מנהג אמירת האשכבות ביום-הכיפורים


פולחן הקברים והמתים ידוע ומקובל בכל הדתות, וזהו אחד מהמנהגים הלא מעטים שטרם זכינו להשתחרר מהם כעם קדוש לה' אלהינו. "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ, וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים יד, ב).

הקב"ה טבע חוקיות בעולמו היפה והפורח, ואחד מהם הוא לידת ופטירת אנשים ובעלי-חיים, רמיסת חרקים וזוחלים למיניהם ואין זה משנה מתי ואיך. חז"ל הגדירו זאת יפה מאוד "גזירה על המת שישתכח מן הלב" (פסחים נד ע"ב), אחרת נהיה בצער כל הזמן.

אם כן, מדוע רבים פוקדים את הקברים, מקפידים לומר קדישים ו"אשכבות", האם כל זאת כדי שהמת יזכה לדיור מוגן בגן-עדן? ומדוע ממשיכים הם לטפח באובססיביות את הקשר עם המתים, גם לאחר שעברו שנים רבות מסיום תפקידם בעולם הזה, ורוחם כבר שבה "אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ"? (קהלת יב, ז).

מדוע "ימי הזיכרון" הפכו לימי אבל? עם-ישראל נצטווה לזכור "אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז, ג) – האם אנו באמת זוכרים? האם אנו זוכרים את מעשה עמלק? (דברים כה) האם אנו זוכרים את השבת? ועוד...

התורה אוסרת את פולחן המתים (דברים יד, א), וחכמים קבעו שאין לבכות על המת יותר משלושה ימים ואין להספיד אותו יותר משבעת ימי האבל. וכן פוסק רבנו בהלכות אבל (יג, י–יב): "אין בוכין על המת יותר על שלושה ימים, ואין מספידין יותר על שבעה. [...] אל יתקשה אדם על מתו יותר מדאי [...] שזה הוא מנהגו של עולם; והמצער עצמו על מנהג העולם [=החוקיות שה' טבע בבריאה], הרי זה טיפש".

בתורה אנו מוצאים ימי אבל לאחר פטירת המת, שנועדו בעיקר לפורקן רגשי לקרובים ולחברים שנשארו בחיים, כדברי התלמוד (מועד קטן כה ע"ב): "בכו לאבלים ולא לאבדה שהיא למנוחה ואנו לאנחה". אולם, לא מוזכר שבכו יותר מדי וכדברי הנביא ירמיה (כב, י): "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ" – אל תנידו בראשכם, כפי שמנידים המנחמים את ראשם לאות צער כשהם באים לבית האבלים, ומגדילים לעשות בהפטרת מלים כגון: "תהיו חזקים... אין מה לעשות...", ועוד כל מיני משפטי ביטחון עצמי מופרז, כאילו אם היה ניתן לעשות משהו נגד חוקיות הבריאה, היו עושים.

בתלמוד בבא קמא (לח ע"א) מסופר על רב שמואל בר יהודה שבתו נפטרה, וחכמים פנו לחכם בשם עולא שיבוא עמם לנחם את רב שמואל, רב עולא סירב לבוא עמם, והסביר: איני מנחם את רבני בבל כי הם מגדפים את הקב"ה, מפני שהם אומרים: מה ניתן לעשות? וכי הם חושבים שניתן לעשות משהו ולבטל את המוות, שהוא גזירת הטבע [=החוקיות] שטבע האל??? זוהי דעתו החכמה של החכם עולא.

ואצלנו חדר מנהג האשכבות בליל יום-הכיפורים לכל המרבה במחיר, והמתפללים נאלצים להתענות פעמיים. בתנ"ך, בתלמוד ואפילו אצל הגאונים לא נזכר מנהג מייגע זה, והוא מושתת על דברי הרמ"א (או"ח סימן תרכא, ו), שם הוא מביא את סברת המרדכי ש"נהגו לידור צדקות ביום-הכיפורים בעד המתים [...], ומזכירין נשמותיהם [מפני] שהמתים גם כן יש להם כפרה ביום-הכיפורים". והרי אנו מקובלים כי "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי"?! (תהילים פח, ו) ואין למת יכולת לתקן מאומה לאחר המוות את מה שקלקל כאן, ואין יכולת לקרוביו לתקן את מעשי אחרים, וכל אדם נושא באחריות היחידה והבלעדית על מעשיו. עלינו לזכור אפוא כי "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה" (תהילים קטז, יז).

נראה שמנהג זה אומץ על ידי קהילות אשכנז כדי למשוך מתפללים לבית-הכנסת, ובדומה לנוסח "כל נדרי", שחדר לבית-הכנסת התימני ונאמר בדמעות שליש ואין זה המקום לעסוק בו. ומן האל הטוב נבקש סליחה על כל מעללינו.

בתמונת שער הרשומה: בערב יום הכיפורים - ציור מאת יעקב וינלס, 1900 לערך.


#מנהג #תפילה #חינוך #חברה

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!