מקומם של יהודי תימן בבניין הארץ

[מאמר זה פורסם בכתב-העת "אפיקים" גיליון עג, מנחם-אב תש"ם, עמ' 8–9].


בעקבות המאמר: "יהודי תימן – היהודים המקוריים" מאת שמעון וולף (פורסם בגיליון עא), ברצוני להעיר הערות אחדות על תרומתה הגדולה של יהדות תימן במפעל התחייה הלאומי: בבניין הארץ, במאבק לעבודה-עברית, בהגנה על היישוב, בהתיישבות חקלאית ועוד.


במה משבחים את יהודי תימן ומה מעלימים מהם?


בהזדמנויות אין-ספור שמעתי דברי שבח מפי אישים ועסקנים שונים ומשונים, ממפלגות שונות מן הימין והשמאל כאחד, על חריצותם של בני יהדות תימן, על הסתפקותם במועט ועוד שבחים רבים למכביר. אך לא שמעתי ולא תמצאו בספרי ההיסטוריה והלימוד שעליית תרמ"ב – "אעלה בתמר", שמנתה כשלוש-מאות נפש – קדמה לעליית ביל"ו, שמנתה 14 איש שבאו ארצה מרוסיה באותה שנה היא שנת תרמ"ב (1882), ושחלקם הגדול ירד מן הארץ. לעומתם, עולי תרמ"ב שעלו מתימן הם וצאצאיהם המשיכו לחיות בארץ הזאת, עד עצם היום הזה.


העשייה של עולי תרמ"ב מול "הרעש" של עליית ביל"ו


כנראה, שמנהג הוא אצל יוצאי מזרח-אירופה לשכתב את ההיסטוריה ולהמעיט בחלקם של בני יהדות תימן לתחייתנו הלאומית. שלוש-מאות עולי תרמ"ב עלו לירושלים מכוח אהבתם העמוקה לארץ-ישראל, לא פרעות ופוגרומים הכריחום לעלות, אלא משאת הנפש היהודית-הלאומית-והדתית, שפיעמה בקרבם דורות על דורות. הם באו בשקט ולא ברעש, לא ביומרות לאומיות מזויפות, לא בתעתועי רעיונות של תנועות חברתיות זרות, אלא מתוך אהבה עמוקה לארץ האבות. זה היה בניגוד גמור לעולי ביל"ו שבאו ברעש גדול עם יומרות לאומיות גדולות, אך אט-אט התפזרו לכל עבר ורבים מהם ירדו מן הארץ לצמיתות.


ברוב רעש ובעזרה מבחוץ הקימו עולי ביל"ו מושבה אחת היא גדרה, אך לא הם ולא צאצאיהם המשיכו לחיות בה. אולם, הצריף שהתגוררו בו נשאר עד היום כסמל למפעלם הגדול כביכול של עולי ביל"ו. לעומתם, עולי תרמ"ב התיישבו בירושלים וביפו, ובענווה גדולה נשאו את סבלם עד שפילסו להם נתיבות למחייה ולהשתלבות בבניין הארץ, שכן הם למדו את מלאכת הסתתות מידי הערבים – זה היה אפוא הכיבוש הראשון של העבודה-העברית, וכאשר באו עולי העלייה השנייה מרוסיה, היו הסתתים התימנים למדריכיהם ולמוריהם במלאכה.


גם בחקלאות עסקו עולי תרמ"ב, והם הקימו את כפר השילוח שנטשוהו לא מרצונם אלא בעל כורחם. ובכל זאת, עולי ביל"ו מונצחים בספרי ההיסטוריה, באירועים לאומיים ובתוכניות לימודיות של בתי-הספר לכל דרגותיהם. ואילו עולי תרמ"ב הס מלהזכיר ולהעלות את תרומתם לראשית מפעל התחייה של עם-ישראל, או שהם מוזכרים במשפט אחד או שניים כלאחר-יד.


כיבוש העבודה העברית


הוא הדין לגבי העליות של יהודי תימן שבאו ארצה בשנים תרס"ו–תרס"ז (1907–1908). אלה היו משפחות הכהנים והמשאטים, שהתיישבו בשכונות "נווה צדק" ו"מחנה יוסף", משני צדדיו של רחוב שבזי בתל-אביב כיום. הם עסקו בענפי הבנייה השונים בבניית העיר תל-אביב שהייתה אז בחיתולי צמיחתה. משפחות אלו, שתרומתם רבה לבניין העיר העברית הראשונה, אינם נזכרים ואף הם שכוחים כאחיהם עולי תרמ"ב.


גם עליית תרס"ט–תר"ע (1908–1910), העלייה השנייה של יהודי תימן, שנדרשה בשם "נלינה בכפרים נשכימה לכרמים", באה מצפון תימן. עלייה זו פשטה במושבות העבריות הראשונות לשם עבודה חקלאית בכרמים ובפרדסים. העולים הופנו על-ידי המשרד הארץ-ישראלי למושבות אלו: רחובות, ראשון-לציון, פתח-תקווה, חדרה, זכרון-יעקב, ועוד.


בתחילה גרו עולי תימן אלה בסוכות, בלולים וברפתות של האיכרים היהודים שניצלום ניצול משווע ומחפיר והעבידום מצאת החמה ועד שקיעתה. אך הם, בחריצותם ובמסירותם כבשו את העבודה העברית מידי הפועל הערבי.


תקצר היריעה כאן לתאר את סבלם של עולי תימן אלה במושבות הראשונות, האיכרים האשכנזים נהגו בהם מנהג של עבדים, היחס כלפי יהודי-תימן היה של משעבדים ורודים. האיכרים לא ראו בהם שותפים לבניין הארץ ולתקומת ישראל בארצו, איכרים רבים פגעו ברגשותיהם, בהוויית חייהם, זלזלו ביכולתם האנושית והיו מקרים שאיכרים היכום עד זוב דם. סבלם היה מחריד ומזעזע. עולי תימן עמדו בכל אלה – ולא נפלה עליהם רוחם ולא נטשו את המערכה וירדו מן הארץ, כפי שעשו "החלוצים" האחרים מן העליות הראשונה והשנייה שבאו ממזרח-אירופה.


יהודי תימן מצאו דרכם לגאולה בטרם הגיע שמעוֹ של יבנאלי


העלייה השנייה שבאה ממזרח-אירופה (1904) כמעט חפפה את העלייה השנייה של יהדות תימן. אולם, ספרי ההיסטוריה וחוברות ההדרכה לבתי-הספר לכל דרגותיהם מעלים על נס רק את ייחודה של העלייה ממזרח-אירופה ותרומתה לבניין הארץ, בה בשעה שרובה המכריע של עלייה זו, כתשעים אחוז ממנה, ירד מן הארץ לצמיתות.


לעומתה, העלייה השנייה מתימן המשיכה לזרום ארצה, והמשרד הארץ-ישראלי אף גרם להגברתה על-ידי שליחותו של יבנאלי. אולם, לאחר שעשה זאת, שלח הוראה ליהודי תימן שיפסיקו לעלות. העלייה השנייה מרוסיה באה גם היא ביומרות גדולות, שאחת מהן היא כיבוש העבודה-העברית. אולם, עד מהרה רפו ידיהם, הם נכשלו ואז שלחו שוב את יבנאלי להגביר את העלייה מתימן, ויהודי תימן הם שכבשו את העבודה-העברית. ובכל זאת, העלייה השנייה מרוסיה מונצחת בספרי ההיסטוריה, ואילו העלייה השנייה מתימן מוזכרת רק בזכות שליחותו של יבנאלי, שהביא כביכול את בשורת הגאולה ליהודי תימן, אחרי שאלה גילו בעצמם את הנתיב לגאולה, עוד מאות בשנים לפניו.


המטרה האמיתית של שליחות יבנאלי


למען האמת ההיסטורית, מטרת שליחותו של יבנאלי הייתה פשוט להעלות כוח אדם זול כדי לפתור את בעיית העבודה הערבית במושבות העבריות. בנדון זה כותב ד"ר רופין בספרו "פרקי חיי" (עמ' 100): "העלאת יהודים מתימן הרגילים לאקלים חם ולרמת חיים נמוכה". אולם, האשכנזים אינם מרבים לדבר על האמת הזאת, כי היא מבליטה את כשלון "החלוצים" עולי מזרח-אירופה להגשמת אחת מסיסמאותיהם. אלא שזוהי עובדה היסטורית ולא תמיד נוח וכדאי להתעלם מעובדות מסוימות, כי הן משאירות פרצות המעוררות שאלות.


ולכן, היו מהאשכנזים שנקטו בשיטה אחרת: להזכיר את העובדה תוך אידיאליזציה של תכונה שלילית והפיכתה לתכונה חיובית הירואית, כפי שעשה יצחק קורן בספרו: "במלחמה הקשה שניהל הפועל העברי בעד כיבוש העבודה במושבות, נועד מקום נכבד ליהודי תימן, הודות לצרכיהם המעטים והתמדתם במקום התיישבותם, בין בעונה הבוערת ובין בעונה המתה, יכלו להתחרות עם הפועל הערבי, וכך תרמו תרומה חשובה להשתלטות העבודה העברית במושבות" (קיבוץ הגלויות בהתנחלותו, הוצאת עם עובד 1964, עמ' 126–127).


ובמלים אחרות, ניצולם המשווע והמחפיר של יהודי תימן תואר כ"ייעוד של מקום נכבד"...


השכר שבהתארגנות ובמאבק


לפני מלחמת העולם הראשונה ולאחריה התארגנו פעילי העלייה מתימן ותבעו מהמוסדות להקצות להם שטחי אדמה להתיישבות כאחיהם יוצאי מזרח-אירופה. תביעתם זו לא מצאה אוזן קשבת אצל הגורמים המיישבים, כי את התימנים רצו ורוצים כפועלים ולא כמתיישבים. לכן, המוסדות טענו שעולי תימן יעבדו אצל האיכרים. אחרי מאבק ממושך וקשה הִקצו ב"נחלת יהודה" לחלק מעולי תימן ששים דונם לשישים משפחות, דונם לכל משפחה. עולי תימן התנגדו להפלייתם לרעה מאחיהם האשכנזים, שכל משפחה מהם קיבלה עשרה דונם.


עולי תימן שבאו בשנת תר"ע (1910) המשיכו במאבקם להשיג שטח אדמה לבנות עליו את ביתם. בחסכונותיהם הדלים עלה בידם לקנות מגרשים קטנים בדרום ראשון-לציון, בקרבת הצריפים שהוקצו לאחיהם עולי תרע"ב (1912). הקרן הקיימת נעתרה לתביעתם וסייעה בידם לבנות להם צריפים על מגרשיהם, שקנו בכסף מלא. שכונה זו נקראת "שיבת ציון".


לאחר כשנתיים, רכשה הקרן הקיימת חלקת אדמה במערבה של "שיבת ציון". על חלקת אדמה זו הוקמו בתים קטנים כדוגמת הבתים שהוקמו בשכונת "שיבת ציון". אז עברו עולי תימן בלית ברירה לגור בשכונה החדשה "נווה ציון", אף שהיו מעוניינים ללכת יותר להתיישבות חקלאית, כמו עולי מזרח-אירופה.


אולם, מצבם של עולי תימן בשכונות הלך והחמיר, משפחותיהם הגדולות נמקו בצפיפות נוראה, בעוני ובחוסר כל, והם היו רעבים לחלקה קטנה של קרקע אדמה, כי ראו שרק מעטים מאד מתושבי השכונות בכל המושבות זכו לדונם אדמה אחד בלבד. לעומתם, עולי מזרח-אירופה זכו בעשרות דונמים ואף מאה דונם לכל יחידה. אט-אט החלו עולי השכונות להתקשר זה-עם-זה ולעמוד על מצבם הירוד של כל השכונות התימניות, הם החלו להתארגן ולנסות ליצור כוח מלוכד של השכונות, ולצאת למאבק משותף לשיפור תנאי חייהם בשכונות, ולממש את תביעתם לצאת להתיישבות חקלאית עצמאית. רק בשנת 1919 הצליחו ועדי השכונות להתארגן ולצאת בתביעה מאורגנת לזכותם להתיישבות חקלאית. זה היה, כנראה, בהשפעת תנועת העבודה שהלכה והתבססה ויצרה צורות התיישבות עצמאיות. דבר זה הביא לפקיחת עיניהם של הפועלים התימנים להבין את שפלות המצב שבו היו נתונים, ואת ניצולם המחפיר, שבו עבדו בשכר נמוך רק כדי קיומם ההכרחי. עולי תימן הצטרפו לשורות הפועלים האשכנזים במאבק משותף כדי לצאת להתיישבות חקלאית, כמו אחיהם יוצאי מזרח-אירופה.


ואמנם, פעילי התימנים היו בין מייסדי ההסתדרות, וחשבו לתומם שאחיהם הפועלים האשכנזים יעזרו להם במאבקם הצודק – לצאת להתיישבות חקלאית או לזכות בשיכון, אלא "שההבטחות שהובטחו על חלקת-אדמה ושיכון לפועלים התימנים לא נתמלאו, ומאידך גיסא, סיעות על סיעות מהחברים הלא-תימנים (האשכנזים) יוצאות מדי שנה בשנה להתיישבות, מהם למושבים ומהם לקיבוצים, והחברים התימנים נשארים בחוריהם" (אברהם טביב, עליית יהודי תימן לארץ-ישראל והתיישבותם בה, הוצאת מרכז התאחדות התימנים, שנת תש"ג).


מסקנה טבעית: הקמת מרכז התאחדות התימנים


יהודי תימן בארץ נוכחו לדעת, שגם הפועלים האשכנזים מַפְלִים אותם לרעה, שהרי "סדנא דארעא חד הוא". יהודי מזרח-אירופה, הן הפועלים והן האיכרים, מנהלים מדיניות של אפליה ברורה לרעתו של הפועל היהודי התימני. לפיכך, יהודי תימן הגיעו למסקנה נחרצת ש"אם אין אני לי מי לי" ויש צורך דחוף ליצור ארגון עצמאי, שאינו עומד תחת שום חסות. עוד התברר להם, שמדיניות המוסדות היא להשאיר את הפועלים התימנים שכירים תחת חסות האיכרים לשם כיבוש העבודה-העברית ותו לא. מדיניות המוסדות אף הודגשה כשמשלחתם התייצבה בפני ההנהלה הציונית עם מר יבנאלי בראשם לתבוע את זכותם להתיישבות חקלאית. כך החלו אפוא יהודי תימן במגעים עם ועדי השכונות התימניות, והחליטו לייסד התארגנות עצמאית בעלת הנהגה עצמאית נחרצת, שתייצג אותם ותתבע את זכותם להתיישבות.


בשנת 1920 הפיצו התימנים כרוזים לאחיהם בכל הערים והמושבות "להשתתף בצורה ברורה ומוחלטת בבחירות לאספת הנבחרים של כנסת ישראל", הם תבעו מאת אחיהם הפועלים שלא יתנו עוד את קולותיהם לרשימות האשכנזיות. ואמנם, הם זכו להצלחה יחסית באותם הימים ועשרים ואחד צירים תימנים נבחרו לאספת הנבחרים. זוהי הייתה הנציגות התימנית הראשונה במוסד לאומי.


בשנת 1923 נתכנסה ועידה ארצית של עולי תימן בארץ, בוועידה זו נדונו עניינים אלה: עלייה, התיישבות חקלאית, וחינוך הבנים ברוח המסורת היהודית. בוועידה זו הוקם "מרכז התאחדות התימנים בארץ". ומאז החל מאבקם המאורגן של יהודי תימן על זכותם לרישיונות עלייה, להתיישבות חקלאית, לשיכונם של הפועלים התימנים, ולחינוכם של בניהם ברוח מסורת אבותיהם. הודות ל