[מאמר זה נכתב על-ידי מר אילן שאול ופורסם בספרו "מלחמת-תרבות – ראיונות נדירים עם הקולות של המהפכה המזרחית", הוצאת אפיק (מו"ל עילמור בע"מ), תשפ"ב, עמ' 162].
מראה מקום
את יוסף דחוח-הלוי גיליתי לראשונה במטה ההסברה הרוחש של תמ"י (תנועת מסורת ישראל) בבחירות 1984: חליפה אפורה, חולצה לבנה, מגבעת וכיפה שחורה מתחת, קצר קומה, קצר מנוחה, עיניים ערניות, בוחנות, חכמות, יוקדות אש, לשון חדה, מתובלת בשפת המקורות, עם כל הע'ין והח'ית.
על שולחנו היו מונחים גיליונות הירחון "אפיקים" בעריכתו, עליהם הייתה גאוותו. הוא ישב בשולי האקשן ולא היה פעיל ממש, אך נוכחותו היוקדת הבעירה אש והאצילה השראה על כל פעילי המפלגה הפעלתניים, שעבדו מסביב לשעון בתקווה להחזיר עטרה ליושנה.
כשגמרתי לכתוב את הסיפור של יוסף דחוח-הלוי הרגשתי שיש לי פצצה ביד, כולל הסקופ שגילה לי דחוח-הלוי על הילדים הנעדרים שגנבו ממשפחות תימניות ונסחרו תמורת כסף למשפחות חשוכות ילדים בארץ ובחו"ל.
בנוסף לעריכת כתב העת "אפיקים", אותו הנהיג למעלה משישה עשורים, יוסף דחוח-הלוי עמד בראשות עמותת "אפיקים", שקיימה מפגשים חברתיים, כנסים ושבתות עיון. הוא גם הפיק למעלה מ-60 ספרים בהוצאת "אפיקים" וערך ספרים שונים. ב-1986 היה בין קבוצת פעילי חינוך שהקימה את עמותת "הל"ה" – הורים למען שוויון בחינוך ולצמצום פערים בין פריפריה למרכז בחברה בישראל.
על פעילותו הענפה ורבת-השנים, זכה דחוח-הלוי לתעודות הערכה והוקרה רבות. הבולטות בהן: פרס מטעם מרכז הסתדרות המורים בישראל – על פעולתו בשדה החינוך בשנות המאבק להקמת מדינת ישראל בשנים תש"ח–תשי"ב; תואר יקיר העיר תל אביב – אות הוקרה והערכה על פעילותו הציבורית וההתנדבותית (1999); פרס שבזי תשע"ג (2012) – על תרומתו לפיתוח מורשת יהודי תימן ותרבותם, על תרומתו רבת-השנים למיזוג גלויות, להגנת זכויות ולצחות הלשון.
בנוסף למלחמתו העיקשת בחזית המאבק להגייה נכונה של השפה העברית, כתב ביקורת חריפה ועקבית נגד מה שראה כעידוד ממסדי למחיקת הערביות של השפה העברית. בין היתר כתב על החיבור בין הַמִּזְרַחִיּוּת לַעַרְבִיּוּת: "הלשון העברית היא לשון שמית מזרחית, והגיית כמה מצליליה דומה למקביליהם בלשון הערבית. משום כך, יש המבקשים להרחיק מעצמם כל סממון מזרחי, שהוא בתת-ההכרה שלהם ערבי".
בחזרה לריאיון. כשהגעתי עם ה"פצצה" לעורכת הוותיקה, שהכירה אותי מהיום הראשון שנחתִּי בעיתונות, היא שלחה בי מבט חמוץ והפנתה אותי לעורך-על שהוצנח מעליה. ליבי ניבא רעות, אבל עדיין האמנתי שסיפור טוב מנצח הכול.
אחרי שבוע חזרתי אליו. קיוויתי שלמרות קבלת הפנים הקרירה, סיפורו הייחודי של יוסף דחוח-הלוי, האדם הראשון בתולדות המדינה שהוציא לאור כתב עת מזרחי-עצמאי, יכבוש גם את ליבו של עורך-העל. "שמע", אמר בלי למצמץ, "עם כל הכבוד, אנחנו לא הולכים על דברים כאלה".
בעקבות ניסיוני המר עם עורך בעיתון אחר, צילמתי מראש עותק לכתבה, תייקתי בקלסר "כתבי יד", ולא ניסיתי אפילו ללכת עם זה הלאה. כשהתחלתי לעבוד על הספר, נברתי בקלסרים הישנים, בתקווה לאסוף עוד "ביצים עזובות", וגיליתי לתדהמתי את הריאיון החד-פעמי עם יוסף דחוח-הלוי. אחרי שקראתי אותו שוב ושוב, הרגשתי שמצאתי על החוף בקבוק עם מכתב, ששלחתי לעצמי לפני כמעט 40 שנה. וזהו רגע גאולתו.
"עד מתי נישאר שוליים?"
20 שנה לפני שהתודעה המזרחית פרצה לכתב העת "אפיריון" בעריכת ארז ביטון, נוסד בישראל "אפיקים", כתב עת צנוע שיצא לאור במתכונת ירחון במטרה להיות במה לספרות ושירה מהמאגר העצום של מורשת יהודי תימן, וכלי ביטוי למצוקה החברתית-תרבותית-כלכלית של יהודי המזרח.
בא' בניסן תשמ"ד – 3.4.1984, התקיים בבית ברבור בתל אביב כנס לציון 20 שנה לכתב העת "אפיקים". אף עיתון בישראל לא כתב מילה על האירוע, הטלביזיה לא צילמה, הרדיו לא שידר. רק על שער "אפיקים" – לתחייה רוחנית וחברתית, להגנת זכויות, לעצמיות גאולות, גיליון פג, סיוון תשמ"ד, ברצ"ה לשטרות, יוני 1984 – פורסמו שתי תמונות שהנציחו את האירוע.
במאמר הפותח מאת יוסף די"ש [אחד משמותיו הספרותיים של אבי יוסף דחוח-הלוי ע"ה, ר"ת דחוח יוסף שלום], צוטט פרופ' מרדכי בשארי, מדען אטום במכון ויצמן ואחד מנאמניו המובהקים של הירחון, כמי שדיבר בנימת תוכחה: "ציבורנו אינו ער דיו למשקלם המכריע של כלי התקשורת. ציבורנו חייב ומוכרח להבין שיש לקשור זיקות אישיות וציבוריות לכתב העת 'אפיקים', שהוא כלי התקשורת היחיד המבטא את מאבקנו החברתי, התרבותי והלאומי".
עלעול מהיר בעותקים המצהיבים ששרדו משנת 1964, שנת ייסוד "אפיקים", חשף כותרות פרובוקטיביות חריפות, אנטי-ממסדיות: "הננו אזרחים ולא נתינים"; "התודעה הציבורית – תנאי לקידומנו"; "תרבות תימן כמקור לתרבות יהודית קדומה"; "הממסד נגד הקדמה הסוציאלית"; "גם לניפוץ אלילי ניכר – דרוש עוז". שני עשורים לאחר מכן, ירחוני "אפיקים" הומרו לנייר כרומו משובח, אותיות סדר-מחשב, וכותרות חריפות, נעולות מטרה: "גלי צה"ל – אחוזה עדתית?"; "פלונסק ניצחה את דגניה"; "על ס. יזהר, על אטימות, התחסדות וצביעות"; "הטלביזיה הכללית – בשבי העדתיות"; "פוטנציאל מזרחי רדום"; "שכתוב ההיסטוריה על ידי הטלביזיה הלימודית"; "ערי הפיתוח – ערי פועלים"; "פרשת אבוחצירא כמשפט מעמדי"; "האין הטלביזיה הלימודית משרתת עדתיוּת גלותית?".
יוסף דחוח-הלוי היה האיש שערך את כתב העת 17 שנה ברציפות. קשה היה לרכוש את אמונו ולשכנע אותו להתראיין. היה לו ניסיון מר כלענה עם העיתונות, "שרובה ככולה על טהרת האשכנזיות". הוא חשש שמא דבריו יסולפו וישוכתבו על פי "מדיניות העיתון". כתנאי להסכמתו להתראיין, תבע ממני לצטט את דבריו מילה במילה, ככתבם וכלשונם.
הוא נולד בשנת התרצ"א (1930) בעיירה ג'בל עמר, מצפון מערב לצנעא, תימן. אביו, הרב מארי סאלם (שלום) דחוח-הלוי, היה בנו של הרב דוד בן סאלם (שלום) דחוח-הלוי. מארי סאלם היה יהודי אמיד, רב ותלמיד חכמים, צורף בכסף ובנחושת, סוחר בקפה ומוכתר של כמה עיירות, הוא היה פתוח להשכלה כללית ולספרות יהדות ספרד, ספרות ערבית, ופילוסופיה יהודית. כנצר לשושלת רבנים מדורי דורות, ייצג מארי סאלם את יהודי עירו בפני השלטונות, והיה הכתובת לדרישותיהם וגזרותיהם. בעלומיו נשא לאישה את תְּרַנְגֵּה (אתרוגה), בת דודו, אך נפטר בדמי ימיו והעלייה לארץ-ישראל נותרה צוואתו האחרונה.
כשמלאו ליוסף דחוח-הלוי 15, החליטה אימו למלא את צוואת בעלה המנוח ולעלות לארץ-ישראל. כשהגיעו לעיר הגבול קעטבה, גילו שהגבול סגור ליהודים. דחוח-הלוי תפס פיקוד, התחפש לערבי והגיע בכוחות עצמו לעדן. בעקבותיו הגיעו גם אימו ואחיו. כשנפתח מחנה "גאולה" ליד שיח' עותמאן על ידי הסוכנות היהודית והג'וינט, משפחתו נקלטה בו. יוסף, שלמד הוראה משליחי הסוכנות לענייני חינוך במקצועות העבריים, הועסק כמורה בבית הספר במחנה. במחנה "גאולה" הרביצו בו גם את תולדות הציונות והספרות החדשה של אירופה: יל"ג [יהודה-לייב גורדון], פרישמן, ביאליק, טשרניחובסקי ועוד.
ב-1949 עלה יוסף דחוח-הלוי לארץ-ישראל. מהרגע שכפות רגליו נחתו על אדמת "ארץ הקודש", התחיל, לדבריו, "השבר התרבותי והכלכלי", שהיה, למעשה, הזרע שהצמיח מאוחר יותר את "אפיקים".
"כשהגעתי לארץ, התחלתי להיאבק למען השגת לימודים", שחזר דחוח-הלוי את דרך החתחתים שעבר עד שהחליט לתפוס פיקוד על עיתון לוחם, שהעמיד בראש סדר עדיפויותיו את הרעיון המזרחי.
"בחן אותי אחד מטעם משרד החינוך, שנתן לי שלושה נושאים: 'באין חזון יפרע עם'; 'ירושלים בראי הדורות'; ואחד בנושא כלכלי, שלא הבנתי בו כלום. כתבתי על ירושלים והבאתי ציטטות רבות מהתלמוד, מהמדרשים, שבזי, יהודה הלוי, הגמרא, ובניתי סיפור יפה. כשהוא קרא את החיבור הזה, התפלא. היה בטוח שהעתקתי. אמרתו לו: הכול מהראש. הכול תורה שבעל-פה. בלי להסתכל בשום ספר. היה לו קשה להאמין. היה בטוח שאני משקר אותו. בסוף הוא ראה שאני צודק והמליץ עלי ללמוד בסמינר למורים. הייתה לי רק בעיה אחת, התקשיתי במתמטיקה. נכנסתי למנהל ואמרתי לו בכנות: 'אני מתקשה'. אז המנהל ענה לי: 'לא נורא, זה כל התימנים'. זה הרגיז אותי, והמריץ אותי להוכיח לו שזה לא נכון. לא עיכלתי אז את משמעותה החמורה של הערה זו. אחרי כמה חודשים עשיתי מאמץ כביר, בעזרת תלמידים שעזרתי להם בעברית, וקיבלתי 7. אז המנהל אמר לי: 'טוב, אתה יוצא דופן'. גם אז חשבתי: למה הוא אומר ככה? ההערות האלה הביאו אותי להרהורים רבים. גם היחס, שאתה פרימיטיבי, לועגים למבטא שלך. כבר אז היו תימנים שניסו להמריד אותי. אבל אמרתי להם, זה שטויות, כולנו עם אחד. אמרו לי: אתה תמים. ב-1949 היה לנו נציג בכנסת הראשונה, זכריה גלוסקא, מטעם התאחדות התימנים בישראל. היה עוד אחד, אשר פרוספר חסין, ח"כ של מפא"י בין השנים 1959–1969, אבל הוא היה של המרוקאים. שום דבר לא יצא מזה. מפא"י קנו את כולם".
"כשהתקבלתי לעבודה כמורה ביפו", המשיך דחוח-הלוי לתחנה המשמעותית הבאה, "הנושאים הבין-עדתיים התחילו מאוד להעסיק אותי. הייתי המורה היחיד שהיה מוסמך. ואז עלתה הצעה שמישהו צריך להיות סגן מנהל. הייתי בידידות מצוינת עם המנהל, שהיה אשכנזי. אמרתי לו, אני מוכן להיות, אבל הרגשתי שהוא רוצה מישהו אחר. הצעתי לו שהפרוטות שמקבלים לסגנות, תתחלקנה ביני לבינו. הבנתי שהוא לא רוצה אותי. הוא גם התבטא באיזו מילה במשפט ביידיש, 'שוורצאס' (שחור, א"ש), לחבר שלו שישב בחדר. הבינותי שהוא לא רוצה אותי בגלל שאני תימני. זה כבר עורר בי מחשבה. אחר כך בא מנהל אחר, ושוב אותו מקרה. לא רציתי להילחם. הבנתי שפה אני אבוד. אם הייתי נלחם, היו מחסלים אותי".
"באותה תקופה הייתי גם פעיל במפא"י ולחמתי נגד כל מי שיצא נגד מפא"י, כאילו מפא"י היא של אבא שלי", שחזר דחוח-הלוי את גלגולו המפא"יניקי והגניב חיוך מר. "המורים ראו שאני מאוד פעיל, אז הציבו אותי כמועמד מספר 17 במחוז להסתדרות המורים. רצו אותי רק כדי שאפעל. אחר כך מחקו את שמי. עד כאן ברשימה אני כשיר, מכאן ולמעלה אני לא כשיר. אחר כך שלחו אותי להיות מרצה בעיירות פיתוח על ההסתדרות. הייתי מעין שופר עד כמה ההסתדרות היא דבר טוב וצודק. עשיתי זאת והאמנתי בזה בכל לבי. ראיתי את ההסתדרות כחלק מהווייתי. עבדתי שנתיים וחצי מטעמם ללא פרוטה. פעילים אחרים, אשכנזים, קיבלו כסף".
לימים, נשלח לגן יבנה, להרצות בפני קבוצת תימנים. "והנה, נתקלתי באישיות תימנית מעניינת מאוד, אדם שלא רצה להיכנס לשמוע אותי", שחזר. "אמרו לי שהוא הסתכסך עם מזכיר ההסתדרות ומזכיר המפלגה. היה לי רצון לשמוע אותו. רצתי אחריו. באותו רגע שניצב מול עיניי, תיארתי אותו כמו סבי. עבר בי איזה רעד פנימי בכל גופי. תפסתי בזקנו ונשקתי לזקנו. הוא קצת נרתע. אמרתי לו, תיכנס, נשמע אותך. אז הוא התפרץ בבכי ואמר: 'אני ציפיתי לארץ-ישראל, אבל זו ארץ ישמעאל'. שאלתי למה והוא ענה: 'אשתך לא אשתך, בתך לא בתך, בנך לא בנך, שבת שלך לא שבת שלך. ולא רק זאת, אלא אתה עוד אוכל לחם חסד ואתה פרימיטיבי'; והוא המשיך: 'תשמע, עזבתי את ביתי, את רכושי, ארבע בנים מתו לי בדרך. נשארו שניים חיים, בן ובת. באתי לארץ, אמרי לי שאני פרימיטיבי, גזזו את פאות בני. ולא רק זאת, המדריך הזה, מזכיר המפלגה, בא בליל שבת להרגיז אותי ב"דגדגה" (אופנוע, א"ש) שלו. לא נותן לי אפילו לשבות שבת. ואני עובד מבוקר עד ערב, אין לי אפילו זמן להתפלל. חשבתי שלפחות אוכל להתפלל בארץ-ישראל, ופרוטות אני מקבל עבור עבודתי'. הוא בכה ו-40 איש שהיו בחדר בכו יחד אתו".
הרושם שאותו מפגש הותיר בדחוח-הלוי היה אדיר. נסער מהמחזה, חזר לביתו והחל להסתובב, כהגדרתו, "כארי בסוגרו". "כל הלילה לא ישנתי. כתבתי ארבע-חמש פעמים מכתב לממונים עלי, מתוך הרגשה שהם יתקנו את המצב. אחרי שבועיים הממונה קרא לי והתחיל להאשים אותי בהסתה. אמרתי לו, ראה, המצב חמור. במקום שתתלונן בפניי, תבדוק אם הנושא נכון או לא. אסור להתעלם מרגשותיהם ומאמונתם של אנשים אלה. סוף-סוף בני אדם הם, ואלה חברים שלנו, ואנחנו מפסידים אותם. התכוונתי גם לטובת ההסתדרות. ראיתי בה דבר גדול, בית של כולנו. הסתכל עלי הממונה ואמר לי: מה שאנחנו אומרים לך, עשה. אמרתי לו: נורא מצטער, בזה אני גמרתי. אל תקרא לי עוד. זה היה זעזוע קשה. אחרי שבועיים נקראתי שוב, הפעם על ידי ישראל ישעיהו (ח"כ במפא"י, שהתמנה מאוחר יותר ליו"ר הכנסת. א"ש), שרצה לתת לי מנה הגונה. אמרתי לו: נורא מצטער, אם אתה מזדהה עמהם, לא יהא חלקי עמך.
"באותה תקופה התרחשו מאורעות ואדי סאליב, שגם עוררו אותי", נזכר דחוח-הלוי בפצע מדמם בלב האומה שטלטל אותו קשות. "בהתחלה גיניתי את אנשי ואדי סאליב. כל מה שקראנו בעיתונות היה נגדם. אחרי כן השגתי את דו"ח עציוני על האירועים, ושם נשפך אור אחר. זה עורר בי מחשבה נוספת. אנחנו גינינו אותם, אבל הם היו צודקים. כל מה שהם רצו זה רק להתארגן ולהיטיב את תנאי חייהם. למה זה אסור להם?".
באותה תקופה, תחילת שנות ה-60, קמה קבוצה של שבעה סטודנטים: טוביה סולמי, שלמה מדינה, אברהם בר-עוז, רצון הלוי, יוסף טובי, יהודה כוכבי, וביחד עם חיים סראבי (שרעבי), אחיו של ישראל ישעיהו, הקימו את "הארגון הכללי ליוצאי תימן", שייתן דעתו לנושאי קיפוח תרבות וחברה. "אמרנו לעצמנו שלא יכול להיות שנמשיך לשחק ברגשות של יהודי המזרח", נזכר דחוח-הלוי בכאב. "האמצעים היו דלים, אבל ידענו שצריכים כלי ביטוי. ידענו שהעיתונות הכללית לא תיתן לנו ביטוי. ואז הקמנו את 'דעת'. לפני קום המדינה קמו כמה כתבי עת של תימנים, שהחזיקו חודשיים-שלושה. היה עוד עיתון, 'שלוחות', שהיה יוצא מטעם מפא"י לפני הבחירות, כדי להביא קולות של תימנים. מאוחר יותר עזבנו את 'דעת', שערך חיים סראבי, והקמנו את 'אפיקים'. פרשנו מ'דעת' כי תפסנו שהמפלגות רוצות את המזרחים אך ורק כקבלני קולות. רצינו להראות את הדברים כפי שהם, ולא כפי שהם רצו להכתיב לנו. רצינו לשמור על חירותנו המחשבתית-רוחנית, לא רצינו לאבד את עצמנו ל'דעת'".
"שאלנו את עצמנו שוב ושוב למה לא הצלחנו עד היום להתארגן? למה אנחנו לא יכולים להשפיע על דמותה של החברה? עד מתי נישאר שוליים? והלא יש לנו חלק בנחלה ובבניין הארץ. אז התחלנו ללמוד את הנושא ולהתעניין בו. פתאום הופיע איש בשם ד"ר לם, מרצה באוניברסיטה העברית, שהדביק כרוזים במושב גבעת יערים, בהם היה כתוב: 'מה אתם בסך הכל, פרימיטיבים'. התחלנו לחשוב, אפילו מרצה באוניברסיטה חושב ככה? שלחנו מכתבים למערכות העיתונים. לא פרסמו אף אחד. אחרי המקרה הזה הופיע 'המהפכה האשכנזית' (1964) ספרו של קלמן כצנלסון, שם היו ביטויי גזענות מכוערים ופוגעניים כלפי יהודי המזרח. התזה של כצנלסון הייתה שבישראל שוכנים שני עמים נפרדים: האשכנזים והספרדים. האשכנזים הם הגזע העליון והספרדים הם הגזע התחתון".
כשייסדו את הירחון "אפיקים", דחוח-הלוי תרם לטובת המבצע שליש ממשכורתו. עליו הוטלו הצד הארגוני ואיסוף הכספים. "הלכתי אצל משכנות יהודי תימן, לתת תרומה. היו קשיים, אבל הציבור שלנו נתן", סיפר לי. "העיתון הראשון יצא באלף עותקים. שלחנו בחינם לסופרים, לאמנים, לעיתונות. לא הגיבו, לא כתבו כלום. כאשר תקפנו את הממסד על מה שקרה ב-1974 בפיגוע במעלות, משה שמיר ב'מעריב' ועוד אחד ב'דבר' הגיבו. עד היום אני שולח את הירחון לכל העיתונים, 'הארץ' מקבל שישה-שבעה גיליונות".
כעורך "אפיקים", נחשף וחשף בעיות חברתיות קשות ביותר. אחד הנושאים החמים שהונחו על שולחנו היה מה שהיום ידוע לכל ילד: פרשת חטיפת ילדי תימן. "הדבר הראשון היה הילדים הנעדרים שגנבו ממשפחות תימניות, ונסחרו תמורת כסף למשפחות חשוכות ילדים בארץ ובחו"ל. 17 שנה הלכו ההורים ממקום למקום ולא מצאו את הילדים. עד שהתעוררה הבעיה, כאשר נשלחו צווי גיוס לילדים שכבר אינם. הקמנו רעש. כתבנו דברים קשים ב'אפיקים'. אף אחד לא הגיב, עד שהנושא הגיע לחו"ל. רק אז החלו להגיב. נלחמנו להקמת ועדת חקירה ציבורית בשנת 1967, ועדת בהלול-מינקובסקי, אבל היא קברה את הנושא. נציגנו השתתף בוועדה, שלא חקרה ולא דרשה לעומק".
ליוסף דחוח-הלוי לא היה צל של ספק שהתקשורת נקטה עמדה חד-משמעית וחד-תכליתית, נגד "אפיקים": "הם אינם רוצים שנתבטא בעצמנו, מכיוון שאם נתבטא עצמאית, נרכוש מיומנות ומודעות לנושאים האלה. בשבילם יותר טוב שהם יבקרו, והבעיות החברתיות יישארו בתחום ראייתם, בתחום תפישתם ובתחום מדיניותם. זה חלק מתהליך נחשול יהודי המזרח, כמו בכל התחומים האחרים. בתקופת מפא"י היה הסכם בין עורכי העיתונות האשכנזית לבין הממסד, שלא מעלים בעיות חברתיות – אלא בהדרכת ובשליטת הממסד. תפקידה של התקשורת היה לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח. אבל ההיפך הוא הנכון: עצם העלאתם לדיון, עשוי למצוא פתרון לטובת כולם".
"כאשר שידרו בטלביזיה הלימודית את התוכנית '100 שנה ליהודי תימן', שהם 100 שנות פעילות התיישבותית, ומאבק לעבודה עברית, ומאבק על ביטחון המדינה ומאבק להקמתה, הציגו בצורה מכוערת את יהודי תימן, שתרמו תרומה עצומה-אדירה למדינה", שחזר דחוח-הלוי עוד כתם על הקיר. "מה הם עשו, לקחו חתונה תימנית, הכניסו לתוכה קיבוצניק תימני שאינו בקי בתולדות יהודי תימן, ובאו ושאלו אותו מספר שאלות. אחר כך נתנו את ה'טמברה', הפולקלור. זאת תרומתה של יהדות תימן? אחרי שצפיתי בחרפה הזאת, נודע לי שפרופ' יהודה רצהבי, אחד המומחים הגדולים ליהודי המזרח בכלל, פנה לטלביזיה הלימודית פעמיים בכתב, וביקש להיות יועץ ומכין חומר. אפילו לא ענו לו. מה לדעתם צריך לקרות כדי שייווצר בארץ מיזוג גלויות של אמת?".
"אני רציתי שבאמת כולנו נפעל יחד, אשכנזים ומזרחים", נאנח דחוח-הלוי ולקח נשימה עמוקה. "לצערי, אני מאוד פסימי. אין ישועה ליהודי המזרח, אלא מתוך התארגנות חזקה, דמוקרטית, שתהווה כוח פוליטי רציני ולא תקום ממשלה בישראל בלעדיהם. באותו הרגע יהיה המפנה ההיסטורי הגדול ביותר של מדינת ישראל; ורק אז יתחיל, באמת, מיזוג הגלויות והגאולות, מתוך שוויון. הסיפוק שלי הוא ש'אפיקים' קיים. מחר-מחרתיים, רבים מבנינו ומנכדינו עוד יעלעלו בעיתון ויסיקו מסקנות. אם טעינו, שישפטונו. אני מאמין שלא טעינו".
הריאיון עם דחוח-הלוי נערך חודש אחרי בחירות 1984, שהכניסו את מאיר כהנא לכנסת. הוא סבר שכהנא הוא תוצר של התנהגות הממסד האשכנזי ליהודי המזרח, שאין הם יודעים גזענות מהי. "הגזענות לא צמחה במזרח. המזרחים הרגישו פה בארץ באפליה כלפיהם. השוו אותם לערבים, והערבי היה סמל הרע, הפרימיטיביות והפיגור. יהודי המזרח רצו להתנער מהדימוי הזה, וההצבעה לכהנא, אצל רבים מהמזרחים, הייתה תגובת מחאה על הגזענות כלפיהם. בגלל זה הם בליכוד ובכהנא. אין לי ספק שאם יתרחש השלום, הראשונים שימצאו את הקשר עם הערבים, יהיו יהודי המזרח".
איך לדעתך, יראו הארכיאולוגים את "אפיקים" בעוד 100 שנה?
"יראו ב'אפיקים' ובכל עיתון מזרחי אחר שהופיע, את ראשיתה של התפתחות תרבותית-חברתית של יהודי המזרח במדינת ישראל; ויבינו שאחינו האשכנזים ראו אותנו באור אחר, בגלל שהם קיבלו את הדעות הקדומות האירופאיות על המזרח בכלל. בנוסף לכך הבאנו להתעוררות חברתית לטובת כולנו. הציונות שלנו היא ציונות אחרת לגמרי מהציונות האשכנזית. הציונות שלנו היא ציונות יהודית מקורית שנבעה ממעמקי מקורות היהדות".
***
יוסף דחוח-הלוי נפטר ב-14 במאי 2020, שיא עידן הקורונה, ומותו בגיל 90 נבלע במגיפה הגדולה. באף עיתון או אתר רב-תפוצה, לא כתבו על מותו מילה, למעט מבזק קצרצר בערוץ 7, מאמר על פועלו באתר "העוקץ", והספד של ד"ר האני זוביידה בתוכניתו "משכן לילה" בערוץ הכנסת.
"יש אנשים שאת ההשפעה העצומה שלהם על תהליכים חברתיים, ניתן להבין במלואה רק במבט לאחור. דחוח-הלוי היה מהפכן כזה. אם לא הצלחתם לפגוש בו אישית, זה הפסד עצום, אבל את התרומה המחשבתית והספרותית שלו למהפכה המזרחית בישראל, לא מאוחר לספוג", כתבה את זה פרופ' שושנה מדמוני-גרבר ב"העוקץ" (17.5.2020).
Comments