במשלי (כז, טו–טז) נאמר: "דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה, צֹפְנֶיהָ צָפַן רוּחַ וְשֶׁמֶן יְמִינוֹ יִקְרָא", ושם תרגם רס"ג: "וְשֶׁמֶן יְמִינוֹ – ומאמֵּץ ימינו", ובפירושו הארוך הוסיף ואמר: "המשיל אותה [את האשה הרעה] לדלף, לפי שהוא בא מריבוי המים, לפיכך המשילהּ לדלף הטורד בגלל ריבוי דבריה, והמשילהּ גם לרוח שאין אדם יכול לעצרה. אמר, מי שנדמה לו שהוא יכול לרסֵּן או למַעֵט מדיני האשה הרעה הרי הוא מדמה דבר רחוק ואף נמנע. וימינו, אשר נדמה לו שהוא ינהיגנה בה וירסננה כמו שמרסנים את הבהמה, תמצא רק עמל ויגיעה".
נמצא, שאין תקווה לחנֵּך את האשה הרעה, רק להתרחק ממנה כמו מאש יוקדת.
***
במשלי (כז, יז) נאמר: "בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ" (מש' כז, יז). ושם פירש רס"ג: "בַּרְזֶל – כמו שהברזל בברזל מתחדד, כך האדם יתחדד בפני רעהו", והוסיף בפירושו הארוך:
"פשט הדבר בהִתחרות המצויה בין בני אדם בבניינים ובנטיעות ובכלים ובכל הדומה לכך [...] ועניין המשל הוא בוויכוחים, [כלומר,] כאשר נפגשים שני חכמים במערכה במושבי העיון הטהור, הרי כל אחד מהם מחדד את הבנת השני חידוד ניכר, וממציא לו מרעיונו עניינים שלא היו בידו לפני כן, ויתעורר לענות על טענות סותרות שלא היה יודעם שהם נגדו, וכל הדומה לכך. ולא אמרתי 'העיון הטהור', אלא מפני שרבים מאנשי זמננו זה אינם מְדַבְּרִים כדי שילמדו, אלא מְדַבְּרִים כדי שינצחו, לפיכך אין המושב [=אין הדיון שלהם משויך] לעיון הטהור".
ובמורה (א, לא) אומר רבנו הרמב"ם בעניין זה, כך: "גורמי המחלוקות בעניינים שלושה: האחד אהבת ההתנשאות והניצוח המטים את האדם מהשגת האמת כפי שהוא" וכו'. ביטוי נוסף לחובה אשר מוטלת על תלמידי החכמים להתווכח לשם שמים ומתוך שאיפה טהורה להגיע אל האמת, נמצא בדברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' יג):
"אבל קביעתו [של ר' יהודה הנשיא במשנה] סברת אדם מסוים וחזרתו מאותה הסברה כגון אָמרוֹ: 'בית שמאי אומרים כך ובית הלל אומרים כך, וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי' – כדי ללמדך אהבת האמת ורדיפת הצדק, לפי שֶׁאֵלּוּ האישים הגדולים, החסידים, המשׂכילים, המופלגים בחכמה, שלֵמי הדעת, כאשר ראו את דברי החולק עליהם נכונים יותר מדבריהם והגיוניים יותר – נכנעו וחזרו לדעתו, כל-שכן וקל-וחומר שאר בני אדם, כשיראה שיריבו צודק שייכנע ואל יתעקש".
כלומר, אמת-המידה הקובעת את אמיתת הדעה או ההשקפה היא: האם דברי החולק הם "נכונים יותר והגיוניים יותר", ולא אם דברי החולק מוסכמים ומומלצים על-ידי חבר מרעים שוחרי שילומים אשר הפכו תורת חיים לקורדום חוצבים, ובעקבות זאת נתעוורו מן האמת, וכל השקפותיהם הלכותיהם הוראותיהם וכל מאווייהם כפופים ונרצעים לשאיפותיהם הפוליטיות ולתאוות השׂררה והבצע. אמנם, דברי רבנו נשמעים בימינו כמו חלום רחוק, שהרי מי מאותם גדולי-האסלה מסוגל להודות על האמת? ואפילו אלה אשר מתהדרים בהיותם כביכול נאמנים לאור ההלכה והמחשבה של רבנו הגדול – האם הם מסוגלים להודות על האמת? וכל מי שאינו מקיים את צוואת חז"ל ואינו מודה על האמת, הינו כגולם וכקיר אטום שאין תקוה בו!
לפיכך, מה שאמרתי לעיל "אולי יש תקוה", כוונתי היא רק לתלמידים ההולכים שולל אחר כומרי-דת רודפי בצע ושׂררה, ולא לכומרים האורתודוקסים הממסדיים השׂכירים למיניהם, כי אלה לעולם לא יודו על האמת אשר מסכנת את מעמדם, כבודם, יוקרתם, משׂכורתם ושׂררתם, וכמו שרבנו כותב באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קכז): "והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגיעו לדרגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו? זה מה שלא יעשֵׂהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו", והוא מוסיף שם ואומר (עמ' קלא):
"ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [!]".
כלומר, כאשר יש סכנה לשׂררתם, אפילו לעבירות החמורות הם שולחים את ידיהם.
עוד למדנו מדברי רבנו לעיל, כי גדולי התנָּאים, הלל ושמאי, כאשר מצאו שדברי התלמיד הקטן צודקים מדבריהם – מיד נכנעו וחזרו לדעתו, ולא ראו בכך ביזיון או פחיתות כבוד, כי זו היא דרכה של תורה וזהו כבודה של תורה! שהרי מכבודה של תורה שהחכמים שנושׂאים אותה ורוממותה בגרונם יהיו אנשי אמת ורודפי צדק, אנשי אמונה שכל מחשבותיהם ומעשיהם מכֻוונים לקדש-שם-שמים, להסיר את התקלות והמכשולים מדרכי החכמים ותלמידיהם, ולסלול את הדרך לידיעת ולאהבת ה' יתעלה – שהרי כל השקפה זרה וכל דעה גרועה מרחיקים אותנו מייעודנו ומרימים מסך עבה ואטום בינינו לבין דרך האמת וידיעת ה' יתעלה שמו.
ולא רק הלל ושמאי, כך גם מורים לנו במפורש חכמינו ע"ה במוסריהם במסכת אבות (ה, ו) באמרם, שמי שאינו מודה על האמת הוא בגדר גולם! וכֹה דבריהם: "שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם: [...] ומודה על האמת – וחילופיהן בגולם", וכך ביאר רבנו משנה זו: "ולא תהיה בו עקשנות, אלא אם ישמע את האמת יודה בו ואפילו היה אפשר לו לדחות ולהתווכח ולהטעות [בלשונו השׂכירה החלקלקה], לא יעשה את זה, והוא אמרו: ומודה על האמת".
וכך נהג רבנו בעצמו, והנה דבריו בתשובה (מתורגמת על-ידי קאפח בספר המצוות, עמ' ו):
"ואני יודע כי מחלת הכל מחלה אחת כללית, והיא, שכל מי שמצא בדבריי, בכללים או בפרטים, דבר שהוא נגד דברֵי אחד הגאונים או המפרשים – עולה על לבו שאני טעיתי. אם כי יודע אני כי לא רחוק הדבר שאני אטעה וייעלם ממני עיון או לשון מפורש, ואין זה דבר נורא, ואני שמח מאד על הביקורת, והעושה זאת יש לו שכר ואני מודה לו, כי ייתכן שהוא צודק במה שהעיר ואועיל גם אני בכך, או שהוא טעה ויועיל לו ולזולתו".
ודברים דומים כותב רבנו גם בחתימת פירושו למשנה: "ולא תיארתי את המצב הזה אלא כדי להסביר התנצלותי במה שעלול להיראות [כשגיאה] למבקר שידקדק בו, ואין ראוי להאשימו על ביקורתו, אלא יש לו שכר מאת ה' על כך, ואהוב הוא עלי כי היא מלאכת ה'". נמצא, כי חקר האמת וסילוק שגיאות מדברי רבנו אהובה עליו מאד, מפני שהיא עבודת ה' יתברך!
והמחלה שהייתה נגע נפוץ בימי רבנו, פשטה ופשׂתה בימינו לממדים מבהילים, שהרי כל מי שמוצא דְּבר-אמת מנומק ומבוסס שהוא נגד דברי אחד ההוזים המהבילים הקרויים בימינו גדויילים ושרי תורא – מיד יסבור שדברי האמת הינם שקר ואף כפירה ברורה! ובמלים אחרות, הדת האשכנזית הפרו-נוצרית הצליחה להחדיר את ההשקפה הרעה שאין לבחון דעות לגופן אלא לפי מידת הפופולאריות שלהן ולפי גדולת הכומר בעל המרדעת והמגבעת. והשקפה זו, שאמיתת ההשקפה נבחנת באופן שרירותי בהתאם לגחמותיהם ולהזיותיהם של השוטים המהובלים באלף השנים האחרונות הקרויים "חכמי ישראל" – השחיתה את דת משה כליל, והפכה אותנו מעם-חכם-ונבון, לגוי-סכל-ונבל אשר כל רואיו מלעיגים לו ושׂוֹטמים אותו.
למדנו אפוא, כי בּבָחננו דעה או השקפה עלינו לשאוף ולחתור אל האמת הטהורה, ואם חלילה העדפנו את קביעתו של איזה סכל תועה שעשה-לו-שם-בארץ – חטאנו לאמת ואף קיבלנו עלינו בשר ודם לאלוה, כי הִפנֵנו עורף לצלם האלהים שהעניק לנו ה' יתעלה, והתייחסנו לדברי הגוף הנגוף המלא אספסוף כאילו הוא אלהים חיים. עלינו לבער אפוא מנפשנו כל זיק של יראה מפני גדולי-האסלה ושרי התורא עניי הרוח הללו אשר עמוסים בגאווה ותאווה, כפי שמכבסים את הבגד המלוכלך והסרוח מטינופו, כי אין עני אלא עני הרוח ואין אומלל מנעדר החכמה.
אהבת האמת ורדיפת הצדק הינה תנאי מרכזי והכרחי להגיע אל דרך האמת, אל אותה הדרך אשר תרומם אותנו להיקרא: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמ' ד, כב), אל אותה הדרך שבה נמלא את ייעודנו כאור יהודה ואור לגויים, אל אותה הדרך שבה נבנה אומה כלילה בשלמותה עד שכל עמי העולם יתבוננו על חוקי התורה ומצוותיה ויאמרו: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו), ואז תתקיים נבואת ירמיה: "יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ [נוצרים ופרו-נוצרים] וְיֹאמְרוּ: אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).
אולם, כל עוד גדולי-האסלה יוסיפו לכפור בדרך האמת וימשיכו לטפח ולהנציח את שיטות המינות הפרו-נוצריות, הם ישקעו עוד ועוד בתהום הסכלות והאלילות, אפֵלת חייהם תגבר, ובניסיון שווא למלא את ריקנות נפשם ההומה והמתייסרת, הם יגבירו את ריצתם וטירופם אחרי הבלי העולם-הזה, ויחנקו ביתר-שאת את זעקתה: ברדיפת המאכלות בהיתר ברד"ץ הדת החדשה (נבלים שלא ברשות התורה), בריצתם אחרי הנאות החומר הבהמיות הגלויות והנסתרות (בחדרי החדרים), ובמחלת חמדת הממון אשר מכלה אותם – עד שזעקת נפשם תדעך כליל ונפשם העשוקה תפרפּר בגסיסתה. ובגסיסתה, יתחזקו מחשבות המינות בקרבם, הזיות הדת החדשה הארורה יפעפעו ביתר-שאת, ואז יבקעו ויפרצו במחשבתם עוד ועוד הזיות פרו-נוצריות חדשות, אשר יוסיפו לנפח ולפטם את מינותם וגאוותם. כך פשׁטה ופשׂתה הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית בקרב המינים באלף השנים האחרונות: "יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג, יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע" (תה' קז, כו–כז).
"וְהֵמָּה אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה [...] וְאַתָּה בֶן אָדָם אַל תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא, כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב, מִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל תֵּחָת כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה, וְדִבַּרְתָּ אֶת דְּבָרַי אֲלֵיהֶם אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי מְרִי הֵמָּה" (יח' ב).
Comments