בהמשך פרק ט בהלכות עבודה-זרה, רבנו עוסק בדינה של עיר שיש בה עבודה-זרה, מההלכה הזו ומן ההלכות שלאחריה נלמד עד כמה חמור דינה של עבודה-זרה, וכֹה דברי רבנו שם:
[יב] "עיר שיש בה עבודה-זרה מותר להלך חוצה לה, ואסור להיכנס לתוכה. היה חוצה לה עבודה-זרה מותר להלך בתוכה. המהלך ממקום למקום, אסור לו לעבור בעיר שיש בה עבודה-זרה, במה דברים אמורים? בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום, אבל אם יש שם דרך אחרת ונקרה והלך בזו – מותר. ואסור לבנות עם הגויים כיפה שמעמידים בה עבודה-זרה, ואם עבר ובנה – שכרהּ מותר. אבל בונה הוא לכתחילה הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה".
ומה נעשה בימינו בערי ארץ-ישראל? והלא בערים רבות יש בתי עבודה-זרה, דהיינו כנסיות, ובירושלים אף יש כנסיות רבות מאד, ומה נעשה? לא נלך לירושלים? לא נבקר בהר הבית? אלא ברור שאנו בגדר אנוסים בכל מה שקשור לערי ארץ-ישראל. ברם, בהחלט ניתן ללמוד מהלכה זו שאסור לנסוע לטייל בערי אירופה וארה"ב הטמאות אשר מלאות בכנסיות נגעלות – כי אף אחד לא מכריח אותנו לעזוב את ארץ-ישראל וללכת לטייל באותן הערים, וכל-שכן שמי שמתגורר בהן חוטא, שהרי הוא מתעקש לשבת במקום שמלא וגדוש בבתי עבודה-זרה.
והנה לפניכם דברי חכמים במשנה שם (א, ד), ולאחריהם דברי רבנו בפירושו למשנה:
"עיר שיש בה עבודה-זרה – חוצה לה מותר, היה חוצה לה עבודה-זרה – תוכה מותר. מהו לילך לשם? בזמן שהדרך מיוחדת לאותו המקום – אסור, ואם יכול לילך בה ממקום אחר – מותר".
ושם פירש רבנו: "אמרוֹ [במשנה:] 'מה הוא לילך לשם', שיעשנה דרך ללכת ממנה לזולתה, לפי שאסור בהחלט להיכנס לעיר שיש בה עבודה-זרה, כל-שכן לדור בה, וכל-שכן לסחור בה [...] ולפיכך צריך לדעת, שכל עיר מערי האומה הנוצרית שיש להם בה במה, כלומר בית תפלתם [כנסיה] שהוא בית עבודה-זרה בלי ספק, הרי אותה העיר אסור לעבור בה במתכוון, כל-שכן לדור בה, אלא, ה' מסר אותנו בידיהם שנגור בעריהם בעל-כרחנו, לקיים דברו: 'וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן' [דב' ד, כח]. ואם כך הוא דין העיר, כל-שכן דין בית עבודה-זרה עצמה שכמעט אסור לראותו וכל-שכן לקרב אליו, קל וחומר להיכנס לתוכו".
לסיכום, הלכה זו מחדדת מאד את חומרת איסור עבודה-זרה וכן את האיסור לצאת מארץ-ישראל לארצות הגויים הנוצרים, כל-שכן להתגורר שם וביניהם, והמתעקש לשבת שם סופו שילמד מהשקפותיהם ומעשיהם, וכפי שאירע לראשוני רשעי אשכנז שיצאו למינות: "אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג).
ובעניין הסיפא של ההלכה הנדונה ראו נא את דברי חכמים במשנה שם (א, ז): "אין בונין עמהן בסילקי וגרדון אסטדיא ובימה, אבל בונין עמהן דימוסיות ומרחצאות. הגיעו לכיפה שמעמידין בה עבודה-זרה – אסור לבנותה". ושם פירש רבנו: "'בסילקי וגירדון ואסטדיא ובימה', הם כולם מיני במות ומצבות שנעשים לכבוד עבודה-זרה ובגללה. ובימוסות, ארמונות".
בהלכה הבאה שם (ט, יג), רבנו ממשיך לעסוק בעיר שיש בה עבודה-זרה: "עיר שיש בה עבודה-זרה, והיו בה חנויות מעוטרות ושאינן מעוטרות. המעוטרות אסור ליהנות בהן ובכל מה שבתוכן, מפני שחזקתן שבגלל עבודה-זרה נתעטרו, ושאינן מעוטרות מותרות בהנאה. חנויות של עבודה-זרה אסור לשכרן מפני שמהנה עבודה-זרה. המוכר ביתו לעבודה-זרה דמיו אסורים בהנאה, ויוליך אותן לים המלח. אבל גויים שאנסו ישראל וגזלו ביתו והעמידו בו עבודה-זרה – דמיו מותרין, וכותב ומעלה בערכאות שלהם. וחלילין של עבודה-זרה אסור לספוד בהן".
והגויים הנוצרים הערֵלים נוהגים לעטר את חנויותיהם וכיכרותיהם בחגיהם הטמאים, עד שכל הרחוב או הכיכר נראים כפסטיבל של אורות ופרחים וכל מיני עיטורים הקשורים בחוטים. ודי בזה שהחנויות יהיו מעוטרות כדי לאסור ליהנות בהן ובכל מה שבתוכן, ובכלל "ליהנות בהן" הוא שאסור אפילו להצטלם בפתח החנות המעוטרת, שהרי האדם נהנה בזה מעיטוריה.
וכך נאמר במשנה שם (א, ד) בעניין זה:
"עיר שיש בה עבודה-זרה והיו בה חניות מעוטרות ושאינן מעוטרות – זה היה מעשה בבית-שאן, ואמרו חכמים: המעוטרות – אסורות, ושאינן מעוטרות – מותרות".
ושם הוסיף ופירש רבנו (וכבר ראינו את שאר פירושו למשנה זו): "'וחניות מעוטרות', החניות המקושטות באיזה מין ממיני הקישוטים, לפי שלא קישטום אלא לעבודה-זרה, ולפיכך כל מה שיש בהן אסור בהנייה. לפיכך צריך לדעת שכל עיר מערי האומה הנוצרית" וכו' כאמור.
וברור שהלכה זו האחרונה עוסקת במי שנזדמן בהיתר לעיר שיש בה עבודה-זרה, דהיינו מי שעבר בה באופן המותר שהוסבר לעיל, או במי שאנוס להתגורר בה: בין שהוא אנוס להתגורר בה כמו בזמן הגלות בישיבת עם-ישראל בארצות אירופה, ובין שהוא אנוס להתגורר בה כמו בערי ארץ-ישראל אשר הקימו בהם הנוצרים כנסיות, כגון בירושלים שטימאוה בגילוליהם.
יריד של גויים
גם מן ההלכות הבאות שם ניתן ללמוד על חומרת עבודה-זרה, וכך פוסק רבנו (ט, יד):
"הולכין ליריד של גויים ולוקחין מהם בהמה ועבדים ושפחות בגיותן [דהיינו עבדים גויים], ובתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות [=בבתי המשפט] שלהן, מפני שהוא כמציל מידם. במה דברים אמורים? בלוקח מבעל הבית שאינו נותן מכס. אבל הלוקח שם מן התגר – אסור, מפני שהוא נותן מכס והמכס לעבודה-זרה, ונמצא זה מְהַנֶּה עבודה-זרה. עבר ולקח מן התגר, אם בהמה לקח – נושר פרסותיה מן הארכובה ולמטה, ואם כסות וכלים לקח – ירקבו. לקח מעות וכלי מתכות – יוליכם לים המלח. לקח עבדים – לא מעלין ולא מורידין".
כלומר, אסור לסחור עם הסוחרים שמעבירים מכס לעבודה-זרה, ואם עבר ולקח מהם קונסים אותו בקנסות קשים מאד: אם לקח בהמה חותך את רגליה מן הארכובה ולמטה, כדי שלא תהיה טרפה מצד אחד, אך מצד שני לא יוכל לעשות בה שום עבודה; ואם לקח עבדים אסור לו אמנם להורגן בידיו, אך גם אסור לו להצילם אם נקלעו לנסיבות שיגרמו בוודאות למותם.
בסוף הפרק ישנן עוד שתי הלכות בעניינים קרובים להלכה יד שראינו לעיל, ואחל בראשונה, וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ט, יח):
"ההולכין לתרפות [כלומר הגויים ההולכים לבתי גילוליהם] – אסור לשאת ולתת עמהן, והבאין [משם] מותרין, והוא שלא יהיו קשורין זה בזה [=שלא ילכו מקובצים, אלא יחידים], שאם היו קשורין שמא דעתן לחזור [לגילוליהם]. ישראל ההולך לתרפות, בהליכה מותר לשאת ולתת עמו שמא יחזור בו, ובחזירה אסור. וישראל משומד בין בהליכה בין בחזירה – אסור".
מקור פסקו של רבנו הוא במשנה שם (ב, ג): "ההולכין בתרפות אסור מלשאת ומלתת עמהן, והבאין מותרין", ושם פירש רבנו: "ו'תרפות', הפחיתות והביזיון, ומקום התורפה קורין למקום הבזוי והמאוס, והוא כינוי לבתי עבודה-זרה שהם חוגגין להן, ולפיכך נקראו הצליינים 'ההולכין בתרפות'. 'והבאין מותרין', אם באו יחידים, אבל אם היו שיירה אסורין שמא דעתן לחזור".
והמשומד הוא יהודי שיצא מעם-ישראל, ויש שני סוגי משומדים: משומד שעזב את עם-ישראל והצטרף לעובדי האלילים מן הגויים וזהו "משומד לעבודה-זרה", וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, ח): "ישראל שעבד עבודה-זרה – הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה, ומשומד לעבודה-זרה – הרי הוא משומד לכל התורה כולה".
וביתר ביאור, "ישראל שעבד עבודה-זרה" הוא מי שעובד עבודה-זרה ונשאר בתוך האומה, וייתכן שהוא שומר מצוות אלא שנשתבש בעבודה-זרה, כמו ההולכים בדת האורתודוקסית – ואילו משומד, והוא מי שיצא לדת אחרת ולאומה אחרת, הוא כבר בגדר משומד אף שלא עבד עבודה-זרה בפועל; והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יד–יח) בעניין המשומד:
"ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין, ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים [...] שניים הם המשומדים: [...] והמשומד לכל התורה, כגון החוזר לדתי הגויים בשעה שגוזרין שמד ויידבק בהן, ויאמר: מה בצע לי להידבק בישראל שהן שפלים ונרדפים, טוב לו שיידבק באלו שידן תקיפה – הרי זה משומד לכל התורה כולה".
ומהלכה זו נלמד על עוונם החמור של רבים מעם-ישראל, אשר דבקים בדת האורתודוקסית בעיקר בשל חולשת דרך האמת בימינו. כלומר, מיעוטם של אנשי האמת תיעובם ורדיפתם מטיל עליהם אימתה ופחד, ולכן הם מפנים את עורפם לדרך האמת ולה'-אלהים-אמת. ולדעתי קרובים הם לדין המשומדים, שהרי הם דבקים בדת מינות בעיקר בגלל שידה תקיפה בימינו.
ועתה להלכה השנייה בעניין היריד של גויים, וכֹה דברי רבנו בהלכות שם (ט, יט):
"ישראל שהלך ליריד של גויים – בחזירה אסור לשאת ולתת עמו שמא עבודה-זרה מכר להן שם, ודמי עבודה-זרה ביד ישראל אסורים בהנאה, וביד גוי מותרין [וכאמור בהל' לעיל: 'והבאין מותרין']. ומפני זה נושאין ונותנין עם הגוי הבא מן התרפות, ואין נושאין ונותנין עם ישראל הבא מן התרפות [כאמור: 'ובחזירה אסור'], ולא עם המשומד, לא בהליכתו ולא בחזירתו".
וראו כמה שפל הוא המשומד, עד שאין להניח "שמא יחזור בו", ודינו "מורידין ולא מעלין".
גוי שעשה משתה לבנו
ועתה להלכות שדילגתי עליהן, דהיינו הלכות טו–יז שם, וכֹה דברי רבנו (טו–טז):
"גוי שעשה משתה לבנו או לבתו – אסור ליהנות מסעודתו, ואפילו לאכול הישראלי ולשתות משלו שם – אסור, הואיל ובמסיבת הגויים אֲכָלוֹ [ויש חשש שמסיבתם היא מסיבת ע"ז]. ומאימתי אסור לאכול אצלו? משיתחיל לעסוק ולהכין צרכי הסעודה, וכל ימי המשתה, ולאחר המשתה שלושים יום. ואם עשה סעודה אחרת מחמת הנישואין, אפילו לאחר שלושים יום – אסור, עד שנים-עשר חודש. וכל ההרחק הזה מפני עבודה-זרה הוא, שנאמר: 'וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ, וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ' [שמ' לד, טו–טז]".
כלומר, אפילו שהגוי לא הצהיר על-כך שמסיבתו היא לעבודה-זרה, אסור לאכול אצלו מאומה, ואפילו אוכל שיביא היהודי עמו מביתו אסור לאכול במסיבה זו. ואין צריך לומר שאם הגוי הצהיר על-כך שמסיבתו היא גם לעבודה-זרה, שלא רק שאסור לאכול שם, אלא שאסור להגיע כלל למסיבה זו. ולכן, אם גוי הזמין יהודי להשתתף במשתה בנו או בתו, מותר ליהודי לכבד את הגוי ולהשתתף במסיבה, אך לא לאכול בה, ואם היא מסיבה לעבודה-זרה אסור להשתתף בה.
מניקה ומיילדת
ועתה להלכה האחרונה שנותר לנו לעסוק בה בפרק ט, וכֹה דברי רבנו שם (ט, יז): "בת ישראל לא תניק את בנה של נכרית מפני שמגדלת בן לעבודה-זרה. ולא תיילד את הנכרית, אבל מיילדת היא בשכר משום איבה. והנכרית מיילדת את בת ישראל ומניקה את בנה ברשותה [כלומר, אך ורק בהשגחתה של בת ישראל על הנכרית], כדי שלא תהרגנו".
ובמשנה עבודה-זרה (ב, א) נאמר כך: "בת ישראל לא תיילד את הנכרית, אבל הנכרית מיילדת את בת ישראל. בת ישראל לא תניק בנה של נכרית, אבל הנכרית מינקת את בנה של בת ישראל ברשותה". ושם פירש רבנו: "'ובת ישראל לא תיילד את הנכרית', מפני שמגדלת בן לעבודה-זרה. ואם היה בשכר מותר משום איבה. ומטעם זה לא תניק בנה של נכרית [=שהרי אין כאן משום איבה, הואיל ויכולה לטעון שאינה רוצה להחליש את גופה]. ואמרוֹ 'ברשותה', כדי שלא תתייחד עמו לפי שהם חשודין על שפיכת דמים [עבודה-זרה כו ע"א, ואין ספק שחז"ל היו עדים למקרים שבהם מיילדות ומניקות גויות רצחו תינוקות יהודים, ותורתם אמת]".
ובהלכות שבת (ב, יב) פוסק רבנו כך: "אין מיילדין את הגויה בשבת ואפילו בשכר, ואין חוששין לאיבה ואף-על-פי שאין שם חילול [שבת]. אבל מיילדין את בת גר תושב, מפני שאנו מצווין להחיותו, ואין מחללין עליה את השבת". ונראה שלא חששו חכמים ע"ה לאיבה בשבת, מפני שהגויים יודעים שעם-ישראל אינם מחללים שבת, והם אינם בקיאים מה מותר ומה אסור. כמו כן, נראה לי שמותר לכתחילה בימינו ליילד את הגויות בשבת, משני טעמים: 1) משום איבה, שהרי ברור שמיילדת יהודייה שתסרב ליילד מוסלמית או נוצרית תעורר איבה רבה ואף עלולים לפטרה מעבודתה; 2) דת האסלאם במהותה איננה דת של עבודה-זרה (אף שיש בה מאפיינים רבים של מאגיה ועבודה-זרה), וזה טעם שניתן לצרפוֹ להקל בעניין יִילּוּד מוסלמיות בשבת.
Commentaires