במשלי (כח, יט) נאמר כך: "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵקִים יִשְׂבַּע רִישׁ", ושם פירש רס"ג: "והמשפטים הללו בענייני העולם-הזה במי שמזניח פרנסתו וכלכלתו ופונה לְמה שאין לו עניין בו, ולא יהיה לו ממנו תועלת. ובענייני העולם-הבא במי שמזניח עבודת ה' ופונה אל האלילים, או שמניח הייחוד ונוטה אל הַשַּׁנְיוּת או יותר מכך, או שמניח מלדעת הנעלמות מפי הנביאים ופונה אל החוזים בכוכבים והמעוננים והמנחשים, או שמניח מסורת האבות והולך אחרי בעלי הסברות והחולקים [ובימיו היו אלה הקראים, ובימינו המינים האורתודוקסים הארורים]".
והאורתודוקסים נכשלים בכל הדברים שהזכיר רס"ג לעיל, שהרי הם מזניחים את עבודת ה' ופונים לאליליהם-לגדוליהם החיים והמתים: אלה אשר מרגישים ומדברים ואוכלים ושותים וכו' השוכנים בקבריהם הטמאים בערי המינים המטונפים, ואלה אשר כבר אינם מרגישים וכו', אלא שוכבים שחיקי עצמות בבתי קברותיהם שנהפכו בימינו גם לבתי שיקוצים וגילולים; והם גם "הניחו הייחוד ונטו אל הַשַּׁנְיוּת או יותר מכך", שהרי אינם יודעים מאומה בענייני שלילת ההגשמה וברוב בהמיוּתם וטמטומם מדמים שיש לבורא-עולם מאפיינים גופניים, ואף עובדים ומתפללים לאלוהויות אשר להן הם קוראים "ספירות", או שמדמים שהקב"ה "התלבש" ברבם או באיזה נברא מנבראיו, ומכוונים את תפילותיהם ומחשבותיהם כלפי שיקוציהם; והם גם פונים אל "החוזים בכוכבים והמעוננים והמנחשים", דהיינו למקובלים הפגאניים אשר מדמים שהם פועלים "גדולות ונצורות" בכישופיהם ובתעתועיהם, או לקבלת "ברכות" מגדולי האסלה הליטאיים הכעורים, אשר מתעתעים בהמונים שיש להם "כוחות" לידע את הנסתרות; והם גם "מניחים מסורת האבות והלכו אחרי בעלי הסברות והחולקים", שהרי עזבו מקור מים חיים, עזבו את מסורת התורה-שבעל-פה, ויצרו לעצמם תורה חדשה אורתודוקסית פרו-נוצרית, אשר כל קשר בינה לבין תורת משה הוא מקרי בהחלט, וזיהמו את תורת האמת בתועבותיהם.
"גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה, גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ" (יש' סו). "וְאֶל לֵב שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ" (יח' יא).
"לָכֵן, דַּבֵּר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל בֶּן אָדָם, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ עוֹד זֹאת גִּדְּפוּ אוֹתִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּמַעֲלָם בִּי מָעַל [...] לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ: הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים וְאַחֲרֵי שִׁקּוּצֵיהֶם אַתֶּם זֹנִים [...] וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן, חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים, כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם [...] וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית, וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ" (יח' כ).
***
במשלי (כח, כ) נאמר: "אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה", ושם פירש רס"ג:
"אמר [שלמה המלך], אל יהרהר איש-האמונה [האדם ההולך בדרכי האמת והיושר] כי אמונתו מפסידה אותו מלהרוויח ממון רב, אלא היא אשר תרבה הונו, כי ה' הוא המברך, ואל יְדַמֶּה לוקח האיסור שהוא יתעשר, אלא זה ירוששֵׁהו, כי ה' הוא השולח המאֵרה. ודברי החכם הללו הודעה על מה שביכולת ה' לעשות, כמו שנאמר במאֵרה: 'פָּנֹה אֶל הַרְבֵּה וְהִנֵּה לִמְעָט' [חגי א, ט], ובברכה כמו שעשה לצרפית בקמח ובשמן [מ"א יז] ולאשת הנביא בשמן [מ"ב ד]".
***
במשלי (כח, כג) נאמר: "מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן", ושם פירש רס"ג:
"מוֹכִיחַ – המוכיח אדם למשמעתי [=האדם אשר מוכיח את חברו למשמעת ה' יתעלה שמו] ימצא חן בעיניו [=המוֹכיח ימצא חן בעיני המוּכח], יותר מן המחליק לו לשונו". ובפירושו הארוך הוסיף: "ביארתי מילת 'אַחֲרַי' בְּמָקוֹם זה: 'משמעת', כמו שנאמר ביהושע וכלב: 'כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי יְיָ' [במ' לב, יב]. אמר ה' יתברך ויתעלה: שמא יחשבו בני אדם שהמיקל לחברו [=שאינו מתרה בו] בענייני הדת ומהלל בעיניו את הרע ימצא חן בעיניו, היפך ממה שיוכיחוֹ וידריכוֹ לטוב, אין הדבר כן, אלא, המוֹכיח בלב שלם הוא שיהיה לו חן בעיני הנבון מבני אדם בהכרח, כמו שאמר חזקיה לישעיה: 'טוֹב דְּבַר יְיָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ' [יש' לט, ח], וכמו שאמר אחד הצדיקים למלך ששאל אותו מה דעתו עליו, אמר לו: אתה אוסֵף ממון שלא בהיתר ומוציאוֹ שלא כראוי. וחשבו הנוכחים שם שישלח בו יד, התכופף המלך וחיבקו ונישקו ואמר: חביב עלי מי שבענייני שמים אינו חושש שיגנֵהו מְגַנֶּה. ואף בעיני הכסיל עושה ה' אוֹת למוכיח שיהיה לו בכך חן, כמו שנאמר: 'גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם' [שמ' יא, ג]".
ברם, הנבונים הללו שהיו מצויים בימי רס"ג אינם מצויים בימינו, כי כל בעל מרדעת שתוכיח אותו על מעלליו, לא רק שלא יקבל את התוכחה, במקרה הטוב הוא יאיים ויסית כנגד המוכיח ויוציא עליו שם רע, ובמקרה הפחות-טוב הוא אף ישלח את חסידיו המוסתים לפגוע במוכיח באופנים שונים, נמשלו כבהמות נדמו. ובדידי הוא עובדא עם ראשי הדרדעים האורתודוקסים, אשר מתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו, והסיבה לכך ברורה כשמש לכל מי שאינו מטעה את עצמו: "הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ [...] רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ" (מיכה ג, ט–יא). כלומר, בגלל שהם החליטו ללכת בדרכי אופל ולהשתמש בכתרה של תורה, לפיכך הם מעריצים ומהללים את המינים וצאצאיהם שייסדו את הדרך הרעה הזו, הולכים בחוקותיהם ובמנהגיהם הנגעלים, ומאמצים לחיקם את השקפותיהם הכעורות.
ואם הדרדעים הללו לא היו מתיימרים לייצג את דרך רבנו ודרך האמת, ולא היו מצהירים שהם נאמנים ל"משנת הרמב"ם" – החרשתי, אך כאשר דרדעים מפורסמים תועים אחרי התוהו וההבל הדבר חמור שבעתיים, כי הם מזהמים ומטמאים ומשחיתים את דרך האמת של חז"ל ורבנו. והדברים חמורים שבעים ושבעה, כאשר הדרדעים הללו גם מתכחשים לדרדעיוּתם, ועומדים וצווחים בכל כוחם שהדרדעים כבר עברו ובטלו מן העולם, וחותמים על עצומות שמודות ב"קדושתו" של ספר האופל – כי לא רק שהם מזהמים את דרך האמת והצדק, שהרי על אפם ועל חמתם הם דרדעים שמזוּהים עם דרך האמת, הם גם מדיחים לעבודה-זרה!
"כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים [=עזבו את דרך האמת] לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים [=ללכת אחרי התוהו האורתודוקסי הפגאני] אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (יר' ב, יג). לפיכך עונשם יהיה שיבערו ויכסלו: "כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (יר' ב, ה–יג). "וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי [מיראתי] וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה [יראי שמים בחיצוניותם], לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא [=להכות] אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא [בייסורים קשים] וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יג–יד). כלומר, העונש על ההתרחקות מידיעת ה' יתעלה הוא הטמטום ואיבוד הדעת...
***
במשלי (כח, כד) נאמר: "גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית", ושם פירש רס"ג: "הזהיר בדבריו אלה שלא לרמות את הקרובים, כגון ההורים וזולתם, ואף-על-פי שהם מעלימים עין מן המרמה אותם; וכן המרמה את חברו וכוונתו להחזיר לו לאחר זמן, הרי הוא מן הרשעים ואינו פלט [כלומר לא יפלט עצמו, דהיינו לא יימלט מעונש אלהי חמור וכבד]".
כלומר, אסור לאדם ללוות בהבטחה שהוא יחזיר בעוד שנה ושנתיים, אף שהוא יודע שרק אם יקרה נס הוא יצליח להחזיר, וכך פוסק רבנו בהלכות מלווה ולווה (א, ו): "וכן אסור ללווה ליקח ההלוואה ולהוציאהּ שלא לצורך ולאבדהּ, עד שלא ימצא בעל חוב מאין יגבה, אף-על-פי שהמלווה הוא עשיר גדול – ועושה זה רשע הוא, שנאמר: 'לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם' [תה' לז]".
וראיתי כומר עשיר מבקעת העצמות שנהג ללוות מאות אלפים "לשם שמים", ולא היה מחזיר באופן שיטתי, דהיינו הוא כלל לא התכוון להחזיר אלא ייחל לייאושו של המלווה או למותו, וכל זאת אף שיש ברשותו מיליונים כאבן שאין לה הופכין, וצייקנותו הוציאה אותו מן העולם... ואף הוכחתיו, ושנאני ושטמני כעמלקי, והזכירני את דברי רבנו באיגרתו ליוסף (עמ' קכז, קלא):
"ומדוע אתה מתפלא על התנהגותו [=של שמואל-אבו-עלי, ראש הגלות] בדומה למידות הללו? [בגאווה ובגסות-רוח] אותו שחונך מצעירותו באשליה שאין בדור כמוהו, וסייעוהו בכך הזקנה והמעלה [מעלת התפקיד, שמינו אותו למשׂרת 'גאון'] והייחוס [...] וזקיקותו לבני אדם [שהרי הוא הפך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים] להחדיר לליבם את אותו התבשיל הנתעב, שכל בני אדם מצפים לכל דבר הנשמע מן הישיבה או למתן תאר כבוד, ואותן ההזיות שנעשו להם טבע. והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגיעו לדרגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו? זה מה שלא יעשֵׂהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו.
[...] ואין לך צורך באמרך היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן 'הגדולים' ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים. אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי ה'. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים [כלומר כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם החמורות קלות בעיניהם!]".
בתמונת שער הרשומה: בערב יום הכפורים - ציור מאת יעקב וינלס, 1900 לערך.
יפה מאד, צריך להוציא חומשים חדשים עם תרגום אונקלוס, ורס"ג במקום רש"י