[מאמר זה פורסם בכתב-העת 'אפיקים' גיליון עח, תמוז תשמ"ב, עמ' 2].
דומה שנגזר עלינו לחיות במלחמה מתמדת לשם קיומנו. אך מה שמאפיין את המלחמה שניהלנו עתה בלבנון, שלום הגליל הוא, שמלכתחילה נועד לה תפקיד אחד ויחיד – להדוף את המחבלים לעומק, או כפי שהוצהר לאחר-מכן, לעומק-מרחק של 45 ק"מ מגבולנו הצפוני. אולם, לצערנו, התעמקה יותר על המוצהר וגרמה סבל רב. וכבר היום הוטל על תושבי המדינה לשלם את המחיר ולשלם את הנהרס מכיסו המצומק והאינפלציוני של האזרח הקטן, הנאבק על קיומו יום-יום. ובפתח אורבים רודפי בצע כדי להתעשר על חשבון הלוחמים והמקופחים.
שאלה חשובה: יותר מכל נתקפחו חייהם של חיילינו הצעירים כמעט טירונים, בני 19–20, ולא עתה השעה להתייחס לבעיה חמורה זו כל עוד אנו מבכים את חללינו.
עיתון "הארץ" שלא גילה מאז ומתמיד אהדה יתרה ליהודי המזרח, נאלץ להודות הפעם "שהמבצע הצבאי היה מושלם הן מבחינה טכנית-לוגיסטית והן מבחינת יכולתו של הלוחם הישראלי החדש – המורכב ברובו מחומר אנושי שמקורו ב'ישראל השנייה'" (יואל מרקוס, 'הארץ' 11.6.82). כרגיל, יכולים עתה כתבי "הארץ" ועורכיו ליהנות בשקט מחיי השפע והפאר, ואילו בני "ישראל השנייה" כדברי מרקוס, שהבטיחו את ביטחוננו, ישובו עם תום המלחמה לבעיותיהם ולמאבקיהם הכלכליים והחברתיים בשכונות ובעיירות.
אנו מתאוששים מזעזוע המלחמה ומתדהמתה, אך שמחים אנו לרווחתם של תושבי הגליל שסבלו קשות מאימת ההפגזות של המחבלים. אמנם נכון, באנו לכאן לבנות מדינה בשביל שיחיו בנינו בתוכה, להקים להם בניינים ולחיות בהם, אך לצערנו, מתמלאים בתי הקברות בבנינו היקרים. אנו שואפים לשלום-אמת ב"מזרח התיכון", אולם, אם אנו שואפים להיות "אור לגויים" עלינו לחסל את הקיפוח הכלכלי, החברתי והפוליטי מבפנים ולהבטיח את אחדות האומה לא רק בעת מלחמה אלא גם בנטל ימים כתיקונם.
ביעור הקיטוב החברתי-הכלכלי – כיצד?
בחודש מאי השנה (1982), פורסמו נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המצביעים בבירור כי הפער הכלכלי בין מזרחים לאשכנזים גדל, על-אף כל התחבולות וההסוואות של כל אמצעי התקשורת הממסדיים השונים. מתברר, כי למעלה מ-90% מן היהודים הנמצאים בעשירונים התחתונים של רמת ההכנסה – הם ממוצא מזרחי; בעוד שלמעלה מ-90% מן העשירונים העליונים – הם ממוצא אשכנזי. הדבר חמור במיוחד אם נתבונן בתהליך הבא: עד לפני ארבע שנים, כלומר בשנת 1978, היה פער ההכנסה שבין העשירונים העליונים לבין העשירונים התחתונים פי-ארבעה, בעוד שבשנת 1982 גדל הפער והפך פי-חמישה.
מן הנתונים הללו אנו למדים, כי לא זו בלבד שהממסד לא הצליח לצמצם את הפער הכלכלי, אלא עוד גרם להגדילו ולהעמיקו. כי עצם קיומו הוא הערובה להנצחת שלטונו.
התרופה לכך, היא לדעתנו, להפסיק בראש ובראשונה לדבר על "פער כלכלי" ולהתחיל לדבר על "חלוקת עבודה".
טעותם של בני יהדות המזרח היא שהאמינו בממסד ובהבטחותיו. הם הסתפקו בדרישת חלק גדול יותר ממשאבי המדינה – זה היה השלב הראשון. בשנתיים האחרונות החלו קבוצות שונות של חוקרים ושל פעילים להטיל ספק ברצונו של הממסד לפתור את הבעיות הכלכליות והחברתיות של המזרחים בישראל. בו בזמן החל מנגנון המדינה לפעול בכיוון שני. הוא החל להפעיל את כושר הספיגה שלו כנגד ההתעוררות והמודעות של יהודי המזרח לבעיותיהם הלאומיות והחברתיות במדינתם.
כושר הספיגה של המנגנון התבטא במישורים אחדים: א) בתחום הכלכלי: בתחום זה זרק הממסד-המנגנון פירורים אחדים מן העוגה הלאומית, אך את עיקרה – שמר לעצמו. הוא הוסיף יותר סעד, טיפל יותר ב"טעוני טיפוח" ובמסכנים, ואף מינה מזרחים שיטפלו באחיהם, מתוך הנחה, שהעסקנים הללו יתמסדו ויתיישרו עם הקו, כיוון שהמנגנון העניק להם משכורות טובות, הוצאות רכב ולעתים גם נהג צמוד, ועוד הטבות שונות, כנהוג במנגנון.
ב) במישור החינוכי: עוד בשנות השבעים הראשונות (מיד לאחר הפגנת הפנתרים השחורים), הקציבה הממשלה סכום לפיתוח תוכניות לימוד ל"טעוני טיפוח". אך הכסף עצמו הגיע בסופו-של-דבר לשכבות שבניהן הועסקו במנגנון התופח (קרי הַשְּׂבֵעִים), בדומה לכספי "פרויקט השכונות" שבימינו. כמובן, ניתנו מלגות לסטודנטים משכונות ועיירות פיתוח או למזרחים, שלא היו רבים אז בהעדר חינוך תיכוני מספיק. מלגות אלו חולקו באמצעות "המחלקה לקהילות ספרדיות", שבראשה הועמדו אנשים הקשורים בממסד שסייעו לו בהסוואת הבעיות שהתעוררו.
ג) במישור התרבותי: הוקמו אפוטרופוסים שטיפחו מכונים ומרכזים, אשר החלו בתהליך הסטת תשומת ליבם של המזרחים החושבים מבעיותיהם הבוערות והיומיומיות של כאן ועכשיו, אל חקר עברם... במקום שהעבר יועמד לרשות ההווה והעתיד, נעשה להיפך: העתיד הוקרב על מזבח העבר! מלבד זאת, מדוע שילוב תרבותם? האם יהודי המזרח הם ענף קטן ביישוב, או רובו של העם היושב בציון?!
חלוקת העבודה העדתית היא מקור תחלואיה של החברה בישראל. כי כל הפערים נוצרו מחלוקת עבודה במדינה. חלוקה זו הולכת ומתפתחת לתופעת קבע המאיימת על כולנו. את חלוקת העבודה העדתית ניתן לבטל אך ורק על-ידי התארגנות רבת היקף ותושייה של הנוגעים בדבר: השכונות, עיירות הפיתוח, המושבות והמושבים המזרחיים. כי דיבורים על דימוי עצמי, תיאוריות ודעות קדומות על "טעוני טיפוח" ושאר דברי הבל על שיקום-שכונות ומתנ"סים וכן ההתעסקות בפולקלור-עדתי – כל אלה הם עניינים שוליים. רק שינוי המבנה הכלכלי-החברתי של ישראל יוכל להשיג את התוצאות הרצויות, דהיינו את קידומם של בני עדות המזרח.
שום דימוי עצמי ושום "מורשת יהדות המזרח" לא תבטל את עובדת קיומם של מחנות פועלים המכונים "עיירות פיתוח, ו"שיקום שכונות" לא יכול להפסיק את זרימת עוזרות הבית משכונות העוני לשכונות היוקרה. כל עוד מזרימה הממשלה את כספי המדינה לאנשים כמו פולאק בקרית גת, לשפירא באור עקיבא ובנתיבות, ליעקובוביץ באופקים, לבלרס בראש העין, לחברת העובדים ולמפעלים האזוריים של הקיבוצים – יהיו האינטרסים והשליטה על תושבי המקומות הללו בידי ממוני השלטון, מנציחי הפער הללו, וכל עוד המצב כך – לא יחול שום שינוי בהתפתחותם. למסקנה מעין זו הגיע ד"ר שלמה סבירסקי בספרו: "לא נחשלים אלא מנוחשלים" שבו דן המחבר בגורמי הפער וחלוקת העבודה העדתית בישראל.
המפתח לשינוי הוא בידינו, וזה ניתן להיעשות על-ידי התארגנות מקומית, אחר-כך ברובד האזורי ולאחר-מכן בהיקף הארצי. רק בדרך זו נביא לשינוי המצב ולתכלית הרצויה.
בתמונת שער הרשומה: בית-ספר בשדרות, 1953.
Comments