סדרי הלימוד בבית-המדרש וקדושתו

בהלכות תלמוד תורה פרק ד (הלכות י–יד) רבנו עוסק בסדרי הלימוד בבית-המדרש ובהערה חשובה על קדושתו, שהיא כידוע חמורה מקדושת בתי-הכנסיות. טרם שנעיין בסדרי הלימוד, נעיר, כי בבתי-המדרשות של צאצאי המינים בימינו אין סדר ואין משטר, איש הישר בעיניו יעשה, גם בשעת הלימוד הכללי וגם בשעות הלימוד הפרונטלי מול הרבנים הפרו-נוצריים השכירים. בעת הלימוד הכללי, תמצאו את התלמידים יושבים בתנוחות מוזרות שמתאימות לחוף הים (רק חסר להם קוקטייל ביד), מתנמנמים, בוהים, מפהקים ומתמתחים שוב ושוב, משוחחים על הבלים למכביר בעוד הגמרא פתוחה לפניהם, נכנסים ויוצאים תדיר לכל מיני עיסוקים שיעבירו להם את הזמן, עושים לעצמם הפסקות סיגריה וקפה ותה ואכילה או סתם התרעננות, ויש לא מעטים שיוצאים מבתי המדרשות הפרו-נוצריים שלהם כדי לעבוד או לעשות סידורים בעיר... והמונה דופק...


גם בעת שהרב הפרו-נוצרי מוסר שיעור, תמצאו אצל התלמידים רבים מן התיאורים שהזכרתי לעיל, ולזה יש להוסיף שהתלמידים נוהגים לקפוץ לתוך דברי בעלי המרדעות, צועקים, מפריעים, מתפלפלים בהזיות, ומתווכחים בוויכוחי סרק למכביר; ויש גם כומרים שכירים שמעודדים את ההתנהגות הזאת, שהרי ככל שיישָּׁמעו יותר צעקות מהכיתות שבהן הם מלמדים, כך השיעור ייראה ויישמע יותר "חי" ו"מְעניין", וכך יתקבצו להם יותר תלמידים, וכך הם ישמרו על תפקידם ומעמדם בישיבה, שהרי יש עניין בתורתם...


ברם, הכל הצגה אחת גדולה, ואם תיקחו מהכומרים השכירים את משכורותיהם ותיקחו מהתלמידים את מלגותיהם החודשיות ושלל טובות ההנאה המחפירות הנלוות להם (כגון התנערות מחובת פרנסת הבית, והשתמטות משירות בצה"ל, וניצול הנשים ככוח עבודה בבית ובחוץ), לא יימצא כמעט אדם אחד שיישאר ללמוד וללמד בישיבות הפרו-נוצריות... היחידים שיישארו הם הוזי ההזיות הכבדים ביותר, אשר נדמה להם שבהזיותיהם הם פועלים גדולות ונצורות בשמים, וגם זה בסופו-של-דבר לא יחזיק מעמד, והשיממון והיגיעה בתורתם הפרו-נוצרית יגבר על ההזיה שהם גדוילים וצדיקים וחסידים...


ברם, לא די בהזיות ובשלל טובות ההנאה כדי להחזיק את יושבי הישיבות בעולם ההזיות והדמיונות המייגע והמשמים, דרושים גם טמטום והסתרה: כדי לטמטם ולהסתיר מיושבי הישיבות את העובדה שדרכם היא הבל מהובל ואף עמוסה לעייפה בהזיות מייגעות ומשמימות, גדויליהם וכומריהם מנתקים אותם גם מלימוד תורת חיים וגם מלימוד המדעים ולהבדיל גם מעולם ההנאות והפיתויים של החברה הכללית בישראל. שהרי אם הם יטעמו את מתיקות לימוד דרך האמת או את תועלת הרחבת האופקים המענגת שבלימוד המדעים – הם מיד יזהו את הזיותיהם המשמימות והמייגעות וימאסו בהן. והמינים המנהיגים את יושבי הישיבות הצליחו מאד בניתוק תלמידיהם מן החכמה.


ברם, המינים הרבה פחות מצליחים בניתוק תלמידיהם מעולם ההנאות העצום שקיים היום בחברה הישראלית, ורבים מיושבי הישיבות נחשפים להנאות הללו, וכאשר הם משווים אותן ללימודיהם המייגעים והמשמימים, ברור כשמש מה יעניין אותם יותר... וגם זו לטובה, כי בדרך זו לא מעטים מיושבי הישיבות נחשפים לאינטרנט ולעולם המדע והחכמה האמיתיים, אף שבתחילה הם נוטים לדרך זו שלא לשם שמים. אך מתוך שלא לשמה עשוי לבוא לשמה, שהרי בסופו-של-דבר הם עשויים להגיע לדרך האמת כתוצאה מחופש החקירה והעיון שמחוץ לבתי הכלא החונקים והגלותיים של המינים.


"לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" (יש' מב, ז).


***

ועתה אוסיף משהו כללי בעניין ההתמודדות עם פיתויי העולם המודרני:


כדי להתמודד בימינו עם שפע התענוגות והפיתויים של העולם המודרני, ולדעת ליהנות מהם באופנים המותרים ובאיזונים המתחייבים לפי התורה, חובה להכיר את דרך האמת – כי עונג המושגים הערֵבים של דרך האמת, והשמחה האמיתית שהם מעניקים לאדם בזיהוי ובהבנה אמיתית של השקפה או הלכה לכל היקפה עומקה ומטרתה, מסוגלים לרומם את האדם מעל הבהמיות אשר גואה בימינו עד מאד. ויתרה מזאת, די אפילו רק בעצם העובדה שדרך האמת פוקחת את עינינו מלהיכשל ולהיחבל בהזיות ובתאוות – די בזה כדי לרומם את האדם לסיפוק רוחני גדול מאד ולתחושה של ייחודיות וחיוניות.


ולאחר שהאדם רומם את שכלו מעל בהמיותו בקניית מושגי אמת ובהתרחקות ממושגי הבל, ההתמודדות שלו עם עולם הבהמיוּת המשוכלל בימינו קלה בהרבה ביחס לתועים למיניהם, החילוניים או צאצאי המינים המחופשים לדתיים, אשר נכשלים ונחבלים וכואבים ומתייסרים, ושוב-ושוב נופלים בשוחות הסכלות, עד שחייהם אינם חיים.


"דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (מש' ד, יט).


נתתי ייצר הרע נתתי לו תורה תבלין, כך תיארו חכמים במדרש את דבר ה'. ואכן, בימינו, בדור שבו ייצר הרע מוחצן מאד ואפשרויות ההתבהמות רבות וכמעט אינסופיות, בדור כזה נתן לנו הקב"ה את האפשרות להכיר ולזהות ולהתענג בעונג דרך האמת, כדי שנוכל להרחיק מקרבנו את הבהמיות, לאזן את נפשנו ולכפוף את שאיפותינו לשכלנו.


וכבר הפלגתי מן העניין שאנו עוסקים בו, אך זו דרכו של רבנו, וכמו שהוא כותב בסוף פירושו למסכת ברכות, לאחר שהוא הפליג ביסוד השכר והעונש: "ואין מקום זה מתאים לדבר בו על העניין זה, אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בענייני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחֵר שאני מלמד".


***

ועתה נחל לעיין בסדרי הלימוד בבית-המדרש, ההלכה הראשונה עוסקת בעניין השאלות שהתלמידים שואלים את הרב והשאלות שהרב שואל את התלמידים, וכך פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ד, י):


"אין שואלין את הרב כשייכנס לבית-המדרש עד שתתיישב דעתו עליו. ואין התלמיד שואל כשייכנס עד שיישב וינוח. ואין שואלין שניים כאחד, ואין שואלין את הרב מֵעִניין אחֵר אלא מאותו העניין שהן עֲסֵקִין בו, כדי שלא יתבייש. ויש לרב להטעות התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה בפניהן, כדי לחדדן, וכדי שיידע אם זוכרין הן מה שלימדן או אינן זוכרין. ואין צריך לומר שיש לו רשות לשאול אותן בעניין אחֵר שאינן עסקין בו כדי לזרזן".


נשים לב, שביחס לרב רבנו אומר: "עד שתתיישב דעתו עליו", ואילו ביחס לתלמיד: "עד שיישב וינוח", שהרי לא כל התלמידים הם כבר בעלי דעה. ואגב למדנו, שעל התלמידים לנהוג ברגישות ברבם, ולא להתנפל עליו בשאלות מיד עם כניסתו, אלא לנהוג בדרך-ארץ ולאפשר לו ליישב את דעתו ולהכין את עצמו מעט ללמדם ולהשיב על שאלותיהם.


כמו כן, בית-המדרש הוא לא מועדון, לפיכך אסור לשני תלמידים אפילו לשאול יחדיו שאלה אחת, כי הדבר גורם לבלבול השאלה וכן ליצירת אווירה של קלות-דעת וחוסר דרך-ארץ בבית-המדרש, אלא, על התלמידים לנהוג כבוד זה בזה, ולא להיכנס לדברי זולתם, וכן להבין שבית-המדרש הוא לא מועדון, ואין מקום לשני תלמידים לדבר יחדיו.


כמובן שאסור לתלמידים לבייש את הרב, ואסור לשאול אותו בציבור שאלה בעניין שאינו נידון כעת בבית-המדרש, שמא הרב אינו זוכר את ההלכה, כל-שכן וקל-וחומר שאסור לנהוג ברב בקלות ראש או להתייחס אליו כאילו הוא חבר שלנו מהשכונה.


סוף ההלכה לעיל נועד לרב, והוא נועד להורות לו לשלב דרכי הוראה דידקטיות שונות בהוראת התלמידים, כגון שאלות מאתגרות או עשיית מעשים שיעוררו למחשבה, וכן שימוש בטקטיקות הוראה מגוונות כדי לעורר את התלמידים ולהנעים את זמנם.


***

גם ההלכה הבאה שם עוסקת באופני שאילת השאלות על-ידי התלמידים ואופני השבת התשובה על-ידי הרב, וכך פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ד, יא):


"אין שואלין מֵעוֹמֵד ואין משיבין מעומד, ולא מגבוה ולא מרחוק ולא מאחורי הזקנים. ואין שואלין את הרב אלא בעניין, ואין שואלין אלא מיראה. ולא ישאל בעניין יותר משלוש הלכות".


כלומר, אסור לתלמיד לשאול מעומד ואסור לרב להשיב מעומד בבית-המדרש, אלא בישיבה דהיינו מתוך יישוב הדעת, והחמירו בבית-המדרש מפני שהוא מקום הוראה לרבים, וחובה שהרב המשיב והתלמיד השואל יהיו ביישוב הדעת ככל שניתן.


ביחס להמשך ההלכה: "ולא מגבוה ולא מרחוק ולא מאחורי הזקנים", נראה לי שהוא מופנה רק לתלמידים, דהיינו שאסור להם לשאול מגבוה או מרחוק וכו', שהרי הרב אינו יושב "מאחורי הזקנים", אלא לפני כל הקהל ובהם גם הזקנים, כולם לפניו.


ולעצם האיסור לשאול "מאחורי הזקנים": נראה שהזקנים בימיהם היו יושבים האחרונים בבית המדרש, שהרי הליכתם האיטית גרמה להם שיגיעו אחרונים. ובדומה לזה נאמר במשנה (פאה ח, א): "מאמתי כל אדם מותרין בלקט? משיהלכו הנמושות", ושם פירש רבנו: "ונמושות – הם הזקנים הבאים בימים [...] והושאלה כאן ללוקטים אחרי הלוקטים [...] דימו אותם לזקנים מחמת איחורם ושאינם מוצאים אלא מועט". נמצא, שאסור לתלמידים לשבת בסוף בית המדרש במקומותיהם של הזקנים, ואפילו בבית-מדרש ממוצע שבו מקומותיהם האחרונים של הזקנים אינם רחוקים ממקומו של הרב.


בהמשך ההלכה רבנו נוגע בנקודה שרבים שוגים בה בימינו, וכך אומר רבנו לעיל: "ואין שואלין את הרב אלא בעניין". וזכורני כאשר ישבתי לפני הדרדעים השכירים למיניהם, תמיד היה איזה שוטה שבאופן קבוע הִרבה בשאלות-הבל שאינן מן העניין או שאין להן שום עניין, וכמו שוטה הכפר יש בכל בית-מדרש לפחות שוטה אחד, אשר מטמטם את עצמו בקושיות ומתפתל בהזיות, ויחד עם זאת נדמה לו שהוא כוכב בשמים... ואם היה מודע לסכלותו היה לכל הפחות שותק, או שואל במשׂורה ולפי העניין בעניין הנלמד. וכדאי לשתֵּק את השוטים הללו מסוף ההלכה: "ולא ישאל בעניין יותר משלוש הלכות".