סיכוך במחצלת לפי הרמב"ם

עודכן ב: 4 דצמ 2018


האם מותר לסכך במחצלת שפסי העץ שבה מחוברים זה לזה בחוטים מעובדים? לכאורה רבנו פוסק שאסור לסכך בחבלים מעובדים מפני שמשתנית צורתם, ולכן הם אינם בגדר גידולי קרקע, וכך פוסק רבנו בהלכות סוכה (ה, ה): "ואם דק ונפץ אותן [את פשתי העץ ועשאם חבלים] אין מסככין בו, מפני שנשתנית צורתו וכאילו אינו מגידולי קרקע". ואף שהחבלים שקושרים עמם את פסי העץ של המחצלת דקים מאד, רבנו פוסק ש"עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהן, אף-על-פי שהכשר יותר על הפסול – פסולה" (שם, יד). משתי ההלכות הללו עולה לכאורה שאסור לסכך במחצלת שקשורה בחוטים מעובדים או בכל דבר שאינו בגדר גידולי קרקע.

ברם, לפי דעתי מותר לסכך במחצלת שנועדה לסיכוך אף אם היא קשורה בחוטים מעובדים, מפני שיש לדייק בלשון רבנו לעיל שהוסיף שתי מילים חשובות "וסיכך בשניהן", שהן לכאורה מיותרות, שהרי אם נקרא את ההלכה בלעדיהן לא תהיה ההלכה חסרה מאומה, ובפרט שכל הפרק מדבר בדברים שמסככים בהם בפועל. זאת ועוד, בהמשך אותה ההלכה (יד) כותב רבנו: "סיכך בזה לעצמו ובזה לעצמו [...]", כלומר ברור אפוא, שהרמב"ם עוסק במי שעירב סכך כשר עם סכך פסול וסיכך בשניהם, מדוע אפוא חוזר רבנו ומדגיש "וסיכך בשניהם"?

משמעות המילים "וסיכך בשניהם"

מתוספת המילים "וסיכך בשניהן" עולה: א) רק סכך פסול שעירבוֹ למטרת סיכוך – פסול. אולם, סכך פסול שקשר באמצעותו סכך כשר, ומטרתו רק להחזיק את הסכך הכשר ולא לסכֵּך בעצמו – כשר; ב) הסכך הפסול פוסל רק כשיש בו תוספת ממשית לצל. ברם, אם תוספת הסכך הפסול שולית ביחס לכלל הסכך, ואם נעדירו לא יקטן צל הסוכה בהעדרו מפני שהוא זניח מאוד – אין לפסלו, שהרי הוא אינו מסכך בפועל, כלומר רק אם שניהם מסכְּכים – פסול.

זאת ועוד, רבנו כותב בהלכה לעיל: "אף-על-פי שהכשר יותר על הפסול – פסולה". כלומר, אם רבנו היה רוצה ללמדנו שסכך פסול פוסל בכל שהוא כחמץ בפסח, היה כותב בהלכה כך: "עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו במשהו, וסיכך בשניהן – פסולה", והיה רבנו מסיים כאן, ואין לכאורה צורך בכל המשך ההלכה.

ראיה מחבילי קש עצים וזרדין

ראיה נוספת לטענתנו ניתן להביא מהלכה יא שם, וזה לשון רבנו: "חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן, גזרה שמא יעשה אדם חבילות על גגו כדי ליבשן, ויימלך וישב תחתיהן לשם סוכה, והוא מתחילה לא עשה סכך זה לצל, ונמצאת כסוכה שנעשית מאליה. ואם התירן כשרות. ואין חבילה פחותה מעשרים-וחמישה בדים [=ענפים]".

מהלכה זו למדנו, כי גזירת חז"ל שאסרו לסכך בחבילות קשורות, נועדה למנוע מצב שבו אדם ישב בחג בסוכה שנעשית מאליה. נמצא, שכל חומרת החבלים שהחבילות קשורות בהם לא נזכרה בהלכה כלל! ואם אכן החבלים עצמם היו אוסרים את החבילות, אפילו שנועדו רק להחזיק את החבילות ואין להם חשיבות כסכך בפני עצמם – מדוע טרחו חכמים לגזור גזירה חדשה משום סוכה שנעשית מאליה? הרי היו יכולים לאסור את החבילות משום החבלים שהחבילות קשורות בהם?

ויתרה מזאת, בסוף ההלכה נאמר: "ואין חבילה פחותה מעשרים-וחמישה בדים", כלומר חבילה שהיא פחותה מעשרים-וחמשה בדים מותר לסכך בה, ואפילו שהיא קשורה! ואם היה אסור לסכך בחבילות אלו מפני החבלים שהן קשורות בהם, היה על רבנו לציין זאת ולא לסמוך על ההלכה שאסרה באופן כללי סכך "שנשתנית צורתו וכאילו אינו מגידולי קרקע". שהרי שם דובר שמסכך בחבלים עצמם, וכאן מדובר בחבלים שמשמשים רק לאגידת הסכך, והיה על רבנו להדגיש שהחבלים שקשר בהם את החבילות פוסלים את הסכך אף שנועדו רק לאגוד את הסכך.

ואם יקשה עלי מקשה ויאמר, שהחבלים שמדובר בהם כאן הם חבלים של סיב ושל חלף, שהם בגדר גידולי קרקע, נשיב לו: וכי יעלה על הדעת לקשור עשרות ענפי עצים בסיבים? וכל מי שקשר ענפי עצים יודע שצריך חבלים חזקים לשם כך.

ראיה מחבילות שאגדן למנין

ראיה נוספת ניתן להביא מהלכה יב שם, וכך פוסק רבנו: "חבילות קטנות שאגדן למנין [כלומר אגדן כדי להקל על מניינן] – מסככין בהן. וכן החותך ראש הדקל והחריות אגודות בו – מסככין בו, שאגד בידי שמים אינן כחבילה, ואפילו קשר ראשי החריות כולן מצד האחד שנמצאו כחבילה. אחד משני ראשיה בידי שמים ואחד בידי אדם, מסככין בהן [כלומר, ואפילו אם יש בחבילה יותר מ-25 בדים], שהאוגד עץ אחד אינו חבילה, וזו כעץ אחד היא שהרי אגודה בידי שמים. וכן כל אגד שאינו עשוי לטלטלו אינו אגד".

גם בהלכה זו, רבנו מתיר במפורש לסכך בחבילות שקשורות בחבלים, ואין כל הסתייגות מסוג חבלים מסוים ומשמע שכולם כשרים. ויתרה מזו, רבנו ייחד בסוף ההלכה משפט שבו הוא ממש נוגע בהגדרת כשרות האגד: "וכן כל אגד שאינו עשוי לטלטלו אינו אגד", ואם יש חשיבות לאגד שיהיה מחבל שאינו מעובד, האם לא הכרחי לציין זאת כאן בהגדרת האגד?

ואגב, אם גם כאן יקשה המקשה ויאמר, שלא מדובר כאן בחבלים חזקים ומעובדים אלא בסיבים שהם בגדר גידולי קרקע, נשיב לו כדלעיל: וכי יעלה על הדעת לקשור חריות של דקל בסיבים?

הצבת קושיה כנגד טענתי ופירוקה

לכאורה ניתן להקשות עלי ולומר, הרי רבנו כבר התייחס לכשרות החבלים בהלכה ה: "סִכְּכָהּ בפשתי העץ שלא דק אותן ולא נפצן כשרה, שעדיין עץ הוא. ואם דק ונפץ אותן אין מסככין בו, מפני שנשתנית צורתו וכאילו אינו מגידולי קרקע. מסככין בחבלים של סיב, ושל חלף, וכיוצא בהן, שהרי צורתן עומדת, ואין החבלים כלים".

מהלכה זו ניתן ללמוד לכאורה, שרבנו כבר ציין בתחילת פרק ה את כשרות החבלים, וכל שאין צורתן עומדת, דהיינו חבלים שעברו תהליך של עיבוד – פסולים (אף שאינם בגדר כלים). ויכול המקשה להקשות עלי ולומר שרבנו לא ציין את כשרות החבלים בעניין החבילות והאגד, מכיוון שהוא כבר הגדירוֹ בהלכה ה, ורבנו סמך על כך שנלמדהו משם.

על קושיה זו יש להשיב כך, בהלכה ה רבנו התייחס לחבלים שהם בעצמם סכך, החבלים משמשים בפועל כסכך וייעודם לשם סכך. לעומת זאת, בהלכות האחרות שנזכרו לעיל ואשר מהן הבאנו ראיות, רבנו מתייחס לחבלים שמשמשים רק כאגד לסכך ואינם מיועדים לשמש כסכָּך בפני עצמם. ונראה לי ברור, שאם רבנו היה רוצה ללמדנו שסכך פסול פוסל אף ביחס זניח ולא משמעותי, ואפילו כשאינו נועד לסיכוך בפני עצמו אלא אף כשייעודו הוא רק לקשירת הסכך הכשר, מעין איסור משהו של חמץ בפסח [!] – היה צריך רבנו לציין זאת במפורש במקומו, ולא לסמוך על כך שנלמד זאת מהלכה ה. ובכלל, וכי יעלה על הדעת שסכך פסול יפסול במשהו מעין איסור החמץ בפסח?

ראיה כללית נוספת

ואסיים בפירושו של מָרי לדברי רבנו בהלכה יט שם: "היו נואי הסוכה [=קישוטי הסוכה שמשתלשלין מגג הסוכה] מופלגין [=רחוקים] מגגה ארבעה טפחים או יתר – פסולה. שנמצא היושב שם כאילו אינו תחת הסכך, אלא תחת הנואי שהוא אוכלין וכלים שאין מסככין בהן".

ושם כותב מָרי: "ראיתי מי שפירש שנואין הללו תלויים בסכך ומשולשלין בחוט שארכו ארבעה. ונראה לי שאין זה נכון, ואין זה משמע לשון 'מופלגים', שאם כן היו אומרים 'משולשלים', ולדבריו [לדברי אותו המפרש] 'תלה בה מכבדות והן תמרים' [סוכה יג ע"ב], מי הגביל לנו שיד המכבדה לא תהיה ארבעה טפחים? וכן 'פרכילין ובהן ענבים' [שם; ושם י ע"א], כלום מצאנו מי שהגביל שיד הפרכיל לא תהיה ארבעה טפחים? ואף אם יתלה בה אשכול המרגלים הנישא בשניים כשרה. לפיכך נראה כי נואין הללו תלויים בדפנות ומופלגים מן הסכך ארבעה [טפחים] וזהו לשון 'מופלגים' [...] לפיכך התולה נואין [=קישוטים] בסכך וקשרם בחוט, נראה שאף אם החוט ארוך ארבעה [טפחים] אין בכך כלום ואין זה מושג 'מופלגים' שאמרו חז"ל".

למדנו מדברי מָרי שבהלכות שנוגעות לסיכוך הסוכה, כאשר יש הלכה מפורשת שמתירה (=מכבדות ופרכילין), ולא צוין בה במפורש איסור או הגבלה או הסתייגות – יש להתיר ללא חשש, וזאת למרות שיש הלכה אחרת שממנה עולה לכאורה הסתייגות מההלכה המתירה. ולעיל הבאנו ראיות מהלכות שמהן עולה בבירור, שאין כל איסור לסכך בסכך כשר שקשרו בחבלים. ומכל מקום לדעתנו, די לדייק בלשון רבנו "וסיכך בשניהם", כדי להתיר בשופי לסכך במחצלת שקשורה בחבלים דקים.

בתמונת שער הרשומה: סוכה בקיבוץ עין הנציב.

צילום: דני ו. רישיון: CC BY-SA 3.0


#הלכה #מנהג #כשרות #רמב

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!