מצוַת קידוש השם – חלק א

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

אחת המצוות היסודיות ביותר בדת-משה היא מצות קידוש-השם. במשך 2000 שנות גלות היו לא מעט פעמים שעם-ישראל נאלץ למסור את נפשו בעבור קידוש-השם. ברם, ברוך-השם זכינו בדורות האחרונים למדינה עצמאית ולצבא חזק ואימתני, אשר מבטיחים שלא נזדקק עוד למות על קידוש-השם כצאן לטבח יובל, וכמו שהיה במשך 2000 שנות גלות. "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" (תהלים מד, כג).

לאור דברים אלה, עולה השאלה המתבקשת: שמא בימינו מצוה זו איננה קיימת? שהרי הגדרותיה הבסיסיות של מצוה זו הן הנסיבות שבהן עלינו למסור את נפשנו, נסיבות שכבר אינן קיימות מזה שנים רבות. התשובה פשוטה, מצות קידוש-השם כוללת בתוכה עניינים נוספים חשובים מאד, לא רק מסירות הנפש, אלא גם התובנה החשובה מאין כמותה, כי חלה עלינו חובה להרים על נס את דת האמת, ללא חשש וללא מורא.

הרמת דת האמת על נס איננה רק למול עיני הגויים, אלא חשוב מכך, למול עיני אחינו שאינם שומרים תורה ומצוות, ועוד יותר חשוב מכך, למול אחינו שהולכים לכאורה בדת משה, אך רחוקים מדרך האמת מרחק רב. בכל שלושת המקרים הללו, למול הגויים או החילונים או העולם הדתי הרחוק מדרך האמת, הרמת דת האמת על נס איננה פשוטה כלל ועיקר, והיא גוררת עמה אלימות מילולית, גינויים חריפים, הלבנת פנים (Shaming), ולעתים אף אלימות פיזית כלפי נושאי נס דת האמת.

הקושי לשאת את נס דת האמת קשה ביותר, כי ההליכה נגד הזרם, מבאיש ככל שיהיה, דורשת כוחות נפש אדירים, ואהבה בלתי-מתפשרת לה' יתעלה ולאמת. ברם, כאשר אדם מתרומם באמת למעלת אהבת האמת, ומתענג על מושגי האמת עונג שלא ידמה ולא ישווה לשום עונג אחר שבעולם, הוא מבין שהמחיר החברתי כביכול שעליו לשלם הוא כאין וכאפס לעומת עונג אהבת האמת ורוממות מושגי האמת. ואמרתי "כביכול" כי "הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תהלים לג, יח).

ויתרה מזו, התעלמות או התרחקות מאנשים ההולכים בדרך האמת, היא זכות וחסד שעשה ה' להם, מפני שהוא מסנן בעבורם את האנשים הנבערים מדעת, הפרימיטיביים, ובעלי המידות הרעות, ומותיר בקרבתם רק את האנשים הטובים אנשי העלייה. כלומר, ללא שום מאמץ מצדם, ה' יתעלה מסלק מנתיבם את הקוצים והברקנים, וסולל דרכם לפניהם, ללא הפרעות והטרדות מאנשים שאינם ראויים. נמצא שאותם אנשים אולי מנודים בעיני השוטים, אך נבחרים בעיני ה', מאותם מתי-המעט שזוכים לחשוב ולהבין.

נחל עתה לעיין במצוה זו, ומהגדרותיה בענייני מסירות הנפש, נלמד עד כמה חשוב להיות אמיצים, איתנים ועקביים בהליכה בדרך האמת, ללא מורא וללא חשש משום סמכות רבנית או אחרת מפורסמת ונודעת ככל שתהיה, כי אם מה' יתעלה שאין בלתו ואין כיוצא בו, ולו לבדו היראה הגאווה והאדנות. ולא כפי שנאמר בספר הזהר (בא, לח ע"א): "וכתוב: 'שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' [שמות לד, כג]' מאן פני פְּנֵי הָאָדֹן ה'? דא [=זהו] ר' שמעון בר יוחאי". ואכן יש לְהִזָּהֵר מספר הזהר, כי החלפת האלוה בבשר-ודם עפר מן האדמה, הינה עבודה-זרה.

הגדרת המצוה בספר-המצות

רבנו מגדיר את מצות קידוש-השם בספר-המצוות שחיבר, וזה לשונו:

"והמצוה התשיעית, הציווי שנצטווינו על קידוש-השם, והוא אמרוֹ: 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [ויקרא כב, לב], ועניין מצוה זו שאנו מצווים לפרסם את דת האמת הזו ברבים, ושלא נירא בכך מהיזק שום מזיק, עד שאפילו יבוא לנו אנס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה לא נשמע לו, אלא נמסור עצמנו למות בהחלט, ולא ניתן לו לחשוב שכפרנו אף שלבנו מאמין בו יתעלה".

דבריו ברורים שחלה עלינו חובה לפרסם את דת האמת ברבים, ולא לחשוש משום מזיק. ויתרה מזאת, הרמב"ם ממשיך ואומר, שהעדר אדם שמפרסם את דת האמת היא חרפה גדולה לעם-ישראל, וזה לשונו:

"וזו היא מצות קידוש השם שנצטוו בה כל בני-ישראל, כלומר שנמסור עצמנו למיתה בידי העריץ על אהבתו יתעלה והאמונה באחדותו, כדרך שעשו חנניה מישאל ועזריה בימי נבוכדנצר הרשע כאשר הכריח להשתחוות לצלם, והשתחוו אז כל בני אדם וישראל בכלל, ולא היה שם מקדש שם שמים. והיה בכך חרפה גדולה לישראל שאבדה מצוה זו מכולם, ולא היה שם מי שמקיים אותה, אלא הכל פחדו. ואין חובת מצוה זו אלא לכגון אותו המעמד העצום שבו פחדו כל באי העולם, והיה חובה לפרסם את הייחוד ולהכריז עליו באותה העת".

וזו הסיבה שהקמנו את אתר "אור הרמב"ם" מפני שראינו חרפה גדולה לעם-ישראל בהעדר השקפות נכונות ודעות ישרות. המעטים היודעים את האמת חוששים לאמרה, ומרוב פחדם ומוראם אינם מסוגלים להציג את דעת רבנו הרמב"ם כמות שהיא ללא עיוות וסילוף, ולכן הם מסתירים את האמת תוך שהם מחניפים לאדוניהם. דא עקא, פחדם ומוראם גרמו להם ברבות השנים, שאף עיניהם כהו וטחו מראות את האמת הבהירה, ושקרי הרחוקים מדרך האמת כבר חדרו ללבם והיטו אותו מדרך האמת.

וממשיך הרמב"ם ואומר שם:

"וכבר הבטיח ה' על-ידי ישעיהו שלא תהיה חרפת ישראל גמורה באותו המעמד, ושיופיעו בהם בחורים באותו המעמד הקשה שלא ירתיעם המוות, ויפקירו דמם ויפרסמו את האמונה ויקדשו את השם ברבים כמו שנצטווינו על-ידי משה רבנו, והוא אמרו 'לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ: כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי, וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ' [ישעיה כט כב–כג]".

הפסוק בישעיה שלאחר מכן מסכם את תכלית קידוש-השם ופרסום דעות נכונות והשקפות ישרות: "וְיָדְעוּ תֹעֵי רוּחַ בִּינָה, וְרוֹגְנִים יִלְמְדוּ לֶקַח", כלומר המטרה היא להציל את התועים מחושך הסכלות, וללמד את הרוטנים, המתאוננים והנרגנים, לקח.

"הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם [...] הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם"

דברי רבנו המפורשים בספר-המצוות: "שאנו מצווים לפרסם את דת האמת הזו ברבים", ו"שלא נירא בכך מהיזק שום מזיק", מובילים אותנו להיזכר ולהזכיר את אברהם אבינו. אברהם אבינו היה ראשון הלוחמים בעבודה-הזרה, בענפיה ובענפי-ענפיה שהם כמובן כל ענייני המיסטיקה, הסגולות, הקמיעות, ושאר אמונות ההבל.

אברהם אבינו סיכן את נפשו פשוטו כמשמעו, בקדשו מלחמה למען ה' יתעלה, מתוך אהבתו העמוקה אליו ולאמת, ובכל מקום שנוגע בענייני עבודה-זרה, אין לרחוש כבוד לשום זקן או זקנה, ולשום מארי או מקובל, ויהיה מפורסם ונערץ ככל שיהיה. כי זו דרכו של אברהם אבינו ובעקבותיו משה רבנו ורבנו הרמב"ם, שהאמת ורק האמת הניעה אותם לפעול את פעולותיהם האדירות.

נצטט מעט מדברי הרמב"ם בתארו את אברהם אבינו, וקשה שלא לחוש בתחושת ההזדהות העמוקה שחש רבנו הרמב"ם עם אברהם אבינו במלחמתו בעבודה-הזרה ובסעיפיה, וזה לשון רבנו במורה-הנבוכים (עמ' שמ):

"ידוע כי אברהם אבינו ע"ה גדל באומת ה'צאבה', ושיטתם שאין אלוה כי אם הכוכבים [...]. ותמצא שהזכירו באותם הספרים ודברי הימים שלהם עניין אברהם אבינו, ואמרו בלשון זה: אבל אברהם אשר גדל בכותא הרי כאשר חלק על דעת הכל [חכמיהם והמוניהם] וטען שיש שם עושה זולת השמש הוכיחוּ נגדו בכך וכך [בהוכחה ויכוחית לא הוכחה מדעית גמורה, כי לא תתכן] [...]. ובסוף אותה הפרשה אמרו, שהמלך כלא את אברהם אבינו עליו-השלום, ושהוא המשיך להתווכח עמהם ימים כשהוא בכלא, ואחר כך ירא המלך פן ימריד עליו את מדינתו ויוציא בני אדם מדתיהם, ואז הדיחוֹ לנפת ה'שאם' [=ארץ-ישראל] אחר שלקח את כל רכושו [...].

ואין ספק אצלי שהוא [אברהם אבינו] עליו-השלום, כאשר חלק על שיטת כל בני-אדם, היו מקללים ומבזים אותו ומזלזלים בו אותם התועים [רבנו אומר את זאת גם מתוך הניסיון שנתנסה], וכיון שסבל את כל זה בשל אמונתו בה' יתעלה, והעדיף את האמת על כבודו [כלומר שאברהם אבינו ויתר על כבוד עצמו וסבל רדיפות וביזיונות למען האמת], נאמר לו 'וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה' [בראשית יב, ג]. והיה תכלית עניינו [כלומר, בוא וראה למה זכה בשכר מסירותו] מה שאנו רואים היום מהסכמת רוב אנשי תבל לרוממוֹ ולהתברך בזכרו, עד שמתייחס אליו [גם] מי שאינו מזרעו, ואין חולק עליו ולא בלתי יודע את גדולתו".

אברהם אבינו סיכן את נפשו ולחם בעוז כנגד עובדי העבודה-הזרה שהיו סביבו עד שביקשו להרגו, וקשה מאד להבין את תעצומות הנפש האדירות שהיו לאברהם אבינו לעמוד יחידי כנגד אומה גדולה וחזקה אכזרית וְרִשְׁעָה. ההסבר היחיד לעמידתו האיתנה והעקבית היא אהבתו העצומה לבורא-עולם: "אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיה מא, ח) מכוח ידיעתו אותו, והיא-הידיעה אשר נטעה בו את האהבה האדירה לאמת, ואת כוחות הנפש המופלאים לקדש את שם השם בעוז ותעצומות בלתי נתפסים, ולהתמודד בהצלחה עם כל הרדיפות שהיו מנת חלקו.

ונסיים פרק זה בדברי רבנו הרמב"ם על החובה ללכת בדרכיו של אברהם אבינו, וזה לשונו במורה-הנבוכים (א, טז):

"צור [...] והוא שם המחצֵב אשר ממנו חוצבים את אבני המתכות 'הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם' [ישעיה נא, א]. ומן העניין הזה הושאל שם זה ליסוד כל דבר ומוצאו, ולפיכך אמר אחר אמרו: 'הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם' [אמר:] 'הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם' וכו', כאילו פירש כי הצור אשר חֻצבתם ממנו הוא אברהם אביכם, ולכן לכו בעקבותיו ויהיה דתכם דתו והתנהגו במידותיו, כי טבע המתכת הכרחי שיהא מצוי בדבר שנחצב ממנו".

ומסביר שם מָרי יוסף קאפח (בהע' 7): "והכוונה כי היסוד המתכתי הכרחי שיהא נמצא באבנים ובעפר שמהן הוּצָא, אחרת לא הייתה יוצאת מתכת, כך אנו בני אברהם הכרחי שימָּצאו בנו תכונותיו מידותיו דתו והנהגותיו". ועדת יהודי תימן היא העדה היחידה, שעד לפני כמה מאות שנים בודדות היו לבניה תעודות יוחסין עד יעקב אבינו, ולכן אין ספק שיש בה את יסודותיו הרוחניים והנעלים של אברהם אבינו.

"בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" – קריאתו של אברהם אבינו לדרך האמת