באחד מן המאמרים שעוסקים בתורתו של רס"ג, מתחתי ביקורת חריפה על דייני המינות אשר נוטלים שכר בעבור פסיקת דינים, והנה הדברים שהובאו שם שוב לפניכם:
במשלי (כא, ל) נאמר: "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ", ופירש שם רס"ג: "אין ה' זקוק להתחכם [=ללמוד ולהשכיל] או להתבונן או להתייעץ, כי הוא מקור החכמה". וראוי להוסיף לדעתי, כי מפסוק זה ניתן ללמוד, שלא ניתן להתנגד או להערים על דבר ה' בתורה. לדוגמה, אם הדיינים הוזהרו שהשוחד מעוור עיני פקחים ומסלף דברי צדיקים, לא קם ולא יקום שום אדם לעולם אשר יהיה מסוגל לקחת שוחד ועדיין לראות את האמת נכוחה ולפסוק דין צדק.
זאת ועוד, לשוחד יש פנים רבים ושלל תחפושות מגוונות, והשוחד המסוכן ביותר הוא השוחד הממוסד שמגיע לדיין המרומם בדמות של מעמד, יוקרה, שׂררה וכבוד, ואליהם נלוות משכורות מנופחות הגדושות בסעיפי שילומים וטובות-הנאה. וברור לכל מי שאינו מתעקש להטעות את עצמו, שהדיין שלוקח משכורות מממסד כלשהו – הינו עבד משועבד, רצוע ונרצע בשתי אוזניו הערֵלות, לפטרוניו ולאדוניו האדומיים רודפי השילומים והכיבודים, חוצבי תורת האלהים.
ואצרף את פסקו של רבנו בהלכות סנהדרין (כג, א): "'וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד' [דב' טז, יט], אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזַכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]". ובמלים אחרות, כל מי שלוקח ממון כדי לזַכּוֹת את הזכאי ולחיֵּיב את החייב – עובר על איסור חמור ועליו נאמר בתורה: "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד"!
והאין זו בדיוק מטרת המשכורות של ממסד הדיינות האורתודוקסי? לתת משכורות לדיין כדי לזַכּוֹת את הזכאי ולחיֵּיב את החייב בערכאותיהם? וברור שלא מדובר בהלכה זו בנטילת שכר מבעלי-הדין, שהרי נטילת כסף מאחד מבעלי-הדין היא בגדר "עיוות דין" ולא בגדר "לזַכּוֹת את הזכאי ולחיֵּיב את החייב", ונטילת שכר משני בעלי-הדין בשווה נפסקה שש הלכות לאחר-מכן (כג, ו). וכבר נתבאר שם שרק שכר בטלה התירו חז"ל ליטול בשווה מבעלי-הדין, ושם הוסיפו חז"ל ורבנו וקבעו, שדיין שנוטל שכר מבעלי-הדין בשווה שאינו שכר בטלה – דיניו בטלין.
נמצא אפוא, כי דיין שלוקח משכורות ופנסיות ומענקים מממסד כלשהו בעבור "פסיקת דינים", הוא בגדר אָרוּר לפי מסורת התורה-שבעל-פה הנאמנה שמסרו לנו מעתיקי השמועה: חז"ל והרמב"ם ב"משנה תורה", ואפילו אם שכרו כמשכורת החציונית במשק! כל-שכן וקל-וחומר כאשר מדובר במשכורות הגבוהות פי ארבעה ופי חמשה מהמשכורת החציונית במשק, ואליהן מצורפים כמובן מענקים ושילומים והטבות למכביר כדרכן של משכורות "הבכירים".
"בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי? אָמַר יְיָ צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי [...] אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר יְיָ צְבָאוֹת וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם [...] וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מל' א–ב).
עד כאן הדברים מן המאמר, בתגובה לדברים הללו נשלח אלי מכתב, וזה לשונו:
נראה כאילו שאתה מקנא במשכורות הדיינים. ומה רצית? שיעבדו כל יום שעות רבות בלי שכר? לפקידי בתי-הדין ולמזכירים ולמזכירות ולמאבטחים של בתי-הדין יתנו שכר, ולדיינים לא יתנו כלום? ובוודאי שצריך לתת להם משכורת מכובדת, כי זה כבוד התורה. ולא תהיה התורה כשפחה. ובנוסף צריכים הם לקבל משכורת מכובדת כדי שלא יתפתו לקבל שוחד מבעלי-הדין. ואין בדבריי אלה לכסות על ההליכים לבחירת הדיינים, שאולי [אולי?] לפעמים [לפעמים?] מעדיפים למנות מקורבים ובעלי חנופה, במקום לתת לראויים ביותר, גם אם אין לו מקורבים וגם אם הוא גר בדימונה והוא לא שכן של רב מסוים שיכול להחניף לו ערבית ושחרית.
והנה תשובתי הראשונה לכותב המכתב:
הנך טועה טעות גדולה, דבריי וסגנוני מבוססים נאמנה על ההלכה התלמודית. התורה-שבעל-פה קבעה שהמאבטחים והמזכירים והסופרים והשליחים וכו' של בית-הדין רשאים לקבל משכורות בעבור עבודתם (בגבול מסוים), אך הקב"ה אסר באיסור חמור על הדיינים ליטול שכר בעבור פסיקת דיניהם. ואם הם לוקחים שכר ממוצע ואפילו שכר מינימום הם עוברים על "ארור לוקח שוחד", ואם הם לוקחים שכר מנופח הם גם מחללים-שם-שמים – וזאת ההיפך מדבריך, שלא רק שצריך לתת להם שכר, יש לשלם להם שכר גבוה "משום כבוד התורה".
זאת ועוד, מתן משכורות לדיינים וכל-שכן משכורות שחיתות, לא מרוממת את כבוד התורה, ההיפך הגמור! מדובר בחילול-שם-שמים שמשחית ומזהם את התורה, והופך אותה לשפחה פרו-נוצרית. ובמלים אחרות, לא בגלל שהדיינים ימָּנעו מליטול משכורות בעבור פסיקת דינים התורה תתחלל ותתבזה, אלא דווקא בגלל שהדיינים פושטים את ידיהם ונוטלים שכר כנגד ציווי ה' המפורש בתורה! ושוב הראית לדעת כי דבר ה' בתורה הוא ההיפך הגמור מדבריך.
וביחס לדאגתך שמא הדיינים "יתפתו" לקבל שוחד, ובכן, שוב דבריך בתר איפכא, שהרי דווקא אם הדיינים יורגלו ליטול שכר בעבור פסיקת דינים כנגד דבר ה', דווקא אז הדיינים יְפַתְּחוּ בהכרח אהבה לממון וירדפו אחרי הבצע, כי הכסף משחית. כל-שכן כסף שהתקבל בעבירה חמורה מאד אשר תגרום בהכרח להשחתת הדיינים, וכך להשחתת החברה ודת האמת.
וכידוע, "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קהלת ה, ט).
והנה לפניך גם דברי מיכה הנביא, אשר משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף, והוא מוסיף וקובע, שבגלל רדיפת הבצע של כומרי הדת, ירושלים תיחרב ותאבד. כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ:
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: 'דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין', דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (פ"ג).
וראה נא גם את דברי הנביא ישעיה (נו, א), וכֹה דבריו:
"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".
"כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי", "כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (יח' כב, כו; צפ' ג, ד); "כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י).
כל דבריי לעיל הינם אפוא ראשי פרקים לתורה שלמה ומבוססת שהנחילו ומסרו לנו בעניין זה חז"ל ורבנו מעתיקי השמועה, וכבר הרחבתי בעניינים אלה בעשרות מאמרים, ראה לדוגמה: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", וכן: "כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף".
והנני עוסק בעניין זה, כי לדעתי הפיכת הדת לקורדום היא מן הסיבות המרכזיות בימינו לחילול-שם-שמים ולריחוק מדרך האמת, והבנת עניין זה הוא השער להתנערות מתרבות המינות האורתודוקסית הפרו-נוצרית, שהיא כמובן גם המקור הנרפשׂ לכל טיעוניך המתעתעים. קצרו של דבר, דבריך מעידים על ריחוק עצום מהתורה-שבעל-פה שנמסרה לנו ממשה בסיני. כמו כן, מדבריך עולה כאילו כתבתי את דבריי על דעת עצמי וכו', וזאת גם הוצאת-שם-רע.
המגיב כתב מכתב תשובה לתגובתי זו, והנה דבריו:
שלום, לפי דבריך והפירוש המרחיב לדעתך על המשנה "ודישתמש בתגא חלף":
1) האם השוחטים במשחטות בארץ ובחו"ל אמורים לעבוד חינם? 2) משגיחי הכשרות בארץ ובחו"ל? 3) המנקרים והמולחים במשחטות? 4) רושמי הנישואין? 5) הרבנים הצבאיים שכיום (ולא כמו בעבר...) לנים לעיתים קרובות בבסיסים? 6) כל אלפי עובדי ועובדות משרד הדתות? 7) המפקחים על עירוב תחום שבת? 8) כל מחברי וכותבי חידושי תורה בספרים צריכים למכור את ספריהם ללא ריווח כלל? 9) כותבי ספרי תורה תפילין ומזוזות? 10) מעבדי עורות לסת"ם? 11) כל חוקרי התלמוד והתנ"ך והפילוסופיה היהודית באוניברסיטאות ובמכוני המחקר למיניהם? 12) המורים למקצועות הקודש בבתי-הספר ובתלמודי-התורה?
ועוד ועוד עבודות ומלאכות שרק ידיעת ולימוד דיני התורה מכשרתם למקצועות הקודש. ואם אתה מוכשר (ואני בטוח שאתה מוכשר לפחות לחלק מהמומחיות הנ"ל) ואם אתה נכון לבצע אותם חינם אין כסף, רק תכתוב לי ותוך מספר ימים אשמח וישמחו בך חברי לשבץ אותך באחד או שניים מהמקצועות הנ"ל.
והנה תשובתי השנייה להמשך דבריו: כבר השבתי על טענותיך במאמר: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים – חלק א", והנה מקצת מן הדברים שהובאו שם:
רבנו נשאל (סימן רעג) על דיין עני שהתגורר בעיירה. יושבי הכפרים הסמוכים היו מזמינים אותו למול את בניהם ונותנים לו שכר טרחתו ומזה הייתה פרנסתו. לימים אירע ריב בינו ובין רופא העיירה, ולאחר שהתגלע הריב הרופא החל לצאת לכפרים למול את בני המקום, ואת השכר שקיבל חילק לעניים בטענה שאינו זקוק. רבנו נשאל האם יש עבירה במעשי הרופא?
וכך השיב: "זה שדימה שעשה מצוה במה שחילק לעניים היא מצוה הבאה בעבירה, וחֵטא, לפי שמנע פרנסה הידועה לעני בן תורה, ועבר על 'לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר' [ויק' יט, יח], ועבר על אזהרת חז"ל שלא לגנוב דעת הבריות, כי עיקר כוונתו ומטרתו של זה להזיק לאויבו, ומראה בפני מי שאינו יודע שכוונתו לעשות טוב. ועבר גם ביורדו לאומנות חברו ואפילו היה זקוק, כל-שכן שאינו זקוק, שזו אכזריות והגזמה בנקימה ונטירה, והרי הוא בכלל משיג גבול רעהו".
ויש שני עניינים חשובים מאד שניתן ללמוד מתשובה זו:
1) מותר ליטול שכר טרחה בעבור מצוה שיש בה אומנות, כלומר מותר ליטול שכר סביר בעבור כתיבת ספר תורה או מילה או שחיטה וכיו"ב. וכל זאת התיר רבנו רק כאשר אין לאדם פרנסה אחרת, שהרי רבנו מדגיש שמדובר באדם עני: "פרנסה הידועה לעני בן תורה". אך אדם שאינו זקוק לפרנסה ראוי ואף מחויב לעשות את כל המצוות הללו ללא שום בקשת תשלום!
2) המוהל העני שמדובר בו כאן היה דיין! ומפורש בתשובה שהוא היה עני ופרנסתו הייתה בדוחק משכר טרחה שקיבל בעבור קיום מצות מילה. ובמלים אחרות, אותו דיין לא נטל אפילו שכר בטלה בעבור פסיקת דינים, ואפילו שהיה עני! וברור מדוע, שהרי לא הייתה לו מלאכה, ואסור היה לו ליטול אפילו שכר בטלה מבעלי הדין שהרי אין לו מלאכה בפועל! ויש בתשובה זו תוכחה ותשובת-אמת לדייני השׂררה והממון בימינו אשר הינם עשירים גדולים ומקבלים משכורות חודשיות של עשרות אלפי ש"ח ורבבות טובות הנאה בעבור פסיקת דינים. ומה נֹאמר ומה נדבר על קאפח השכיר הנבהל להון, אשר נטל משכורות שחיתות נגעלות במשך יובל שנים, והמשיך לקבל אותן גם לאחר שיצא לפנסיה וכבר לא פסק שום דין בבית הדין! ואשתו אחריו המשיכה לקבל אחריו קצבת שארים נפוחה במשך עוד ארבע-עשרה שנים...
עד כאן מתוך המאמר. למדנו אפוא, שיש להבחין בין מקצועות שהם בגדר מלאכה או אומנות או עבודה משרדית וכיו"ב, לבין הוראת התורה-שבעל-פה או דיינות ורבנות ושׂררה תורנית. וביתר פירוט, כל הנקודות שציינת למעט 5, 8, 11, 12 – על כולם מותר ליטול כסף בעבור עשייתם, ובתנאי שלא מדובר בשכר מופקע כי אז יהיה הדבר בגדר חילול-שם-שמים. אולם, העניינים שתוארו בנקודות 5, 8, 11, 12 – אסור באיסור חמור וגמור ליטול עליהם שכר.
אגב, מה דעתך? האם משה רבנו ביקש שכר מן הקופה הציבורית לאחר שהוא כתב 13 ספרי תורה גווילים לעם-ישראל לפני מותו? וכי עלה בדעתך שהנביאים ביקשו משכורת מעם-ישראל בעבור השירותים הקהילתיים, הלאומיים והציבוריים הענֵפים שהם העניקו לעם-ישראל?
האם לדעתך בצלאל ואהליאב ושאר "חכמי הלב" שהקימו את המשכן המפואר ביקשו שכר בעבור הקמתו ושכלול כליו הייחודיים? ואין לי צל של ספק שהם עשו זאת בחינם, כי ראו בכך זכות ולא כלי לפרנסה, ובימינו היהדות האשכנזית הייתה עושה חגיגות של תפקידים ותפקידי-תפקידים נבובים וחלולים המעניקים משכורות גבוהות למקורבים למיניהם, וזו אחת הסיבות המרכזיות שבית המקדש עדיין לא נראה באופק – הפיכת תורת אלהים לקורדום חוצבים.
כמו כן, מדבריך עולה שאינך מבין שברגע שמערבים כסף בדת משה הטהורה הדבר גורם לעיוותים ולשיבושים מחרידים, ונכתבו על-כך מאמרים רבים שפורסמו באור הרמב"ם, לדוגמה: "מהם הגורמים לעיוותה ולמסחורה של דת משה?", וכן במאמרים שצוינו לעיל, ועוד.
שתי הערות לסיום:
א) לא ידעתי שמפקח על עירוב הוא מקצוע נפרד, ושמחלקים משכורת במועצה הדתית רק על העניין הזה... ולמיטב הבנתי זה חלק מתפקידו של רודף הבצע הראשי שבכל עיר ועיר.
ב) לגבי הכומרים הצבאיים, תזכיר לי בשביל מה בדיוק צריך אותם? ובכל שלוש שנות שירותי הצבאי ראיתי את הר"ב החטיבתי פעם אחת בלבד, כאשר הוא הגיע במקרה למסירת דרשה. לעומת זאת, ראיתי מאות מתנדבים מארגונים שונים, אשר מעניקים לחיילים גם תכנים רוחניים וגם עניינים חומריים, וכולם עובדים ופועלים ללא משכורת ובהתנדבות מלאה.
אגב, רשימת העיוותים, התקלות והתפקידים המומצאים בדת האורתודוקסית שגורמים לחילול-שם-שמים, היא הרבה-הרבה יותר ארוכה ממה שכתבת, ואין סוף לרדיפת בצעם.
כך היה הלל אומר: "וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף". פשוט, חד, מפורש, וברור לכל בר-דעת.
שאלה נוספת בעקבות שאלות השואל
"ובוודאי שצריך לתת להם משכורת מכובדת, כי זה כבוד התורה. ולא תהיה התורה כשפחה. ובנוסף צריכים הם לקבל משכורת מכובדת כדי שלא יתפתו לקבל שוחד מבעלי הדין". ושאל השואל: מה ההפרכה שלך להטענות האלה? לעתים קרובות שומעים את הטענות הללו, ובמיוחד האחרונה, ולכן בוודאי שנרוויח אם תשתף אותנו בתגובה יסודית לטענות הללו.
תשובה: זהו עוד טיעון מסוג הטיעונים שנועדו "להכשיר" את דריסת התורה וההלכה ברגל גסה. נצטווינו בתורה שהדיינים יהיו שונאי בצע, כלומר אינם נבהלים אחר איסוף הממון אפילו בהיתר. דיין שקיים חשש לגביו שמא הוא יתפתה לקחת שוחד מבעלי הדין כדי לעוות את הדין, ואפילו אם הוא רק נבהל להון ולמותרות, אינו ראוי מלכתחילה להיות דיין בעם ישראל, כי חובה למנות דיינים שיהיו בעלי מידות נעלות: יראי אלהים, אנשי אמת, שנאי בצע, ומי שהוא ירא אלהים אין שום חשש שהוא ייקח ממון מבעלי הדין, בין אם הוא עני ובין אם הוא עשיר.
יתר-על-כן, כל הדיינים והשופטים וכל אישי הציבור בימינו שלוקחים משכורות גבוהות "כדי שלא להטות את הדין", אינם עניים! משכורותיהם גבוהות מאד, ואין שום קשר בין אהבת הממון לכמות הכסף שקיימת לדיין או לאיש-הציבור בחשבון הבנק. אדרבה, ככל שיש לשופט או לדיין או לאיש הציבור יותר כסף כך הוא עלול להתפתות יותר ללקיחת שוחד, כי כמו שאמר שלמה המלך: "אוהב כסף לא ישבע כסף", ולא משנה כמה ערֵמות יש לו בחשבון הבנק.
ובמלים אחרות, המציאות מוכיחה ההיפך: ככל שהדיין או השופט או איש הציבור עשיר יותר כך הוא מקושר יותר לבעלי ההון, וכך ניתן יותר להשפיע עליו לקחת שוחד, מאשר דיין או שופט או איש ציבור שאינו עשיר. ולא לחינם אמר שלמה במשלי: "רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי, פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי יְיָ, וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי".
כמו כן, אין גבול למותרות ולתאוות, יש לאדם כסף רוצה זהב, יש לו זהב רוצה יהלום, יש לו יהלום רוצה אבנים יקרות יותר וכן על זו הדרך. כלומר, גם אם יהיו לדיין מיליונים, אם מידותיו מושחתות והוא חולה ורודף אחרי הממון והמותרות הוא ייקח שוחד אפילו של אלפים בודדים, שהרי נפשו חולה והוא אינו מסוגל לשלוט בעצמו (כמו שאיזבל נתניהו איננה מסוגלת לשלם בעבור 'ארוחות שף' מכספה, אף שיש לה עשרות מיליונים בבנק). וכאשר נותנים לדיינים משכורות שחיתות, מחדירים לליבם את אהבת הממון בכוח, ופותחים פתח לקבלת שוחד.
זאת ועוד, לא מצאנו טיעון כזה בתורה, כלומר, בתורה נאסר באופן חד-משמעי ליטול שכר בעבור פסיקת דינים, ואין שום התייחסות לעושרו של הדיין, אדרבה, מצאנו בתלמוד שקרנא הדיין היה אדם פשוט ביותר ומרוויח משכורות מינימום (זוז אחד ליום), וכן שאר הדיינים חכמי התלמוד. חכמי התלמוד הבינו את הסכנה שבמחלת אהבת הממון ולכן הם התרחקו מכל ממון שיש בו ריח של איסור כמו מאש, הם הבינו שאהבת הממון מוציאה את האדם מן העולם.
אמנם, הדיין חייב להיות בלתי תלוי בשום גורם, אך זה תלוי בעיקר במידותיו של הדיין ובהסתפקותו במה שה' נתן לו, ובשום פנים ואופן לא בגובה משכורתו. אלא, כאמור, אם הדיין יתרגל ליטול ממון מזולתו בעבור פסיקת דינים, הוא עובר עבירה חמורה ביותר אשר תחדיר לליבו כמעט בוודאות את אהבת הממון, ודווקא אז ייפתח פתח רחב לנטילת שוחד. נמצא אפוא, שדווקא הטיעון שנועד כביכול לסתום פרצה של נטילת שוחד, עלול לגרום כמעט בוודאות למחלת אהבת הממון ולפתוח פתח רחב להטות את לבו של הדיין לקחת שוחד.
סוף דבר – השמפניה הוורודה של פרה נתניהו
הואיל והבאתי דוגמה מפיגי נתניהו לרשעות ולשחיתות ולצייקנות בעלי ההון, דהיינו לכך שככל שהדיין ייטול משכורות שחיתות כך נפשו תושחר ברדיפת הבצע והתאוות, אזכיר אותה שוב. ובכן, מצאתי בעמוס (ד, א) פסוק שמתאר את נשות העשירים המושחתות בימי קדם. ובימינו פסוק זה מטיב לתאר את רשעותה של פרה נתניהו ואת רדיפתה אחרי השמפניות הוורודות:
"שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן [=השמנות והמפוטמות] [...] הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים [=חיות על חשבון הציבור בגזלה ובעושק דלים], הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם: הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה [המטרידות את בעליהם ללא הרף, הביאה לנו יין משובח ויקר או שמפניה וורודה ונשתה לשכרה]".
ואחתום באחריתה של איזבל: "וַיִּשְׁמְטוּהָ, וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר וְאֶל הַסּוּסִים וַיִּרְמְסֶנָּה [...] וַיֹּאמֶר פִּקְדוּ נָא אֶת הָאֲרוּרָה הַזֹּאת [...] וַיֵּלְכוּ לְקָבְרָהּ וְלֹא מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם [...] הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת בְּשַׂר אִיזָבֶל, וְהָיְתָה נִבְלַת אִיזֶבֶל כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה [...] אֲשֶׁר לֹא יֹאמְרוּ זֹאת אִיזָבֶל" (מ"ב ט).
"ובוודאי שצריך לתת להם משכורת מכובדת, כי זה כבוד התורה. ולא תהיה התורה כשפחה. ובנוסף צריכים הם לקבל משכורת מכובדת כדי שלא יתפתו לקבל שוחד מבעלי הדין."
מורי אדיר, מה ההפרכה שלך להטענות האלה? לעתים קרובות שומעים את הטענות הללו - במיוחד השנייה (המילים המודגשות), ולכן בוודאי שנרוויח אם תשתף אותנו בתגובה יסודית אליהן.