לשאלותיי: שאינם חושבים לעלות לישראל, שהם רואים עצמם תימנים ומצפים לבוא המשיח ורק לאחר בואו, יחשבו מה צריך לעשות. ספרי-קודש מצויים בידם די הצורך, הם משיגים אותם מאמריקה. ניסיתי לצלם נערה יהודייה שעסקה בהדחת כלים ליד הבית, אך היא חמקה למקום חשוך בבית.


נתקלנו באדם בעל הופעה שונה שירד ממשאית קטנה. אמרו לנו כי שמו חכם יעיש בן יחיא סלימאן, עצרנו אותו כדי לצלמו וניסה להתחמק. ניסינו לשאול אותו מספר שאלות, אך נמנע מכך והמשיך בדרכו כשהוא מחייך חיוך ממזרי. אחד מאנשי הכפר סיפר, שחכם זה נכלא בתקופת השלטון האימאמי באשמת קשרים עם המודיעין הישראלי. שאלנו אחד מאנשי הכפר שהתאספו סביבנו: האם לדעתך אוהבים היהודים את ישראל. התשובה הכללית הייתה: בוודאי! במלחמת 1967 היו היהודים שמחים ואילו במלחמת 1973 היו מדוכאים והסתגרו בבתיהם, אך לא הפגינו את רגשותיהם.


עיתונאי תימני בשם חסן א-סבלאני היה בצעדה בשנת 1973 והשתתף במפקד אוכלוסין ראשון בתימן. הוא סיפר לנו: שביקר אז בכפר בשם אל-הַגַ'ר, ולפי נתוני המפקד חיים בו כ-250 יהודים. כן ראה חלק מהגברים שעסקו בחנויות קטנות בצורפות כסף והיו משווקים את עבודותיהם בערים. כמו-כן עסקו בתכשיטי זהב לפי הזמנה. כן ראה נשים יורדות מן ההר ונושאות עצי-הסקה, לשם הכנת תבשילים ואפיית לחם, כמנהג תושבי הכפרים בתימן.


שאלתי יהודי זקן: האם אתה אוהב את ישראל? ענה: אני יהודי ואוהב את היהודים בני דתי, אך אינני שונא את המוסלמים. בהמשך השיחה סיפר: שאין בידם אדמות חקלאיות, אלא אדמות לבניין, ובעת הקציר מקבלים כמות תבואה המסַפקת אותם לכל השנה תמורת הסיוע שהם מסייעים בהכנת כלי-עבודה לאחיהם המוסלמים. הם עוסקים גם במסחר ומסתובבים במרבית הערים בחֵירות גמורה. כן מבקרים בערים הראשיות לצורך טיפול רפואי בבתי-החולים הגדולים המצויים שם. הרופאים מתייחסים אליהם באותו יחס כמו למוסלמים. לעתים נאלצים להסתיר או לגלח את פאותיהם בניגוד למסורת היהודים בתימן, וזאת מחמת ההטרדות של הנערים המוסלמים.


העיתונאי א-סבלאני סיפר לי: כי הופתע לשמוע שמות של נשים יהודיות כמו "דַּבּאבַּה" (טנק), בַּאזוּקַה; וכן שמות גבריים, כגון חיים בר-לב, משה דיין.


בתמונת שער הרשומה: נערה תימניה חובשת גרגוש, 1947.



72 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 comentários


זיו
זיו
07 de out.

אני גם הופתעתי מהשמות של הנשים היהודיות בתימן, מה היא הסיבה לכך?

Curtir
Respondendo a

היו תמימים...

Curtir
bottom of page