top of page

משכיבי המתים

אחד מן הטקסטים המפורסמים ביותר בעולם האורתודוקסי המהובל הוא טקסט האשכבה. מדובר בתפילה לה' שירחם ויחוס על המת ויכניסו לחיי העולם-הבא ("ולחיי העולם-הבא יזמינהו") או שייתן לו חלק יותר טוב בחיי העולם-הבא אם הוא לא נדון לדראון עולם ("וחולקא טבא לחיי העולם-הבא"), וכן שיקים אותו בתחיית המתים ("לקץ הימין יעמידהו"). תפילה זו זכתה לפרסום רב מפני שבאמצעותה משלשלים מזומנים לקופת בית-הכנסת ולכיסם של העסקנים והגבאים העוסקים במלאכתם "לשם שמים" (וראיתי גבאים אשכנזים שהתעשרו עושר גדול בעבור שירותים שונים כגון אמירת אשכבות, חזנות פרו-נוצרית וכיו"ב).


הבה נבחן את הנאמר באשכבה לאור דרך האמת, והנה לשונה לפניכם (סידור שיח ווילנא):


"מנוחה נכונה בישיבה עליונה תחת כנפי השכינה במעלת קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים. וחילוץ עצמות וכפרת אשמות, והרחקת פשע והקרבת ישע, וחמלה וחנינה מלפני שוכן מעונה, וחולקא טבא לחיי העולם-הבא. שם תהא מנת ומחיצת וישיבת הנפש השם הטוב, כבוד אחינו ר'... מורנו ורבנו... רוח ה' תניחנו בגן עדן, דאתפטר מן עלמא הדין כרעות אלהנא מרי שמיא וארעא. המלך ברחמיו ירחם עליו. ויחוס ויחמול עליו. מלך מלכי המלכים ברחמיו יסתירהו בסתר אהלו ובצל כנפיו. ויזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, לקץ הימין יעמידהו, ולחיי העולם-הבא יזמינהו, ומנחל עדניו ישקהו, ומזיו שכינתו יהנהו, ויצרור בצרור החיים נשמתו, וישים כבוד מנוחתו וחופתו לאמר ה' הוא נחלתו, וילווה אליו השלום, ועל משכבו יבוא שלום. ככתוב: יבוא שלום ינוחו על משכבותם, הולך נכוחו הוא וכל בני ישראל השוכבים עמו, כולם יהיו בכלל הרחמים והסליחות, וכן יהי רצון ואמרו אמן".


להלן נדון במגרעות המחשבתיות והמוסריות העולות מהזיה זו.


ביזוי הנפטר


באשכבה אומר החזן כך:


"וכפרת אשמות, והרחקת פשע והקרבת ישע, וחמלה וחנינה מלפני שוכן מעונה [...] המלך ברחמיו ירחם עליו. ויחוס ויחמול עליו. מלך מלכי המלכים ברחמיו יסתירהו בסתר אהלו ובצל כנפיו. ויזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו [...] ולחיי העולם-הבא יזמינהו" וכו'.


מדברי החזן עולה שמדובר בפושע שיש בידו חטאים רבים, ואלמלא אנחנו עומדים ומתפללים ומתחננים לבורא-עולם ש"ירחם ברחמיו" על הנפטר הרי שהנפטר הזה הוא מיורדי הגהינם!


וכמה חמור ביזוי הנפטר שהרי חכמים חייבו אותנו להספיד את הנפטר עד שכל מי שמתעצל בהספד של אדם חכם או כשר גדול עוונו מנשוא, וכֹה דברי רבנו בהלכות אבל (יב, ב): "כל המתעצל בהספדו של חכם, אינו מאריך ימים. וכל המתעצל בהספד אדם כשר, ראוי לקברו בחייו". ואם כך דינו של המתעצל בהספד חכם וכשר, מה דינו של המבזה אותם? מה דינו של מי שקובע שהם מיורדי הגהינם ועלינו להתחנן לה'-אלהים-אמת ש"ירחם ברחמיו" עליהם?


וגם ביחס לבני האדם הבינונים אסור באיסור חמור לבזות אותם לאחר מותם, ואף אותם יש להספיד בכבוד מעט למעלה מכבודם בעולם-הזה, וההספד הוא מכבוד המת וחובה לקיימו.


השחתת היסוד האחד-עשר


האשכבה משחיתה את יסוד השכר והעונש, והנה דברי רבנו ביסוד הזה:


"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבו יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".


היסוד הזה נזכר גם בדברי הנביא ירמיה: "אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו" (יז, י); "וּפָקַדְתִּי עֲלֵיכֶם כִּפְרִי מַעַלְלֵיכֶם נְאֻם יְיָ וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּיַעְרָהּ וְאָכְלָה כָּל סְבִיבֶיהָ" (כא, יד); "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (לב, יט). וכמובן שהיא נזכרה בעוד מקומות, בתורה ובנביאים.


כלומר, באשכבה אנחנו מניחים שגורל הנפטר: לחיי עולם או לדראון עולם, אינו תלוי במעשיו: בצדקותיו או במעלליו, אלא דינו נפסק לפי החזן ואמירת הציבור "אמן" אחרי האשכבה, כאילו יש בכוחם של בני האדם לעקוף את דין האמת שנפסק לאדם ולהעלותו לחיי העולם-הבא!


והזית האשכבה די דומה להזיה פגאנית אחרת, ראו: "'עילוי נשמות' – הזיה או מציאות?".


"הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט וְאִם שַׁדַּי יְעַוֵּת צֶדֶק" (איוב ח, ג).


כפירה בתורה


בתורה נאמר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד), כלומר מיסודות הדת שהאל דן דין אמת, וכל פעולותיו ומעשיו הן בצדק מדוקדק, בין בעולם-הזה ובין בעולם-הבא. לפיכך, כל השקפה אשר מתיימרת לשנות את דין שמים, ולעקל ולעוות את דינו של בורא-עולם לא רק שהינה הבל מהובל וכפירה בתורה, אלא שהיא גם חירוף וגידוף השם יתעלה ויתרומם, כי השקפה זו מניחה שיש בכוח בני האדם שוכני בתי חומר להשפיע על בורא-עולם לעוות את דינו דין האמת! ולרומם את האדם לחיי העולם-הבא!


ולא רק את הנפטר שמת לאחרונה, אלא אף את השוטים שבכל דור ודור, שהרי האשכבה חותמת במלים: "הוא וכל בני ישראל השוכבים עמו, כולם יהיו בכלל הרחמים והסליחות".


קצרו של דבר, האשכבה אינה מסייעת לנפטר במאומה, אך היא מזיקה מאד לבני האדם אשר חיים עדיין, ואשר עשויים לסגל לעצמם השקפות נכונות, ובמקום זאת תועים בהבל.


רוח ה' תניחנו בגן עדן


משפט זה הינו ביטוי מינות מפורש מפני שהוא מייחס לה' רוח (האב והבן ורוח הקודש), ואף שהביטוי "רוּחַ יְיָ" מופיע בנביאים, כבר לימדנו רבנו שאסור באיסור חמור לשבץ בתפילות את פסוקי הנביאים שיש בהם הגשמה, וכל שהותר לנו לומר הוא אך ורק את הפסוקים שחוברו בתפילות על-ידי אנשי-כנסת-הגדולה – ואמירת פסוקים כאלה בתוך תפילות אחרות הינה לא רק חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, אלא שהיא גם מבטאת השקפת מינות ברורה. כל-שכן וקל-וחומר שאין שום פסוק כזה! דהיינו הביטוי "רוח ה' תניחנו בגן עדן" היא המצאה אלילית, ובעצם ניסוחו הוא מהווה למעשה פרשנות מגשימה לביטוי "רוּחַ יְיָ" שנזכר בנביאים!


ועל חומרת שיבוץ פסוקים כאלה בתפילות ראו: "זמרירי חרזני הסליחות – מחירוף וגידוף ועד הגשמה ומינות", ובעוד מאמרים רבים שנכתבו בעניין זה ובעניינים קרובים.


ביטוי נוסף שיש בו הגשמה קמי שמיא הוא: "יסתירהו בסתר אהלו ובצל כנפיו", ומי התיר להם לשוטים לייחס לה' יתעלה אוהל וכנפיים? ועל ייחוס חפצים לה' יתעלה ויתרומם, ראו: "כתר או נקדישך", "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי – האם הקב"ה יושב על כיסא?". כמו כן, מי התיר להם לעובדי האלילים האילמים לנסח תפילה שבה נאמר: "וחמלה וחנינה מלפני שוכן מעונה", וכי מותר לייחס להקב"ה מקום במציאות המוחשית? ראו: "האם הקב"ה שוכן בשמים?", ועוד.


לעורר רחמי שמים


באשכבה יש מגרעת נוספת חמורה ביותר, שימו לב לנאמר באשכבה: "וחמלה וחנינה מלפני שוכן מעונה [...] המלך ברחמיו ירחם עליו. ויחוס ויחמול עליו. מלך מלכי המלכים ברחמיו [...] הוא וכל בני ישראל השוכבים עמו, כולם יהיו בכלל הרחמים והסליחות".


תשע פעמים חוזר עניין הרחמים, ושיאו בביטוי: "המלך ברחמיו ירחם עליו", ביטוי אשר אינו מותיר עוד שום ספק בכך שיש להקב"ה רחמים אשר נפעלים ומתפעלים, ואשר ניתן לעוררם ולהפעילם, שהרי הודגש שהמלך ירחם "ברחמיו", כלומר אין כאן מקום למשל כלל! ולכן השוטים גם אומרים את האשכבה – כדי לעורר ולהפעיל את בורא-עולם לפי דמיונם שירחם ברחמיו על הנפטר. לפיכך, ההזיות הללו הן בגדר מינות שאסור לאמרה ואסור לשמעה בשום פנים, ראו את המאמר לעיל בעניין הסליחות, וראו עוד בעניין זה: "לעורר רחמי שמים?".


עוררות של צער בשבת


השכבת המתים באמירת האשכבות הללו נעשית בדרך כלל בשבת בבית-הכנסת לפני כל הציבור, וכאשר היא נעשית במעמד הזה יש באמירתן שגיאה נוספת, וכך פוסק רבנו בהלכות שבת (ל, יב): "אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת, ואפילו בצרה מן הצרות שהציבור מתענין ומתריעין עליהן – אין מתענין ולא מתריעין בשבת, ולא בימים טובים".

אסור אפוא לבקש רחמים בשבת ואפילו "בצרה מן הצרות" כל-שכן בעניין דמיוני פגאני אשר מדרדר את האדם להשקפות רעות, ואף משחית יסודות משלושה-עשר יסודות דתנו.


אגב, בסידור "שיח ווילנא" סידרו את האשכבות לפני אמירת מוסף-של-שבת.


האשכבה לנשים


גם לנשים סידרו אשכבה: "רחמנא די רחמנותא דיליה היא, ובמימריה אתבריאו תרין עלמין, עלמא הדין ועלמא דאתי, וכניש ביה צדקניות וחסדניות דעבדן רעותיה, הוא במימריה ובתוקפיה יימר למיעל קדמוהי דוכרן האשה הכבודה והצנועה, מרתא... דאתפטרת מן עלמא הדין כרעות אלהנא מארֵי שמיא וארעא. המלך ברחמיו ירחם עליה, ויחוס ויחמול עליה, וילווה אליה השלום, ועל משכבה יבוא שלום. ככתוב, יבוא שלום ינוחו על משכבותם, היא וכל בנות ישראל השוכבות עמה, כולן יהיו בכלל הרחמים והסליחות, וכן יהי רצון ואמרו אמן".


וגם באשכבת הנשים יש את רוב המגרעות שיש באשכבת הגברים, אלא שכאן נוסף עוד עניין: "הוא במימריה ובתוקפיה יימר למיעל קדמוהי דוכרן האשה". כלומר, הקב"ה יצווה להעלות לפניו את זכרון האשה הכבודה וכו'. נמצא לפי הזיה זו, שהקב"ה אינו זוכר את זכויות האשה, והוא זקוק לפקוד על מלאכיו או על אחראי הארכיב בשמים, שיגיש לפניו את ספר הזכרונות דברי הימים כדי שה' יתעלה ויתרומם מכל הבלי הַשּׁוֹטוּת הזאת, ייזכר בזכויות האשה.


וייחוס מגרעת של שכחה או חוסר ידיעה לה' יתעלה כמוה כהגשמה, כי המגרעות הללו אינן אלא לבני האדם שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם – וה' אלהים אמת יתעלה ויתרומם מעל כל המגרעות וההעדרים לכל סוגיהם ומיניהם, כי אין בינינו לבינו שום נקודת דמיון והשקה.


ונצרף את דברי רבנו במורה (א, לו):


"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? [דהיינו מי שמתפרץ במחשבתו כלפי בורא-עולם, ולא רק עובד ע"ז ומשבש את יסוד העבודה והרוממות ומשתפוֹ עם הנבראים] והוא בדעתו היפך מכפי שהוא? כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על-דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מְרֵעָה לפי דמיונו".


רבנו לא מסתפק בזה, הוא מוסיף ומדגיש כדי שלא להותיר שום מקום לספק:


"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה-חֵמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".



"הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ" (יש' מט, יד–טו).


"לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן, הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ" (יח' יח, ל–לב). "וְרִיב לַייָ עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ" (הושע יב, ג).

משכיבי המתים
.pdf
הורידו את PDF • 169KB

191 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

댓글 2개


גולן תנעמי
גולן תנעמי
2022년 8월 22일

חזק וברוך, תודה רבה על כל ההשקעה בכל מאמר ומאמר,

ה' יברכך ויחזק ידיך.

좋아요
אדיר דחוח-הלוי
אדיר דחוח-הלוי
2022년 8월 22일
답글 상대:

אמן כן יהי רצון.

והמברך יתברך ממקור הברכות.

좋아요
bottom of page