עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ

במורה (א, מד) רבנו ממשיך במסעו להרחקת הגשמות ולייחוד השם הנכבד והנורא. בפרק זה רבנו עוסק במלה "עין" אשר מיוחסת לעתים בכתבי-הקודש לבורא-עולם. ברור שאם נבין את המלה הזו כפשוטה – הרי שחטאנו בהגשמה, מפני שאין לבורא-עולם גוף או כלים גופניים כגון עין שבאמצעותה הוא רואה את בני האדם, אלא, השגת ה' וידיעתו היא ללא כלים.


בראש הפרק, רבנו קובע שהמלה "עין" היא "שם משותף", דהיינו מושג שיש לו משמעויות שונות אשר אין ביניהן שום קשר, כגון מעיין המים ואיבר הגוף – העין, וכֹה דברי רבנו שם:


"עין – שֵׁם משותף: [א] הוא שם מעיין המים, 'עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר' [בר' טז, ז]; [ב] והוא שֵׁם העין הָרוֹאָה, 'עַיִן תַּחַת עַיִן' [שמ' כא, כד]; [ג] והוא שֵׁם ההשגחה, אמר [נבוכדראצר לנבוזראדן] על ירמיה: 'קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִׂים עָלָיו' [יר' לט, יב], עניינו שים השגחתך בו".


המשמעות השלישית שרבנו קובע לעיל היא ההשגחה, כלומר, כאשר נבוכדראצר מלך בבל הורה לשר צבאו נבוזראדן "קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִׂים עָלָיו" כוונתו הייתה להשגחה ולא להתבוננות של העין והעפעפיים. והנה הפסוקים לפניכם (יר' לט, יא–יב): "וַיְצַו נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל יִרְמְיָהוּ בְּיַד נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לֵאמֹר, קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִׂים עָלָיו וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה רָּע כִּי כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אֵלֶיךָ כֵּן עֲשֵׂה עִמּוֹ". נמצא, שהדוגמה הראשונה שרבנו מביא לשימוש המלה "עין" בעניין ההשגחה נוגעת לבשר ודם, לנבוזראדן. בדרך זו רבנו מרכך את המחשבה לקבל את הפרשנות האמיתית בעניין המלה "עין" ביחס לה' יתעלה ויתרומם, שאינו גוף ואין לו דמות הגוף.


כלומר, רבנו פותח בתהליך הריכוך בבארוֹ שהמלה "עין" היא שם משותף, בשלב הבא בתהליך ריכוך המחשבה, רבנו מסביר שמדובר בעניין מופשט אך עדיין הוא לא מגיע לבאר את המושג ביחס לה' יתעלה. רק לאחר שרבנו הוכיח שמדובר גם במושג מופשט בעניין שכל אדם מסוגל להבין אותו, הוא עובר להסביר כיצד יש להבין את המלה "עין" ביחס לה' אלהים אמת.


ישנה דוגמה נוספת לשימוש של המלה "עין" במובן של השגחה, והיא בספר בראשית (מד, כא), וכך אומר יהודה ליוסף: "וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו", ושם פירש רס"ג: "וְאָשִׂימָה עֵינִי – ואשגיח עליו" (וכן כתב בספרו "הנבחר באמונות ובדעות", עמ' קא).


***

נמשיך עתה בדברי רבנו במורה שם (א, מד) ונעיין בביאורו למושג "עין" ביחס לבורא-עולם:


"ולפי השאָלה זו נאמר כלפי ה' בכל מקום: [1] 'וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים' [מ"א ט, ג], השגחתי ורצוני כפי שהקדמנו [במורה א, לט ויתבאר לקמן]; [2] 'תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ' [דב' יא, יב], השגחתו עליה; [3] 'עֵינֵי יְיָ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ' [זכ' ד, י], השגחתו כוללת גם כל מה שבארץ, כפי שאזכיר בפרקים שיבואו בהשגחה [לקמן במורה ג, יז ואילך]".


קאפח מוסיף שם, שכוונת רבנו באמרוֹ: "השגחתו כוללת גם כל מה שבארץ", היא כנגד הטוענים ש"עזב ה' את הארץ", והוא מפנה שם לעיין ביסוד העשירי, והנה הוא לפניכם:


"והיסוד העשירי, שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם, ולא כדעת האומר עזב ה' את הארץ, אלא כמו שאמר: 'גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם [לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו' (יר' לב, יט)], ואמר: 'וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ' [בר' ו, ה], ואמר: 'זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה' [בר' יח, כ] – הרי אלו מורים על היסוד העשירי הזה".


ודעת האומרים "כי עזב ה' את הארץ" היא שיטת הפילוסופים בעלי הקדמות, ואיני יודע איך סוברים הפילוסופים בימינו, כמו ישעיה אחֵר ותלמידיו גסי-הרוח, שרבנו כפר ביסוד הזה ולמעשה אחז בסתר בהשקפת הקדמות... וייחוס כפירה כל-כך חמורה לרבנו היא עוון גדול.


ועתה נעבור לעיין באופן ממוקד בשניים מהפסוקים שנזכרו בדברי רבנו לעיל: "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (מ"א ט, ג), "תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ" (דב' יא, יב).


א. "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים"


רבנו מסביר לעיל, כי העיניים שנזכרו בפסוק הנדון הן משל להשגחתו ולרצונו של ה' יתעלה, ורבנו מוסיף: "כפי שהקדמנו", דהיינו כפי שרבנו הסביר לפני-כן במורה (א, לט), ונעתיק את הדברים משם בקיצור: במורה (א, לט) רבנו מלמד כי "לֵב" הוא גם שם הרצון, וכֹה דבריו:


"והוא שם הרצון: [...] ויש שהושאל לה' כפי העניין הזה [...] 'וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים' [מ"א ט, ג] – השגחתי ורצוני".


במאמר מוסגר חשוב להוסיף, שגם רצונו של הקב"ה הוא אינו כרצונם של בני האדם, ורק מפאת העדר מלים לתאר את העניין הזה, אשר קודֵם להתממשות פעולותיו של ה' יתעלה ויתרומם, אנו קוראים לעניין הזה "רצונו", כדרך בני האדם שרצונם קודֵם למימוש פעולתם.


נחזור לענייננו, ראינו אפוא את הרחקת רבנו מן הגשמות בעניין הפסוק הנדון במלכים א (ט, ג) ונעבור עתה לראות כיצד רש"י-שר"י פירש את הפסוק הזה: "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים", וזה לשונו בפירושו שם: "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי – תרגום יונתן: 'וּתְהֵי שְׁכִינְתִי שָׁרְיָא בֵיהּ אִם רְעוּתִי מִתְעַבְדָא', יהא עיני שם אם לבי וחפצי שם". נשים לב, רש"י בפירושו גם שיבש את תרגומו של יונתן וגם הגשים את הבורא יתעלה שמו! נחל בשיבושו ונמשיך להגשמתו:


יונתן תרגם: ושכינתי תשרה בו אם רצוני ייעשה. כלומר, אם עם-ישראל ילך בדרך ה' שכינת ה' תשרה במקדש. ברם, רש"י פירש את תרגום יונתן כך: "יהא עיני שם אם לבי וחפצי שם". כלומר, אם לבי וחפצי יהיו בבית-המקדש אז גם עיני תהיה שם... ולא רק שמדובר בשיבוש, אלא גם מדובר במשפט שאין לו שום מובן! אם לבי וחפצי יהיו במקדש אז גם עיני תהיה שם? הדרך היחידה להבין את דברי רש"י היא, שאם רצונו של הקב"ה יהיה בבית-המקדש אז גם עינו תהיה שם, וזו הגשמה ברורה ומפורשת! שהרי עינו של הקב"ה נזכרה בדברי רש"י-שר"י באופן נפרד לחלוטין מרצונו וחפצו, משמע שהיא אינה משל אלא היא עניין נפרד – גופני.


לפי פרשנותו זו של רש"י, כיצד הוא התכוון שנבין את פירושו בראש השנה (כו ע"ב): "כמה דכייף איניש – בתפלתו, פניו כבושין לארץ, טפי עדיף, משום 'וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם' [שם]"? האם בגלל שהקב"ה מצוי לפי רש"י באופן פיסי בבית-המקדש עלינו להתפלל באופן שנזכר?


ב. "תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ"


ראינו לעיל כיצד רבנו מרחיק מן ההגשמה בפסוק הנדון וטורח לבאר שהעיניים שנזכרו בפסוק הן משל להשגחה, נעיין אפוא בפסוק ולאחריו בפירוש רש"י: בדברים (יא, יב) נאמר כך: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ" וכו', ושם פירש רש"י: "תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ – לִראות מה היא צריכה ולחדש לה גזרות, עתים לטובה עתים לרעה". נשים לב, לא רק שרש"י אינו מציין שמדובר במשל, הוא אף קובע למעשה שהעיניים שנזכרו בפסוק הן עיניים מוחשיות – שהרי לפי רש"י הן משמשות לראייה! וכלשונו: "לִראות מה היא צריכה"...


ובפירושו לתלמוד מסכת סנהדרין, רש"י מפרש את הפסוק הנדון בדברים (יא, יב) ביחס לבורא-עולם באופן שהוא עוד יותר חמור, והנה לפניכם דברי התלמוד במסכת סנהדרין (ד, ע"ב):


"הסומא באחת מעיניו פטור מן הראיה [ממצות עליה לרגל], שנאמר יִרְאֶה-יֵרָאֶה – כדרך שבא לִרְאוֹת כך בא לֵירָאוֹת. מה לִרְאוֹת בשתי עיניו – אף לֵירָאוֹת בשתי עיניו".


נסביר תחילה את הנאמר בתלמוד: בפסוק שנדון בתלמוד נאמר: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ" (שמ' כג, יז), בתורה נכתב יראה ללא ניקוד, לפיכך, היו שדרשו את המלה הזו בשני אופני הניקוד האפשריים לה: "יִרְאֶה-יֵרָאֶה". שיטה זו, אשר אִפשרה לדרוש את פסוקי התורה גם לפי מסורת הכתיב, נקראת: "אם למסורת";