התפתחות הבינה המלאכותית (Artificial Intelligence) לא פסחה על עולם התורה וההלכה. בעניין זה חשוב מאד להבין, שתשובותיה של ה-AI בענייני תורה ומחשבה מבוססות על סקירת כל הספרים שבארון הספרים היהודי. אולם, רובו המוחץ של ארון הספרים "היהודי" (כ-99.99 אחוז ממנו) הינו ארון ספרים אורתודוקסי פרו-נוצרי אשר נגוע במינות שורשית מאד ובהזיות מאגיות פגאניות נחותות שמכלות את עמֵּנו כבר למעלה מ-1000 שנה – כל אלה השחיתו את תורתנו לחלוטין והפכוהָ לתורה עכורה ואלילית, עוד כת בשלל הכיתות הנוצריות הבהמיות.
ואם תשאלו: איך אם כן הבינה המלאכותית חושׂפת את מינות האורתודוקסים? ובכן, חברי שאל את ה-AI "מדוע הראב"ד לימד זכות על יהודים המאמינים שה' הוא גוף?", וה-AI, שהוא להזכירכם תמצית ארון הספרים "היהודי" האורתודוקסי, השיב, כלשונו של חברי: "שהראב"ד רחמן וגמיש בהבנת הפסוקים והרמב"ם אכזרי ובעל תפיסה קיצונית". הבה נבחן אפוא את תשובת ה-AI לשאלה הנדונה, ומתשובתה נלמד על תהום המינות ששקעו בה גדולי האסלה ב-1000 השנים האחרונות, על אופני תעתועיהם ועל עזות פניהם שאין לה קץ ותכלית.
"שְׂאִי עֵינַיִךְ עַל שְׁפָיִם וּרְאִי אֵיפֹה לֹא שֻׁכַּבְתְּ עַל דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם כַּעֲרָבִי בַּמִדְבָּר וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ [...] וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם!" (ירמיה ג). והנה לפניכם תשובת ה-AI לשאלה הנדונה: "מדוע הראב"ד לימד זכות על יהודים המאמינים שה' הוא גוף?":
השאלה ששאלת מעלה נקודה מעניינת ומורכבת בהיסטוריה של המחשבה היהודית, ומתמקדת במחלוקת בין שני גדולי עולם: הרמב"ם והראב"ד.
הרקע:
הרמב"ם: פוסק הלכה ופילוסוף יהודי, קבע את עיקרי האמונה, ביניהם את שלילת הגשמת האל. כלומר, האל אינו בעל גוף או צורה גשמית, אלא הוא מושג רוחני טהור.
הראב"ד: פוסק הלכה, התנגד בחלק מהשקפותיו לרמב"ם. הוא סבר כי הרמב"ם היה קיצוני מדי בשלילת ההגשמה, וכי יש מקום להבין את התיאורים הגשמיים של האל במקרא ובמסורת כמשלים או דימויים.
מדוע הראב"ד לימד זכות?
א) הבנת המקורות: הראב"ד טען כי ישנם מקורות רבים במקרא ובמסורת היהודית שמתארים את האל במונחים גשמיים. לדעתו, לא ניתן להתעלם מתיאורים אלו, ויש לפרשם באופן שיאפשר להאמין הן בשלילת הגשמה והן בהבנת המקורות.
ב) הרחמנות: הראב"ד היה אדם רחמן וחומל, והבין כי רבים מהמאמינים תפסו את האל באופן יותר "אנושי" ו"גשמי". הוא לא רצה לשלול את אמונתם באופן גורף, אלא חיפש דרך להצדיק את אמונתם במסגרת ההלכה והאמונה היהודית.
ג) הימנעות מקיצוניות: הראב"ד סבר כי הגישה הקיצונית של הרמב"ם בשלילת הגשמה עלולה להרחיק יהודים רבים מהאמונה, ולכן העדיף גישה יותר גמישה ומכילה.
השלכות:
א) מחלוקת מתמשכת: המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד בנושא הגשמת האל היא מחלוקת עמוקה והיסטורית, והיא ממשיכה להעסיק חוקרים ומלומדים עד היום.
ב) מגוון פרשנויות: המחלוקת הזו הובילה למגוון פרשנויות ודרכי הבנה של מושג האל ביהדות.
ג) גמישות באמונה: הראב"ד לימד אותנו כי האמונה היא דבר דינמי ומורכב, וכי יש מקום לגמישות ולסובלנות גם בנושאים עקרוניים.
לסיכום:
הראב"ד לימד זכות על יהודים המאמינים שה' הוא גוף מתוך הבנה עמוקה של המקורות, מתוך רחמנות כלפי המאמינים, ומתוך רצון להימנע מקיצוניות. גישתו תרמה להעמקת השיח והדיון בנושא האל ביהדות, והיא ממשיכה להיות רלוונטית עד היום.
עד כאן התשובה שקיבל חברי מגדולי האסלה באלף השנים האחרונות, וזאת באמצעות הבינה המלאכותית, אשר כאמור מתמצתת את ארון הספרים האורתודוקסי המייגע והמשׁמים...
ועתה אתייחס לדברים, ובכן, נשים לב שגדולי האסלה מציבים את רבנו והפוחז מפוסקיירא באותה רמה אנושית: לפי ה-AI מדובר "במחלוקת בין שני גדולי עולם: הרמב"ם והראב"ד". שני גדולי עולם! שמעתם? כאילו יש מה להשוות בין פעלו האדיר של הרמב"ם, לבין השׂגותיו הנבובות של הכסיל מפוסקיירא, אשר נהג לקפוץ ולהישבע "בחיי ראשו" הטמא והנפוח...
ועתה לרקע של התשובה, הרמב"ם אכן קבע את שלילת הגשמות כיסוד, אך חלילה להרמב"ם מלהגדיר את האל, וכפי שגדולי האסלה הגדירוהו בשמו של הרמב"ם: "הרמב"ם [...] קבע את עיקרי האמונה [...] האל אינו [...] אלא הוא מושג רוחני טהור". אלא, רבנו הרמב"ם טרח מאד ללמדנו שאין להגדיר את בורא-עולם בשום תיאור ותואר חיובי, ולכן דברי ה-AI הבל המה.
כמו כן, לפי גדולי האסלה הפוחז סבר ש"הרמב"ם היה קיצוני מדי בשלילת ההגשמה, ויש מקום להבין את התיאורים הגשמיים של האל במקרא ובמסורת כמשלים או דימויים". רגע, אז מה ההבדל בין הרמב"ם לבין הפוחז? ובכן, התשובה טמונה במילה "דימויים", ואסביר: אין ספק כי לדעת הרמב"ם כל תיאורי ההגשמה שבמקרא הינם משלים לעניינים שונים, אך הרמב"ם בשום פנים ואופן לא סבר שמדובר בדימויים, כלומר תיאורי ההגשמה שבמקרא אינם דימוי למאומה באמיתת עצמותו של בורא-עולם, וכפי שאומר הנביא: "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ). ומה הפוחז סבר לפי גדולי האסלה? ובכן, הפוחז היה שונה מרבנו והוא כן סבר שיש לדַמּוֹת את בורא-עולם לנבראיו...
והתורה כבר הזהירה באזהרות חמורות מאד מדימוי כלשהו של הבורא יתעלה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו).
ועתה לשאלה: "מדוע הראב"ד לימד זכות?", ובכן, גדולי האסלה משיבים שלפי הפוחז "לא ניתן להתעלם מתיאורים אלו, ויש לפרשם באופן שיאפשר להאמין הן בשלילת ההגשמה והן בהבנת המקורות". אבל רגע, זה בדיוק מה שהרמב"ם עשה: הוא לא התעלם מהמקורות הללו, הוא הקדיש להם את כל חלקו הראשון של מורה-הנבוכים, והוא אף פירשם באופן שיאפשר להאמין "הן בשלילת ההגשמה והן בהבנת המקורות", אז מה פשר התעתוע השפל הזה?!
נמצא, שגדולי האסלה הכזבנים הופכים את העולם! על דרכו של הרמב"ם הם אומרים שהיא דרכו של הפוחז! והרמב"ם? ובכן, לשיטתם הרמב"ם התעלם מן המקורות, לא טרח לפרשם, והותיר את כל הקושיות על כנן, כאילו הרמב"ם הותיר אותנו תוהים ובוהים באפֵלת הכסילות! ובמלים אחרות, גדולי האסלה מוציאים-שם-רע על רבנו הרמב"ם, ומתארים אותו כאדם שמתעלם ובורח מלהתמודד עם קושיות, והמסקנה היא שקביעותיו הן שרירותיות וריקות.
טענתם השנייה של גדולי האסלה היא, שהפוחז מפוסקיירא היה "רחמן וחומֵל": הוא הבין "כי רבים מהמאמינים תפסו את האל באופן יותר 'אנושי' ו'גשמי', והוא לא רצה לשלול את אמונתם באופן גורף, אלא חיפש דרך להצדיק את אמונתם במסגרת ההלכה והאמונה היהודית".
ובכן, יש כאן הטעיה, לא מדובר רק ב"מאמינים" דהיינו בעמי הארצות, הפוחז קובע באופן ברור וחד בהשׂגתו המפורסמת על הרמב"ם, ש"המאמינים" הללו בהגשמת הבורא יתעלה הינם "גדולים וטובים" מן הרמב"ם! כלומר, לא מדובר ביושבי קרנות, מדובר בראשי הישיבות של האשכנזים, הם היו אלה שהובילו את השקפות המינות ואת הגשמת הבורא יתעלה!
יתר-על-כן, הזיית ההגשמה הינה עבודה-זרה לאל זר שאינו קיים במציאות, לאל פגאני בשר ודם וכמנהג עובדי האלילים האירופים שעבדו לפנתיאון אלילים גשמי – איך ייתכן אפוא לרחם ולחמול על עובדי אלילים אילמים? האמנם דרכה של תורה כלפי מינים ועובדי אלילים הינה דרך של חמלה ורחמים? ודינו של המסית לעבודה-זרה הוא בסקילה, ויד העדים בראשונה. והתורה אף אסרה במצוות מפורשות שלא לחמול ושלא לרחם על המסיתים לעבודה-זרה.
כמו כן, אין זו רחמנות אלא אכזריות, שהרי מי שמרחם על מינים שמדיחים את עמֵּנו למינות ולתועבות, גוזר כליה חמורה על מיליונים בעם-ישראל! ובמלים אחרות, מי שמרחם על מינים ועובדי אלילים הינו גורם ישיר לעונשים כבדים – לייסורים איומים ונוראים על אותם התועים שנכשלו ונחבלו אחרי המינים, ותעו ולעו בהזיותיהם ובתועבותיהם. והשואה המחרידה שפקדה את עמֵּנו תוכיח – הקב"ה אִפְשֵׁר להיטלר להחריב ולהשמיד את כל יהדות אירופה!
עוד אומרים גדולי האסלה שהפוחז מפוסקיירא "חיפש דרך להצדיק את אמונתם במסגרת ההלכה והאמונה היהודית". ומי שמחפש דרך להצדיק את המינות ואת התועבה ואת העבודה-הזרה, גדול עוונו מנשוא, כל-שכן וקל-וחומר מי שמנסה להצדיק את המינות "במסגרת ההלכה והאמונה היהודית", דהיינו תוך כדי שהוא מעוות ומזייף ומשחית את תורת משה הטהורה.
"שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַייָ עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ" (הושע ד, א), ובקיצור, "שַׁמָּה וְשַׁעֲרוּרָה נִהְיְתָה בָּאָרֶץ" (ירמיה ה, ל).
טענתם השלישית של גדולי האסלה הינה שהפוחז הארור "נמנע מקיצוניות". לפי תעתועיהם, הוא "סבר כי הגישה הקיצונית של הרמב"ם בשלילת ההגשמה עלולה להרחיק יהודים רבים מהאמונה, ולכן העדיף גישה יותר גמישה ומכילה". פשש... ממש סברה של כומר בכנסיה! כאילו תורתנו הינה תורה שבה "קירוב הלבבות" הוא יסוד היסודות ועמוד החכמות! כאילו "קירוב הלבבות" גובר על כל יסודות תורתנו, וניתן ל"קרב לבבות" גם במחיר של רמיסת כל יסודות תורתנו! וזו היא בדיוק תפישׂת הכנסייה הנוצרית: "קירוב הלבבות" לאמונתם הטמאה הינה היסוד החשוב והמרכזי מכולם, ניתן לשקוע בכל התועבות וההשקפות המשחיתות, ויחד-עם-זאת להיות מקורב לישוע, ואהוב לפני בורא-עולם, ולזכות לחיי העולם-הזה והבא.
ואגב, ברור גם מדוע "קירוב הלבבות" בכנסייה הוא היסוד לכֹּל, שהרי מטרת דתם היא להפיק רווחים וטובות הנאה מן הציבור, וכדי להגיע ליעד הזה, מן ההכרח ל"קרב לבבות" וכמה שיותר, ואף בכל מחיר: להתחנף ולהחניף לציבור, ולהתיר לו את כל התועבות, השרצים והטומאות.
לעומת זאת, לפי תורת משה מי שלא מקבל על עצמו את יסודות תורתנו, לדוגמה, מי שבוחר לעבוד עבודה-זרה ביד רמה או להתעות את עמֵּנו אחרי ההבל – אין "להכיל אותו", ואין "לקרב אותו", אלא דינו: "מורידין ולא מעלין", או מאת ה': ייסורי אימים מחרידים ומיתה משונה. ויש כל-כך הרבה אזהרות בתורה בעניין העבודה-הזרה, שאיני יודע את נפשי, כאילו גדולי האסלה הללו לא למדו כלל את התורה-שבכתב, או שהתעלמו במכֻוון ממאות מצוות שנתייחדו להכחדת העבודה-הזרה ומתכליתה המרכזית של התורה שהיא עקירת ומחיית עבודה-זרה.
והנה דברי רבנו ביסוד החמישי משלושה-עשר יסודות תורתנו:
"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל-שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: 'כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ' (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה [כלומר, הציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה לחלוטין]".
"וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן, כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְיָ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֵיכֶם" (דב' ח, יט–כ). וגם דברי הנביאים מלאים באזהרות מפני העבודה-הזרה.
בהמשך "תשובתם" של חכמי-יועצי-אשכנז האירופים הפרו-נוצרים, הם עוסקים ב"השלכות" של "המחלוקת" הזו (כאילו מדובר במחלוקת ראויה ולגיטימית), והנה מסקנותיהם:
ובכן, תחילה טוענים יועצי אדום שמדובר ב"מחלוקת עמוקה והיסטורית, והיא ממשיכה להעסיק חוקרים ומלומדים עד היום". במשפט הזה מבקשים השיכנז להציג את יסוד שלילת הגשמות כעניין ששנוי במחלוקת רבת-שנים, ואשר עד עצם היום הזה נדון על-ידי "חוקרים ומלומדים". ובמלים פשוטות, יסוד שלילת הגשמות אינו יסוד מוחלט, מדובר בסברה ששנויה במחלוקת עתיקה ועד עצם היום הזה אין בה ראיות מכריעות לשלול את ההגשמה. בדרך זו מנסים האשכנזים להכשיר את ההגשמה במטרה לגונן ולרומם את גדולי שיקוצי אשכנז.
ובדבריהם הללו חושׂפים חכמי-יועצי-אדום שלא ברצונם את האמת: הכומרים האורתודוקסים מאז ועד היום, ובמיוחד האשכנזים המכוערים שבהם, אינם מסוגלים לקבל את יסוד שלילת הגשמות, כי אם יקבלוהו, ייאלצו להודות שתורתם הינה תורת מינות ושגדוליהם הינם מינים וכופרים ארורים, שדין כל ספריהם לשריפה רבתי בכיכרות הערים הגדולות שבארצנו.
בהמשך טוענים יועצי-אדום ש"המחלוקת" הזו שבין רבנו לפוחז, "הובילה למגוון פרשנויות ודרכי הבנה של מושג האל ביהדות". שמעתם? המינים הארורים הובילו לגיוון פרשני! כלומר, השקפות המינות של כומרי האשכנזים הובילו לצמיחה תרבותית ומחשבתית בעם-ישראל! השקפות מינותם הרחיבו "דרכי הבנה של מושג האל", ואוו! ומי שיקרא את המלים היפות והטמאות הללו יחשוב שהאשכנזים הביאו לפריחה אנושית ואינטלקטואלית של תורת משה! והאמת? אותה תמצאו בחריצות שחרצו ציפורניהם בקירות הבטון של מקלחות המוות...
והמינים לא עוצרים, הם מחזקים פניהם מסלע, ומוסיפים לטעון שהפוחז מפוסקיירא רומם את היהדות לפסגות שהיא לא הייתה בהן טרם שהוא החדיר את המינות! וכך הם אומרים לעיל: "הראב"ד לימד אותנו כי האמונה היא דבר דינמי ומורכב, וכי יש מקום לגמישות ולסובלנות גם בנושאים עקרוניים". האמנם "האמונה היא דבר דינמי ומורכב"? האמנם "יש מקום לגמישות גם בנושאים עקרוניים"? וכי תורת משה תוחלף או תשתנה? ואפילו פסיק קטן שקיבלנו בסיני מפרטי מצוות סוכה ולולב וארבעה שומרים לא ישתנה, כל-שכן וקל-וחומר יסודות תורתנו הטהורים והנאמנים, וכל-שכן וקל-וחומר אלף פעמים יסודות תורתנו שנוגעים בשלילת המינות ובהכרתת ובהשמדת העבודה-הזרה וגרורותיה! ארורים יהיו האשכנזים!
"הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר, חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב [...] אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם [...] אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת" (יר' ה, ג–ה). "לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְיָ צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי, וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ, וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה [...] וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו וְעֹזְבֵי יְיָ יִכְלוּ" (יש' א, כד–כח).
והנה דברי רבנו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות תורתנו:
"והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת-משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר [...] וכאשר יפקפק אדם [ואפילו בצנעה, כל-שכן שיפקפק בפרהסיה ויתעה את הרבים] ביסוד מאלו [שלושה-עשר] היסודות, הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
בסיכום דבריהם אומרים גדולי האסלה למיניהם באלף השנים האחרונות, כך:
"הראב"ד לימד זכות על יהודים המאמינים שה' הוא גוף מתוך הבנה עמוקה של המקורות, מתוך רחמנות כלפי המאמינים, ומתוך רצון להימנע מקיצוניות. גישתו תרמה להעמקת השיח והדיון בנושא האל ביהדות, והיא ממשיכה להיות רלוונטית עד היום".
הפוחז לימד אפוא זכות על חבריו המינים "מתוך הבנה עמוקה של המקורות". ובמלים אחרות, גדולי האסלה נוקטים במפורש בצד במחלוקת, צד שמכריע בבירור לכת המינות האשכנזית – שהרי ה"הבנה העמוקה של המקורות" היא זו שהביאה ללימוד הזכות על המינים, כאילו המקורות הם ראיה כנגד יסוד שלילת הגשמות, וכאילו הרמב"ם שגה בהבנת המקורות...
הם גם מציגים את הפוחז הארור כ"רחמן" כלפי עם-ישראל, בעוד שהרמב"ם היה אכזר וקיצוני לפי תיאוריהם, והאמת? הנה האמת, וכֹה פוסקים חז"ל ורבנו הרמב"ם בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחרי ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
וכמובן, "גישתו [של הפוחז מפוסקיירא הטמאה] תרמה להעמקת השיח והדיון בנושא האל ביהדות, והיא ממשיכה להיות רלוונטית עד היום", כלומר השקפות המינים תורמות (!) לשגשוג רוחני ותרבותי, והן רלבנטיות עד היום! ומדברי המינים הללו עולה בבירור שמלחמתו של עמֵּנו בהגשמה טרם נסתיימה. "הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ" (יש' י, א).
סוף דבר
ראינו אפוא את דרכם של יועצי-אדום באלף השנים האחרונות, דרך המינות והתעתועים, דרך השקר והכזבים. בדרכי התעתועים הללו הם החשיכו את עיניהם של ישראל באלף השנים האחרונות, והמיטו עלינו ייסורי גלות איומים ונוראיים "אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו" (ש"א ג, יא). ובימינו לא רק לשמוע אלא אף לראות, ויש רבבות של תמונות ותיעודים מחרידים ומזוויעים מן העונשים הכבדים שנחתו על יהדות אירופה, יהדות היידישקייט הפגאנית, בשואה הנוראה ואף בעשרות השנים שקדמוהָ, בהתקפות ובפוגרומים רצחניים אכזריים ומבעיתים.
ונתקיימו בה ביהדות המינות האירופית, יהדות היידישקייט, כל מוראות התוכחות שבתורה, ואף יותר מכך, וכהבטחת ה' בתורת משה: "גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְיָ עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ" (דב' כח, סא), ואכן, מיליונים של בני אדם, וביניהם זקנים ונשים, ילדים ותינוקות, כולם מתו במיתות משונות מְסַמרות שיער ומטלטלות בחרדות.
עלינו להבין את הנזק החמור שגרמו יועצי-אדום לעם-ישראל באלף השנים האחרונות, ולפעול להוקעתם ולהוקעת כל תרבות המינות היידישאית הכעורה שהם המיטו על עם-ישראל. ולכן, אסור באיסור חמור לכסות או לרחם או להגן על עכברי-יועצי-אשכנז הללו. יתר-על-כן, "שגגת תלמוד עולה זדון". כלומר, ביחס למנהיגי דת שֶׁמּוֹרים את הדרך לעם, אין מקום לשגגות: ואם הם טועים בהוראת הלכה כלשהי בשגגה כתוצאה מרשלנות בלימוד התורה וההלכה – הם כמזידים; ואם הם מורים הלכה מבלי ללמוד כלל את המקורות בעניינהּ – הם בגדר מזידים.
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, מא):
"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.
אולם, אם אותם מנהיגי דת שוגים ומתעים את העם ביסודות תורתנו, אין צל של ספק שהם בגדר מזידים, שהרי לא מדובר בהלכות מסובכות שנדרש להן עיון מעמיק, אלא מדובר בעניינים פשוטים וברורים שמסורים באומה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה – כל-שכן וקל-וחומר שחכמי-יועצי-אשכנז גם שׂרפו את ספר-המדע ומורה-הנבוכים, וסילפו וזייפו את מקורות חז"ל, והשחיתו את דתנו בהחדרת מאות השקפות מאגיות-פגאניות – ועד עצם היום הזה הם מונעים מעצמם ומצאן מרעיתם רכישת השקפות נכונות וישרות. אלה לא רק בגדר מי שמורה "כפי אי ידיעתו", אלה בגדר מי שמורים כנגד דרך האמת במכֻוון וביודעין, תוך השחתת דרך האמת והחדרת השקפות מינות שמחריבות את עמֵּנו, וממיטות עלינו ייסורים איומים ונוראיים.
כלומר, הם אינם מסוג המזידים "הרגילים", הם מסוג המזידים שמתעים את העם אחרי ההבל במכֻוון וביודעין, כדי לקיים את דתם ובצעם ותאוותיהם וזימותיהם והעבודה-הזרה שבידם. ועל המינים מחטיאי הרבים, המתעים את עמֵּנו אחרי התהו, פסקו חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
ואצרף לזה גם את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות דתנו הטהורים, וכֹה דבריו:
"וכאשר יפקפק אדם [ואפילו בצנעה, כל-שכן בפרהסיה] ביסוד מאלו [שלושה-עשר] היסודות, הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
כל-שכן המשחיתים והמחריבים את יסודות הדת ומתעים את עמֵּנו אחר השקפות מינות.
"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [...] יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב, וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם, גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם, בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ, לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי, וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ, כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [=מינותם של שר"י ותלמידיו תהרגם, בכך שהיא תחדיר לליבם את ההבל והתהו שמחריבים את דעתו ונפשו של אדם] וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [כגון: אל תעלו לארץ-ישראל, הכל יהיה בסדר!]" (מש' א).
Comments