סיכוך במחצלת לפי הרמב"ם

האם מותר לסכך במחצלת שפסי העץ שבה מחוברים זה לזה בחוטים מעובדים? לכאורה רבנו פוסק שאסור לסכך בחבלים מעובדים מפני שצורתם הטבעית השתנתה "וכאילו אינם מגידולי קרקע", וכך פוסק רבנו בהלכות סוכה (ה, ה): "ואם דק ונפץ אותן [את פשתי העץ ועשאם חבלים] אין מסככין בו, מפני שנשתנית צורתו וכאילו אינו מגידולי קרקע". כמו כן, אף שהחבלים שקושרים עמם את פסי העץ של המחצלת דקים מאד, רבנו פוסק שם (ה, יד) שאם "עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהן, אף-על-פי שהכשר יותר על הפסול – פסולה" . משתי ההלכות הללו עולה לכאורה שאסור לסכך במחצלת שקשורה בחוטים מעובדים או בכל דבר שאינו בגדר גידולי קרקע.


ברם, לפי דעתי מותר לכתחילה ואף לכל הדרדעים המהדרין למיניהם לסכך במחצלת שנועדה לסיכוך אף אם היא קשורה בחוטים מעובדים, מפני שיש לדייק היטב בלשון רבנו לעיל (ה, יד) ובמיוחד בשתי המילים שהוסיף: "וסיכך בשניהן" שהן לכאורה מיותרות – שהרי אם נקרא את ההלכה בלעדיהן לא תהיה ההלכה חסרה מאומה, ובפרט שכל הפרק עוסק בדברים שמסככים בהם בפועל. זאת ועוד, בהמשך אותה ההלכה רבנו אומר: "סיכך בזה לעצמו ובזה לעצמו", כלומר, ברור שהרמב"ם עוסק במי שעירב סכך כשר עם סכך פסול וסיכך בשניהם, מדוע אפוא רבנו חוזר ומדגיש "וסיכך בשניהם"?


א. ראיה מתוספת המילים "וסיכך בשניהם"


מתוספת המילים "וסיכך בשניהן" עולות שתי מסקנות:


א) רק סכך פסול שעירבוֹ למטרת סיכוך – פסול. אולם, סכך פסול שקשר באמצעותו סכך כשר, ומטרתו רק להחזיק את הסכך הכשר ולא לסכֵּך בעצמו – כשר; ב) הסכך הפסול פוסל רק כשיש בו תוספת ממשית לצל. ברם, אם תוספת הסכך הפסול שולית ביחס לכלל הסכך, ואם נעדירו לא יקטן צל הסוכה בהעדרו מפני שהוא זניח מאוד – אין לפסלו, שהרי הוא אינו מסכך בפועל. נמצא אפוא, כי רק סכך פסול שנועד לסכך והוא גם מסכך בפועל דהיינו יש בו תוספת צל משמעותית – רק סכך כזה פוסל את הסוכה.


זאת ועוד, רבנו כותב בהלכה לעיל: "אף-על-פי שהכשר יותר על הפסול – פסולה". כלומר, אם רבנו היה רוצה ללמדנו שסכך פסול פוסל בכל שהוא כחמץ בפסח, הוא היה כותב בהלכה כך: "עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו במשהו, וסיכך בשניהן – פסולה", והיה רבנו מסיים כאן, ואין לכאורה צורך בכל המשך ההלכה.


ב. ראיה מחבילי קש עצים וזרדין


ראיה נוספת לטענתנו שמותר לכתחילה לסכך במחצלת שנועדה לסיכוך, ניתן להביא מהלכה שמובאת בהמשך שם (ה, יא), וכֹה דברי רבנו: "חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן, גזרה שמא יעשה אדם חבילות על גגו כדי לייבשן, ויימלך וישב תחתיהן לשם סוכה, והוא מתחילה לא עשה סכך זה לצל, ונמצאת כסוכה שנעשית מאליה. ואם התירן כשרות. ואין חבילה פחותה מעשרים-וחמישה בדים [=ענפים]".


מהלכה זו למדנו, כי גזירת חז"ל שאסרו לסכך בחבילות קשורות, נועדה למנוע מצב שבו אדם ישב בחג בסוכה שנעשית מאליה, שהרי החבילות הונחו לשם ייבוש ולא לשם סוכה. מכל מקום, למדנו מהלכה זו ראיה גדולה להתיר שימוש במחצלת, שהרי כל חומרת החבלים שהחבילות קשורות בהם לא נזכרה בהלכה כלל! ואם אכן החבלים עצמם היו אוסרים את החבילות, אפילו שנועדו רק להחזיק את החבילות ואין להם חשיבות כסכך בפני עצמם – מדוע טרחו חכמים לגזור גזירה חדשה משום סוכה שנעשית מאליה? הרי היו יכולים לאסור את החבילות משום החבלים שהחבילות קשורות בהם?


ויתרה מזאת, בסוף ההלכה נאמר: "ואין חבילה פחותה מעשרים-וחמישה בדים", כלומר, חבילה שהיא פחותה מעשרים-וחמשה בדים מותר לסכך בה, ואפילו שהיא קשורה!


כמו כן, אם היה אסור לסכך בחבילות הפחותות מעשרים-וחמישה בדים מפני החבלים שהן קשורות בהם, היה על חז"ל ורבנו לציין זאת במפורש ולא לסמוך על ההלכה שאסרה באופן כללי לסכֵּך בסכָּך "שנשתנית צורתו וכאילו אינו מגידולי קרקע". שהרי בהלכה שם (ה, ה) דובר בחבלים שמסככים בהם והם עיקר הסכך, וכאן מדובר בחבלים שמשמשים רק לאגידת הסכך, והיה על רבנו להדגיש ולבאר שאין הבדל בין סיכוך לאגידה, ושהחבלים שקשר בהם את החבילות פוסלים את הסכך אף שנועדו לאגוד את הסכך בלבד.


ואם יקשה עלי איזה חכם בעיניו ויטען, שהחבלים שמדובר בהם בחבילות הם חבלים של סיב ושל חלף, שהם בגדר גידולי קרקע, נשיב לו: וכי יעלה על הדעת לקשור עשרות ענפי עצים בסיבים? וכל מי שקשר ענפי עצים יודע שצריך חבלים חזקים לשם כך.


ג. ראיה מחבילות שאגדן למנין


ראיה נוספת ניתן להביא מהלכה יב שם, וכך פוסק רבנו: "חבילות קטנות שאגדן למנין [כלומר אגדן כדי להקל על מניינן] – מסככין בהן. וכן החותך ראש הדקל והחריות אגודות בו – מסככין בו, שאגד בידי שמים אינן כחבילה, ואפילו קשר ראשי החריות כולן מצד האחד שנמצאו כחבילה. אחד משני ראשיה בידי שמים ואחד בידי אדם, מסככין בהן [כלומר, ואפילו אם יש בחבילה יותר מ-25 בדים], שהאוגד עץ אחד אינו חבילה, וזו כעץ אחד היא שהרי אגודה בידי שמים. וכן כל אגד שאינו עשוי לטלטלו אינו אגד".


גם בהלכה זו, רבנו מתיר במפורש לסכֵּך בחבילות מסוגים שונים שקשורות בחבלים, ואין בדברי רבנו שום הסתייגות מסוג חבלים מסוים, ומשמע שכולם כשרים כל עוד הם נועדו אך ורק לקשירה ואגידה. ויתרה מזו, רבנו ייחד בסוף ההלכה משפט שבו הוא ממש נוגע בהגדרת כשרות האגד: "וכן כל אגד שאינו עשוי לטלטלו אינו אגד", ואם יש חשיבות לאגד שיהיה מחבל שאינו מעובד, האם לא הכרחי לציין זאת כאן בהגדרת האגד?


ואגב, אם גם כאן יקום איזה חכם בעיניו אשר הקושיות והפלפולים הינם שירת חייו, ויטען, שלא מדובר כאן בחבלים חזקים ומעובדים אלא בסיבים שהם בגדר גידולי קרקע, נשיב לו כמו שהשבתי לעיל: וכי יעלה על הדעת לקשור חריות של דקל בסיבים?


ד. הצבת קושיה נוספת כנגד טענתי ופירוקה


לכאורה ניתן להקשות עלי מצד אחֵר ולטעון כך: רבנו כבר התייחס לכשרות החבלים בהלכה (ה, ה): "סִכְּכָהּ בפשתי העץ שלא דק אותן ולא נפצן כשרה, שעדיין עץ הוא. ואם דק ונפץ אותן אין מסככין בו, מפני שנשתנית צורתו וכאילו אינו מגידולי קרקע. מסככין בחבלים של סיב, ושל חלף, וכיוצא בהן, שהרי צורתן עומדת, ואין החבלים כלים".


מהלכה זו ניתן ללמוד לכאורה, שרבנו כבר ציין בתחילת פרק ה את כשרות החבלים: וכל שאין צורתן עומדת, דהיינו כל החבלים שעברו תהליך של עיבוד – פסולים (אף שאינם בגדר כלים). ויכול הטוען לטעון שרבנו לא ציין את כשרות החבלים בעניין החבילות והאגד, מכיוון שהוא כבר הגדירוֹ בהלכה ה, ורבנו סמך על כך שנלמדו משם.


על טענה זו יש להשיב כך: בהלכה ה רבנו התייחס לחבלים שהם בעצמם סכך, החבלים משמשים בפועל כסכך וייעודם לשם סכך. לעומת זאת, בהלכות האחרות שנזכרו לעיל ואשר מהן הבאנו ראיות, רבנו מתייחס לחבלים שמשמשים רק כאגד לסכך ואינם מיועדים לשמש כסכָּך בפני עצמם. ונראה לי ברור, שאם רבנו היה רוצה ללמדנו שסכך פסול פוסל אף ביחס זניח ולא משמעותי, ואפילו כשאינו נועד לסיכוך בפני עצמו אלא אף כשייעודו הוא רק לקשירת הסכך הכשר, מעין איסור משהו של חמץ בפסח (!) – היה על רבנו לציין זאת במפורש במקומו, ולא לסמוך על כך שנלמד זאת מהלכה ה. ובכלל, וכי יעלה על הדעת שסכך פסול יפסול במשהו מעין איסור משהו של חמץ בפסח?


ה. ראיה כללית נוספת


נצרף גם את פירושו של מָרי לדברי רבנו בהלכה (ה, יט) שם:


"היו נואי הסוכה [=קישוטי הסוכה שמשתלשלין מגג הסוכה] מופלגין [=רחוקים] מגגה ארבעה טפחים או יתר – פסולה. שנמצא היושב שם כאילו אינו תחת הסכך, אלא תחת הנואי שהוא אוכלין וכלים שאין מסככין בהן".


ושם כותב מָרי:


"ראיתי מי שפירש שנואין הללו תלויים בסכך ומשולשלין בחוט שארכו ארבעה. ונראה לי שאין זה נכון, ואין זה משמע לשון 'מופלגים', שאם כן היו אומרים 'משולשלים', ולדבריו [לדברי אותו המפרש] 'תלה בה מכבדות ובהן תמרים' [סוכה יג ע"ב], מי הגביל לנו שיד המכבדה לא תהיה ארבעה טפחים? וכן 'פרכילין ובהן ענבים' [שם; ושם י ע"א], כלום מצאנו מי שהגביל שיד הפרכיל לא תהיה ארבעה טפחים? ואף אם יתלה בה אשכול המרגלים הנישא בשניים כשרה. לפיכך נראה כי נואין הללו תלויים בדפנות ומופלגים מן הסכך ארבעה [טפחים] וזהו לשון 'מופלגים' [...] לפיכך התולה נואין [=קישוטים] בסכך וקשרם בחוט, נראה שאף אם החוט ארוך ארבעה [טפחים] אין בכך כלום ואין זה מושג 'מופלגים' שאמרו חז"ל".


מדברי מָרי למדנו יסוד הלכתי כללי, ולתשומת לבם של כל הפלפלנים למיניהם, שימו לב שהיסוד הזה נלמד דווקא מהלכות שנוגעות לסיכוך הסוכה... מכל מקום, היסוד ההלכתי הינו זה: כאשר יש הלכה מפורשת שמתירה (=מכבדות ופרכילין), ולא צוין בה במפורש איסור או הגבלה או הסתייגות – יש להתיר ללא חשש, וזאת למרות שיש הלכה אחרת שממנה עולה לכאורה הסתייגות מההלכה המתירה. ולעיל הבאנו ראיות מהלכות שמהן עולה בבירור, שאין כל איסור לסכך בסכך כשר שקשרו בחבלים.


סוף דבר


הרחבתי בראיות להתיר, אף שלדעתי די לדייק בלשון רבנו "וסיכך בשניהם" כדי להתיר בשופי לסכֵּך במחצלת שקשורה בחבלים דקים. אך נאלצתי להרחיב מפני שהנני יודע ומכיר את בתי המדרשות של חוצבי משנת הרמב"ם למיניהם, אשר מתעקשים ללכת בחוקותיהם ובהשקפותיהם של צאצאי המינים: אם בהפיכת לימוד התורה לפלפול מנותק מהמציאות, אם בהפניית עורף ליסוד היסודות ועמוד החכמות לידע את ה' יתעלה, אם בניסיון עלוב לחקות את "לימוד התורה" של צאצאי המינים ודרכיהם המהובלות, ואם בהערצה כוזבת לגדּוֹליהם ושימור והנצחת דרך השקר שמחריבה את דת האמת.


וכבר הסברתי במאמרי: "האם בכותל אנחנו קרובים לה'?", לאור דברי רבנו במורה (א, יח), כי הקרבה האמיתית לה' יתעלה, היא קרבה מחשבתית-השׂגתית אשר מושׂגת באמצעות הפניית כל כוחות הנפש לידיעת בורא-עולם ולידיעת השקפות נכונות.


מסיבה זו איני סבור שראוי להרבות בלימוד הלכה כאשר אין צורך בכך, אלא ראוי להרבות בלימוד ענייני מחשבה ולימוד מדעים, וענייני הלכה יש ללמוד רק לפי הצורך המעשי. וזו תפישת הרמב"ם וזו גם הסיבה המרכזית שהוא כתב את "משנה תורה": לשחרר אותנו מעיון מייגע בהלכה כדי שנוכל לעסוק בידיעת ה' וייחודו (וזו גם השקפת רס"ג במה שהרחיב מאד בענייני מחשבה, וכן השקפת רבנו בחיי בספרו תורת חובות הלבבות).


אך לצערי גם את זאת ההולכים בהליכות משנת הרמב"ם לפי דמיונם אינם מבינים, שהרי הם מרבים לעסוק בהלכות שאין להם שום צורך לחייהם עתה! וזכורני שבבית-מדרשם דנו שעות על-גבי שעות באפשרות של שימוש בפלטת-עץ שיש בה חורים כסכך לסוכה. ולא שמו לב מרוב שקיעתם בהזיות כי שאלתם רחוקה מאד מן המציאות! שהרי הנחת פלטת-עץ כבדה כגג לסוכה הינה סכנת נפשות, ואפילו אם היא אינה כבדה במיוחד, כיצד ניתן לאחסן פלטה כזו? אך הם יפליגו לכל הפלפולים ובלבד שלא יעסקו בדרך האמת אשר תחשוף את חציבתם ומעלליהם והפניית עורפם לדרך האמת.


"הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים? וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל!" (יר' ב, יא).


בתמונת שער הרשומה: סוכה בקיבוץ עין הנציב.

צילום: דני ו. רישיון: CC BY-SA 3.0.

88 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!