אחת המצוות היסודיות ביותר בדת-משה היא מצות קידוש-השם. במשך 2000 שנות גלות היו לא מעט פעמים שעם-ישראל נאלץ למסור את נפשו בעבור קידוש-השם. ברם, ברוך-השם זכינו בדורות האחרונים למדינה עצמאית ולצבא חזק ואימתני, אשר מבטיחים שלא נזדקק עוד למות על קידוש-השם כצאן לטבח יובל, וכמו שהיה במשך 2000 שנות גלות. "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" (תהלים מד, כג).
לאור דברים אלה, עולה השאלה המתבקשת: שמא בימינו מצוה זו איננה קיימת? שהרי הגדרותיה הבסיסיות של מצוה זו הן הנסיבות שבהן עלינו למסור את נפשנו, נסיבות שכבר אינן קיימות מזה שנים רבות. התשובה פשוטה, מצות קידוש-השם כוללת בתוכה עניינים נוספים חשובים מאד, לא רק מסירות הנפש, אלא גם התובנה החשובה מאין כמותה, כי חלה עלינו חובה להרים על נס את דת האמת, ללא חשש וללא מורא.
הרמת דת האמת על נס איננה רק למול עיני הגויים, אלא חשוב מכך, למול עיני אחינו שאינם שומרים תורה ומצוות, ועוד יותר חשוב מכך, למול אחינו שהולכים לכאורה בדת משה, אך רחוקים מדרך האמת מרחק רב. בכל שלושת המקרים הללו, למול הגויים או החילונים או העולם הדתי הרחוק מדרך האמת, הרמת דת האמת על נס איננה פשוטה כלל ועיקר, והיא גוררת עמה אלימות מילולית, גינויים חריפים, הלבנת פנים (Shaming), ולעתים אף אלימות פיזית כלפי נושאי נס דת האמת.
הקושי לשאת את נס דת האמת קשה ביותר, כי ההליכה נגד הזרם, מבאיש ככל שיהיה, דורשת כוחות נפש אדירים, ואהבה בלתי-מתפשרת לה' יתעלה ולאמת. ברם, כאשר אדם מתרומם באמת למעלת אהבת האמת, ומתענג על מושגי האמת עונג שלא ידמה ולא ישווה לשום עונג אחר שבעולם, הוא מבין שהמחיר החברתי כביכול שעליו לשלם הוא כאין וכאפס לעומת עונג אהבת האמת ורוממות מושגי האמת. ואמרתי "כביכול" כי "הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תהלים לג, יח).
ויתרה מזו, התעלמות או התרחקות מאנשים ההולכים בדרך האמת, היא זכות וחסד שעשה ה' להם, מפני שהוא מסנן בעבורם את האנשים הנבערים מדעת, הפרימיטיביים, ובעלי המידות הרעות, ומותיר בקרבתם רק את האנשים הטובים אנשי העלייה. כלומר, ללא שום מאמץ מצדם, ה' יתעלה מסלק מנתיבם את הקוצים והברקנים, וסולל דרכם לפניהם, ללא הפרעות והטרדות מאנשים שאינם ראויים. נמצא שאותם אנשים אולי מנודים בעיני השוטים, אך נבחרים בעיני ה', מאותם מתי-המעט שזוכים לחשוב ולהבין.
נחל עתה לעיין במצוה זו, ומהגדרותיה בענייני מסירות הנפש, נלמד עד כמה חשוב להיות אמיצים, איתנים ועקביים בהליכה בדרך האמת, ללא מורא וללא חשש משום סמכות רבנית או אחרת מפורסמת ונודעת ככל שתהיה, כי אם מה' יתעלה שאין בלתו ואין כיוצא בו, ולו לבדו היראה הגאווה והאדנות. ולא כפי שנאמר בספר הזהר (בא, לח ע"א): "וכתוב: 'שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' [שמות לד, כג]' מאן פני פְּנֵי הָאָדֹן ה'? דא [=זהו] ר' שמעון בר יוחאי". ואכן יש לְהִזָּהֵר מספר הזהר, כי החלפת האלוה בבשר-ודם עפר מן האדמה, הינה עבודה-זרה.
הגדרת המצוה בספר-המצות
רבנו מגדיר את מצות קידוש-השם בספר-המצוות שחיבר, וזה לשונו:
"והמצוה התשיעית, הציווי שנצטווינו על קידוש-השם, והוא אמרוֹ: 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [ויקרא כב, לב], ועניין מצוה זו שאנו מצווים לפרסם את דת האמת הזו ברבים, ושלא נירא בכך מהיזק שום מזיק, עד שאפילו יבוא לנו אנס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה לא נשמע לו, אלא נמסור עצמנו למות בהחלט, ולא ניתן לו לחשוב שכפרנו אף שלבנו מאמין בו יתעלה".
דבריו ברורים שחלה עלינו חובה לפרסם את דת האמת ברבים, ולא לחשוש משום מזיק. ויתרה מזאת, הרמב"ם ממשיך ואומר, שהעדר אדם שמפרסם את דת האמת היא חרפה גדולה לעם-ישראל, וזה לשונו:
"וזו היא מצות קידוש השם שנצטוו בה כל בני-ישראל, כלומר שנמסור עצמנו למיתה בידי העריץ על אהבתו יתעלה והאמונה באחדותו, כדרך שעשו חנניה מישאל ועזריה בימי נבוכדנצר הרשע כאשר הכריח להשתחוות לצלם, והשתחוו אז כל בני אדם וישראל בכלל, ולא היה שם מקדש שם שמים. והיה בכך חרפה גדולה לישראל שאבדה מצוה זו מכולם, ולא היה שם מי שמקיים אותה, אלא הכל פחדו. ואין חובת מצוה זו אלא לכגון אותו המעמד העצום שבו פחדו כל באי העולם, והיה חובה לפרסם את הייחוד ולהכריז עליו באותה העת".
וזו הסיבה שהקמנו את אתר "אור הרמב"ם" מפני שראינו חרפה גדולה לעם-ישראל בהעדר השקפות נכונות ודעות ישרות. המעטים היודעים את האמת חוששים לאמרה, ומרוב פחדם ומוראם אינם מסוגלים להציג את דעת רבנו הרמב"ם כמות שהיא ללא עיוות וסילוף, ולכן הם מסתירים את האמת תוך שהם מחניפים לאדוניהם. דא עקא, פחדם ומוראם גרמו להם ברבות השנים, שאף עיניהם כהו וטחו מראות את האמת הבהירה, ושקרי הרחוקים מדרך האמת כבר חדרו ללבם והיטו אותו מדרך האמת.
וממשיך הרמב"ם ואומר שם:
"וכבר הבטיח ה' על-ידי ישעיהו שלא תהיה חרפת ישראל גמורה באותו המעמד, ושיופיעו בהם בחורים באותו המעמד הקשה שלא ירתיעם המוות, ויפקירו דמם ויפרסמו את האמונה ויקדשו את השם ברבים כמו שנצטווינו על-ידי משה רבנו, והוא אמרו 'לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ: כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי, וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ' [ישעיה כט כב–כג]".
הפסוק בישעיה שלאחר מכן מסכם את תכלית קידוש-השם ופרסום דעות נכונות והשקפות ישרות: "וְיָדְעוּ תֹעֵי רוּחַ בִּינָה, וְרוֹגְנִים יִלְמְדוּ לֶקַח", כלומר המטרה היא להציל את התועים מחושך הסכלות, וללמד את הרוטנים, המתאוננים והנרגנים, לקח.
"הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם [...] הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם"
דברי רבנו המפורשים בספר-המצוות: "שאנו מצווים לפרסם את דת האמת הזו ברבים", ו"שלא נירא בכך מהיזק שום מזיק", מובילים אותנו להיזכר ולהזכיר את אברהם אבינו. אברהם אבינו היה ראשון הלוחמים בעבודה-הזרה, בענפיה ובענפי-ענפיה שהם כמובן כל ענייני המיסטיקה, הסגולות, הקמיעות, ושאר אמונות ההבל.
אברהם אבינו סיכן את נפשו פשוטו כמשמעו, בקדשו מלחמה למען ה' יתעלה, מתוך אהבתו העמוקה אליו ולאמת, ובכל מקום שנוגע בענייני עבודה-זרה, אין לרחוש כבוד לשום זקן או זקנה, ולשום מארי או מקובל, ויהיה מפורסם ונערץ ככל שיהיה. כי זו דרכו של אברהם אבינו ובעקבותיו משה רבנו ורבנו הרמב"ם, שהאמת ורק האמת הניעה אותם לפעול את פעולותיהם האדירות.
נצטט מעט מדברי הרמב"ם בתארו את אברהם אבינו, וקשה שלא לחוש בתחושת ההזדהות העמוקה שחש רבנו הרמב"ם עם אברהם אבינו במלחמתו בעבודה-הזרה ובסעיפיה, וזה לשון רבנו במורה-הנבוכים (עמ' שמ):
"ידוע כי אברהם אבינו ע"ה גדל באומת ה'צאבה', ושיטתם שאין אלוה כי אם הכוכבים [...]. ותמצא שהזכירו באותם הספרים ודברי הימים שלהם עניין אברהם אבינו, ואמרו בלשון זה: אבל אברהם אשר גדל בכותא הרי כאשר חלק על דעת הכל [חכמיהם והמוניהם] וטען שיש שם עושה זולת השמש הוכיחוּ נגדו בכך וכך [בהוכחה ויכוחית לא הוכחה מדעית גמורה, כי לא תתכן] [...]. ובסוף אותה הפרשה אמרו, שהמלך כלא את אברהם אבינו עליו-השלום, ושהוא המשיך להתווכח עמהם ימים כשהוא בכלא, ואחר כך ירא המלך פן ימריד עליו את מדינתו ויוציא בני אדם מדתיהם, ואז הדיחוֹ לנפת ה'שאם' [=ארץ-ישראל] אחר שלקח את כל רכושו [...].
ואין ספק אצלי שהוא [אברהם אבינו] עליו-השלום, כאשר חלק על שיטת כל בני-אדם, היו מקללים ומבזים אותו ומזלזלים בו אותם התועים [רבנו אומר את זאת גם מתוך הניסיון שנתנסה], וכיון שסבל את כל זה בשל אמונתו בה' יתעלה, והעדיף את האמת על כבודו [כלומר שאברהם אבינו ויתר על כבוד עצמו וסבל רדיפות וביזיונות למען האמת], נאמר לו 'וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה' [בראשית יב, ג]. והיה תכלית עניינו [כלומר, בוא וראה למה זכה בשכר מסירותו] מה שאנו רואים היום מהסכמת רוב אנשי תבל לרוממוֹ ולהתברך בזכרו, עד שמתייחס אליו [גם] מי שאינו מזרעו, ואין חולק עליו ולא בלתי יודע את גדולתו".
אברהם אבינו סיכן את נפשו ולחם בעוז כנגד עובדי העבודה-הזרה שהיו סביבו עד שביקשו להרגו, וקשה מאד להבין את תעצומות הנפש האדירות שהיו לאברהם אבינו לעמוד יחידי כנגד אומה גדולה וחזקה אכזרית וְרִשְׁעָה. ההסבר היחיד לעמידתו האיתנה והעקבית היא אהבתו העצומה לבורא-עולם: "אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיה מא, ח) מכוח ידיעתו אותו, והיא-הידיעה אשר נטעה בו את האהבה האדירה לאמת, ואת כוחות הנפש המופלאים לקדש את שם השם בעוז ותעצומות בלתי נתפסים, ולהתמודד בהצלחה עם כל הרדיפות שהיו מנת חלקו.
ונסיים פרק זה בדברי רבנו הרמב"ם על החובה ללכת בדרכיו של אברהם אבינו, וזה לשונו במורה-הנבוכים (א, טז):
"צור [...] והוא שם המחצֵב אשר ממנו חוצבים את אבני המתכות 'הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם' [ישעיה נא, א]. ומן העניין הזה הושאל שם זה ליסוד כל דבר ומוצאו, ולפיכך אמר אחר אמרו: 'הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם' [אמר:] 'הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם' וכו', כאילו פירש כי הצור אשר חֻצבתם ממנו הוא אברהם אביכם, ולכן לכו בעקבותיו ויהיה דתכם דתו והתנהגו במידותיו, כי טבע המתכת הכרחי שיהא מצוי בדבר שנחצב ממנו".
ומסביר שם מָרי יוסף קאפח (בהע' 7): "והכוונה כי היסוד המתכתי הכרחי שיהא נמצא באבנים ובעפר שמהן הוּצָא, אחרת לא הייתה יוצאת מתכת, כך אנו בני אברהם הכרחי שימָּצאו בנו תכונותיו מידותיו דתו והנהגותיו". ועדת יהודי תימן היא העדה היחידה, שעד לפני כמה מאות שנים בודדות היו לבניה תעודות יוחסין עד יעקב אבינו, ולכן אין ספק שיש בה את יסודותיו הרוחניים והנעלים של אברהם אבינו.
"בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" – קריאתו של אברהם אבינו לדרך האמת
בקריאתו ההיסטורית המהדהדת של אברהם אבינו (בראשית כא, לג), פותח רבנו הרמב"ם את כל ספריו. וכך אומר מָרי בהערתו לפסוק זה בראש מורה-הנבוכים: "ברור כי פתיחה זו באה בעקבות האמור באברהם אבינו [...], לרמוז כי פעולתו בספר זה היא המשך קריאתו של אברהם לפרסם את אמִתַּת ייחוד ה' בעולם". הרמב"ם ראה את עצמו כממשיך דרכו של אברהם אבינו, ממשיך דרכו המחשבתית-פילוסופית, ממשיך דרכו בקריאה לכל באי עולם לייחוד ה', וממשיך דרכו בעמידה איתנה ונחושה כנגד דעות נפסדות והשקפות זרות.
בספריו משנה-תורה (הלכות עבודה-זרה א) ומורה-הנבוכים (ג, כט), מתייחס הרמב"ם לקריאתו של אברהם אבינו. בפסקה הראשונה להלן מובאים דבריו במשנה-תורה ובזו שלאחריה מובאים דבריו במורה-הנבוכים:
"ועל דרך זו היה העולם מתגלגל והולך [בשׁגייה אחר עבודה-זרה], עד שנולד עמודו של עולם שהוא אברהם אבינו [...] כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו [...] ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מדעתו הנכונה. וידע שיש שׁם אלוה אחד [...] וידע שכל העם טועים [...] וכיון שהכיר וידע, התחיל להשיב [...] ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה [...], כיון שגבר עליהם בראיותיו בִּקש המלך להרגו ונעשה לו נס ויצא לחרן. והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם ולהודיעם שיש אלוה אחד [...], עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא [לייחוד השם] שנאמר 'וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם' [...]. וכיון שהיו העם מתקבצין אליו [...], היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירֵהו לדרך האמת".
"וכאשר גדל עמודו של עולם ונתברר לו שיש שם אלוה נִבְדָּל, לא גוף ולא כח בגוף, ושכל אלה הכוכבים והגלגלים מעשיו, והבין אפסוּת אותם ההבלים אשר נתחנך עליהם, החל לסתור שיטתם ולבאר הפסד השקפותיהם, וּפִרְסֵם הֶפְכָּם, וקרא 'בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם', קריאה הכוללת מציאות ה' וחידוש העולם מאת אותו האלוה".
כאן מבאר הרמב"ם שקריאתו של אברהם היא לידיעת ה' ולהשקפת חידוש העולם, ולפני כן הבאנו בדברינו את דברי מָרי יוסף קאפח שכותב, שקריאה זו נועדה לפרסם את אמיתת ייחוד ה' בעולם, ומשום כך קבעהּ הרמב"ם בראש ספרו מורה-הנבוכים. ברור אפוא, שקריאה זו כוללת את מצווֹת ידיעת ה' וייחוד ה' וכל יסודות הדת המחשבתיים, והמושג "ידיעת השם" במשמעותו הרחבה כולל את כל העניינים האלו. ובמשמעותו המצומצמת הוא מתייחס למצות ידיעת השם בלבד (המצוה הראשונה בספר-המצוות).
ונסיים פרק זה בנקודה למחשבה, פעם נשאל הרב אהרן חמדי ז"ל מבני-ברק, אנחנו שהולכים בדרכו של הרמב"ם, אולי אנחנו טועים? שהרי אנו מתי מעט? והשיב, אברהם אבינו יחיד היה, וכי יעלה על דעתך שאברהם אבינו טעה?
הלכות קידוש-השם
רבנו פוסק בהלכות יסודי התורה (ה, א), וזה לשונו:
"כל בית-ישראל מצווין על קידוש-השם הגדול הזה, שנאמר 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [ויקרא כב, לב]. ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: 'וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי' [שם]. כיצד, בשעה שיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל ייהרג, שנאמר במצוות: 'אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם' [שם יח, ה]. וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו".
הרמב"ם קובע כי האדם חייב לעבור על המצוות ולא ליהרג, והסיבה שהוא פותח בכלל זה, אף שישנן נסיבות רבות שבהן על האדם ליהרג ולא לעבור (וכפי שנראה בהמשך), היא כדי ללמד אותנו על קדושת החיים, ולהורות לנו שבכל מקום שנאמר לנו לעבור ולא ליהרג, אסור לנו באיסור חמור ליהרג כדי לקדש את ה'. וכבר שגו בזה לא מעטים בארצות אירופה במהלך הדורות, וחשבו שיש מצוה ליהרג על קידוש-השם גם במקום שלא נצטווינו למסור את נפשנו. ואיני יודע אם היו מוסרים את עצמם באמת על קידוש-השם לפי שיטתם, או רק הורו כך לאחרים כדי לרומם את גדולתם המדומה.
בהמשך דברי רבנו הוא מבהיר את גדרי מצות קידוש-השם, וזה לשונו (שם, ב):
"במה דברים אמורים? בשאר מצוות, חוץ מעבודה-זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל שלוש עבירות אלו, אם יאמרו לו עבור על אחת מהן או תיהרג, ייהרג ואל יעבור. במה דברים אמורים? בזמן שהגוי מתכוון להנאת עצמו, כגון שאנסוֹ לבנות לו ביתו בשבת, או לבשל לו תבשילו, או אנס אשה לבעלהּ, וכיוצא בזה. אבל אם נתכוון להעבירו על המצוות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל – יעבור ואל ייהרג. ואם אנסוֹ להעבירו בעשרה מישראל – ייהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוון להעבירו אלא על מצוה משאר מצוות בלבד".
מהלכה זו אנו למדים על שלוש העבירות החמורות ביותר: עבודה-זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עוד למדנו מהלכה זו, כי אם הגוי אונס את ישראל לעבור על שאר מצוות, ומתכוון להנאת עצמו – לעולם ייהרג ואל יעבור. ואם נתכוון להעבירו – ייהרג רק אם יש שם עשרה מישראל.
הרמב"ם חותם את הלכות קידוש-השם בביאור אחרון לנסיבות שבהן גוי אונס יהודי לעבור על המצוות, וזה לשונו:
"וכל הדברים האלו שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחבריו ויגזור שמד על ישראל לבטל דתם, או מצוה מן המצוות, ייהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצוות, בין נאנס בתוך עשרה, בין נאנס בינו לבין הגויים".
מהלכה זו ניתן ללמוד לכאורה, כי בשעת השמד לעולם יעבור, גם אם הגוי מתכוון רק להנאת עצמו. ברם, ב"מאמר קידוש-השם" הרמב"ם מבהיר, שבמקום שהגוי מתכוון להנאת עצמו גם בשעת השמד לעולם יעבור, וזה לשונו שם (עמ' קיד): "ושאר כל המצות מלבד שלוש אלה, אם אנָסוֹ עליהן אוֹנֵס, רואה, אם להנאת עצמו נתכוון יעבור ואל ייהרג בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד בין בסתר בין בפרהסיה".
ניתן אפוא לסכם את גדרי מצות קידוש-השם כך: שלוש החמורות – לעולם ייהרג; שאר מצוות להנאת עצמו – לעולם יעבור; שאר מצוות להעבירו על דת – לעולם ייהרג למעט בצנעא ושלא בשעת השמד (ושני התנאים הכרחיים כדי לעבור).
ונסיים מאמר זה בלשון רבנו בספר-המצוות בצטטו את מדרש ספרא: "ולשון ספרא: על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ-מצרים, על-מנת שתקדשו את שמי ברבים".
Comments