במשלי (כא, כא) נאמר: "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד", ושם פירש רס"ג: "הצדק הוא שייצא האדם ידי חובתו המשפטית [יקיים את מצוות הנתינה שהוא מחויב בהן במשפט ההלכה], והחסד הוא שייתן לפעמים למעלה ממה שמוטל עליו. מי שעשה אותם ימצא חיים צדקה וכבוד: בעולם הזה – אורך ימים על דרך המופת [כלומר שה' יזכה אותו לאריכות ימים], וצדקה וכבוד בעיני בני אדם; ולעולם הבא – החיים הנצחיים והכבוד מאת השם".
"אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד יְיָ מָלְאָה הָאָרֶץ" (תה' לג, ה).
***
במשלי (כא, כז) נאמר: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה", ופירש שם רס"ג: "הסיבה לתיעוב קרבנם [של הרשעים, והוא הדין לתפילתם] משני טעמים: הראשון, שהוא [=הקורבן שהם מביאים] מגזל ומרמה, ואינו מותר להקריב מממון האסור. ולא די להם בכך [=לא די להם שגזלו ורימו] אלא שנעשה [הקרבן] תועבה [מפני שהביאו גזל ומרמה לבית ה']; והטעם השני, שאינם מקריבים תודה ולא נדבה אלא על חטא שעשו, וחושבים שהם רוחצים זה בזה [כלומר שהם מוחקים את עוונותיהם ופשעיהם בקרבנות שהם מביאים], ומי ייתן שלא היו חוטאים ולא [היו] מקריבים, מפני שהם עִם זאת [=עִם הבאת הקרבן] לא מתחרטים, וכעניין שנאמר לאבות: 'לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם' [יש' א, יא], 'לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא' [יר' ו, כ], 'כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה' [עמ' ה, כב], 'כִּי יָצֻמוּ אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ' [יר' יד, יב], וכל הדומה לזה".
ויש רבים שנדמה להם שאם הם מתפללים שלוש תפילות ביום לאלילים ולאִטִּים בפסי הייצור של השטיבלים, וגוהרים על הסטנדר במשך שעות – הקב"ה שומע את תפילתם וחפץ בהם, והם צדיקים גדולים ועצומים שפועלים גדולות ונצורות בעליונים, ובשל "גדולתם" הם יכולים להמשיך לחטוא ולהחטיא ולהתעות את עם-ישראל אחרי ההבל – שהרי במלמול שפתיהם המיובלות הם משחדים את בורא-עולם, והוא מכשיר להם את כל השרצים שהם החדירו לדת משה, ותעו ולעו עד-כדי-כך שנדמה להם שהקב"ה עובד אצלם: צדיק גוזר והקב"ה מקיים...
וזכורני שראיתי בבני-ברק מודעות ענקיות שבהן "שר התורה" קנייבסקי מבטיח בעודו בחיים שהוא "ימליץ טוב" על כל מי שיתרום כסף לישיבה של הבן שלו. ואיני יודע איך הוא מסוגל להבטיח משהו לאחר מותו? וכי הוא יודע מה דינו? ואיך אינו חושש מיום הדין ומיום התוכחה? ואיך הוא כל-כך בטוח שהוא יהיה היועץ המשפטי של הקב"ה בעולם-הבא? ובכלל, איך הוא מסוגל לידע מה מצפה לנו בעולם האמת? ולהבדיל אפילו ישעיה הנביא לא ידע, ואף לימד אותנו שאין אדם אשר מסוגל לידע (סד, ג): "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ".
ואצה להם הדרך לעסקניו תאבי הבצע, עד שאינם מסוגלים להמתין עד שהוא ימות כדי להפיק רווחים מגדולת מינותו וכיעורו, או שמא כוונתם לכך שהוא "ימליץ טוב" עוד בעודו בחיים לפני בורא-עולם, ואיני מצליח להעלות על דעתי יומרנות ושחצנות שכזו, אפילו ביחס למינים ארורים שכל מעייניהם נתונים לתאוותיהם ולזימותיהם. "הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב).
***
במשלי (כא, ל) נאמר: "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ", ופירש שם רס"ג: "אין ה' זקוק להתחכם [=ללמוד ולהשכיל] או להתבונן או להתייעץ, כי הוא מקור החכמה". וראוי להוסיף לדעתי, כי מפסוק זה ניתן ללמוד, שלא ניתן להתנגד או להערים על דבר ה' בתורה. לדוגמה, אם הדיינים הוזהרו שהשוחד מעוור עיני פקחים ומסלף דברי צדיקים, לא קם ולא יקום שום אדם לעולם אשר יהיה מסוגל לקחת שוחד ועדיין לראות את האמת נכוחה ולפסוק דין צדק.
זאת ועוד, לשוחד יש פנים רבים ושלל תחפושות מגוונות, והשוחד המסוכן ביותר הוא השוחד הממוסד אשר מגיע לדיין המרומם בדמות מעמד, יוקרה, שׂררה וכבוד, ואליהם נלוות משכורות מנופחות הגדושות בסעיפי שילומים וטובות-הנאה. וברור לכל מי שאינו מתעקש להטעות את עצמו, שהדיין שלוקח משכורות מממסד כלשהו – הינו עבד משועבד, רצוע ונרצע בשתי אוזניו הערֵלות, לפטרוניו ולאדוניו האדומיים רודפי השילומים והכיבודים, חוצבי תורת האלהים.
ונצרף את פסקו של רבנו בהלכות סנהדרין (כג, א): "'וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד' [דב' טז, יט], אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]". ובמלים אחרות, כל מי שלוקח ממון כדי לזַכּוֹת את הזכאי ולחיֵּיב את החייב – עובר על איסור חמור ועליו נאמר בתורה: "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד"!
והאין זו בדיוק מטרת המשכורות של ממסד הדיינות האורתודוקסי? לתת משכורות לדיין כדי לזַכּוֹת את הזכאי ולחיֵּיב את החייב בערכאותיהם? וברור שלא מדובר בהלכה זו בנטילת שכר מבעלי-הדין, שהרי נטילת כסף מאחד מבעלי-הדין היא בגדר "עיוות דין" ולא בגדר "לזַכּוֹת את הזכאי ולחיֵּיב את החייב", ונטילת שכר משני בעלי-הדין בשווה נפסקה שש הלכות לאחר-מכן (כג, ו). וכבר נתבאר שם שרק שכר בטלה התירו חז"ל ליטול בשווה מבעלי-הדין, ושם הוסיפו חז"ל ורבנו וקבעו, שדיין שנוטל שכר מבעלי-הדין בשווה שאינו שכר בטלה – דיניו בטלין.
נמצא אפוא, כי דיין שלוקח משכורות ופנסיות ומענקים מממסד כלשהו בעבור "פסיקת דינים", הוא בגדר אָרוּר לפי מסורת התורה-שבעל-פה הנאמנה שמסרו לנו מעתיקי השמועה חז"ל והרמב"ם ב"משנה תורה", ואפילו אם שכרו כמשכורת החציונית במשק! כל-שכן וקל-וחומר כאשר מדובר במשכורות הגבוהות פי ארבעה ופי חמשה מהמשכורת החציונית במשק, ואליהן מצורפים כמובן מענקים ושילומים והטבות למכביר כדרכן של משכורות "הבכירים".
"בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי? אָמַר יְיָ צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי [...] אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר יְיָ צְבָאוֹת וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם [...] וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מל' א–ב).
***
במשלי (כא, לא) נאמר: "סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַייָ הַתְּשׁוּעָה", ופירש שם רס"ג: "אומֵר [החכם] למכין הסוסים: אל תסמוך עליהם בלעדי ה', אלא עליו בלעדיהם, אבל [בכל זאת, אף שאתה בוטח רק בה' יתעלה] תכינם [ליום מלחמה], מפני שראית שפעמים הוא [=הקב"ה] עושה אותם סיבה לניצחון, שנאמר: 'אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל [...] שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה' [תה' לג, טז–יז], [כלומר המושיע הוא הקב"ה ואין בלתו ואין כיוצא בו, יתרומם שמו לעילא-לעילא]. וכך הסוחר והאומן, אין ראוי שיבטח על אומנותו בלעדי ה', אלא על ה' בלעדיה, אבל [בכל זאת] יתעסק בה [ברכישת אומנות ובעיסוק בה], שמא תהא סיבה לפרנסה, שנאמר: 'כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן [...] תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן' [תה' קד, כז–כח], וכך יתר הפעולות שתולים בהן תקוות [שבכולן יבטח אך ורק על ה', אבל בכל זאת ישתדל בהן, שמא יביא הקב"ה את התשועה על-ידן]".
מדברי שלמה המלך ורס"ג אנו למדים, כי מצוה רבה ואף חובה להכין צבא חזק בגופו, איתן ברוחו, ומשוכלל בציודו וכלי מלחמתו. ואין לסמוך על "לימוד התורה" שיגן ויציל את עם-ישראל מפני הפורענות, ובמיוחד אין לסמוך על לימוד התורה המַשְׁמים של הדת האורתודוקסית החדשה שזייפה והשחיתה את דת משה, הכולל: לימוד שטחי ומשובש של סוגיות דחויות, לימוד פשטי אגדות אשר מחדירים לעמֵּנו הזיות פגאניות, עיסוק בספרות "רבנית" (ספרות השוֹ"טים) המלאה וגדושה בעילגות לשון מזעזעת, בכתיבת-יתר מחרידה, בהזיות מבחילות, בסכלות רותחת, בהשקפות מינות, בהזיות מאגיות פגאניות, ובפלפולי "הלכה" אשר לא יועילו ולא יצילו כי תהו המה. ומי שעדיין רוצה להטעות את עצמו יתבונן בהיסטוריה הקרובה...
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? [...] וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל" (במ' לב).
בהמשך לפסקה האחרונה, אפשר להוסיף את דברי רס"ג, אמונות ודעות, מאמר עשירי פרק ט"ו:
שער העבודה. ימצאו אנשים רבים שאומרים, כי הטוב במה שיתעסק בו האדם בעולם הזה, עבודת אלהיו בלבד והוא שיצום ביום, ויקום בלילה לשבח ולהודות, ויניח כל עסקי העולם כלם, כי אלהיו ימלא לו ספוקו ממזון ורפואה ושאר צרכיו. והנה אנחנו מוצאים בעבודה תענוג גדול כמו שאמר (תהלים קמ"ז א') כי נעים נאוה תהלה, וששון ושמחה, כמו שאמר (שם ק' ב') עבדו את יי' בשמחה. ומצפון אצל הבורא לעת הגמול, כמו שאמר (מלאכי ג' י"ז) וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. אלה (ירחמך האלהים) כל מה שספרו בעבודת בוראנו אמת וברור, וכל המדות לא יגיעוהו, כמ"ש (תהלים קמ"ה ג') גדול יי' ומהולל מאד ולגדולתו…