top of page

מנהג אמירת 'ברוך הוא וברוך שמו'

תחילה עלינו להבין את משמעות האמירה, ובכן, בספר זכריה (יד, ט) נאמר כך: "וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". כלומר, ההשקפה לפיה ישנה הפרדה בין אמיתתו יתברך לשמו היא השקפה זרה ואף פגאנית, שהרי כל עוד שמו של ה' יתעלה נפרד מאמיתתו, ומתייחסים אליהם כאל שני עניינים נפרדים, ה' לא יהיה למלך על כל הארץ וכו'. ברם, באחרית הימים, כאשר כל עמי העולם ובראשם עם-ישראל יבינו את חשיבותו העצומה של ייחוד ה' ויבינו ששמו של הבורא אינו נפרד מאמיתתו, אז ורק אז יהיה ה' למלך וכו' – ומזאת אנו למדים, שכל מי שעושה הפרדה בין אמיתתו יתעלה לשמו, חוטא בריבוי ובשיתוף.


והנה ראיה לדברינו מתרגום יונתן שם, שהוא מסורת תורה-שבעל-פה, וכֹה דבריו שם: "וְתִתגְּלֵי מַלכוּתָא דַּייָ עַל כָּל יָתְבֵי אַרעָא, בְּעִדָּנָא הַהוּא יִפלְחוּן קֳדָם יְיָ כְּתַף חַד, אֲרֵי שְׁמֵיהּ יַצִּיב בְּעָלְמָא לֵית בָּר מִנֵּיהּ". כלומר, לפי יונתן מי שמפריד בין אמיתתו יתעלה לשמו יתברך ואינו רואה בהם עניין אחד ואחדותי – חוטא בערעור שמו של בורא-עולם, דהיינו בשיתוף, הואיל ונדמה לו שיש עוד אלוה או ישות כלשהי זולתו! והראיה: יונתן אומר על התקופה שבה יהיה ה' אחד ושמו אחד: "לֵית בָּר מִנֵּיהּ", דהיינו אין עוד מלבדו – משמע אפוא, שכל עוד אומרים שה' יתעלה הינו עניין אחד ושמו הוא עניין נוסף על אמיתתו, יש בעולם שיתוף של שם שמים עם דבר אחר.


זאת ועוד, רבנו מבאר במורה (א, סא), שבאחרית הימים בני האדם יתרוממו להשגת ה' כפי אמיתתה, ויסלקו מקרבם את הטעות שבייחוס תארים וריבויים ושיתופים שונים לבורא-עולם. עניין זה רמוז לפי רבנו בפסוק שבזכריה: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (יד, ט) והנה לפניכם תמצית דבריו בהבהירו את הפסוק ואת העניין: "כלומר שכשם שהוא אחד, כך ייקרא אז בשם אחד בלבד, והוא [השם המפורש] המורה על העצמות בלבד לא שיהא נגזר".


וכֹה דברי רבנו בהמשך המורה שם (א, סא):


"וכיוון שרבו שֵׁמות הללו הנגזרים מן הפעולות לו יתעלה, נִדְמֶה למקצת בני אדם שיש לו [לבורא] מספר תארים כמספר הפעולות אשר נגזרו מהם [כלומר, שיש לה' יתעלה תארים נספחים רבים, כמספר תארי הפעולות והתכונות שיוחסו לו בכתבי הקודש], ולפיכך הבטיח שתהיה לבני אדם [באחרית הימים] השׂגה שתסלק מהם טעות זו ואמר: 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד' [זכ' יד, ט], כלומר שכשם שהוא אחד, כך ייקרא אז בשם אחד בלבד, והוא [השם המפורש] המורה על העצמות בלבד לא שיהא נגזר. ובפרקי ר' אליעזר אמרו: 'עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד' [פרק ג], התבונן היאך ביאר שכל השמות הללו הנגזרים לא נתחדשו כי אם אחר בריאת העולם, וזה נכון, ש[הרי] הם כולם שמות שהונחו כפי הפעולות המצויות בעולם [כלומר, רק לאחר בריאת העולם נגלו פעולותיו של הקב"ה והיה צורך לתת להם שֵׁמות]. אבל כאשר תתבונן בעצמותו מעורטלת ומופשטת מכל פעולה, לא יהיה לו שֵׁם נגזר כלל, אלא שֵׁם אחד מיוחד להורות על עצמותו, ואין אצלינו שֵׁם בלתי נגזר כי אם זה, והוא יוד הא ואו הא שהוא שם המפורש בסתם [ואין שֵׁם מפורש מלבדו], אל תחשוב זולת זה".


נמצא, שלדעת רבנו הפסוק בזכריה עוסק בשלילת התארים מן הבורא יתעלה, דהיינו בהודעה על-כך שבאחרית הימים תסתלקנה מקרב בני האדם כל הזיות הריבוי והשיתוף, ומזאת יש לנו ראיה נוספת לכך שהמנהג לומר "ברוך הוא וברוך שמו" הינו מנהג רע ופסול ביותר, מפני שהוא למעשה מטיף לריבוי אמיתתו של הבורא, עד כדי שיתוף שם שמים ודבר אחר.


***

ואצרף נא לפניכם את המבוא למאמר: "תורת שלילת התארים – עיון בתארי הפעולות", כדי שנבין ולוּ מעט על חומרת ייחוס התארים לבורא-עולם (ומי שירצה להעמיק בעניין זה מוזמן לעיין בסדרת המאמרים בעניין שלילת התארים), והנה הדברים משם (עד סוף הפרק):


לאחר שרבנו פירט במורה (א, נב) את כל סוגי התארים שבהם תואר ה' יתעלה, וכן הסביר שיש להימנע מכולם למעט תארי הפעולות אשר אינן מתארות מאומה באמיתת עצמותו – רבנו עובר להסביר שכל תארי הפעולות הללו שבהם תוֹאר ה' יתעלה בספר התורה ובספרי הנביאים והכתובים, כולם מתארים פעולות שנובעות ממקור אחד ואחדותי. כלומר, חשוב מאד להנחיל את ההשקפה שריבוי הפעולות המתוארות אינו מעיד על ריבוי בעושֶׂה הפעולות.


נחל אפוא, בראש דבריו במורה (א, נג), רבנו מסביר מדוע סוברי התארים שגו בייחוס תארים לאמיתת עצמותו של בורא-עולם, וכֹה דבריו:


"מה שהביא לסברת מציאות תארים לבורא אצל מי שסובר אותם, קרוב למה שגרם לסברת הגשמות אצל כל מי שדעתו כך, והוא, שסובר הגשמות לא הביאוֹ לכך עיון שכלי, אלא הלך אחרי פשטי לשונות הכתובים, וכך הוא הדבר בתארים, כאשר מצאו שספרי הנביאים וספר התורה תיארוהו יתעלה בתארים, תפשו את הדבר כפשוטו וסברו שהוא בעל תארים".


נמצא, שסכלות בהבנת הפסוקים היא הסיבה הראשונה להגשמה וגם לייחוס תארים לבורא-עולם. מחוסרי הדעת ראו בפסוקים תיאורי פעולות כגון גדול גיבור ונורא וכו', והחליטו שמדובר בעניינים אשר נוספים על אמיתת עצמותו של בורא-עולם, כאילו גבורתו קיימת במציאות בנוסף לאמיתת עצמותו של בורא-עולם וכאילו מדובר בשני עניינים נפרדים באלהות.


סוברי התארים תעו ולעו בהגשמה


סוברי התארים אולי התרוממו מהגשמה פגאנית גסה כגון ייחוס איברים גופניים לבורא, אך גם הם תעו ולעו בהגשמה, שהרי הם לא רוממו את בורא-עולם ממצבי הגשמות, דהיינו מייחוס תכונות נפשיות אנושיות לבורא-עולם. כל תכונה נפשית אנושית שכזו היא עניין נוסף על העצמות ואף יש לה מדרג וסולם של איכות שבו היא נעה ומשתנית. נמצא, שהם ייחסו לבורא גם ריבוי וגם שינוי בתכונות נפשיות. בנוסף לייחוס ריבוי לבורא-עולם ובנוסף לייחסם לו שינוי בהצמידם לו תכונות נפשיות אנושיות בעלות מדרג וסולם של איכות – יש בייחוס תכונות נפשיות אנושיות, משתנות ומתפעלות מתעוררות ומתרגשות, גם דימוי ברור ומובהק לבני האדם שוכני-בתי-חומר אשר-בעפר-יסודם, וכל דימוי מפורש שכזה הוא בגדר הגשמה.


והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה בהמשך דבריו במורה שם (א, נג):


"וכאילו שהם רוממוהו מן הגשמות [סוברי התארים התחסדו לטעון שהם רוממוהו מן הגשמות, ושהם מייחדים את שמו יתעלה, אך הם] לא רוממוהו ממצבי הגשמות, והם המקרים, כלומר התכונות הנפשיות שהן כולן איכויות, וכל תואר שנדמה לו לסובר התארים שהוא עצמי לה' יתעלה [דהיינו שהוא תואר שנוסף על אמיתת עצמותו של בורא-עולם] הרי אתה מוצא עניינו עניין האיכות [בדומה לתכונות בני האדם] ואף-על-פי שאינם אומרים זאת בפירוש, דומה למה שהורגלו בו ממצבי כל גוף בעל נפש חיונית. ועל הכל נאמר: דיברה תורה כלשון בני אדם".


נמצא, שהיסוד לשגיאתם הוא דימוי למצבי הגופות של בני האדם, כלומר, ייחוס תארי תכונות נפשיות לבורא-עולם נובע מדימוי אמיתת עצמותו של בורא-עולם לעצמות האדם: המורכבת מנפש בעלת תכונות נפשיות אשר משתנות מתפעלות ומתעוררות, ואף נתונות וכפופות להשפעות חיצוניות באמצעות רשמים שנקלטים בחמשת החושים הגופניים. אמנם, רבנו מציין שדימוי זה אינו דימוי מפורש, דהיינו סוברי התארים אינם מודים בפירוש שיש לה' תכונות נפשיות בדומה לבני האדם, אך בפועל כך עולה באופן ברור מהשקפתם, אשר לפיה יש לה' יתעלה תארים בעלי איכויות משתנות באופן דומה לתכונותיהם הנפשיות של בני האדם.


ועל כל התארים הללו חז"ל הורו לנו כלל יסודי מאד, והוא: דיברה תורה כלשון בני אדם (ראו: 'מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?', 'עוד בעניין: דיברה תורה כלשון בני אדם'). כלומר, מטרת התורה ביחסה תארים שונים לבורא-עולם, לא הייתה הנחלת השקפת עצם התארים שהרי מדובר בהגשמה ובתועבה, אלא מטרתה הייתה הנחלת השקפות הכרחיות מסוימות ביחס לבורא-עולם. לדוגמה, ייחוס גבורה לבורא-עולם נועד להנחיל את היראה ממנו וכן את ההערצה והרוממות וההכנעה כלפיו, וכן ללמד על-כך שהוא פועל באופנים אדירי עוצמה.


וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, נג):


"ואין המטרה בכולם [בכל התארים] כי אם תיאורו בשלמות [=ללמד שאין לו שום מגרעת מכל סוג שהוא, ולא נשגב מיכולתו ומידיעתו מאומה וכו'], לא בעצם אותו העניין אשר הוא שלמות לבעלי הנפש מן הנבראים [כלומר, תיאורו בתארים שמעידים על שלמות אצל בני האדם שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, לא נועד ללמד שיש לו תכונות נפשיות אנושיות], ורובם [רוב התארים שבהם תואר בורא-עולם בספר התורה ובכתבי הקודש, הם] תארי מעשיו השונים".


"נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במ' יד, ד)


הראשון שהחדיר לעמֵּנו את מנהג הכסילים והמשתפים של אמירת "ברוך הוא וברוך שמו", הוא אביו של ראש הנחשים שקם אחרי רש"י-שר"י, וכך נאמר בשו"ת הרא"ש (ד, יט):


"ושמעתי מאבא מארי ז"ל, שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום: ברוך הוא וברוך שמו. וזה הוא שאמר משה רבנו עליו השלום: כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו".


כלומר, לפי הנחש יש לומר על כל ברכה וברכה בהו"ש, ולא רק שהפסוק שהוא מזכיר כאסמכתא כלל אינו נוגע לעניין זה, ולא רק שחכמים ע"ה לא ציוו אותנו לעשות כן, ולא רק שהאמירה הזו מפריעה למהלך הברכה, אלא שהיא גם נוגעת בריבוי ושיתוף כאמור.


ובדרכו הרעה של הנחש ואביו הלכו גם הטור הפעור וגם קארו הקראי בשולחן הגילולים, והנה דבריהם: "ושמעתי מאבא מורי שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום 'ברוך הוא וברוך שמו', וזה שאמר משה רבנו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו" (או"ח קכד). ועתה לשולחן הגילולים שם: "על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו".


סילוף מסורת התורה-שבעל-פה


מקובל בקרב האורתודוקסים שמקורו של הנחש הוא במסורת שבמסכת יומא (לז ע"א):


"תניא, רבי אומר: 'כִּי שֵׁם יְיָ אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ' [דב' לב, ג], אמר להם משה לישראל: בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה, אתם 'הָבוּ גֹדֶל'".


ובכן, היכן נאמר במסורת הזו שעל ישראל לומר "ברוך הוא וברוך שמו"? ולדעת רבנו הרמב"ם מדובר במסורת תורה-שבעל-פה אשר נוגעת לאמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בשעה שכל העם היו שומעים את אמירת השם המפורש ביום הכיפורים בבית-המקדש.


וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודת יום-הכיפורים (ב, טז):


"כל הכהנים והעם העומדין בעזרה, כשהן שומעין את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה, היו כורעין ומשתחווין ונופלין על פניהן ואומרין: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', שנאמר: 'כִּי שֵׁם יְיָ אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ' [דב' לב, ג]".


וראו נא גם את דברי רבנו המכוננים בהלכות קרית שמע (א, ד): "הקורא קרית-שמע, כשהוא גומר פסוק ראשון אומר בלחש 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', וחוזר וקורא כדרכו 'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' ו, ה] עד סופה. ולמה קורין כן? מסורת היא בידינו שבשעה שקיבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו, ציוום וזירזם על ייחוד השם ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו. ושאל אותם ואמר להם: בניי, שמא יש בכם פסולת, מי שאינו עומד עימי בייחוד אדון כל העולם, כעניין שאמר לנו משה רבנו: 'פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה [אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְיָ אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה' (דב' כט, יז)], ענו כולם ואמרו לו: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד' [דב' ו, ד], כלומר שמע ממנו, אבינו ישראל, 'יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד'! פתח הזקן ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח זה ששיבח בו ישראל הזקן, אחר פסוק זה".


נמצא אפוא, שבנוסף להחדרת השקפת שיתוף לעם-ישראל, חכמי-יועצי-אשכנז גם זייפו את מסורת התורה-שבעל-פה: גם בעניין המקום שבו נאמר השבח לה' יתעלה, וגם בעניין השבח עצמו – שהרי המקום שבו נאמר השבח שנזכר בגמרא הוא רק בבית-המקדש ביום-הכיפורים, והשבח עצמו שנאמר הוא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ולא בהו"ש כדבריהם.


אגב, היו מקרב המינים המאגיקונים אשר הוסיפו וזייפו את התורה-שבעל-פה וקבעו שהמקור להזייתו של הנחש הקדמוני הוא ב"מדרש" (כך למשל מפטפט אזכרי בספרו 'ספר חרדים', צפת המאה הי"ו), וכמובן שדבריו שקר וכזב, ואין שום מדרש קדום ואמיתי שנאמר בו כן.


מנהג אמירת 'ברוך הוא וברוך שמו'
.pdf
Download PDF • 159KB

272 צפיות5 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

5 commentaires


שלום וברכה חכם אדיר היקר , תודה רבה על שלל מאמרים מחכימים , ברצוני לשאול מה ההבדלים בין לומר ברוך הוא וברוך שמו , לאתה קדוש ושמך קדוש , לכאורה אפשר גם לטעון שבברכה זו יש הפרדה בין שמו לעצמותו חלילה

J'aime
En réponse à

שלום עליכם, להבנתי יש ארבעה הבדלים חשובים ומשמעותיים:


1) באמירת "ברוך הוא וברוך שמו" האומר מפאר ומשבח ומרומם את אמיתתו ואת שמו, ובמלים אחרות, האומר זאת משתף את שבחו ועבודתו ורוממותו יתעלה יחד עם זולתו. לעומת זאת, באמירת "אתה קדוש ושמך קדוש" אין שבח ורוממות ישירים, אלא ביטוי לכך שעלינו לנהוג בכבוד ובקדושה במחשבתנו על אמיתתו ואפילו בכתיבת ובביטוי שמו. קצרו של דבר, באמירה "וברוך שמו" יש שבח ורוממות ישירים, ולכן קל בהרבה לשגות בריבוי ושיתוף.


2) לדעת רבנו אסור להוסיף פסוקי רוממות לבורא בתפילת הציבור, רק פסוקים שמופיעים בכתבי-הקודש ונקבע לאמרם על-ידי חכמים ונביאים (אנשי כנסת הגדולה) רק אותם מותר לנו לומר בתפילת הציבור, וכל-שכן תוספות שאינן מופיעות בכתבי-הקודש. ובקיצור, אסור לנו להוסיף על עניית ה"אמן" שקבעו חכמים, וכל-שכן שאסור לנו…


J'aime

המכשף מווילנא אומר שאין לומר בהו"ש. אפשר שגם מין משקר יאמר בלי כוונה אמת.

J'aime
En réponse à

והנוצרים שוללים את העדר הבורא, והמוסלמים שוללים את הריבוי, ולחזיר יש סימן טהרה...

J'aime

כל הכבוד על העבודה החשובה שאתה עושה

J'aime
bottom of page