במשלי (כז, א) נאמר: "אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר כִּי לֹא תֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם", ובפירושו הקצר אומר רס"ג: "אַל – אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה יתחדש בו", ובפירושו הארוך הוסיף: "אל תאמר אפעל מחר כך ואעשה [מחר] כך, כי אינך יודע פן יארע מוות או מאורע שימנעך מכך. [...] וגם בענייני המשמעת לה', כגון לימוד התורה או צום או תפילה או צדקה, אל תדחה אותו למחר ולמחרתו, כי אינך בטוח מה יארע בו ויטרידך – ומזה אמרו חכמים ז"ל: 'אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה' [אבות ב, ד]. וגם אל תתהלל בצדקך, ואפילו הגעת לשבעים שנה או שמונים שנה בצדקתך, אל תהי בטוח שגם העתיד בידך, כי לא תדע איזה מקרה או מכשול יארע לך ותסתלק מעלתך – והוא אמרם: 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך' [שם]".
והסיפא של הדברים אמורים באדם אשר הגיע לגיל שבעים או שמונים ובאמת השיג מעלה של מידות וחכמה, ואפילו אדם מיוחד כזה, אסור לו להיות שאנן, אלא עליו להיות זהיר שלא ייכשל. כל-שכן וקל-וחומר זקני-בור נבערים ומגדלי כרס אשר אינם יודעים מימינם ומשמאלם, אך בטוחים שהם כבר הגיעו להישג גדול, מפני שהם יודעים להתפלל ולקרות בתורה או שהם משכימים ומעריבים לבית-הכנסת. וריקים ומרוקנים הם מאד, עד שאפילו לא למדו שיש לקבל את האמת ממי שאמרוֹ, וסכלותם גורמת להם להתבונן על הצעירים שלמדו הלכות והשקפות אמיתיות במבט של חשדנות והתנשאות, ואינם מוכנים בשום-פנים-ואופן לקבל דברי אמת.
***
במשלי (כז, ג–ד) נאמר: "כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל וְכַעַס אֱוִיל כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם, אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה", ושם פירש רס"ג: "לא נתכוון אלא להזהיר שלא להתקרב לסכלים, לא בשכנות, ולא בעסקים, ולא בחיתון או שיחת רעים או משא ומתן עיוני". וכן יהי רצון.
***
במשלי (כז, ה) נאמר: "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת", ושם פירש רס"ג: "טוב שתהא גלוי לחברך משתסתיר דברים בליבך, וכמו שאמר ה': 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ', כי כאשר תסתיר בליבך עליו דברים, אתה חוטא לו וגם לנפשך [...] והתוכחת, אף-על-פי שהיא מכאיבה, [...] ראוי שתהא חביבה למקבל התוכחת יותר מאהבה שאינה למשמעת ה' [דהיינו להבלי העולם]".
***
במשלי (כז, ו) נאמר: "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" ושם פירש רס"ג: "ונשיקות השונא מוזרות ביותר", ובפירושו הארוך הוסיף: "האוהב אינו מצער אלא לתועלת והשונא אינו מהנה כי אם לקלקול [...] וכבר ידעת כי דברי משה: 'מַמְרִים הֱיִיתֶם' [דב' ט, ז; ט, כד; לא, כז], 'מַקְצִפִים הֱיִיתֶם' [דב' ט, כב], חבּיבים עלינו מדברי בלעם: 'מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב' [במ' כד, ה], ואף-על-פי שזה ניתן בפיו מאת ה'. וכך כשנקבע בדעתנו שהבורא יתרומם ברוממותו רוצה טובתנו הרי כל מה שיחיל בנו בטוחים אנו בו ללא ספק [שהדבר לטובתנו ולתועלתנו]". קצרו של דבר, הייסורים שהאוהב הנבון גורם לנו נועדו לתועלתנו, ונשיקות השונא נועדו לאסוננו.
***
במשלי (כז, ז) נאמר: "נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל מַר מָתוֹק", ובפירושו הקצר שם אומר רס"ג כך: "נֶפֶשׁ – תמצא שהנפש השׂבעה תקוץ מהנופת [=מהמתיקות], והנפש הרעבה כל מר מתוק בעיניה", ובפירושו הארוך הוסיף: "בכלל דבר זה שכל המסתפק במה שחננוֹ ה' בהיתר – נפשו דוחה את הממון הרב שיש בו איסור; ומי שהוא מתאווה לכך [=אל הממון] – כל איסור בעיניו כהיתר". כלומר, מי שמתאווה אל הממון, גם לקיחת כסף בעבור דברי תורה תיראה בעיניו כהיתר! הוא לא יראה בכך אפילו טעם לפגם, אפילו ריח של איסור לא יעלה באפו. ובמלים אחרות, תאוות הבצע מעוורת את האדם כליל מלהשיג דברי אמת.
והנה דברי רבנו בפירושו למשנה (נדרים ד, ג):
"לפי שאינו מותר בתורתנו בשום פנים ללמֵּד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר, שנאמר: 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים' וכו' [דב' ד, יד] ובא בקבלה [=במסורת התורה-שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה]: 'מה אני בחינם אף אתם בחינם' [...] ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני השוטים] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [תקציבים] בעד המשפטים [פסיקת הדין בבתי-הדין] והלימוד [לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".
ודברים דומים אומר רבנו במורה (ב, כג), וכֹה דבריו:
"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".
ובאיגרתו של רבנו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא), הוא מתאר את "גדולי הדור" בימיו, אשר לא הגיעו לקרסולי רשעם פשעם ומעלליהם של "גדולי הדור" הנגעלים של ימינו, וכֹה דבריו:
"ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כלומר, כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם מן החמורות הם אינם נמנעים]".
קצרו של דבר, כל התכסיסים להקל בעניין זה אינם אלא תחבולות אשר מכחישות את האמת ונובעות מעיוורון התאווה ורדיפת התקציבים! וכך היה הלל אומר: "וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף, הא [=אנו למדים אפוא, כי] כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם" (אבות ד, ז).
לפיכך, רבים מכומרי-הדת החדשה הם אוהבי שוחד ורודפי שלמונים, והם לעולם לא יוותרו על טובת הנאה, ויהיו כל ימיהם להוטים להוסיף ממון ונכסים. עד-כדי-כך להיטותם גדלה וְשָׁמְנָה, עד שהם אפילו לא יהיו מסוגלים להוציא מכיסם ממון כדי לרכוש לעצמם ספרים ומזוזות, טלית ותפילין, לולב ואתרוג, ושאר מצוות! אלא, כמו אחרוני הפוליטיקאים ובעלי ההון, יסתובבו ללא ארנק וללא כרטיס אשראי, וישליכו את עצמם על הציבור אף-על-פי שחשבון הבנק שלהם עמוס לעייפה. ובכל מיני תכסיסים מתוחכמים הם יתמרנו וירגילו את ההמון להעניק להם את הכל חינם אין כסף, ואף יחדירו להמון שהם עושים מצוה רבה במה שהם מממנים אותם!
נחזור לרס"ג, רס"ג ממשיך בפירושו שם ואומר כך: "וכפי שהדבר בממון, כך הדבר במאכל ובמשתה, ובביאות האסורות, וּבַיְּדִיעוֹת [=בהשקפות הרעות והרעועות, ההזיות המאגיות הדמיוניות] אשר השימוש בהן אסור, כגון העוננות [...] והניחוש, וכל כיוצא באלו". כלומר, לא רק הכסף ממכר, ולא רק רדיפת המאכלים והמשקים בהכשר בד"ץ [בית-הדין של צאצאי המינים], ולא רק הביאות האסורות המתועבות – גם ההזיות המאגיות ממכרות, מְבַהֲמוֹת ומטמטמות את האדם, ולופתות וגוררות אותו מטה-מטה לעמקי התהום האפלה והחשוכה, לחיק עולם האלילות והקבלה הנכריה, אשר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים.
והנה דבר ה' בעניין ההזיות המאגיות: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג).
ואחתום בדברי חכמים ע"ה ביומא (עב ע"ב) בעניין המינים המתחזים לגדולי הדור:
"רבי יוחנן רמי: כתיב 'זר' וקרינן 'זֵר' [ונאמר בתורה בשמונה מקומות 'זֵר זָהָב'], זכה – נעשית לו זֵר [דהיינו כתר], לא זכה – זרה הימנו. [...] אמר רבא: כל תלמיד חכמים שאין תוכו כברו – אינו תלמיד חכמים. אביי ואיתימא רבה בר עולא אמר: נקרא נתעב, שנאמר: 'אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה' [איוב טו, טז]. [...] אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב 'וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה' [דב' ד, מד], לַמַּימִינִים בה – סמא דחיי, לַמַשְׂמְאִילִים בה – סמא דמותא [נראה שזו הגרסה המדויקת, וכדלקמן]. והיינו דאמר רבא: דאומן לה – סמא דחיי, דלא אומן לה – סמא דמותא. אמר רבי שמואל בר נחמני: רבי יונתן רמי: כתיב 'פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב' [תה' יט, ט] וכתיב 'אִמְרַת יְיָ צְרוּפָה' [תה' יח, לא], זכה – משמחתו, לא זכה – צורפתו. ריש לקיש אמר: מגופיה דקרא נפקא, זכה – צורפתו לחיים, לא זכה – צורפתו למיתה".
***
במשלי (כז, י) נאמר: "וּבֵית אָחִיךָ אַל תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק", ושם אומר רס"ג: "השמר שלא תגלה לאחיך את צרתך [...] כאילו אין רצונו שתדאיב את אחיך כשידע צרתך. [...] ואומר, אפילו לאחיך אל תגלה צרתך, אלא הסתרת ענייניך יותר טוב לך. [...] ושכנך המקורב אליך [באהבה לדרך האמת] יועיל לך יותר מאחיך הנוטה מדעתך [כגון ההולך בדרכי ההבל של הכסילים האורתודוקסים], ויהיה כאן 'רחוק' ו'קרוב' בדעה [...]. ושכנך הקרוב אל ה' ביושרו, טוב מאחיך הרחוק מה' בעבירותיו, ויהיה 'קרוב' ו'רחוק' לפי הביאור הזה בדת".
ומשני סוגי אחים מזהיר כאן רס"ג: 1) מן האח האורתודוקס נעדר ידיעת ה' ואהבתו, אשר מתפלל שלוש פעמים ביום ומוסר שיעורי תורה ומתעטף בטלית בלילי שבתות, אך עובד את האלילים והאטִּים, ושכלו כבר ננעל בהזיות הדת האורתודוקסית, מתוך טמטום וחולשת-דעת ורדיפת-ההבל ופחד-חברתי; 2) ומן האח האתאיסט הכופר בעיקר, אשר פרש מעם-ישראל.
מאמר יפה, ב"ה לפני כחודשיים רכשתי את פירוש רס"ג לתורה ואני נהנה מכל רגע.
לא הבנתי את הענין אם תשובת המינים, זה כפשוטו? מין לשעבר ששב לה' בכל לבו לא מקבלים אותו?
אם האמנתי פעם בפתיותי לזוהר והייתי מעריץ נלהב של יצחק לוריא וחיים ויטל ועכשיו תודה לאל אני יודע שהם מסיתים ומדיחים לעבודה זרה, אז ה' לא ירצה לקבל אותי או אנשים כדוגמתי יותר?
זה לא יעלה על הדעת.
גם לא הבנתי למה אתה לא מקבל את התשובה של יונה מגירונדי, איך אתה יודע שהוא רצה לתעתע? מה הראיות לכך שתשובתו היא שקרית? אולי הוא באמת התחרט על מה שעשה?