במאמר זה העתקתי דברים יפים שכתב אחד החברים, ושמו אייל זר, והנה דבריו:
רציתי לשתף במחשבה שעלתה לי, לאחר קריאת המאמרים של אדיר על ההשלכות ההרסניות שיש לריבוי כתיבת התורה שבעל-פה, והצורך לחזור לדרכו של הרמב"ם, שכותב בעצמו, שאין צורך ללמוד בשום ספר אחר זולת התורה-שבכתב והספר "משנה תורה".
(ואולי גם נקודה זו נכתבה ואני לא ראיתיה).
***
נראה לי שיש לקשור בקשר הדוק בין העובדה ש"נעשתה תורה אחת כמאה תורות", לבין הנהייה והנטייה אחרי "אמונת חכמים".
אם הייתה לנער הצעיר דרך ברורה וישרה, בה הוא יכול "לפגוש את דבר השם",
אם הייתה להמון ההדרכה, שהדרך לידיעת ה' והדבקות בו, עוברת בתחנות 1,2,3,
והדברים היו ברורים, פשוטים, וממוקדים –
אזי היה הנער, והיה ההמון, מסתער על הדרך הזו, מתאמץ בה, ורואה בה ברכה.
הוא היה לומד מקרא, ולאחר מכן את "משנה תורה" -
והיה מקבל משנה סדורה, בהירה, שיטתית, וחד משמעית.
הוא היה יודע מה עליו לעשות, ומה ה' רוצה ממנו –
בעולם המעשי ובעולם המחשבתי.
***
דא עקא, שכיום, נער צעיר או כל דורש ה', עומד מול משימה בלתי אפשרית.
בעיה ראשונה:
לכל שאלה הכי פשוטה בהלכה, הוא מקבל סבך בלתי ניתן למעבר, של דעות, מחלוקות, ומנהגים,
ובסוף נשאר תוהה ומבולבל מה הוא בדיוק צריך לעשות.
מנהג כזה, וחומרה כזו, ואשכנזים פוסקים כך, וספרדים אחרת,
ועומד הנער ושואל את עצמו: "מה ה' רוצה ממני??".
או כמו ששאל אותי פעם תלמיד שלי: "מה? ה' רוצה מאשכנזי משהו אחד, ומספרדי משהו אחר?".
בעיה שניה:
בגלל הריבוי האדיר של הכתבים, הדעות, הפירושים, והסברות,
הצעיר מתייאש בכלל מלהתחיל וללמוד.
הוא אומר לעצמו: "איך אני הקטן אצליח להשתלט על כל ההיקף העצום הזה של החומר והידע התורני??
אין לי סיכוי! זה עניין ל"גדולים וקדושים",
ובמילים אחרות: "אין לי סיכוי בעצמי, בכוחות שלי, בשכל ובהבנה שלי, למצוא את דבר השם".
***
ואז, שלוש אפשרויות:
1) לזרוק הכל ולצאת מ"עולם הדת".
2) להפסיק להתייחס ברצינות לדת, ולהתנהל כ"מצות אנשים מלומדה" וכפולקלור חברתי\תרבותי.
3) לחפש "צינור" אחר להתחברות לאלהים.
***
האפשרות הראשונה והשנייה נפוצות מאד כבר שנים רבות במגזר שאליו אני משתייך – ה"דתי לאומי". כבר עשרות שנים שתלמידים, בסיום "ישיבה תיכונית" – "זורקים את הכיפה".
אחוזים גבוהים יותר, כעבור כמה שנים עם ה"התמסדות", נשארים דתיים, אבל ללא "חִיוּת",
ובעיקר כי "ככה הם גדלו".
בעשור האחרון (אולי כבר יותר) יש תופעה מאוד חזקה של צעירים "דתיים-לאומיים" שמחפשים את הדרך,
ומוצאים אותה ב"חסידות".
כתבי החסידות הפכו להיות הנמכרים ביותר ('נתיבות שלום', כתבי רבי נחמן), ויותר ויותר צעירים ומוסדות לימוד תורניים מכניסים את ברסלב, חב"ד, וחסידות בכלל, לתכני הלימוד.
***
לדעתי יש כאן ממש סיבה ותוצאה.
הצעיר שמחפש את אלהים – לא מוצא אותו בתורה, בהלכה, בספרים, בשכל שלו –
בגלל שתי הבעיות שהזכרתי למעלה.
***
אבל הוא מחפש! הוא רוצה לשמוע את דבר ה'!
אז הוא פונה ל"צדיק".
ה"צדיק" מחליף את השכל שלו.
ה"צדיק" מיישר את כל הקושיות,
ה"צדיק" יודע את כל הכתבים והספרים שהוא עצמו לא יודע,
וה"צדיק" ידאג "לחבר אותו לאלוהים".
***
במקום פולחן האמת, החקירה, הבירור והליבון –
מתמסר הצעיר לפולחן האישיות.
וברגע שהתמסר לפולחן האישיות – אין דרך חזרה.
זה "או הכל או כלום".
שהרי הכל תלוי ב"צדיק". וממילא כל ספק, כל תהייה, כל קושיה על ה"צדיק" –
תזעזע ותערער את כל עולמו של ה"מאמין".
הוא לא יכול להרשות לעצמו סדקים, ביקורת, או תהיות.
ואז נסגרת הצְּבת.
נעלם חוש הביקורת, מסתלק השכל, מתאדה שיקול הדעת ויושר המחשבה,
ואת מקומם תופסת ההתבטלות.
וכך מגיע סופו של האדם החושב.
***
ואז אפשר להגיד הכל, ולכתוב הכל –
למרות שאין בדברים שום פשר,
ואין להם על מה לסמוך,
והם השערות \ המצאות \ דמיונות –
אין זה משנה,
הבולע יבלע.
אין לו ברירה.
***
ואז האוזניים נאטמות,
ואי אפשר לחדור את מסך הטמטום הזה בשום טיעון הגיוני, בשום קושיה מושכלת –
אין עם מי לדבר.
לא אדם עומד מולך,
אלא גוף מהלך שמוחו ריק, התבטל.
ולך תדבר אל הריק.
***
מה שקורה עם הצעירים, קרה מאז ומעולם עם ההמון.
באירופה, במרוקו, בתימן –
ההמון, שאין לו את הפנאי או את הכישרון להתמודד עם ה"סבך" שבמציאת דבר ה' -
מתייאש מעצמו, ופונה לפולחן האישיות של מישהו אחר.
כך זה ב"חסידות" האשכנזית,
וכך זה בפולחני האישיות של ה"בבות" הספרדיים למיניהם.
***
הרפואה לחולי הגדול הזה, הוא בגישתו המושכלת של הרמב"ם לדת משה, בשיבה למסורת התורה-שבעל-פה הנאמנה, אשר מעמידה את העולם הדתי והאמוני על יסודות ברורים, מסודרים, ובעיקר – נגישים ונהירים לכל דורש ה',
כך שכל אדם יוכל לדעת את ה' לפי יכולתו.
תודה על הארת העיניים!
***
עד כאן דבריו, וראוי לצרף לזה דברים מתוך הזוהר הפגאני החדש, פרשת חיי שרה:
"שאין ייחוד וקרבה לקדוש-ברוך-הוא אלא בצדיק [...] וכמו שהצדיק הוא עיקר הייחוד לקדוש-ברוך-הוא ושכינתו [של הצדיק] למטה, כך הוא העמוד האמצעי, קרבה וייחוד ועיקר לאב ולאם [אלהיות מכוערות נוספות: האב, האם, והבן – הוא הקדוש-ברוך-הוא לפי דמיונו של המכשף הזוהרי] [...] וכך [...] נכללו בצדיק חֵי העולמים [הצדיק שמחיה את העולמים]" וכו'.
"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ [...] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ד, לה;לט).
בתמונת שער הרשומה: שלט ובו תמונת האליל אודסר בקבר בר-יוחי.
תמונת שער הרשומה מאת: Ariel Palmon - נוצר על־ידי מעלה היצירה; רישיון: CC BY-SA 3.0.
דברים יפים,
אפשר להוסיף את דברי האזהרה של מורנו הרמבם באגרת ששלח לחכמי מונפליה בצרפת.
דבריו נאמרו בהקשר לספרים על גזירת הכוכבים, אבל הם בהחלט מתאימים למציאות של ימינו של ריבוי בספרי תורה שבעפ
"וכן צריכים אתם לידע, שכבר חיברו הטיפשים אלפי ספרים, וכמה אנשים גדולים בשנים - לא בחכמה - איבדו כל ימיהם בלמידת אותם ספרים, ודימו שאותם ההבלים הם חכמות גדולות, ועלה על ליבם שהם חכמים גדולים, מפני שידעו החכמות ההן.
שהדבר שטועים בו רוב העולם, או הכל, מלבד אנשים יחידים, השרידים אשר יי' קורא, הוא דבר שאני מודיע לכם, והוא החולי הגדול והרעה החולה: שכל הדברים שימצאו כתובים בספרים, יעלה על לבו בתחילה שהם אמת. וכל שכן אם יהיו הספרים קדמונים.
ואם התעסקו אנשים רבים באותם ספרים,…
מאמר יפה מאד שמתמצת את ההליכה אחרי ההבל ומאיסת הדעת שבדורנו וכן בדורות קודמים
רק הערה קטנה כנראה שהזוהר אומר צדיק הוא לא מתכוון לאדם אלא למה שהמקובלים מכנים ספירת היסוד שהיא השישית האחרונה של "הבן" הידוע גם כזעיר
ר' אייל, ישר כח! מילים כדורבנות!
הצלחת לחשוף את כל האמת בתוך מספר מצומצם של שורות, אני פשוט מזדהה עם כל מילה שלך!
חזק וברוך!