מעט על מבואו של רס"ג לספר משלי

עודכן ב: ינו 13

במאמרי על מבואו של רס"ג לתהלים למדנו מעט על כוחות הנפש ועל ההבדל שבין האדם לבעלי החיים – הוא הכוח ההוגה. לזאת יש לצרף את דברי רס"ג במבואו לספר משלי, שם הוא מלמד, כי האדם נדרש להשליט את שכלו על טבעו, דהיינו בהמיותו, כי רק כך תתגלה עליונות אנושיותו. אולם, אם הוא פרק עול והשליט את טבעו על שכלו, תתגלה בהמיותו.


"אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ בְּדֶרֶךְ זוּ תֵלֵךְ אִיעֲצָה עָלֶיךָ עֵינִי. אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם [=תכשיטיהם הם המתג והרסן אשר נועדו לשמרם שלא יזיקו] בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ" (תה' לב, ח–ט). רס"ג מסביר שם: אשכילך בן אדם ותבין את הדרך אשר אורה לך ואשר בה ראוי שתלך, ואיעצה עליך עיני, כלומר אסוכך עליך בהשגחתי. וממשיך שם רס"ג: "אל תהיה כבהמות שאין בהם תבונה וזקוקות למתג ורסן לרסנן בו לבל יקרבו אליך להזיק", וראו מאמרו של ידידי אדיר: "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ" המפרט את חשיבות הלמידה מהייסורים.


העיקר לדעת רס"ג הוא, שכל עניין שנקרה בדרכו של האדם, על האדם לבחון אותו בשכלו טרם שיחליט כיצד לנהוג בו: אם טבעו הבהמי מתעב את המעשה ושכלו מחייבו – יבצעוֹ למרות תיעוב טבעו הבהמי; ואם שכלו מתעב את אותו המעשה וטבעו הבהמי משתוקק לו – יימנע מלבצעוֹ למרות שאיפת חומרו וטבעו, וכאשר האדם ינהג בדרך זו – תתגלה עליונות אנושיותו. "אָז תָּבִין צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים כָּל מַעְגַּל טוֹב" (מש' ב, ט).


טבעו הבהמי של האדם מאופיין בלהיטות אחר כל הנאה מיידית, ואינו מתבונן כלל לתכלית המעשה אם יש בו הנאה ותועלת לעתיד. לעומתו, השכל יירתע מדבר אשר יביא עמו צער לעתיד אף שיש בו הנאה לטווח הקצר. לפיכך זקוק האדם לניהול של אדם חכם (שלמה המלך במשלי) אשר יגלה לו את תכליות המעשים שבעולם, מה מהם טוב ומה מהם רע, ולאחר שהאדם יידע את התכלית של כל מעשה ומעשה בעולם, יהיה לו כוח לסבול את היגיעה ולדחות את התנגדות טבעו הבהמי, וכן להתרחק מרדיפת ההנאה המיידית לאחר שהוא יידע את תכליתה הרעה. "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת" (מש' יד, יב).


רס"ג מסביר, כי הקב"ה הותיר את העניינים הללו לזכות הבחירה של האדם (עקרון הבחירה החופשית בעולם), ומסיבה זו כאמור, שלמה המלך ראה לנכון לכתוב ספר משלים, ולפרסם את תכלית העניינים שאליהם נוטה הטבע על-מנת שהאדם יירתע ויפרוש מהם. לדוגמה, כאשר יפנה האדם אל המלאכה יתקומם נגדו טבעו העָצֵל. כדי לדחות את רצון טבעו, על האדם לעורר את שכלו אשר מבין את חיוניות הפרנסה להשגת הדברים ההכרחיים לקיום נאות, כגון: כסות, אוכל, דירה וכיו"ב. וכך לאט-לאט האדם יימשך אחר משמעתו ויכניע את טבעו. הטבע מתעצל גם בעניינים הדתיים: למידת המצוות ומציאות ה'. כל הדברים הללו הטבע בורח מהם, וכדי להשיגם, חובה לעורר את השכל להבין את תועלתם ומעלתם של בעלי החכמה האמיתית. "לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם" (דב' לב, כט).


נקודה חשובה שרס"ג מדגיש, היא שתמיד יהיה יתרון לשכל על הטבע לפי שיש לשכל ידיעות שאינן ידועות לטבע, ואין דבר שהוא גלוי לטבע ואינו גלוי לשכל ולפיכך השכל הוא הנאמן מביניהם. "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" (קה' ב, יג).


מסרים ומוסרים בסיפורי התנ"ך


רס"ג מבאר את דרך הפנמת המדעים ומשרטט ארבעה מאפיינים: כוח הקיבולת – הוא הכוח אשר בו יקבל האדם מה ששמע ולמד שנאמר (דב' לא, יב): "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ"; כוח הזכירה – מסייע לשימור למידה מהעבר, כמו שנאמר רבות בתורה: "ושמרתם" או במשלי (ג, ג): "כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ" וכיו"ב; כוח החשיבה – מאופיין בחקירה כאשר יש צורך להבין דבר לאשורו, ובעברית נקרא גם "מזימה", שנאמר: "מְזִמָּה תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ" (מש' ב, יא) כי כך לא ניפול לפַּתְיוּת; הכוח האחרון נקרא הבחנה – אשר מסייע בשלילה או אישור הדבר הנכון.

כאשר האדם דורש את האמת עליו למצוא תחילה בעל חכמה שילמד ממנו, לאחר מכן יזכור ויאצור את הידע שרכש בכוח הזכירה והשמירה, ואחר-כך יהרהר ישקול וינתח היטב את הדברים במחשבתו עד שלא יישאר אצלו שום ספק או חוסר בהירות, ולבסוף עליו להשתמש בכוח ההבחנה, כדי להבחין באמת ובנכון שראוי לנהוג על-פיו. אם יתמיד בדרך זו – המדע שירכוש יהיה אמיתי ומבוסס, אך אם יתרפה וידלג על אחד מן השלבים הוא יגיע למסקנות שגויות. לדוגמה, אם כוח המחשבה של האדם חלוש, הוא יצליח לזהות רק חלק מן הספקות והקושיות שבמחשבתו. כמו כן, בחוסר יכולת הבחנה לא יועיל כוח המחשבה, כי גם לאחר שהוא יברר את ההנחות והדעות, עדיין הוא לא יידע לזהות את ההנחות הצודקות.


עניינים נעלים משערי החכמה


לאחר התבוננות רבה בספר משלי ובפרשניו, רס"ג מציג בפנינו שנים-עשר מאפיינים מרכזיים בספר משלי:

א) הציווי, שנאמר: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ" (מש' א, ח), "כַּבֵּד אֶת יְיָ מֵהוֹנֶךָ" (שם ג, ט), ובו נכללת גם האזהרה מן החטא, שנאמר (שם יט, כז): "חַדַל בְּנִי לִשְׁמֹעַ מוּסָר לִשְׁגוֹת מֵאִמְרֵי דָעַת", ופירושו: חדל בני לשמוע מוסר שגוי אשר משגה אותך מאמרי-דעת אמיתיים.


ב) ההודעה שסופו של הצדיק הוא טוב, שנאמר (מש' י, כח): "תּוֹחֶלֶת צַדִּיקִים שִׂמְחָה", "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (שם י, י), ואליהם סופחו גם ההודעות שסופו של הרשע הוא רע.


ג) אִזכּוּר דברים הרצויים לטבע ושינוע נגדי אל השכל הישר, וכפי שנאמר על החכמה: "כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים" (מש' ח, לה), או בדרך של גינוי: "וְחֹטְאִי חֹמֵס נַפְשׁוֹ" (שם ח, לו).


ד) תיאור המציאות בעניינים אשר מצויים בין בני-האדם שנאמר (מש' כב, ז): "עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל", "לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה" (מש' יח, ב), ואכן כך היא המציאות...


ה) דברים הנאמרים באופנים כלליים אך עניינם מיוחד כגון: "מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ" (מש' כז, יד); "יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד" (שם יא, כד); "יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל" (שם יג, ז), ורבים מאלה אשר מתחילים במלה "יש".


ו) תיאור והדגשת רעיון או מוסר הידוע לרוב בני האדם, שנאמר (שם יז, ט): "מְכַסֶּה פֶּשַׁע מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה" וכמוהו (מש' טז, כא): "לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן" .


ז) ציווי ואזהרה שמובאים בדמות של מעין סיפור, כמו שנאמר (מש' טז, יב): "תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע כִּי בִצְדָקָה יִכּוֹן כִּסֵּא", וביאורו לפי רס"ג הוא, שחובה שהמלכים יתעבו את מעשי הרשע כי כיסאם בצדק יכון. דוגמה נוספת, "רְצוֹן מְלָכִים שִׂפְתֵי צֶדֶק" (שם טז, יג), וביאורו לפי רס"ג הוא, שלטובת המלכות ויציבותה חובה שיהיו רצויים לפני המלכים דברי הצדק.


ח) תיאור דבר נעלה באמצעות דימוי לדבר מרומם שלמטה ממנו בחשיבותו, והמטרה היא למעשה העצמת העניין הנעלה, כמו שנאמר (מש' יח, י): "מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב [=וישׂוּגַב]", ובוודאי שה' יתעלה נעלה ומרומם ושומר ומציל יותר ממגדל עוז...


ט) צירוף מסר ורעיון כלשהו אל דבר ידוע בעולם, לצורך המחשת המסר והרעיון, כגון (מש' כז, ט): "שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ", והסביר רס"ג: כפי ששמן וקטורת משמחים כך עצת הידיד מתוקה מן העצה אשר עולה לאדם במחשבתו לבדו.


י) דברים המכילים תנאי מסוים: "לֵךְ מִנֶּגֶד לְאִישׁ כְּסִיל וּבַל יָדַעְתָּ שִׂפְתֵי דָעַת" (מש' יד, ז) שפירושו: לך אל הכסיל אם אינך יודע מאומה מאמרי הדעת; ו"הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה" (שם כד, י), ופירושו: אם תתרפה או תתעצל ביום צרה – תבקש את כוחך ולא תמצאנו.


יא) יש לעתים שני פסוקים שנדמים כנפרדים אך הם מחוברים, כמו שנאמר (מש' כ, כא): "נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ". פסוק זה מחובר אל הקודם לו (שם כ): "מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ יִדְעַךְ נֵרוֹ בֶּאֱשׁוּן חֹשֶׁךְ", ופירושו: שתהיה נחלתו של המזלזל בהוריו מבוהלת בתחילה, וגם בסופה הוא לא יבורך, וישנם עוד מוטיבים מסוג זה (מש' יח, יט; יז, יז).


יב) עצה אל דורש החכמה כיצד ראוי לו לגשת לחכמה, כי לרוב דורש החכמה יתפרץ בתחילת לימודו בחשק ובלהט, ולא ידע במה ראוי לו להתעמק ובמה אין ראוי להתעמק כלל.


טעמי המצוות הנסתרים


לדעת רס"ג, אָגוּר בִּן יָקֶה (מש' ל) בא להזהיר על דברים שאין שום דרך לעמוד עליהם מן המדעים ולפיכך הם יהוו עמל וטרדת-לב כגון ידיעת טעמי המצוות השמעיות, וכן ידיעת הבריאה והיצירה וטבעי הדברים מעיקרן. אמנם, רבנו חָלַק על רס"ג שהרי לדעת הרמב"ם יש לכל מצוה, גם לשמעיות, טעמים נסתרים, וחובה עלינו להשתדל להבינם ככל יכולתנו. כמו כן, המדע בימינו כל-כך משוכלל עד שכמעט כל יסודות מדעי הטבע ניתנים ללמידה ולהבנה – מה שנעדר לחלוטין בימיו של רס"ג, ולכן הוא אומר שאין מענה במדעים לשאלות כגון ידיעת הבריאה והיצירה וטבעי הדברים מעיקרן.


האזהרה שלא להוסיף על התורה ושלא לבטל את תקנות חז"ל


רס"ג מבאר את הפסוק: "אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו [של הקב"ה] פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ" (מש' ל, ו), ופירושו: הקב"ה יוכיח את האדם על טעותו בכך שהוא יענישו בחומרה ויכריתו מחיי העולם-הבא. גם קהלת מזהיר (י, ח): "חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ", ושם פירש רס"ג: "להימנע מלבטל דבר ממה שחוקקו הראשונים ומלפרוץ מה שבָּנו וקבעו. [...] הזהיר החכם מלפרוץ בהם ומלשַׁנּוֹתָם מכפי שהונהגו [על-ידי החכמים], שאם יבוא לבטלם יינזק הוא בכך, ועל זה אמר: 'ופורץ גדר ישכנו נחש', המשילוֹ למי שפורץ גדר בנוי שהנחשים יוצאים ממנו ונושכים אותו, וכבר נאמר בכגון זה: 'לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ' [דב' יט, יד]. ובכלל זה החלפת החוקים ושינוי התקנות והסייגים [כמו שעשו צאצאי המינים]".


סוף דבר


רס"ג קורא לפירושו לספר משלי: "ספר דרישת החכמה", לפי שהוא יועץ לדורש החכמה כיצד להשיגה. הוא חותם את הקדמתו לפירושו בחמשה דברים אשר להם יזדקק האדם בהמשך דרכו בחכמה ובלימודים: הראשון הוא שיהיה האדם בעל כשרון (=בעל תפיסה קלה), כלומר שיהיה אפיו מקבל את הלימוד, שנאמר: "בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה" [מש' יד, לג] כי תבונתו תגבר על העניין; והשני שיהיה בעל אהבה לחכמה וישתוקק אליה, כי זה יעזור לו בלימודו; השלישי שימצא מורה שיורהו, שנאמר (מש' יג, כ): "הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם"; הרביעי שיהא לו די פרנסתו כדי שיהא לבו פנוי לחכמה, שנאמר (שם כד, כז): "הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ"; החמישי הוא שעל דורש החכמה להבין שהלמידה דורשת זמן, שנאמר (מש' ח, לד): "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי".

מעט על מבואו של רס''ג לספר משלי
.pdf
Download PDF • 150KB

42 צפיות0תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!