מכפר אלקעדה בתימן לראשון-לציון בארץ

[מאמר זה הוא פרק מזיכרונותיו של נפתלי גדסי ז"ל, שכתב מפיו אבי מרי ע"ה. מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון סו, שבט תשל"ח, עמ' 6–7. כל ההערות בסוגריים הרבועים שבתוכו הם של עורך המאמר, אנכי הצעיר בנו של כותב המאמר].


נפתלי גדסי נולד בשנת ברי"ח (1907) בכפר אלקעדה, מהלך חצי-יום הליכה לעיר תְּעִז. באותה תקופה התגוררו בכפר זה כמאתיים נפש יהודים. בתימן הספיק עוד ללמוד אצל אביו אפרים גדסי ז"ל, שהיה אדם צנוע בהליכותיו וישר בדרכיו. אביו היה בעל קול ערֵב ונעים זמירות, ככל משפחות הגדסי. נפתלי מספר על אביו ברגש רב: עד היום איני יכול לשכוח את קולו של אבי. עד היום מתרוננות באזני נעימותיהן הערבות של נגינות "עין יעקב" וקריאות ה"זוהר" [מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו ותופשי אגדות חז"ל כפשוטן, ועל-כן סבלנו ייסורים קשים: ייסורי גלות מרים מאד וייסורי חבלי וצירי קליטה בארץ-ישראל], וה"תהלים", ובייחוד התפילות הנשׂגבות בתוכנן ובנעימותיהן של ראש השנה ויום הכיפורים.


האב אפרים גדסי


נפתלי מספר על אביו: דמותו של אבי הייתה מיוחדת במינה, אור מיוחד היה שופע מעצם נוכחותו בכל מקום שהלך. הוא לימדני את תורת החיים ואת חכמת החיים. מפיו ידעתי שהחיים מצריכים כוחות חיים, שבלי מאמץ מתמיד, בלי מלחמת-קיום מתמשכת עלול האדם לרדת לטמיון עד היותו למשׂא על עצמו ועל סביבתו. מפיו למדתי לחפש תמיד את היושר, אלא שהיושר הזה חייב להיות מפוכח וחזק, לא להיות תמים יותר מדי עם בני האדם אלא להיות תמים עם בורא-עולם [ואת הפסוק "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), תרגם אונקלוס: "שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ", כלומר מדובר בציווי ליראת שמים].


בהתבגרי מעט תפשׂתי שהחיים, עם כל קשיותם וקשיחותם, ניתנים להיכבש על-ידי האדם, אם יש לו הרצון לכך [ודברי הפרק הזה נשמעים לי כאילו יצאו מפיו של אבי מרי ע"ה].


הסוד מפי בת ערב


אבי עסק במקצוע החייטות, בעיקר לאנשי השׂררה מבני ישמעאל. גם אמי נטלה חלק במלאכת אבי ותפרה את בגדי המטרונות מבנות ישמעאל. וכך זכיתי בילדות שלא הייתה משעממת כל עיקר. היו באים אלינו יום-יום אנשים ונשים לבושי הדר וּמַשִּׁיבֵי רוחות בשמים. יום אחד, בבואי הביתה ראיתי את אמי יושבת ולצדה נערה ישמעאלית צעירה בשם עליא, בתו של אחמד לוט, אחד השייכים שבסביבה. מה שמשך את תשומת לבי הייתה העובדה, שהיא למדה מפי אמי את חכמת התפירה. ראיתי שהיא שוקדת על לימוד התפירה בתשומת לב מרובה, והדבר הפליא אותי ועורר את סקרנותי. היא הרבתה לצחוק ולהשתעשע ולשאול שאלות. שמעתי אותה שהיא אומרת לאמי: אתם הולכים מעמנו ואני רוצה שתשאירי לי למזכרת כמה כלים משלך, כמה דברים שאת לא צריכה אותם ושהם מיוחדים ליהודים, כדי שנזכור תמיד שפעם שכנו בתוכנו יהודים. במהלך הדברים, שמעתי אותה אומרת לאמי: את יודעת, דודה, כמה בכיתי כשהייתי קטנה על נסיעתה של רבקה בת יעקב.


מן הדברים הללו הבינותי, שאנחנו עומדים לפני נסיעה לארץ-ישראל, והסתבר לי שהגויים באים ולומדים את כל המלאכות שהיהודים עשו בעבורם, שאם-לא-כן ימצאו עצמם ללא בגד ללבוש וללא קדרה לבשל בה את מזונותיהם. נאחזתי בהתרגשות עצומה שלא ידעתי מעודי. הייתי ילד קטן, אבל הבינותי שאבותינו ואבות אבותינו יצקו את דם לבם ואת כל תמצית כוחותיהם בכיסופים לארץ-ישראל. הם שרו את שיבת ציון בדם הנפש ואש העצמות; הם שרו ורקדו את ארץ-ישראל; הם חיו וגוועו בעבור ארץ-ישראל. ידעתי בעל-פה את כל השירים והזמירות המדברים בארץ-ישראל, אבות אבותינו לא זכו, והנה אנו זוכים ממש בארץ-ישראל.


בוקרו של יום


יום היציאה הגיע. בוקר אחד, בוקרו של יום-היציאה, התעוררתי בטרם שחר ויצאתי החוצה הרחק מעט מן הבית. עמדתי ליד הסלע והסתכלתי אל שיאי ההרים שמסביב, שהיו מכוסים ערפל ודמו דמיון מפליא ליהודים עטופי טלית ועטורי תפילין בעמדם בתפילה לפני קונם. הדמיון היה כה מפתיע, עד שנדמה היה לי שגם ההרים יוצאים איתנו לארץ-ישראל. שקעתי מעט בהזיות, עד שקול קורא מן הבית עורר אותי מהזיותיי. חזרתי הביתה ונצטוויתי על-יד