מעט על מבואו של רס״ג לתהלים

עודכן ב: ינו 13

לתורת משה ולספר תהלים יש מאפיינים דומים רבים, לצד המטרה המרכזית בשניהם, והיא כמובן להכשיר את בני האדם למוסר לחכמה ולדרך האמת. רס"ג מלמד אותנו במבואו לספר תהלים, שספר זה מתאפיין בחמשה אופני הכשרה:


המאפיין הראשון בא לידי ביטוי במלים כמו: האזינו, שמעו, וכו'. ציוויים אלה פונים לבני האדם לשמוע אל החוקים ואל המשפטים, כמו שכתוב בדברים (ד, א): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים". ובדומה לספר התורה, גם בספר תהלים נאמר (עח, א): "הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי". בדרך הכשרה זו מופיעה פניה בנושא מסוים לאחר מילות הקריאה.


המאפיין השני הוא הציוויים והאזהרות, כמו שנאמר בדברים (ו, יג): "אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד", ודברים דומים נאמרים גם בתהלים (לז, ג): "בְּטַח בַּייָ וַעֲשֵׂה טוֹב" ו-"קַוֵּה אֶל יְיָ חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ" (שם כז, יד). ציוויים אלה מזרזים את האדם לעבודת ה', לעומת האיומים והאזהרות: "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ [...] אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם" (ויק' כו, טו–טז), ובספר תהלים (לז, ב): "כִּי [הרשעים] כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ" ו-"תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה" (תה' לד, כב).


המאפיין השלישי הוא שילוב סיפורים אשר מחנכים ומורים לערכים נעלים, כגון קורות חייהם של אברהם יצחק ויעקב. גם בתהלים מסופר בקיצור על דמויות שונות, והמטרה כמובן שנלמד מהן או נפיק לקחים ממעשיהן, כגון: "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל [...] וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה" (תה' קו, ל–לא), וגם דוד נזכר (תה' עח, עב): "וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם".


המאפיין הרביעי הוא ניסוח שאלות מעין רטוריות, אשר כוונתן לפאר ולשבח את ההשקפה הרצויה, וכן כדי לטעת יראת שמים והערצה בלב הקוראים כלפי בורא עולם, כגון: "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה [...] מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם" (דב' ל, יב–יג), ובתהלים (קו, ב): "מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ" ו-"מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַייָ יִדְמֶה לַייָ בִּבְנֵי אֵלִים" (תה' פט, ז).


המאפיין החמישי והאחרון הוא התפילה וההשתפכות, כמו שנאמר: "שָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי" (תה' כה, כ), "חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ" (תה' נא, ג), ועוד. התפילה והתחינה רבה ומגוונת מאד בספר תהלים, ונועדה להזכיר לקוראים את תלותֵנו בהקב"ה, ועד כמה אנו זקוקים לו.


נשים לב, כי כל אופני ההכשרה נועדו לחזק את המטרה העיקרית, והיא קיום ציוויי התורה וההימנעות מלעבור על אזהרותיה, בנוסף כמובן לרוממות התפילה והתחינה, ובנוסף לקריאה (המאפיין הראשון) אשר קורא לבני האדם בנושאים מסוימים.

מעלות ספר תהלים

לדעת רס"ג, האל ברא את האנושות בתכלית שלמות הבריאה וחכמת העשייה. לפיכך, גם דוד היה צריך לחנך ולהכשיר את בני האדם באופן הקרוב ביותר לשלמות, ולשלב כמה וכמה דרכים ושיטות הכשרה וחינוך: קריאה למשמעת לה', פירוט הציוויים והאזהרות, שאילת שאלות שמעוררות לחשיבה ולהסקת מסקנות, סיפורי מאורעות, וניסוח תפילות ותחינות. דרכים ושיטות מגוונות אלה נועדו לפעול ולהשפיע על כל סוגי ומיני בני האדם, אלה שוקעו בגיוון לכל אורך הספר כדי שהקורא יוכשר בכולם וכדי שתגדל סבלנותו להכשרה.


רס"ג מדגיש שיש להפריך את הטענה שמזמורי תהלים נכתבו לא רק על-ידי דוד המלך אלא גם על-ידי משה רבנו, אדם הראשון, מַלכִּי צֶדֶק, אברהם אבינו, ולדעת רס"ג מדובר בהזיה. אמנם, ייתכן שיהיו שיקשו מבבא בתרא (יד ע"ב) שם נאמר שספר תהלים נכתב על-ידי עשרה אישים, אך ברור שמדובר במדרש ואין להבין אותו כפשוטו. כמו כן, נראה לי להסביר את דברי המדרש הזה, כך שהדברים נאמרו בהשראתם או בעבורם, כדי שישירו את אותם המזמורים בבית-המקדש, ותו-לא.


ספר תהלים הינו ספר נעלה ומרומם מאד, ורס"ג מביא לכך ראיה ממצבה השלם של האומה, שהרי בעת יצירתו ופרסומו של ספר תהלים האומה הייתה במצב שלם מבחינה ממונית, רחבות המדע, הגיבורים, וכמובן, בתקופת דוד המלך ובנו שלמה – תקופה שבה הונחו היסודות לבית-המקדש ובתקופתו של שלמה הוא אף נבנה ושוכלל.


האם מותר לזמר את מזמורי תהלים?

פרקי תהלים נאמרים בכל מקום ובכל זמן, וכל אדם בכל גיל יכול ורצוי לאמרם, אך אסור לפזם את המזמורים כאילו היו שירים עממיים, למעט בקיומם של חמשה תנאים:


א) כל מזמור המצוין לאנשים מסוימים, רק הם או צאצאיהם רשאים לאמרו, כגון "תפילה למשה" – רק צאצאי משה רשאים לשוררו, בדומה לכך נאמר: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו [...] וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן" (שו' א, ג) – אין הכוונה לשמעון וליהודה בני יעקב, אלא לשבטיהם. והוא הדין ביחס לבני אסף בן ברכיהו בן שמעא (דה"א ו, כד), לבני הימן האזרחי בן יואל בן שמואל (שם ו, יח), ולבני יְדוּתוּן אשר נאמר עליהם (דה"א כה, ג): "בְּנֵי יְדוּתוּן גְּדַלְיָהוּ וּצְרִי וִישַׁעְיָהוּ חֲשַׁבְיָהוּ וּמַתִּתְיָהוּ שִׁשָּׁה עַל יְדֵי אֲבִיהֶם יְדוּתוּן בַּכִּנּוֹר"; וכשנאמר "לַמְנַצֵּחַ עַל יְדוּתוּן לְאָסָף מִזְמוֹר" (תה' עז, א) הכוונה שישירו יחדיו; העיקר הוא, שרק האנשים האמורים במזמורים, הם או צאצאיהם, רשאים לשורר את המזמורים הללו, וזולתם רשאים אך ורק להתפלל ולהתחנן בהם דרך קריאה בלבד, בכל מקום ומקום.


ב) יש מזמורים שחובה לשוררם בלחן מסוים, כמו לדוגמה: "בִּנְבָלִים עַל עֲלָמוֹת" (דה"א טו, כ), ומשמעה של המלה עלמות הוא קול חרישי דק; וכן: "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד" המבוצע בלחנים שונים ובכלי נגינה; ב"שִׁיר לַמַּעֲלוֹת" (תה' קכ, א ואילך) הכוונה לשירה בטונים גבוהים שהרי הפֹּעַל "עלה" מיוחס לקול, כמו שנאמר: "וְצִוְחַת יְרוּשָׁלַ‍ִם עָלָתָה" (יר' יד, ב), "וַתַּעַל שַׁוְעַת הָעִיר הַשָּׁמָיִם" (ש"א ה, יב), ועוד, שנאמר: "וּכְנַנְיָהוּ שַׂר הַלְוִיִּם [...] יָסֹר [=ישׁיר] בַּמַּשָּׂא [=בהרמת קול] כִּי מֵבִין [=בקיא] הוּא".


ג) יש מזמורים אשר נאמרים בכלים מסוימים שאסור לערבב ביניהם, לדוגמה, ישנם לחנים שמנוגנים במצלתיים בלבד: "וְהַמְשֹׁרְרִים הֵימָן אָסָף וְאֵיתָן בִּמְצִלְתַּיִם נְחֹשֶׁת לְהַשְׁמִיעַ" (דה"א טו, יט); כמו כן נאמר: "לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת מַשְׂכִּיל לְדָוִד" (תה' נג, א), ופירוש מחלת לפי רס"ג "טבל", והוא תוף גדול שמקישים עליו בשתי ידיות-עץ; פסוק נוסף: "בְּכִנֹּרוֹת עַל הַשְּׁמִינִית" (שם, כא), וממנו לומד רס"ג שהמזמורים שנזכרה בהם המלה "שמינית" מנוגנים באמצעות כינורות, לדוגמה: "לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד" (תה' יב, א).


ד) יש מזמורים שניתן לשוררם בעתים מסוימים בלבד, לדוגמה, יש מזמור שניתן לשוררו אך ורק בעת הקרבת תמיד של שחר, או בעת הקרבת תמיד של ערב; ויש מזמור אשר נתייחד לנשיאת ארון ה', כמו שנאמר (דה"א טז, ו–ט): "לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים. בַּיּוֹם הַהוּא אָז נָתַן דָּוִיד בָּרֹאשׁ לְהֹדוֹת לַייָ בְּיַד אָסָף וְאֶחָיו. הוֹדוּ לַייָ קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו. שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאֹתָיו"; כמו כן, ישנו מזמור מיוחד ליום השבת שנאמר (תה' צב, א): "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת".


ה) אסור לשיר את המזמורים, אף שהדבר די נפוץ בימינו, ולא רק בבתי הכנסיות, כל זמר עכשווי מפיק לו מזמור בין שירי העגבים, אך כאמור אין כל זה מן הראוי, שנאמר: "וַיַּעֲמִידוּ אֶת הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית יְיָ". כלומר, השירה היא תפקיד הלוויים. לדעת רס"ג אין לשיר את המזמורים כלל אלא במקדש, שנאמר: "וּנְגִנוֹתַי נְנַגֵּן כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ עַל בֵּית יְיָ" (יש' לח, כ), ולכן סירבו הגולים לשיר את המזמורים בגלות, שנאמר (תה' קלז, א–ד) "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. [...] שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן. אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְיָ עַל אַדְמַת נֵכָר" וכך גם עלינו להמתין ולחפוץ אל אותו מעמד נשגב.


לסיום, אודה לרבי סעדיה גאון אדיר הפרשנות והמחשבה, וכן למר יוסף קאפח, אשר עמלו על הפירוש והתרגום לספר תהלים. אציין שלפי קאפח פירוש רס"ג הינו הפירוש הקדום ביותר לתהלים שמצוי בידינו, וברור שרס"ג נעזר בפירושים שונים שאבדו מאתנו, ולא הבאתי אלא מעט מזער מפירושו ורק מן ההקדמה לספר.

מעט על מבואו של רס''ג לתהלים
.pdf
Download PDF • 137KB

47 צפיות0תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!