top of page

מעבר מתרבות יהודית לתרבות חילונית כגורם לפריצות מוסרית

[מאמר זה פורסם בכתב-העת "אפיקים" גיליון עב, ניסן תש"ם, עמ' 4–5, 7].


בכל הספרות העברית שנכתבה בישראל אין למצוא נתונים על תופעת הזנות בקרב האשכנזים, ולא רק בספרות העברית – אלא גם כמעט בכל הספרות האשכנזית לארצות התפוצה. פשוט, אין כותבים על הנושא: כאילו לא היה קיים או כאילו מחוסנת החברה האשכנזית בפני תופעה זו. לעומת זאת, דווקא האשכנזים מבליטים בעקשנות את תופעת הזנות בקרב יהודי ארצות האסלאם ומנפחים כל שמץ של ידיעה עד-כדי-כך שהצמידו את הזנות לתדמית המזרחית; ועד-כדי-כך, שאם מראיינים פרוצה הרי היא נערה שעלתה מארץ מוסלמית או נולדה בישראל להורים שעלו מארץ מוסלמית. וכאשר "חוקרים" שונים לומדים את תופעת הזנות, אך טבעי בעיניהם ללכת לשכבות המצוקה המזוהות אך ורק עם יוצאי ארצות האסלאם.


כל המעלימים ומשכתבי ההיסטוריה שוכחים רק דבר אחד. אחת הסיבות העיקריות לתופעת הזנות בקרב כל החברות היא מצוקה כלכלית. הם יודעים זאת היטב ומזכירים זאת במחקריהם על המזרחיים. אולם, בנפרד מכך, הם מציינים וחוזרים ומציינים בהזדמנויות שונות כי יהדות מזרח-אירופה חייתה בתנאי מצוקה כלכלית משוועת לפני מלחמת העולם הראשונה ולאחריה – והשאלה היא: האם מצב כלכלי כזה לא גרם להתפשטות הזנות בקרב יהודי מזרח אירופה, או שמא הם היחידים מכל העמים והחברות בעולם המחוסנים בפני תופעה זו?


דוגמאות של העלמה זו אפשר למצוא דווקא בספרים עבי-כרס או ספרים מיוחדים שתיארו את תולדותיהם החברתיות של יהודי מזרח-אירופה, כגון: חיי היהודים במזרח-אירופה בדורות האחרונים, מאת צפי שרפשטיין; תולדות יהודי וארשה מאת אברהם לוינסון – וכן כל ספרי הזכרון שיצאו, לזכר קהילות ישראל בערים ועיירות במזרח-אירופה, כמו: קראקא, לודז', דרויה, קאליש ועוד. בכל הספרים האלה אפשר למצוא נתונים מפורטים מאד בנושאי חינוך, תיאטרון, ספרות, תנועה ציונית, מפלגות, כלכלה, דת, אך לא בנושאים הבלתי נעימים כמו: זנות, עבריינות, נשואים על-ידי נדוניה, אמונות תפלות.


אף חוקר בישראל אינו טורח משום מה לחקור נושאים נעלמים אלה בקרב האשכנזים, אך הוא עט כעוף טורף "לחקור" אותם בקרב היהודים המזרחיים כתופעה בלתי שגרתית בחברה הישראלית! גם הסטטיסטיקות הממשלתיות הרשמיות, מאחר שהן נעשות בידי אשכנזים, לקויות אף הן בנגע חד-הצדדיות הזאת.


על רקע האמור לעיל, מבורכת יוזמתו של ד"ר אברהם שטאל, הלוחם האמיץ למען איזון תרבותי-עדתי בישראל, שבחר לעצמו לחקור דווקא נושא בלתי פופולרי בקרב האשכנזים: הזנות, ולהעלות דברי אמת ממעמקי אוקיינוס ההעלמה וההסתרה אל מעל פני המים, כדי שישוטו בצורה טבעית במסלול ההיסטוריה החברתית שלהם (אברהם שטאל, זנות בקרב יהודים כתופעת לוואי למעבר מתרבות לתרבות, מגמות, כרך כד, מס' 2, אוגוסט 1978. לדעתי הוא ערבב שני גורמים במחקרו זה: המצוקה הכלכלית והמעבר התרבותי, כאשר הגורם המרכזי לתופעה בקרב האשכנזים בתוך ארצות מוצאם נובע יותר מהמצוקה הכלכלית).


אמנם, אין מחקרו של ד"ר אברהם שטאל מצטמצם באשכנזים בלבד, אך עדה זו זוכה, בפעם הראשונה במחקרים מסוג זה, בחלק הארי של המחקר. מובן כי עז רצוני להביא נתונים רלבנטיים של המחקר הזה לידיעת הרבים, על מנת להראות:


1) כמה אי-צדק יש מצד החברה האשכנזית ביצירתה של תדמית שלילית ליהודים המזרחיים.


2) אותה חברה אשכנזית הייתה וממשיכה להיות בפועל נגועה בתופעת הזנות, אף במידה גדולה יותר מאשר בקרב היהודים המזרחיים, ולכן אין כל הצדקה, שהמזרחי יראה את עצמו נחות מאחיו האשכנזי.


3) הסטטיסטיקות הרשמיות בישראל אינן מתארות במדויק את מצב העניינים בתחום הזנות, ועל-כן הן תורמות לחיזוק התדמית השלילית של היהודים המזרחיים.


4) ולבסוף, להראות את שיעור היקף ההעלמה וההסתרה מצד האשכנזים, וביחס להיקף התופעות השליליות שנמצאו בקרבם, היקף ההעלמה וההסתרה עצום. סילוף וזיוף היסטורי.


כעת נפרוש בפני הקורא הנכבד את המידע הרלבנטי במחקרו של ד"ר אברהם שטאל מנקודת מבט אובייקטיבית (כל הדגשים בציטוטים שיבואו לקמן נוספו על-ידי).


בגולה


"אין במקורות אלה [האנציקלופדיה העברית ואנציקלופדיה יודאיקה] ביבליוגרפיה המתייחסת לזנות בקרב היהודים באירופה בתקופה החדשה. טיפול בנושא זה חסר גם ברוב הספרים העוסקים בתולדות היהודים בזמן החדש או בתולדות היהודים בארצות שונות, כגון בארצות-הברית. לכן, יש בדברים הבאים לא רק כדי להעלות היבט חדש על בעיה חברתית אקטואלית בישראל, אלא גם תרומה להשלמת פרק הלוקה בחסר בתולדות עַמנו בדורות האחרונים" (עמ' 205).


"כאשר החלה החברה היהודית המסורתית בארצות מזרח-אירופה להתערער, גדלו תופעות אלה [הזנות] בהיקפן. המקורות על-כך לא נחקרו ולא סוכמו, והחומר הוא דל ביותר. מרדכי וורמברנט, המסכם את הנושא באנציקלופדיה העברית [ערך הזנות], כותב בקיצור: 'אחרי האמנציפציה, כשפָּרק חלק גדול מן היהודים את עול המסורת, גרמה הטמיעה שינוי גם בתחום המוסר המיני והתקרבות המציאות היהודית בתחום זה למציאות הסביבה. בייחוד בקרב הגל הראשון של ההגירה ההמונית ממזרח-אירופה אל מעבר לים, כשרבים נעקרו פתאום משורשי קיומם החברתי והנפשי בלי שנוצרו בתי קיבול חדשים לקליטתם. היו גילויים של זנות ושל עיסוק בזנות, שנוצלו על-ידי התעמולה האנטישמית בדרך ההכללה וההגזמה'" (עמ' 205).


"מאז האמנציפציה עלה מספר הלידות שמחוץ לנישואין בקרב היהודים, ונתעורר צורך להקים בתי מחסה לאם ולתינוק בקהילות יהודיות רבות. בתים כאלה נוסדו למשל באמסטרדם, ברלין, פריס, לונדון, ניו-יורק, שיקגו [...] בפרוסיה, לפי סטטיסטיקה שערך ארתור רופין, נולדו בשנים 1900–1904 כ-250–300 ילדים יהודים מחוץ לנישואין בכל שנה, שהם כ-4 אחוז מכלל מספר הלידות אצל יהודים" (עמ' 205).


"בשנת 1910 נערכה בלונדון ועידה יהודית בינלאומית לדיון במלחמה נגד זנות וסחר-נשים בקרב יהודים. בוועידה הזאת אמר ד"ר בלאו מפרנקפורט, שלפני כעשרים שנה היו בעירו 2–3 זונות יהודיות. מספרן עלה בשנים האחרונות מאד, כתוצאה מהגירת יהודים מרוסיה, גליציה ורומניה, והדבר עורר את תשומת לב השלטונות שפנו בקשר לכך לקהילה היהודית. ברטה פפנהיים, בהרצאה שנשאה ב-1907 על שאלת המוסר בקרב היהודים, מסרה שמספר רב של נערות יהודיות עוסקות בזנות חופשית, ואחרות – שוכנות בבתי בושת" (עמ' 206).


"זנות הייתה קיימת בקרב יהודים בכל ארצות מושבם במזרח-אירופה. במאמר ב'כתב העת לדמוגרפיה ולסטטיסטיקה של היהודים', מביא ליאופולד אמברון מספרים על הזונות הרשומות ברוסיה בשנת 1897, כשהן מחולקות חלוקה לאומית. נמצא, שעל כל 100,000 נשים בוגרות ברוסיה, יש 36 זונות רוסיות, 5 אוקראיניות, 30 פולניות, 42 אסיאתיות ו-44 יהודיות [...] מאמר המתאר את מצבם הסוציאלי הקשה של יהודי אודסה ב-1902 מוסר שחמישה אחוז מהנשים היהודיות בעיר נמל גדולה זאת עוסקות בזנות. באותו זמן היו באודסה כ-150,000 יהודים [...] בידיעה מפולין, המובאת בכתב-העת הסטטיסטי היהודי שהוזכר לעיל, נמסר, שבשנים 1900–1909 היו בקראקוב כ-700 זונות רשומות, כ-16 אחוז מהן היו יהודיות, בעוד שאחוז היהודים בעיר היה כ-30 אחוז. תת-ייצוג דומה נמצא גם בעיר גדולה אחרת בפולין, היא לודז' [...] בשנת 1921 נמצאו בעיר זו 354 נשים [פרוצות] רשומות, 434 מושגחות [תחת השגחה כחשודות בזנות] ו-438 חשודות [בזנות]; 91 מהחשודות היו יהודיות. לגבי שתי הקטגוריות האחרות לא נרשמה התפלגות לפי דת [...] על כל פנים ברור, שבערי פולין הגדולה היו מצויות עשרות או מאות פרוצות יהודיות רשומות או מוכרות למשטרה" (עמ' 206–207).


"זנות הייתה קיימת גם בקרב יהודי רומניה ובהונגריה. ברטה פפנהיים ביקרה בבית-חולים בעל 140 מיטות בבודפשט, שיוחד לטיפול בזונות חולות מין, ומצאה ששליש מהנשים היו יהודיות" (עמ' 207).


"עם גידול היישוב היהודי בארצות-הברית, כשהתרכזו מאות אלפי יהודים עניים, חסרי מקצוע, ונתונים במשבר חברתי ותרבותי – בשכונות המהגרים הצפופות של ניו-יורק, פשטו בקרבם תופעות שליליות שונות. אחת מהן הייתה עבריינות הנוער: בשנת 1909 למשל, הובאו בפני בתי הדין לנוער בניו-יורק כ-3000 צעירים יהודיים. באותה תקופה התפתחה גם זנות בקרב בנות המהגרים. מוד מיינר [...] כתבה בספר שיצא לאור ב-1916: 'לפני פחות מימי דור, נדיר היה לפגוש בניו-יורק נערה יהודייה החיה חיי זנות, עתה נכנסות רבות לחיים אלה'. הרבה מעסקי הזנות של העיר היו מרוכזים בשכונה היהודית באיסט-סייד" (עמ' 207–208).


"זנות יהודית הייתה קיימת לא רק בניו-יורק. בפילדלפיה היו בערך באותן שנים כ-6000 פרוצות, מהן 15 אחוז יהודיות, שעה שיהודי פילדלפיה [...] היוו רק 8 אחוז מתושבי העיר. בארגנטינה בלט מאד חלקם של היהודים בעסקי הזנות [...] לפי דו"ח, נוהלו 102 מתוך 199 בתי הבושת הרשמיים על-ידי נשים יהודיות. בבתים אלה שכנו 265 זונות יהודיות מתוך מספר כולל של 537; רוב היהודיות היו בבתים 'היהודיים'. מבין 800 הפרוצות החדשות שנרשמו במשטרה בשנת 1909, היו 236 יהודיות ומהן 213 מרוסיה" (עמ' 208).


"א' מורו [...] הציג בוועידה שנערכה ב-1910, נתונים מרישומי המשטרה האנגלית בשנים 1902–1908: הרוב המוחלט של העבירות בתחום המין בוצעו על-ידי רוסים ורומנים שלפי עדותו של מורו הם כמעט כולם יהודים" (עמ' 209).


"כפי שמתברר ממקורות רבים, חלק גדול מהסוחרים [סוחרי הנשים], מאנשי הקשר והעזר, וכן חלק גדול מהנשים שבהן סחרו, בא מקרב הציבור היהודי" (עמ' 209).


"הסטטיסטיקות מציינות עודף ניכר של גברים על נשים בין המהגרים היהודים בלונדון ובניו-יורק, ועודף גודל של נשים בתחום המושב ברוסיה. בעיות העגונות חוזרת ועולה בכל הדיונים על ביעור הזנות בוועידה של שנת 1927 בלונדון. הביקוש הרב לנשים באזורי ההגירה, וההיצע הגדול בארצות אירופה, יצר את התנאים להיווצרותו של סחר-נשים בקנה מידה עולמי" (עמ' 209).


"נערות יהודיות הועברו גם לדרום-אפריקה, למצרים, להודו, ליפן, לסין, לתורכיה, לסוריה ולפיליפינים. א' מורו [...] מספר, מפי יהודי שביקר בפיליפינים, כי כאשר אמר שהוא יהודי שאלוהו מיד אם הביא נשים למכירה" (עמ' 210).


"אם גדול היה חלקם של היהודים בין הנשים שעסקו בזנות, הרי שהוא בלט עוד יותר בין הסוחרים. בעניין זה יש לרוב הסכמה גמורה בין המקורות הכלליים והיהודיים [...] ברטה פפנהיים [...] ביקרה בשנים 1911–1912 בארצות שונות בדרום-מזרח אירופה ובמזרחה ושמעה על חלקם של היהודים בסחר הנשים [...] הדברים מכאיבים לה, אך היא אינה מכחישה אותם, מתוך שהיא יודעת שכמעט כל סוחרי-הנשים והסרסורים באזורים אלה הם יהודים (בן גוריון מספר בזיכרונותיו, שבזמן שהותו בסלוניקי חשש לספר שהוא אשכנזי, מכיוון שכל סוחרי הנשים בעיר זו היו אשכנזים). העיתונאי היהודי ההולנדי מאיר סלייסר, שערך ב-1932 ביקור באזורים המיושבים ביהודים בארצות אירופה המזרחית, מספר על גידול ממדי הזנות בקרב היהודים וקובע כעובדה ברורה שסחר-הנשים בפולין הוא בעיקר בידיים יהודיות [...] אישים יהודים, מִפְּעילי המלחמה בזנות [...] מודים בכך שהיהודים תופסים מקום מרכזי בסחר-הנשים, בין כסוחרים, בין כ'סחורה', ובמיוחד בארגנטינה, בברזיל, בפולין ובגליציה" (עמ' 210).


"היו מקומות שבהם התארגנו סוחרי-הנשים היהודיים בארגונים מיוחדים. בבואנוס איירס [...] הקימו ארגון ששמו 'צבי מגדל' אשר פעל במשך יותר מארבעים שנה (הוא חוסל ב-1930), ועסק בין השאר בשיחוד השלטונות. לחברי הארגון היה בית-כנסת ואף בית-קברות מיוחד. וועדה מטעם הממשלה הפדרלית של ארצות-הברית, שהוקמה ב-1908, חשפה את פעולותיו של ארגון סוחרי-נשים יהודי בניו-יורק, שהתקיים משנת 1896. חבריו עמדו בקשרים עם ערים אחרות בארצות-הברית, כשיקגו, סן-פרנציסקו ופיטסבורג, וכן עם אירופה ודרום-אמריקה. עיקר פעילותו לא היה בהבאת נשים מחוץ-לארץ, כי אם בפיתוי נערות מקרב אוכלוסיית המהגרים שבניו-יורק. הארגון היה מוכר באופן רשמי כחברת צדקה, והחזיק בית-קברות מיוחד. בבית-קברות זה נתגלו, לפי כתב-עת שיצא באותה תקופה, נשים וגברים שמתו מוות אלים, וכן גוויותיהם של תינוקות. חברי הארגון, וכן הנשים אשר סחרו בהן, היגרו מפולין הרוסית ומגליציה" (עמ' 211).


בישראל


אם כך הוא מצב הזנות בקרב האשכנזים בגולה, ולדעת ד"ר אברהם שטאל, התופעה היא יותר נפוצה וחמורה מאשר מתואר בנתונים לעיל (ראו מע' 214 ו-215), האם מתקבל על הדעת שאשכנזים אלה שינו את עורם בן-לילה עם עלייתם לארץ-ישראל, ובארץ הקודש הפכו כולם לקדושים?!


מתוך הפרק הראשון במחקר, שמשום מה הכתיר אותו ד"ר אברהם שטאל בכותרת חד-צדדית: "זנות בקרב בני עדות-המזרח בישראל", מסתברות שתי עובדות חשובות:


1) על-אף הצנעת הנושא בקרב החברה האשכנזית בישראל והחד-צדדיות בחקירתה ורישום הסטטיסטיקות לגביה – אין ממדיה היחסיים של תופעת הזנות האשכנזית בישראל קטנים.


2) מקור החד-צדדיות הוא בעריכת הסטטיסטיקות לגבי תופעה זו, ובמידה הרבה של חוסר האובייקטיביות במחקרים המדעים כביכול שנעשו על התופעה הזו בחברה הישראלית.


גם כאן נביא כמה ציטטות מעניינות:


"כאן המקום להעיר הערות בדבר מהימנות הסטטיסטיקה בנושא מורכב זה [...] רבים מהעוסקים בחקר הזנות, בתיאורה ובמלחמה בה, מתלוננים על הקשיים הגדולים בבירור נתונים כמותיים מוסמכים. קושי ראשון הוא קביעת הגדרה חד-משמעית ומוסכמת של זנות. קושי אחר הוא שהרבה מהחומר הסטטיסטי מבוסס על רישומי המשטרה, המקיפים לדעת הכל רק חלק מהפעילות בזנות [בוודאי הכוונה לפרוצות הרחוב שכמעט כולן מזרחיות]. גם בארצות ובתקופות שיצאניות נדרשו להירשם במשטרה ולעמוד בבדיקות רפואיות עונתיות – עלה מספר הפרוצות 'הבלתי רשמיות' בהרבה על הרשומות כחוק [...] מובן מאליו, שעשויים להיות הבדלים משמעותיים בין היצאניות שבאו בדרך כלשהי במגע עם המשטרה והרשומות או מוכרות שם, ובין אלה שהמשטרה לא טיפלה בהן. שלמה גל, המדווח על מספר הפרוצות בישראל ב-1969, מעיר בצדק, שהמספר שהגיע אליו (614 יצאניות) מבוסס על יומני המשטרה, ואין הוא כולל את העוסקות בזנות המכונות 'נערות טלפון' או 'פרוצות צמרת' [ואנו נוסיף: והמועסקות בכל מיני "מכונים" הנושאים שמות תמימים שקרוב לוודאי תופסות שם הפרוצות האשכנזיות את מקום הבכורה]. מתקבל על הדעת, שסטטיסטיקה מלאה יותר הייתה מאזנת במידה זו או אחרת את החלוקה העדתית" (עמ' 203).


"בסקר ארצי שערך ד"ר שלמה שוהם ב-1960 מצא, לפי רישומי המשטרה, 210 זונות, מהן כ-46 אחוז מארצות-המזרח ו-36 אחוז מארצות מוצא אשכנזיות באירופה [...] ד"ר שלמה שוהם וגיורא רהב פרסמו ב-1967 מחקר המבוסס על ריאיון 70 זונות בתל-אביב; על סמך השוואה לרישומי המשטרה המתייחסים ליצאניות במקומות אחרים בארץ, מסיקים החוקרים שקבוצה זאת מהווה מדגם המייצג את אוכלוסיית הזונות במדינה [ראינו לעיל שרישומי המשטרה הם לקויים, לכן גם המדגם הוא לקוי]. כ-66 אחוז מ-70 הנשים הללו היו ספרדיות ומזרחיות, כ-15 אחוז אשכנזיות וכ-19 אחוז ישראליות, ויש להניח שגם באלה חלק ממוצא מזרחי" (עמ' 202).


"מנחם הורביץ בדק את מוצאם של 147 הסרסורים שנשלחו לבית הסוהר בתל-אביב בשנים 1961–1963 ומצא ביניהם 42 אחוז יוצאי אפריקה, 8 אחוז יוצאי אסיה, 24 אחוז יוצאי אירופה" (עמ' 203).


אולם, "אין ערך לנתונים כמותיים מוחלטים שאינם מתחשבים בחלקן של העדות השונות באוכלוסיית הארץ [...] לפיכך, הנתון הרלבנטי להשוואה הוא חלקה של העדה בקרב הבנות בשכבת הגיל שמתוכה באות הזונות – וכאן התמונה שונה באופן מהותי:

אמנם, עדיין בולט ייצוגה של אפריקה... אך ההבדלים היחסיים הצטמצמו, ועתה בולט יותר דווקא חלקה של אירופה" (עמ' 203–204).


אחרית דבר


"המחקרים והסקרים שנערכו בישראל מצביעים על חלקם הגדול של יהודי מרוקו בזנות. אפשר שמישהו יטען, שיש לכך סיבות מיוחדות הנעוצות בתרבותם של יהודי מרוקו, או בהתפתחות היסטורית שחלה דווקא בעדה זאת. אולם, מי שסבור כך, יצטרך להסביר באופן דומה גם את ריבוי מקרי הזנות בקרב יהודי מזרח-אירופה בפרק הזמן שבין השנים 1880–1930" (עמ' 220).


"לפי 'סקר הזנות בישראל' שערך ד"ר שלמה שוהם, נמצאו בשנת 1960 בישראל 210 זונות, מהן 23 אחוז ילידות מרוקו, דהיינו 48 נשים. בחישוב לפי 100,000 נשים נגיע ל-171 זונות. המסקנה היא, שההיקף הכולל של הזנות בקרב יוצאות מרוקו בישראל דומה מאד להיקף הזנות הרשמית בקרב הנשים היהודיות ברוסיה, בתוך רוסיה עצמה. נראה לי, אפוא, כי מותר לסכם, שהתפשטות הזנות בקרב יהודי מרוקו בארץ דומה בסיבותיה לאלה שפעלו בשעתם אצל יהודי מזרח-אירופה, ואין היא גדולה בממדיה ממה שהיה קיים בארצות אירופה ובארצות ההגירה" (עמ' 221).


***

ד"ר אברהם שטאל ציין בין היתר ביבליוגרפיה מתוך הספרות היפה המתארת את תופעת הזנות בקרב האשכנזים, נזכיר כאן חלק ממנה שבעברית:


אלכסנדר גראנאך, אדם ונתיבו.

מנדלי מוכר ספרים, בעמק הבכא.

פולי אדלר (יהודייה רוסיה מנהלת בית בושת), בית שאינו בית.

מ"ל לילינבלום, כתבים אוטוביוגרפיים (בעריכת שלמה בריימן).

מעבר מתרבות יהודית לתרבות חילונית כגורם לפריצות מוסרית
.pdf
הורידו את PDF • 230KB

152 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page