מכפר אלקעדה בתימן לראשון-לציון בארץ

[מאמר זה הוא פרק מזיכרונותיו של נפתלי גדסי ז"ל, שכתב מפיו אבי מרי ע"ה. מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון סו, שבט תשל"ח, עמ' 6–7. כל ההערות בסוגריים הרבועים שבתוכו הם של עורך המאמר, אנכי הצעיר בנו של כותב המאמר].


נפתלי גדסי נולד בשנת ברי"ח (1907) בכפר אלקעדה, מהלך חצי-יום הליכה לעיר תְּעִז. באותה תקופה התגוררו בכפר זה כמאתיים נפש יהודים. בתימן הספיק עוד ללמוד אצל אביו אפרים גדסי ז"ל, שהיה אדם צנוע בהליכותיו וישר בדרכיו. אביו היה בעל קול ערֵב ונעים זמירות, ככל משפחות הגדסי. נפתלי מספר על אביו ברגש רב: עד היום איני יכול לשכוח את קולו של אבי. עד היום מתרוננות באזני נעימותיהן הערבות של נגינות "עין יעקב" וקריאות ה"זוהר" [מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו ותופשי אגדות חז"ל כפשוטן, ועל-כן סבלנו ייסורים קשים: ייסורי גלות מרים מאד וייסורי חבלי וצירי קליטה בארץ-ישראל], וה"תהלים", ובייחוד התפילות הנשׂגבות בתוכנן ובנעימותיהן של ראש השנה ויום הכיפורים.


האב אפרים גדסי


נפתלי מספר על אביו: דמותו של אבי הייתה מיוחדת במינה, אור מיוחד היה שופע מעצם נוכחותו בכל מקום שהלך. הוא לימדני את תורת החיים ואת חכמת החיים. מפיו ידעתי שהחיים מצריכים כוחות חיים, שבלי מאמץ מתמיד, בלי מלחמת-קיום מתמשכת עלול האדם לרדת לטמיון עד היותו למשׂא על עצמו ועל סביבתו. מפיו למדתי לחפש תמיד את היושר, אלא שהיושר הזה חייב להיות מפוכח וחזק, לא להיות תמים יותר מדי עם בני האדם אלא להיות תמים עם בורא-עולם [ואת הפסוק "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), תרגם אונקלוס: "שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ", כלומר מדובר בציווי ליראת שמים].


בהתבגרי מעט תפשׂתי שהחיים, עם כל קשיותם וקשיחותם, ניתנים להיכבש על-ידי האדם, אם יש לו הרצון לכך [ודברי הפרק הזה נשמעים לי כאילו יצאו מפיו של אבי מרי ע"ה].


הסוד מפי בת ערב


אבי עסק במקצוע החייטות, בעיקר לאנשי השׂררה מבני ישמעאל. גם אמי נטלה חלק במלאכת אבי ותפרה את בגדי המטרונות מבנות ישמעאל. וכך זכיתי בילדות שלא הייתה משעממת כל עיקר. היו באים אלינו יום-יום אנשים ונשים לבושי הדר וּמַשִּׁיבֵי רוחות בשמים. יום אחד, בבואי הביתה ראיתי את אמי יושבת ולצדה נערה ישמעאלית צעירה בשם עליא, בתו של אחמד לוט, אחד השייכים שבסביבה. מה שמשך את תשומת לבי הייתה העובדה, שהיא למדה מפי אמי את חכמת התפירה. ראיתי שהיא שוקדת על לימוד התפירה בתשומת לב מרובה, והדבר הפליא אותי ועורר את סקרנותי. היא הרבתה לצחוק ולהשתעשע ולשאול שאלות. שמעתי אותה שהיא אומרת לאמי: אתם הולכים מעמנו ואני רוצה שתשאירי לי למזכרת כמה כלים משלך, כמה דברים שאת לא צריכה אותם ושהם מיוחדים ליהודים, כדי שנזכור תמיד שפעם שכנו בתוכנו יהודים. במהלך הדברים, שמעתי אותה אומרת לאמי: את יודעת, דודה, כמה בכיתי כשהייתי קטנה על נסיעתה של רבקה בת יעקב.


מן הדברים הללו הבינותי, שאנחנו עומדים לפני נסיעה לארץ-ישראל, והסתבר לי שהגויים באים ולומדים את כל המלאכות שהיהודים עשו בעבורם, שאם-לא-כן ימצאו עצמם ללא בגד ללבוש וללא קדרה לבשל בה את מזונותיהם. נאחזתי בהתרגשות עצומה שלא ידעתי מעודי. הייתי ילד קטן, אבל הבינותי שאבותינו ואבות אבותינו יצקו את דם לבם ואת כל תמצית כוחותיהם בכיסופים לארץ-ישראל. הם שרו את שיבת ציון בדם הנפש ואש העצמות; הם שרו ורקדו את ארץ-ישראל; הם חיו וגוועו בעבור ארץ-ישראל. ידעתי בעל-פה את כל השירים והזמירות המדברים בארץ-ישראל, אבות אבותינו לא זכו, והנה אנו זוכים ממש בארץ-ישראל.


בוקרו של יום


יום היציאה הגיע. בוקר אחד, בוקרו של יום-היציאה, התעוררתי בטרם שחר ויצאתי החוצה הרחק מעט מן הבית. עמדתי ליד הסלע והסתכלתי אל שיאי ההרים שמסביב, שהיו מכוסים ערפל ודמו דמיון מפליא ליהודים עטופי טלית ועטורי תפילין בעמדם בתפילה לפני קונם. הדמיון היה כה מפתיע, עד שנדמה היה לי שגם ההרים יוצאים איתנו לארץ-ישראל. שקעתי מעט בהזיות, עד שקול קורא מן הבית עורר אותי מהזיותיי. חזרתי הביתה ונצטוויתי על-ידי אבי להתפלל, לסעוד את לבי ולצאת לדרך. הדבר התרחש בצורה כה מפתיעה, כה פשוטה, עד שאף היום מרגיש אני בכוחה של אותה תנועה. תוך שעה קלה מצאתי את עצמי מורם על גבי חמור ומתחיל להתרחק מן הבית. ניסיתי להסתכל פעם אחרונה על בתי-הכפר, אבל לא ראיתי כלום, כי כל הכפר היה עטוף ערפילים.


היו לנו כמה פחדים בדרך, אבל היו גם הרבה שמחות עליזות. עשרה ימים ארכה הנסיעה, שבסופה הגענו לעיר עדן.


אולם, הסתבר לנו שארץ-ישראל אינה נקנית בקלות. נאלצנו לחכות בעדן לאניה שישה חודשים תמימים כדי לעלות על סיפונה לארץ-ישראל. בינתיים, התוודע אבי עם יהודי שבא מארץ-ישראל בשם אליעזר יבניאלי, או כפי שהוא קרא לעצמו אליעזר בן-יוסף. הוא היה יהודי ציוני מיוצאי אשכנז, שנשלח מטעם המשרד הארץ-ישראלי כדי לעורר את בני עמו בתימן לעלייה. הוא ביקש מאבי מכתב המלצה לכל הקהילות אשר היו במחוז תְּעִז, ולקרוא להם לזנוח מיד את כל ענייניהם ולעלות לארץ-ישראל לעבדה ולשמרה.


כמו בהמות עבודה


סוף-סוף הגיעה האניה, ואנו הפלגנו בה בואך פורט סעיד [=עיר נמל במצרים, הנמצאת על חוף הים התיכון בסמוך לתעלת סואץ]. כאן שהינו שעות אחדות, ולאחר מכן נסענו באניה שהביאה אותנו ליפו. אך הצגנו את רגלינו על אדמת הקודש של יפו, נשקנו את עפרה וחיבקנו את אבניה, ומיד בא אלינו דודי, אחי אבי, ראובן גדסי, שהקדים לעלות בשנה וחצי לפנינו. הוא לקח אותנו יחד עם מטלטלינו על-גבי מרכבה שכורה והביאנו לצריפו במחנה יוסף, שהיא שכונת שבזי של היום.


שהינו בבית דודי כשלושה חודשים שהיו קשים וחמורים ביותר: חוסר עבודה שׂרר בתל-אביב, קשיי פרנסה היו מרובים, ובעיה גדולה הייתה להשיג פת לחם. עברנו אפוא לראשון לציון, שם התגוררנו בסוכות ארעיות עם הרבה משפחות שקדמו לנו. האיכרים היו מגושמים במידה בלתי רגילה. הם היו באים לסוכות כדי לבדוק את ראשי המשפחות ולבחור את החזקים לעבודתם. צורת הבדיקה הייתה גסה ומשפילה, שקשה לי לשכוח אותה עד עצם היום הזה. הייתי ילד, אבל הייתה בי כבר התבונה לתהות ולתמוה, אם איכרים אלה יהודים הם ואחים לנו [הֶעָמְדוּ רגלי אבותיהם למרגלות הר סיני?]. בכל אופן, לא התנהגו עמנו כאחים כלל וכלל. הם חיפשו את טובת עצמם – עבודה זולה ומכניסה רווחים. בסופו-של-דבר נלקחנו לחצרו של איכר אחד שנתן לנו להתגורר בחלק מהאורווה של סוסיו וחמוריו, כדי שנעבוד אצלו.


מצב המגורים בראשון היה חמור במידה כזאת שסבלנותם של התימנים פקעה, והם הקימו קול צעקה למוסדות שידאגו להם למגורים. התנהל מאבק מר, קשה ומתמיד, שבסיומו זכו התימנים בחלקת אדמה שעליה הוקמו ראשוני הצריפים של שכונת התימנים "שיבת ציון". לראשונה הוקמו חמשה צריפים, בני ארבעה חדרונים כל אחד. בכל חדרון גרה משפחה שלמה ברוכת ילדים [האם העולים יוצאי אירופה זכו לאותו היחס ולאותם התנאים?].


גרנו באותו מקום כשמונה שנים. במשך השנים האלה הרגשתי עולם בהתהוותו. הרגשתי וחוויתי את הצמיחה של החיים בארץ האבות. זאת הייתה צמיחה תוך עמל מפרך, תוך זיעה ועבודה בכל כוחות הגוף והנפש. כל ערוגת ירק שצמחה בגינה ליד הצריף נראתה לנו כנדבך נכבד בקיומנו [כמה הערכה הייתה בהם לכל דבר]. שעל-אחר-שעל התקדמנו, זה רכש לו חלקת אדמה, זה הקים בית, זה הוסיף עוד חדר, וכך התחלנו לחוש, שאנחנו מושרשים בארץ-ישראל. הרגשנו, שהאדמה קולטת אותנו אל חיקה ומאמצת אותנו כבניה.


מתקווה – לייאוש


המצב החל להיות טוב, האופק החל להתבהר והשמים להיטהר. ופתאום נתקדרו השמים עננים נוראיים נושאי מוות, רעב, דבר ומגיפות, מהנוראיים שידע העולם מעודו. הייתה זאת מלחמת העולם הראשונה. היא עקרה אותנו משגרת חיינו, מן העבודה בפרדס, בגינה ובבית. היא הרסה את חיי הקהילה, שהחלו להתקדם בכל-כך הרבה חמימות ויופי, ומצאנו את עצמנו נפוצים לכל רוח, נודדים בדרכים לרוב בכיוון הגליל העליון. הרבה גוועו בדרכים, והשארית נתפזרה ביישובי הגליל.

אלא שאנו, בני תימן, הורגלנו בייסורין של מלחמת הקיום. עברנו את תלאות המלחמה שארכה כארבע שנים. ועם סיומה חזרנו אחד אחד לשכונתנו הצנועה שבראשון לציון.


לאט-לאט שוקמו חיי הקהילה הקטנה, בתי הכנסת החלו להמות בנעימותיהם של זקנים וצעירים. ושוב נמשכה הצמיחה, צמיחת חיים על קרקע ישימון. שוב נשמעו קרקורי התרנגולות בלולים, פעיות העזים מירכתי החצרות, וריחות הירק ופרחי האילן שוב נישאו אל-על כבימים ימימה.


ראשית חכמה – תלמוד תורה


אחד הדברים הראשונים שנעשו בשכונה היה להקים בית תלמוד-תורה לתינוקות של בית רבן. הילדים למדו תנ"ך, רש"י, עין יעקב, זוהר, אגדה, משנה ותפילה [שימו לב לתכני הלימוד ולסדר הלימוד, כאשר רק לקראת הסוף למדו משנה דהיינו הלכה, ועיקר הלימוד עסק בהזיות מאגיות ובסיפורי אלף לילה ולילה, וברוך שהבדילנו מן התועים והדריכנו אל האמת]. רמת הלימודים הייתה טובה [האמנם? שהרי הלימודים המעֻוותים הללו הם אלה שהנציחו את הגלות והייסורים], בזכותו של מארי יחיא גמאזה (גמזו). הוא השקיע את כל כוחות נפשו למען ילדי ישראל. הוא עשה זאת במסירות כה עצומה, כאילו עשרות מלאכי-שרת דוחפים אותו למעשה הזה [ומי שעיקר תלמודו הזיות מסוגל לדמיין עשרות מלאכי שרת דוחפים אותו]. מתחת ידו קמו תלמידים שגדלו והתפתחו למופת. והלוואי שכל בתי-הספר של ימינו יתנו מעט-מן-המעט שנתן אותו עני לילדי השכונה, בהסתפקו בפרוסת לחם וכוס מים למחייתו [ואכן, את זה לא ניתן לקחת מן התימנים, את העשייה לשם שמים, וגם כשהלכו אחרי ההבל ויהבלו בחשבם שזו תורה, עשו זאת לשם שמים ומבלי להחזיק טובה לעצמם].


התופעה הזו של חינוך מקורי, נושא ערכיות אנושית וארשת מוסרית, הפליאה את אחינו האשכנזים, שהיו באים לבקר בשכונה ולרא