מצוַת קידוש השם – חלק ג

עודכן ב: 10 דצמ 2018


פורש מעבירה ועובר להכעיס

בהמשך הלכות יסודי התורה רבנו הרמב"ם מלמדנו, כי מי שעובר עבירה מתוך מטרה למרוד ולהכעיס, הרי זה מחלל את השם. לעומתו, מי שריסן את תאוותיו ונמנע מעשיית עבירה מתוך יראת שמיים בלבד, הרי זה מקדש את השם. מההלכה עוד עולה, כי לא רק מי שפורש מעבירה או עובר להכעיס בפהרסיה מקדש או מחלל את השם. גם בינו לבין קונו הוא מקדש או מחלל את השם, בהימנעותו לשם שמים מעבירה או בהכעיסו, וזה לשון רבנו הרמב"ם שם (ה, יב):

"כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל המצוות האמורות בתורה בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ להכעיס, הרי זה מחלל את השם. ולפיכך נאמר בשבועת שקר 'וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יי' [ויקרא יט, יב]. ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים. וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם".

מדברים אלה עולה כאמור, שלא רק בפרהסיה אלא גם בצנעה, אם עבר מתוך מגמה להכעיס ולמרוד – חילל את השם, ואם נמנע לשם שמים – קידש את השם. ולכאורה, מדוע בינו לבין קונו שייך קידוש או חילול השם? נראה לומר, כי גם אם אדם עושה עבירה במטרה להכעיס ולמרוד בינו לבין קונו הוא מחלל את השם, כי הוא מזהם את נפשו שלו ומוסיף בה מרי ועזות פנים כלפי בורא-עולם. וכן אם קידש את השם בינו לבין קונו, הוא מוסיף הכנעה וטהרה לנפשו שלו, הכנעה כלפי בורא-עולם וטהרת הדעת מזוהמת הדעות המסואבות.

בספרו מורה-הנבוכים (ג, מא), כלל רבנו את מחלל השם בכלל מגדף, וזה לשונו:

"אבל עושה ביד רמה, הוא המזיד המתחצף ומתפרץ ועובר בפרהסיה, וכאילו אינו עובר לעצם התאוותנות או להשגת מה שמנעה אותו התורה מלהשיגו מחמת רוע מידותיו בלבד, אלא מפני שהוא מתנגד לתורה ומתקומם נגדה, ולפיכך אמר עליו 'אֶת יי הוּא מְגַדֵּף' [במדבר טו, ל], והוא נהרג בלי ספק. [...] ואפילו אכל לדעתי אדם מישראל בשר בחלב או לבש שעטנז או גילח פאת-הראש מתוך ביזיון וזלזול מחמת השקפה, [...] שאינו מאמין אמיתת התורה הזו, הרי זה לדעתי 'אֶת יי הוּא מְגַדֵּף', ונהרג כהריגת כופר [...]. וכן אני אומר גם על ציבור מישראל, שהסכימו לעבור על איזו מצוה שתהיה ועשו ביד רמה, הרי אלו נהרגים כולם".

חילול השם בימינו

הנושא האחרון שבהלכות קידוש השם הוא חילול השם לאדם גדול בתורה. הציפיות והדרישות מאדם חשוב ומפורסם בחסידות גדולות יותר מאשר מאדם רגיל. על האדם החשוב להיזהר ולהישמר כפל כפליים ואפילו ממראית-עין, שמא יחלל את השם במה שייראה ממעשיו כעבירה, אף-על-פי שלא עבר עבירה, וכך יתחלל שם שמים על-ידו. וזה לשון הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ה, יג):

"ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם. והוא שיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננין אחריו בשבילן, ואף-על-פי שאינן עבירות, הרי זה מחלל את השם. כגון שלוקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר. והוא שיש לו, ונמצאו המוכרין תובעין אותו והוא מקיפן [=מסבּבן בדברים כדי לדחות את התשלום]. או שירבה בשחוק, או באכילה ושתיה אצל עמי-ארצות וביניהן. או שאין דיבורו בנחת עם הבריות ואינו מקבילן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו. הכל לפי גדלו של חכם, צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין".

ובימינו, שרבים הם הנמנים על עם-ישראל שאינם שומרי תורה ומצוות, ולעתים אף מתנגדים ולוחמים בדת משה, חשיבות מצוה זו היא כפל כפליים, ולא רק לגדולי תורה המפורסמים בחסידות. כי בימינו כל אדם שחובש כיפה, וכל שכן אם הוא חובש מגבעת ועוטה חליפה, כל מעשיו נבחנים נמדדים ומבוקרים, ואם נמצא בהם פגם בעיני הרחוקים מתורה ומצוות, יוסיפו גנאי ומשטמה ויצדיקו את ריחוקם מן הדת באמרם: הזו דת האמת? הזו דת שמובילה לרוממות וגדולה? הזו דת שמובילה לחיים מאוזנים טובים ומאושרים? הזו הדת שכל רואיה יעידון יגידון "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה"? (דברים ד, ו).

ונצרף את דברי רבנו במאמר קידוש השם (עמ' קטו), וזה לשונו: "וכך אמרו ע"ה, בזמן שאדם קורא ושונה, ואינו נושא ונותן באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? או לו לפלוני שלָמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, או לו לריבו שלמדו תורה, פלוני שלָמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו".

לפי דעתי, הגורם הגדול והמשמעותי ביותר לחילול השם בימינו הוא השתמטות בחורי הישיבות משירות העם, בצבא ההגנה לישראל או בשירות אזרחי בקהילה. ואף שגם לקיחת כסף בעבור לימוד תורה הוא איסור מוחלט וגמור לדעת רבנו הרמב"ם, כאן מדובר בחילול השם אפילו עוד יותר חמור, מפני שמדובר כאן במידה רעה במיוחד והיא חוסר הכרת הטוב. ומי שאינו מסוגל להכיר טובה לחייל בשר ודם ששומר עליו ומאפשר לו לחיות חיים טובים ומפוטמים, לעולם לא יהיה מסוגל להכיר טובה להשם יתעלה שאינו נראה בעיני הבשר, וידיעתו נשגבה ונצורה לאוהבי השם ויודעיו באמת.

ומה כל כך גרוע בשירות בצבא או בשירות קהילתי בבתי חולים או בהוסטלים או בשאר גמילות חסדים? ואם החרדים היו מתגייסים במספרים משמעותיים לצבא, לא היה שום חשש גם מירידה רוחנית, שהרי הם היו קבוצה גדולה וחזקה בצבא, ומי יאמר להם מה תעשה ומה תפעל? וזכורני שהייתה בפלוגה שלנו מחלקה של בני ישיבות הסדר, ובמשך שנה וחודשיים התאמנו אתנו, ובזכותם היו לנו תפילות קבועות, שיעורי תורה, ואווירה רוחנית דתית ומוסרית. אף אחד מאותם בחורים לא נשר לדרך רעה, כולם חזרו לישיבה למעט כמה בודדים שהמשיכו לקצונה ועשו חיל.

תפיסת העולם השגויה שממסחרת את הדת ומכשירה לקיחת כסף בעבור לימוד תורה, הובילה להשקפות רעות לא מעטות, וביניהן השקפה זו, שכאילו השתמטות מצה"ל היא מצוה, והשקפה זו גוררת עמה את חילול השם הקשה ביותר. האמת שעומדת מאחורי מלחמתם בגיוס לצה"ל איננה חששם להכחדת לימוד התורה, כי ממילא אינם לומדים תורה לשמה (שאם תיקח את משכורתם מי יבוא ללמוד בכולל?), ואף עצם הלימוד שלהם רחוק מאד מדרך האמת. אלא, דאגתם האמתית של מנהיגיהם ועסקניהם היא לתקציביהם, לכוחם הפוליטי השלטוני והכלכלי ולטובות ההנאה. כי על כל מי שרשום בכולל, המגזר החרדי מקבל מהמדינה עשרות אלפי שקלים בשנה לישיבות, לתשלומי משכורות למקורביהם, ולטובות הנאה שמועברות לגדוליהם, גדולי וראשי המאכערים המכוערים שהפכו את התורה קרדום לחפור בה.

תוכלו לקרוא על השקפות אלה ביתר הרחבה במאמריי באתר אור הרמב"ם: "מדוע התנגד הרמב"ם ללקיחת כסף בעבור לימוד תורה", וכן "שירות בצה"ל ליושבי הישיבות לפי הרמב"ם".

סעודת עמי-ארצות

על דברי הרמב"ם בהלכה שלא ירבה "באכילה ושתיה אצל עמי-הארץ וביניהן", אומר ר' יוסף קארו בפירושו כסף-משנה שם: "נראה לדקדק שדווקא כשאוכל עמהם ובביתם, אבל אם הם אוכלים עמו בביתו או הוא אוכל בביתם ולא עמהם כדרך האכנסאים שרי".

על דבריו אלה אומר מָרי יוסף קאפח שם, וזה לשונו: "גם דקדוק הכס"מ [...] דחוק, שלדעת רבנו רצוי וחשוב להתרחק מכל מגע עם עמי-הארץ, וכמו שכתב בסוף הלכות טומאת אוכלין, בטעם שהיו אוכלין חוליהן בטהרה אף שאין שום איסור בדבר, כתב: 'ודבר זה קדושה יתרה היא ודרך חסידות שיהיה נבדל אדם ופורש משאר העם, ולא יגע בהם ולא יאכל וישתה עמהם, שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות'. ולדברי הכס"מ, כשיאכלו בביתו הרי יְטַמְּאוּ חוליו ויקלוט מדעותיהם הרעות, וכך גם כשאכל בביתם".

והרי לנו דוגמה נוספת לריחוק הבנתו של ר' יוסף קארו מעומק ומיושר דעת הרמב"ם, ואולי ישיבתו עם עמי-ארצות גרמה לו לקלוט מדעותיהם הרעות, להתיר לקיחת כסף בעבור לימוד תורה, ולהכשיר עשיית מסחר מדת האמת. ואף שֵׁם פירושו למשנה-תורה: כסף-משנה, מלמד על אהבתו לכסף שהִטתה את שיקול דעתו מן האמת. ואין זו הפעם הראשונה שהוא שוגה בבחירת שם לספרו, וצמד המלים שולחן-ערוך נזכר בספר יחזקאל (כג, לו–מה) בהקשר של שפיכות דמים, עבודה-זרה, חילול השם, זימה וזנות וניאופים:

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִשְׁפּוֹט אֶת אָהֳלָה וְאֶת אָהֳלִיבָה וְהַגֵּד לָהֶן אֵת תוֹעֲבוֹתֵיהֶן: כִּי נִאֵפוּ וְדָם בִּידֵיהֶן וְאֶת גִּלּוּלֵיהֶן נִאֵפוּ, וְגַם אֶת בְּנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלְדוּ לִי הֶעֱבִירוּ לָהֶם לְאָכְלָה: עוֹד זֹאת עָשׂוּ לִי, טִמְּאוּ אֶת מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ: וּבְשַׁחֲטָם אֶת בְּנֵיהֶם לְגִלּוּלֵיהֶם, וַיָּבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא לְחַלְּלוֹ וְהִנֵּה כֹה עָשׂוּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי: וְאַף כִּי תִשְׁלַחְנָה לַאֲנָשִׁים בָּאִים מִמֶּרְחָק אֲשֶׁר מַלְאָךְ שָׁלוּחַ אֲלֵיהֶם, וְהִנֵּה בָאוּ לַאֲשֶׁר רָחַצְתְּ כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ וְעָדִית עֶדִי: וְיָשַׁבְתְּ עַל מִטָּה כְבוּדָּה וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ לְפָנֶיהָ וּקְטָרְתִּי וְשַׁמְנִי שַׂמְתְּ עָלֶיהָ: וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵו בָהּ וְאֶל אֲנָשִׁים מֵרֹב אָדָם מוּבָאִים סָבָאִים מִמִּדְבָּר, וַיִּתְּנוּ צְמִידִים אֶל יְדֵיהֶן וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת עַל רָאשֵׁיהֶן: וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים? עַתָּה יִזְנוּ תַזְנוּתֶהָ וָהִיא: וַיָּבוֹא אֵלֶיהָ, כְּבוֹא אֶל אִשָּׁה זוֹנָה כֵּן בָּאוּ אֶל אָהֳלָה וְאֶל אָהֳלִיבָה אִשֹּׁת הַזִּמָּה: וַאֲנָשִׁים צַדִּיקִם הֵמָּה יִשְׁפְּטוּ אוֹתְהֶם מִשְׁפַּט נֹאֲפוֹת וּמִשְׁפַּט שֹׁפְכוֹת דָּם, כִּי נֹאֲפֹת הֵנָּה וְדָם בִּידֵיהֶן".

קידוש השם ליחידי סגולה

את הלכות יסודי התורה פרק ה, הרמב"ם חותם בהלכה שמלמדת אותנו כיצד צריך להתנהג האדם החכם, המעוטר במידות טובות, איש האמת העובד את השם מאהבה, ואינו עושה את התורה עטרה להתגדל בה ולא קורדום לחפור בו, וזה לשונו:

"וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עמהן ומקבילן בסבר פנים יפות, ונעלב מהן ואינו עולבן, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא ייראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין, ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין. והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם. עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבין אותו ומתאווים למעשיו. הרי זה קידש את השם, ועליו הכתוב אומר 'וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר' [ישעיה מט, ג]".

הכסף-משנה הבין שדברי הרמב"ם: "והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם", נסובים על דבריו: "ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין", ולכן הוא הבין שאסור לחכם להתרחק משורת-הדין לכיוון עשיית הטוב המוחלט, כדי שלא "יתרחק הרבה משורת-הדין לצד הטוב, עד שייראה שאינו מן הישוב או עד שישתומם". ודבריו אינם מובנים, וכי החכם הנעלה אינו חייב לשאוף לעשות הטוב ככל יכולתו? ומדוע הוא מגביל את האדם החכם יחיד הסגולה מעשיית הטוב? ויתרה מזאת, וכי יעלה על הדעת שאדם יעשה טוב והדבר ייחשב לו לגנאי בעיני אנשי דורו? וכי מי שתורם כליה לאדם שאינו מכיר או תורם את רוב ממונו למען יישוב הארץ, יגרום לאנשים לבוז לו?

הכסף-משנה ממשיך ואומר, אלא "יעשה לפנים משורת-הדין באופן ממוצע". וגם דבריו אלה אינם מובנים, מהו "לפנים משורת-הדין" באופן ממוצע? היש מיצוע לעשיית "לפנים משורת-הדין"? והלא עצם מהותה של "לפנים משורת-הדין" היא עשיית מעשים נעלים נדירים יוצאי דופן מעל ומעבר לנורמה, ואם הם בגדר "מעשים ממוצעים" הם אינם בגדר "לפנים משורת-הדין".

כיצד אפוא יש להבין את דברי הרמב"ם: "והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם"? מָרי יוסף קאפח אומר שם על דברי הכסף-משנה: "ודבריו דחוקים", ומבאר מדוע: "כי מה שכתב רבנו 'והוא שלא יתרחק' מוסב על מה שכתב לעיל 'ולא ירבה באריחות' וכו', וכמו שכתב בהקדמתו לפירוש-המשנה בחלוקת סדר נזיקין: 'ולא יקל עצמו בפני ההמון כדי שלא יזלזלו בו, וגם לא יִבָּדֵל מהם יותר מדי כדי שלא יֹאבַד החלש [=שמתוך רוממות הדיין עד שאי אפשר להגיע אליו, יתרבו בעלי זרוע והאלמים ביודעם שאותם הנעשקים והנדכאים לא יוכלו להגיע אל השופט ואין מי שידון דינם], ולא ירדוף אחרי המנוחות והתענוגות כדי שלא יופקרו זכויות בני אדם ויכבשוהו התאוות, ולא יאהב את השררה".

ואי בקיאותו של הכסף-משנה בפירוש רבנו למשניות, גרמה לו להורות לאדם החכם הנעלה יחיד הסגולה, למעט בעשיית הטוב, ולהחליש את שאיפת האדם הנעלה לחסד של אמת, חסד שנעשה מתוך אהבה זכה להשם יתעלה ללא שום מטרה כוזבת.

ופעמים רבות מָרי יוסף קאפח מעיר במהלך פירושו למשנה-תורה, על אי בקיאותם של הכסף-משנה ופרשנים אחרים בפירוש-המשנה של רבנו. וכשאני לעצמי את משתומם, וכי יעלה על הדעת לכתוב פירוש למשנה-תורה, כאשר המפרש אינו בקי בשאר חיבורי המחבר? ומילא מורה-הנבוכים שאיננו ספר הלכה (ואשר לא נזכר בכל הכסף-משנה אפילו פעם אחת!), אבל לכתוב פירוש על משנה-תורה מבלי להכיר היטב את פירוש-המשנה? ואם היה הדבר בימינו לא היו מקבלים פירוש כזה בתור עבודה סמינריונית.

בתמונה: שער הרחמים.

צילום: udi Steinwell, רישיון: CC BY 2.5.


#ייחודהשם #הלכה #חברה #עםישראל #רמב#מצוותמשנהתורה

אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!