המצוה השלישית ב"ספר-המצוות" שחיבר הרמב"ם, והמצוה השלישית שהרמב"ם עוסק בה בספרו הגדול "משנה תורה" היא מצות אהבת-השם. מהי מצוה זו? כיצד ניתן לאהוב את השם? מהם מקורותיה של מצוה זו, ואלו מצוות נוספות נגזרות ממנה? על כל אלה ועוד במאמר הבא. נחל אפוא בהגדרת המצוה על-ידי הרמב"ם ב"ספר-המצוות", וזה לשונו (עמ' נט): "והמצוה השלישית, הוא הצִווי שנצטווינו על אהבתו יתעלה, והוא שנתבונן ונסתכל במצוותיו וצוויָיו ופעולותיו, כדי שנשׂיגהו ונתענג בהשגתו תכלית העונג, וזוהי תכלית האהבה המצֻוָה".
נמצא, שהדרך לאהבת-השם היא בהתבוננות במצוותיו וצווייו – מצוות התורה, ובפעולותיו – כלל הנבראים בבריאתו הנפלאה והמשוכללת (לימוד המדעים). כלומר, עלינו להתבונן ברעיון ובמטרת המצוות, ולא פחות חשוב בפעולותיו של הקב"ה, מפני שמתוכם אנו לומדים להכיר את המפעיל והמצווה – הלא הוא בורא-עולם. הכרה מעמיקה זו תצמיח בקרבנו רגש עמוק של אהבה ותשוקה להשׂיגו עוד ועוד ולקשור אליו את מחשבתנו. ברם, כיצד התבוננות במצוות ובנבראים תצמיח בקרבנו אהבה?
א) מתוך לימוד הרעיון והמטרה שמאחורי המצוות, האדם לומד שכולן באו ממקור של חכמה ולכולן יש תכלית להיטיב עם בני-האדם. בנוסף, אנו לומדים מֵהם על האידיאלים שחשובים לפני ה' יתעלה כגון: מוסר, צדק, יושר, חסד, אמת, חמלה, וכיו"ב. כאשר האדם מבין את האידיאלים הנעלים שה' מדריך אותו אליהם באיזון נפלא ומופלא, מיד לבו נפעם אל גודל הטוב והחסד מאת ה' כלפינו, ורוחו מתרוממת ומתפעלת לאור החכמה הגדולה שטמונה ומשובצת במצוות התורה.
ב) מתוך לימוד פעולותיו של הקב"ה, דהיינו מתוך לימוד המדעים, האדם מתרומם כאמור למצות "ידיעת-השם", ברם, בעוד מצות "ידיעת-השם" נועדה להפעים את מחשבתו של האדם ושכלו, מצות "אהבת-השם" נועדה להפעים ולהרחיב את לבו של האדם ברגש אהבה כלפי בורא עולם. וככל שהאדם יודע יותר את השם בשׂכלו, כך רגש האהבה בקרבו לבורא-עולם צומח ומתפתח. נמצא, שמצווֹת "ידיעת-השם" ו"אהבת-השם" קשורות זו בזו בקשר של סיבה ותוצאה: ככל שהאדם משׂכיל יותר את פעולותיו של בוראו – כך מתעצמת בקרבו האהבה אליו.
השׂכלת הבורא מייצרת עונג רוחני שמוליד אהבה
כאמור, לפי הרמב"ם התבוננות בבריאה ובמצוות מרוממת את האדם למעלת אהבת-השם. ראָייתו של הרמב"ם לדבריו אלה נמצאת בִּמקור המצוה בספרי, וזה לשון הרמב"ם ב"ספר-המצוות" שם: "ולשון ספרי: 'לפי שנאמר 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ' [דברים ו, ה], יודע אני כיצד אוהב את המקום? תלמוד לומר 'וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ' [שם ו], שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם'. הנה בארנו לך, כי בהתבוננות תושג לך ההשגה, וימצא התענוג, ואז תהיה האהבה בהכרח".
בדברים אלה הרמב"ם משלים לנו את הפאזל. אמרנו לעיל שהשׂכלת הבורא במצוותיו ובפעולותיו מולידות אהבה בקרב המתבונן, אך עדיין יש לשאול: מדוע וכיצד בדיוק הן מולידות אהבה? התשובה נמצאת בסוף דברי הרמב"ם לעיל, כלומר השגת רק מעט מפלאיותו, עוצמתו ואינסופיות חכמתו של הבורא, מובילה בהכרח לעונג רוחני נשׂגב שלא ישווה ולא ידמה לשום עונג חומרי. עונג נצחי שאין בו שום חסרון או מגרעת, עונג שנמשך לאורך זמן רב, נחרט במחשבתו של האדם, מלווה אותו לכל אורך חייו בעולם הזה, ועומד לו לזכוּת מכרעת בחיי העולם הבא.
העונג הזה שנובע מהבנת ומהשׂגת מעט מזער מהבורא יתעלה, מוביל לאהבה עצומה לבורא-עולם, מפני שכך הוא טבע האדם לאהוב ולהיקשר לדברים שגורמים לו עונג ושמחה. נמצא אפוא, שהצעד הראשון של האדם בקיום מצוַת "ידיעת-השם" מוביל לעונג רוחני נפלא ונצחי, והעונג הרוחני המרומם הזה מוליד בקרב האדם רגש עז של אהבה אדירה לבורא-עולם. ברם, התהליך המופלא הזה עדיין לא הסתיים מפני שאהבת-השם מולידה אהבה נוספת והיא קריאה לבני-אדם לאהבת-השם.
קריאה לבני אדם לאהבת-השם
בהמשך דבריו ב"ספר-המצוות" שם, הרמב"ם אומר כך: "וכבר אמרו, שמצוה זו כוללת גם שנקרא את כל בני-האדם לעבודתו יתעלה ולאמונה בו, לפי שכאשר אתה אוהב את מי שהוא, תהללנו ותשבחנו ותקרא בני-אדם לידידותו [=ידידות וקִרבה נפשית (מָרי)] וזה על דרך המשל, כך אם אָהַבְתָּ את ה' באמת במה שהוּשׂג לך מהכרת אמִתתו, הרי אתה בלי ספק תקרא את הפתאים והסכלים לידיעת האמת אשר אתה ידעתָּהּ".
נמצא, שאהבת השם מרוממת ומעוררת את האדם החכם, לקרוא לשאר בני-האדם לגלוֹת את אותה האהבה הנפלאה והעצומה ולהתענג עליה, כך שאהבת-השם הראשונה מולידה אפוא אהבה חדשה בליבותיהם של בני-אדם נוספים, שמגלים את העונג שבידיעת מושגי האמת ובהשׂגת ה' יתעלה כפי יכולת האדם. הראשון שאהב את השם בעוצמה כזו, וקרא לבני-אדם לאהבת-השם תוך סיכון ממשי לחייו, היה כמובן אברהם אבינו ע"ה, וזה לשון הרמב"ם בתארו את אהבתו הגדולה של אברהם אבינו ואת פעולותיו שנבעו מכוח אהבתו:
"ולשון ספרי: 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה', אהבֵהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר 'וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן' [בראשית יב, ה], כלומר כמו שאברהם, לפי שהיה אוהב כמו שהעיד הכתוב 'אַבְרָהָם אֹהֲבִי' [ישעיה מא, ח] וזה [כלומר אהבתו העצומה לבורא עולם היתה] מעוצם השגתו, קרא את בני-האדם לאמונה מתוקף אהבתו – כך תֹאהבֵהו עד שתקרא אליו".
ומעיר שם מָרי יוסף קאפח: "מעוצם השגתו נעשה אוהב [...] ולאחר שהגיע לאהבה מעוצם השגתו קרא בתוקף לאהבתו", והן הן הדברים שאמרנו לעיל. ומוסיף שם מָרי יוסף קאפח ואומר, שנצטווינו לאהוב את השם עד שנקרא "בני-אדם לידיעת מציאותו אלהותו ואחדותו ומתוך כך יבואו לידי עבודתו יראתו ואהבתו". ובהלכות עבודה-זרה פרק א מתאר רבנו את פעולותיו של אברהם אבינו מעת שעמד על דעתו, ונצרף רק קטע קצר משם (יד): "וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם".
פסיקת הרמב"ם ב"משנה-תורה"
עד עתה ראינו את הגדרת מצות אהבת-השם ב"ספר-המצוות". נעבור אפוא לפסיקת הרמב"ם ב"משנה-תורה", וזה לשונו (הלכות יסודי התורה ב, א–ב):
"האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו [...] שנאמר 'וְאָהַבְתָּ אֵת יי אֱלֹהֶיךָ' [...] והיאך היא הדרך לאהבתו? [...] בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים, ויִראה מהן חכמתו שאין לה ערך [=שלא ניתן להשוות אותה לשום דבר] ולא קץ [=אין לה סוף], מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד 'צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי' [תהלים מב, ג] [...] ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בעניין אהבה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".
נמצא, שעיקר מצות אהבת-השם היא ההתבוננות בפעולותיו, כלומר לימוד המדעים הסובבים אותנו בבריאה, שמתוך לימודם אנו למדים על אופני פעולותיו והנהגותיו של הקב"ה, ובלשון חז"ל: שמתוך כך אנחנו מכירים את מי שאמר והיה העולם. אמרנו שזו עיקר מצות אהבת-השם, מפני שב"ספר-המצוות" הרמב"ם מציין גם את לימוד טעמי המצוות ותכליתן, ואכן גם הם בגדר "פעולותיו" של הקב"ה, ואף מתוכם אנו למדים עליו ועל דרכיו. ברם, מתוך ההלכה לעיל אנו למדים כאמור, שהעיקר במצות אהבת-השם הוא לימוד המדעים שמרוממים את האדם להתענג על חכמתו של הקב"ה, והעונג הזה מצמיח אהבה גדולה בקרב האדם לה' יתעלה.
לאחר הלכה זו, הרמב"ם מבאר בפרקים ב–ד שם "כללים גדולים ממעשה רבון העולמים", כלומר הרמב"ם מתאר בראשי פרקים את מעלות המלאכים, ביאור בסיסי למהות הנפש, עניינים נוספים בייחוד השם, הבורא-דעתו-וחייו אחד מכל צד ומכל פינה, יסודות במדע האסטרונומיה לפי המדע הקדום, יסודות במדעי הכימיה והפיסיקה לפי המדע הקדום (הרכבי החומרים הבסיסיים ותכונותיהם), הגדרת פרדס מעשה-בראשית ומעשה-מרכבה. נראה ברור אפוא, שראוי ואף הכרחי ללמוד את המדעים הללו במסגרת לימודי בית-המדרש, אלא שבעוונותינו הרבים הרחיקונו מהם זדים, שטפלו עליהם בדיות שאינם חלק מתורת משה, ואף החשידו את לומדיהם בכפירה. להלן נביא דוגמה לחשיבות המדעים מחשיבות לימוד מדע האסטרונומיה.
חשיבות מדע האסטרונומיה
טרם שנצרף את תשובת הרמב"ם בעניין לימוד מלאכת התכונה-האסטרונומיה, נצטט את דברי התלמוד בשבת עה ע"א, וזה לשונו: "אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר: 'וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ' [ישעיה ה, יב]. [...] אמר רבי יוחנן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר: 'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים' [דברים ד, ו], איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות".
עתה נעבור לעיין בלשון רבנו בתשובה קנ, וזה לשונו (תורגמה על-ידי מָרי יוסף קאפח בפירושו שם): "חישוב תקופות ומזלות היא חכמת התכונה בכללותה, ואמרם 'כל היודע ואינו מחשב', כלומר כל מי שיש לו יכולת להבין אותה, ויש לו הבנה זכה, ולמד הקדמות המדע הזה ואינו מתעסק בו. ולעניין מה התועלת בכך, כבר באר ר' מאיר בברייתא ואמר: הסתכל במעשיו שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".
ונסיים בלשון הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ד, יח): "בזמן שאדם מתבונן בדברים אלו, ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם וכיוצא בו [כלומר מדעי הטבע, מדעי האלהות, מדע האסטרונומיה, מדע האנטומיה ושאר המדעים], ויִראה מהן חכמתו של הקדוש-ברוך-הוא בכל היצורים ובכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא". ציינו את מדע האנטומיה ולכן נחתום בדברי איוב שלמד להכיר את ה' יתעלה מהתבוננות בגוף האדם, ואף השׂכיל בסופו של דבר לידע את השם: "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (יט, כו), "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ" (מב, ה).
Comments