top of page

סיכוך במחצלת לפי הרמב"ם

מאמר זה מוקדש לבתי הפלפול והחציבה של הדרדעים האורתודוקסים, אשר הופכים תורת-אלהים לקורדום-חוצבים, ומפנים עורף ליסוד היסודות ועמוד החכמות לידע את ה' יתעלה ויתרומם שמו. בעקבות זאת הם יראים ואף מחניפים ומתרפסים למינים ולצאצאיהם, בחיקוי שיטות פלפוליהם ובהליכה בדרכיהם, ושוכחים את ייעודם לקרוא בשם ה' אל עולם.


"וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם" (תה' קו, לה).


***

במאמר זה נעסוק בשאלה: האם מותר לסכך במחצלת שהקנים או פסי העץ שבה מחוברים זה לזה בחוטים מעובדים? ובכן, יש הלכה מפורשת בדברי רבנו בהלכות סוכה (ה, ז) אשר מתירה לסכך את הסוכה במחצלת, וכֹה דברי חז"ל ורבנו: "מחצלת קנים או מחצלת גמי או חלף, קטנה – סתמה לשכיבה לפיכך אין מסככין בה, אלא-אם-כן עשה אותה לסיכוך; גדולה – סתמה לסיכוך לפיכך מסככין בה, אלא-אם-כן עשה אותה לשכיבה".


מן ההלכה עולה באופן ברור שמותר לסכך במחצלת גדולה ואפילו בקטנה שעשאהּ לשם סיכוך. ברם, בבתי הפלפול והחציבה של הדרדעים האורתודוקסים החליטו משום מה שאסור לסכך את הסוכה במחצלת, למרות ההלכה המפורשת לעיל, משום שהיא קשורה בחבלים דקים שהם בגדר כלים אשר פוסלים את כל המחצלת. ודבריהם מוזרים ותמוהים, שהרי חז"ל ורבנו אינם מגבילים את כשרות המחצלת, דהיינו הם אינם מַתְנִים שהיא תהיה קשורה אך ורק בסיבים וכיו"ב, וברור כשמש שמדובר בסתם מחצלת רגילה שקשורה בחוטים דקים.


מדוע שגו הדרדעים האורתודוקסים? ובכן, לשם כך עלינו לעיין בהלכות נוספות: אחת ההלכות המרכזיות בהלכות סוכה היא שיש לְסַכֵּךְ את הסוכה אך ורק בדברים מן הצומח, ובלשון ההלכה ב"גידולי קרקע", וכך פוסק רבנו בהלכות סוכה בראש פרק ה: "הסכך של סוכה אינו כשר מכל דבר: אין מסככין אלא בדבר שגידוליו מן הארץ שנעקר מן הארץ, ואינו מקבל טומאה [...] סיכך בדבר שאין גידוליו מן הארץ או במחובר או בדבר שמקבל טומאה – פסולה".


כלומר, באופן כללי אסור לסכך בדברים שהם בגדר "כלים" כמו חבלים מעובדים לדוגמה, וכך אכן פוסקים חז"ל ורבנו בהלכות סוכה (ה, ה), וכֹה דברי רבנו: "ואם דק וניפץ אותן [את פשתי העץ ועשה מהם חבלים] אין מסככין בו, מפני שנשתנית צורתו וכאילו אינו מגידולי קרקע".


כמו כן, אף שהחבלים שקושרים עמם את פסי העץ של המחצלת דקים מאד, רבנו פוסק שם (ה, יד) שאם "עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם, אף-על-פי שהכשר יותר על הפסול – פסולה". משלוש ההלכות האחרונות הללו עולה לכאורה שאסור לסכך במחצלת שקשורה בחוטים דקים מעובדים או בחוטים שאינם בגדר גידולי קרקע.


ברם, כאמור, לפי דעתי מותר לכתחילה ואף לכל הדרדעים האורתודוקסים למיניהם לְסַכֵּךְ במחצלת שנועדה לסיכוך, אף אם היא קשורה בחוטים מעובדים, ואוסיף ואוכיח זאת לקמן.


א. "וסיכך בשניהם"


נשים לב להלכה האחרונה שהובאה לעיל (ה, יד), רבנו מוסיף בה שתי מלים שהן לכאורה מיותרות לחלוטין: "וסיכך בשניהם", שהרי ההלכה לא חסרה מאומה בלעדיהן ובפרט שברור כשמש שההלכה עוסקת בדברים שמסככים בהם, ואף כל הפרק שם עוסק בזה.


ראו נא שוב את ההלכה (ה, יד), הפעם בלי שתי המלים "וסיכך בשניהם": "עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו, אף-על-פי שהכשר יותר על הפסול – פסולה", האם היא חסרה משהו? וכי לא ברור שהאדם סיכך בסכך המעורב? כמו כן, בהמשך הלכה זו שלא הובא לעיל, רבנו אומר כך: "סיכך בזה לעצמו ובזה לעצמו", כלומר, ברור שהרמב"ם עוסק במי שעירב סכך כשר עם סכך פסול וסיכך בשניהם, מדוע אפוא רבנו חוזר ומדגיש "וסיכך בשניהם"?


המסקנה העולה מתוספת המלים "וסיכך בשניהם" היא: שרק סכך פסול שעירבוֹ למטרת סיכוך – פסול. אולם, סכך פסול שנועד רק לקשור ולאגוד באמצעותו סכך כשר, ומטרתו היא רק להחזיק את הסכך הכשר ולא לסכֵּך בעצמו – כשר.


זאת ועוד, רבנו פוסק בהלכה הנדונה לעיל (ה, יד): "אף-על-פי שהכשר יותר על הפסול – פסולה". כלומר, אם רבנו היה רוצה ללמדנו שסכך פסול פוסל במשהו כאיסור משהו של חמץ בפסח, הוא היה כותב בהלכה כך: "עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו במשהו, וסיכך בשניהם – פסולה", והיה רבנו מסיים כאן, ואין לכאורה צורך בכל המשך ההלכה.


לפיכך, נראה ברור שאף אם מעורב סכך פסול בסכך הכשר: אם הסכך הפסול מועט מאד עד שהוא אינו מוסיף מאומה לצל של הסוכה – הסוכה כשרה לכתחילה ואפילו שהסכך הפסול אינו משמש למטרת אגידה וקשירה, שהרי נאמר בהלכה על הסכך הפסול והכשר המעורבים: "וסיכך בשניהם". כלומר, אם הסכך הפסול הוא בכמות מזערית ואינו מוסיף מאומה לצל של הסוכה, הוא אינו נכנס תחת גדרי ההלכה האמורה אשר קובעת: שדווקא אם הסכך הפסול מסכך בפועל, דהיינו רק כאשר יש בו תוספת צל בפועל, רק אז הוא פוסל את הסוכה.


ב. ראיה מחבילי קש עצים וזרדין


ראיה נוספת לטענתי שמותר לכתחילה לסכך במחצלת שנועדה לסיכוך, ניתן להביא מהלכה שמובאת בהמשך דברי חז"ל ורבנו בהלכות סוכה (ה, יא), וכֹה דברי רבנו: "חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן, גזרה שמא יעשה אדם חבילות על גגו כדי לייבשן, ויימלך ויישב תחתיהן לשם סוכה, והוא מתחילה לא עשה סכך זה לצל, ונמצאת כסוכה שנעשית מאליה. ואם התירן כשרות. ואין חבילה פחותה מעשרים-וחמישה בדים [=ענפים]".


מהלכה זו עולה, שגזירת חז"ל לפיה אסור לסכך בחבילות קשורות, נועדה למנוע מצב שבו אדם יישב בחג בסוכה שנעשית מאליה, שהרי החבילות הונחו לייבוש ולא לשם סוכה. מכל מקום, למדנו מהלכה זו ראיה גדולה להתיר שימוש במחצלת שמחוברת בחוטים דקים, שהרי בהִלְכַת החבילות לא נזכרה כלל חומרת הדרדעים בעניין החבלים שהן קשורות בהם! ואם אכן החבלים עצמם היו אוסרים את החבילות, אפילו שהם נועדו רק להחזיק את החבילות ואין להם חשיבות כסכך בפני עצמם – מדוע טרחו חכמים ע"ה לגזור גזירה חדשה משום סוכה שנעשית מאליה? הרי הם היו יכולים לאסור את החבילות משום החבלים שהחבילות קשורות בהם?


ויתרה מזאת! בסוף ההלכה נאמר: "ואין חבילה פחותה מעשרים-וחמישה בדים", כלומר, חבילה שהיא פחותה מעשרים-וחמשה בדים מותר לסכך בה, ואפילו שהיא קשורה!


כלומר, אם היה אסור לסכך בחבילות הפחותות מ-25 בדים מפני החבלים שהן קשורות בהם, מדוע חז"ל ורבנו התירו לסכך בהן? ואם יקשה המקשה ויאמר: מדוע אפוא בהלכות סוכה (ה, ה) חז"ל ורבנו אוסרים לסכך בחבלים? ובכן, בהלכה שם שנאסר לסכך בחבלים, דובר בחבלים שמסככים בהם והם עיקר הסכך, וכאן מדובר בחבלים שמשמשים רק לאגידת הסכך, ולכן חז"ל ורבנו התירו כאן לסכך בחבילות הפחותות מ-25 בדים. וחומרה גדולה כזו, לפיה אסור לסכך במחצלת גם כשהחבלים נועדו לשם אגד, הייתה צריכה להיאמר בתלמוד במפורש.


ואם יקשה עלי איזה דרדעי אורתודוקסי ממעריצי בעלי המרדעות, ויטען שהחבלים שמדובר בהם בחבילות הם חבלים של סיב ושל חלף, שהם בגדר גידולי קרקע, ולכן אין להביא ראיה מחבילי קש עצים וזרדים להתיר סיכוך במחצלת, נשיב לו: וכי יעלה על הדעת לקשור עשרות ענפי עצים בסיבים? וכל מי שקשר ענפי עצים יודע שצריך חבלים מעובדים וחזקים לשם כך.


"וַיְחַזֵּק חָרָשׁ אֶת צֹרֵף [...] אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט" (יש' מא, ז).


ג. ראיה מחבילות שאגדן למניין


ראיה נוספת לדרכנו ניתן להביא מהלכה יב שם, וכך פוסק רבנו:


"חבילות קטנות שאגדן למניין [כלומר אגדן כדי להקל על מניינן] – מסככין בהן. וכן החותך ראש הדקל והחריות אגודות בו – מסככין בו, שאגד בידי שמים אינן כחבילה, ואפילו קשר ראשי החריות כולן מצד האחד שנמצאו כחבילה. אחד משני ראשיה בידי שמים ואחד בידי אדם, מסככין בהן [כלומר, ואפילו אם יש בחבילה יותר מ-25 בדים], שהאוגד עץ אחד אינו חבילה, וזו כעץ אחד היא שהרי אגודה בידי שמים. וכן כל אגד שאינו עשוי לטלטלו אינו אגד".


גם בהלכה זו רבנו מתיר במפורש לסכֵּך בחבילות מסוגים שונים שקשורות בחבלים, ואין בדברי רבנו שום הסתייגות מסוג חבלים מסוים, ומשמע באופן ברור שכולם כשרים כל עוד הם נועדו אך ורק לקשירה ואגידה. ויתרה מזו, רבנו ייחד בסוף ההלכה משפט שבו הוא ממש נוגע בהגדרת כשרות האגד: "וכן כל אגד שאינו עשוי לטלטלו אינו אגד", ואם יש חשיבות לאגד שיהיה דווקא מחבל שאינו מעובד, האם לא הכרחי לציין זאת כאן בהגדרת האגד?


ואגב, אם גם כאן יקום איזה דרדעי אורתודוקסי חכם בעיניו אשר הקושיות והפלפולים הינם שירת חייו, ויטען, שלא מדובר כאן בחבלים חזקים ומעובדים אלא בסיבים שהם בגדר גידולי קרקע, נשיב לו כמו שהשבתי לעיל: וכי יעלה על הדעת לקשור חריות של דקל בסיבים?


"פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ" (יש' נח, ו).


ד. חידוד קושיה ופירוקה


לכאורה ניתן להקשות עלי מצד אחֵר ולטעון כך: רבנו כבר התייחס לכשרות החבלים בהלכות סוכה (ה, ה), וכֹה דבריו:


"סִכְּכָהּ בפשתי העץ שלא דק אותן ולא נפצן כשרה, שעדיין עץ הוא. ואם דק וניפץ אותן אין מסככין בו, מפני שנשתנית צורתו וכאילו אינו מגידולי קרקע. מסככין בחבלים של סיב ושל חלף וכיוצא בהן, שהרי צורתן עומדת ואין החבלים כלים".


כלומר, יכול הטוען לטעון, שרבנו כבר ציין בתחילת פרק ה את כשרות החבלים: וכל שאין צורתן עומדת, דהיינו כל החבלים שעברו תהליך של עיבוד – פסולים (שהרי הם בגדר כלים). ובמלים אחרות, הטוען הזה יכול לטעון לפי דמיונו, שרבנו לא ציין את כשרות החבלים בעניין החבילות והאגד, מכיוון שהוא כבר הגדירוֹ בהלכה ה, ורבנו סמך על-כך שנלמדוֹ משם.


על טענה זו יש להשיב כך: בהלכה ה רבנו התייחס לחבלים שהם בעצמם סכך, החבלים משמשים בפועל כסכך וייעודם לשם סכך. לעומת זאת, בהלכות האחרות שנזכרו לעיל ואשר מהן הבאנו ראיות, רבנו מתייחס לחבלים שמשמשים רק כאגד לסכך ואינם מיועדים לשמש כסכָּך בפני עצמם. ונראה לי ברור, שאם רבנו היה רוצה ללמדנו שסכך פסול פוסל אף ביחס זניח ולא משמעותי, ואפילו כשאינו נועד לסיכוך בפני עצמו אלא אף כשייעודו הוא רק לקשירת הסכך הכשר, מעין איסור משהו של חמץ בפסח (!) – היה על רבנו לציין זאת במפורש במקומו, ולא לסמוך על-כך שנלמד זאת מהלכה ה שהובאה לעיל. ובכלל, וכי יעלה על הדעת שסכך פסול יפסול במשהו מעין איסור משהו של חמץ בפסח? ורק הוזי הזיות יכולים לסבור כן.


ה. ראיה כללית נוספת


ומכיוון שהאיסור להשתמש במחצלת כסכך יצא מבתי הפלפול והחציבה של הדרדעים האורתודוקסים, נעיין בהלכה נוספת של רבנו (ה, יט) ולאחריה נעיין בדברי קאפח:


"היו נואי הסוכה [=קישוטי הסוכה שמשתלשלין מגג הסוכה] מופלגין [=רחוקים] מגגה ארבעה טפחים או יתר – פסולה. שנמצא היושב שם כאילו אינו תחת הסכך, אלא תחת הנואי שהוא אוכלין וכלים שאין מסככין בהן".


וזה לשונו של קאפח שם:


"ראיתי מי שפירש שנואין הללו תלויים בסכך ומשולשלין בחוט שארכו ארבעה. ונראה לי שאין זה נכון, ואין זה משמע לשון 'מופלגים', שאם כן היו אומרים 'משולשלים', ולדבריו [לדברי אותו המפרש האנונימי] 'תלה בה מכבדות ובהן תמרים' [סוכה יג ע"ב], מי הגביל לנו שיד המכבדה לא תהיה ארבעה טפחים? וכן 'פרכילין ובהן ענבים' [שם; ושם י ע"א], כלום מצאנו מי שהגביל שיד הפרכיל לא תהיה ארבעה טפחים? ואף אם יתלה בה אשכול המרגלים הנישא בשניים כשרה. לפיכך נראה כי נואין הללו תלויים בדפנות ומופלגים מן הסכך ארבעה [טפחים] וזהו לשון 'מופלגים' [...] לפיכך התולה נואין [=קישוטים] בסכך וקשרם בחוט, נראה שאף אם החוט ארוך ארבעה [טפחים] אין בכך כלום ואין זה מושג 'מופלגים' שאמרו חז"ל".


מדברי קאפח עולה כלל נכון (ולתשומת לבם של הדרדעים האורתודוקסים, הכלל הזה נלמד דווקא מהלכות שנוגעות לסיכוך הסוכה), והוא: כאשר יש הלכה מפורשת שמתירה (=מכבדות ופרכילין), ולא צוין בה במפורש איסור או הגבלה או הסתייגות – יש להתיר ללא חשש, וזאת למרות שיש הלכה אחרת שממנה עולה לכאורה הסתייגות מההלכה המתירה, כל-שכן בעניין המחצלת שיש גם ראיות נוספות להקל ולסכֵּך בסכָּך כשר שנקשר בחבלים, וכאמור לעיל.


סוף דבר


הרחבתי בראיות להתיר, אף שלדעתי די בהלכה בעניין המחצלת, ולכל היותר להוסיף לה את הדיוק בלשון רבנו בהלכה: "וסיכך בשניהם", כדי להתיר בשופי לסכֵּך במחצלת שקשורה בחבלים דקים. אך נאלצתי להרחיב מפני שהנני מכיר את בתי הפלפול וההתחכמויות של חוצבי משנת הרמב"ם האורתודוקסים למיניהם, אשר מתעקשים לסגוד למינים האירופים וצאצאיהם וללכת בחוקותיהם ובהשקפותיהם המהובלות: בהפיכת לימוד התורה לפלפול מנותק מהמציאות שתכליתו להפנות עורף ליסוד היסודות ועמוד החכמות לידע את ה' יתעלה, וכאמור, גם בהערצה כוזבת לגדולי האסלה אשר מחריבים את דרך האמת, מתעים את עמנו אחרי ההבל, ומרחיקים אותנו ממילוי ייעודנו: עם חכם ונבון שיכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.


וכבר הסברתי במאמר: "האם בכותל אנחנו קרובים לה'?", לאור דברי רבנו במורה (א, יח), כי הקרבה האמיתית לה' יתעלה, היא קרבה מחשבתית-השׂגתית אשר מושׂגת באמצעות הפניית כל כוחות הנפש לידיעת בורא-עולם ולידיעת השקפות נכונות ודרך האמת.


מסיבה זו איני סבור שראוי להרבות בלימוד הלכה כאשר אין צורך בכך, אלא ראוי להרבות בלימוד ענייני מחשבה ולימוד המדעים השונים, וענייני הלכה יש ללמוד רק לפי הצורך המעשי. זו תפישׂת רבנו הרמב"ם וזו גם הסיבה המרכזית שהוא כתב את "משנה תורה": לשחרר אותנו מעיון מייגע ומַשׁמים בהלכה כדי שנוכל לעסוק בידיעת ה' וייחודו (וזו גם השקפת רס"ג במה שהרחיב מאד בענייני מחשבה, וכן השקפת רבנו בחיי בספרו 'תורת חובות הלבבות').


אך לצערי גם את זאת נכשלו להבין הדרדעים האורתודוקסים ההולכים בהליכות הרמב"ם לפי דמיונם, שהרי הם מרבים לעסוק בהלכות פלפוליות שאין להם שום צורך לחייהם עתה! וזכורני שבבית-פלפולם בבקעת העצמות דנו שעות על-גבי שעות באפשרות של שימוש בפלטת-עץ שיש בה חורים כסכך לסוכה. ולא שמו לב מרוב שקיעתם בהזיות כי שאלתם רחוקה מאד מן המציאות! שהרי הנחת פלטת-עץ כבדה כגג לסוכה הינה סכנת נפשות, ואפילו אם היא אינה כבדה במיוחד, כיצד ניתן לאחסן פלטה כזו? אך הם יפליגו לכל הפלפולים ובלבד שלא יעסקו בדרך האמת אשר תחשוף את חציבתם והבליהם ומעלליהם והפניית עורפם לדרך האמת.


"הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים? וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל!" (יר' ב, יא). "כִּי עַם מְרִי הוּא בָּנִים כֶּחָשִׁים בָּנִים לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת יְיָ, אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת" (יש' ל, ט–י).


נספח למאמר: מעמידי הסכך


שאל השואל בעניין הנדון: האם מותר להשתמש בפסי המתכת של הסוכה, אשר משמשים בעיקר כמסגרות לסוכות הנמכרות בימינו, ואשר כמובן נחשבות לכלים, כמעמידי סכך?


ובכן, ערוסי החליט לאסור את השימוש בפסי המתכת הללו כמעמידי סכך, וזה לשונו: "כל שמטרת הסכך הפסול היא [...] להעמדת התקרה [=הסכך], הרי הם נידונים משום סכך פסול שפוסל את הסוכה, אפילו הוא מיעוט". ברם, כבר הוּכח לעיל בהרחבה, שרק כאשר הסכך הפסול נועד לשם סיכוך הוא אוסר את הסכך, ראו נא את פסק רבנו בהלכות סוכה (ד, יד):


"עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהן, אף-על-פי שהכשר יתר על הפסולה – פסולה. סיכך בזה לעצמו ובזה לעצמו זה-בצד-זה, אם יש בסכך הפסול שלושה טפחים במקום אחד, בין באמצע בין מן הצד, הרי זו פסולה" (אגב, אפילו קאפח, מורו ורבו של ערוסי השכיר, התיר להעמיד את הסכך בכלים שמקבלים טומאה, ראו הל' סוכה, עמ' צב).


כלומר, כאשר הכלי שמקבל טומאה נועד להעמיד את הסכך, הוא כלל אינו מוגדר כחלק מהסכך, אלא כחלק ממסגרת הסוכה עצמה, כמו דפנותיה, שבלעדיהן הסוכה איננה עומדת על עמדה. אלא, כל שנועד להעמיד את הסוכה והסכך, הוא בגדר חלק מבניין הסוכה, ולא בגדר חלק מסכך הסוכה, ומותר לכתחילה לעשותו מכלים ומפסי מתכת המקבלים טומאה.


וכמה התחסדות וצביעות יש בחומרת הדרדעים האורתודוקסים הזו, לפיה אסור להעמיד את הסכך בפסי מתכת משום שהם "כלים שמקבלים טומאה", שהרי הם פושטים את טלפיהם כאילו הם מדקדקים בענייני טומאה וטהרה, בעוד שהם טמאים בטומאת השוחד והמינות.


בתמונת שער הרשומה: סוכה בקיבוץ עין הנציב. צילום: דני ו; רישיון: CC BY-SA 3.0.

סיכוך במחצלת לפי הרמב''ם
.pdf
Download PDF • 167KB

611 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page