במדרש נאמר: "דרש ר' פנחס בר חמא: מי שיש לו חולה בתוך ביתו יֵלך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר: 'חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה' [מש' טז, יד]" (ב"ב קטז ע"א). מהי מטרת המדרש? מדוע הוא מורה לבני ביתו של החולה לפנות לחכם שיבקש רחמים?
ובכן, מטרת המדרש היא לעודד את האדם שיש לו חולה בביתו, וכל בני הבית סובלים מכך ייסורי נפש וייסורי גוף, שילך אל החכם, והחכם לא רק יעודד אותו, אלא ינסה להבין מדוע ה'-אלהים-אמת הביא עליהם ייסורים, ובמה הוא יכול לעזור ולהדריך אותם לדרך האמת – אשר עשויה לעוררם לתשובה ולחרטה ולתיקון דרכיהם, ובסופו-של-דבר גם להקלת ייסוריהם.
אך בשום-פנים אין ללמוד ממדרש זה שיש בכוחו של הצדיק לכפר על החוטא, ואסביר:
הצדיק יכול אמנם לבקש מה' שיסלח לחוטא, אך ללא כניעה ותשובה מצד החוטא לא תועיל תפילת הצדיק. העיקר הוא תשובת החוטא, ובמקומות רבים בתורה ובספרי הנביאים היסוד הזה מודגש: "אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ, וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ" (יש' א). נמצא, שביאת החוטא לצדיק והתחננוֹ אליו שיתפלל אל ה' בעבורו היא חלק מתהליך של הכנעת הלב והשפלת גאון ליבו של החוטא עד שובו בתשובה שלמה. כלומר, הבקשה מהצדיק מתאימה לְחוטא שהרשיע מאד ושקע בבהמיות ובזוהמת העוונות. חוטא שכזה זקוק להשפיל את גאונו עד עפר, ולשם כך הוא זקוק ללכת ולהיכנע לפני החכמים שהוא בז להם והִפנה עורף לדבריהם, שהרי בהליכתו לחכם, החוטא משפיל את גאונו בתחינתו שהחכם ידריך אותו לדרכי מישרים ויתפלל עליו לפני בורא-עולם. נמצא, שבקשתו מהצדיק שיתפלל עליו, הינה חלק מתהליך התשובה והכניעה, מפני שהיא מבטאת את שפלות רוחו ואפסותו בעיני עצמו.
ברם, הפיכת הצדיק לבעל יכולת בלעדית לגרום לה' יתעלה לכפר לרשע על פשעיו (כפי שטוענים צאצאי המינים), היא בגדר סכלות ועבודה-זרה, כי מי שמאמין שללא תשובה הצדיק יְפַתֶּה את הקב"ה בתפילתו והוא יסלח לרשע על מעלליו, מאמין בזאת למעשה, שיש כוח מאגי-אלהי ל"צדיק" להשפיע על מלך-מלכי-המלכים ולשחדו בדברים – ובזאת גם הופכים את "הצדיק" לאליל שכל פנייה של רוממות ותחינה אליו היא בגדר עבודה-זרה, וגם שוללים את יסוד התשובה ונחיצותה, כאילו ניתן למרק את העוונות באמצעות פנייה למתווך ומליץ.
כמו כן, יש בהשקפה הרעה הזו גם זרעים של הגשמה ומינות, כאילו הקב"ה מושפע מלחצים וכפוף לצדיקים-לוביסטים דמיוניים, אשר מסיתים ומדיחים אותו לעקם את דין האמת והצדק ולרחם על רשעים אכזרים – וייחוס של מגרעת מכל סוג שהוא מוביל קל-מהרה להגשמה, כל-שכן ייחוס מגרעת שמייחסת לבורא כפיפות לבני האדם. כמו כן, השקפה זו גם מדרדרת לכפירה בתורה שהעידה על יוצר הכל שכל פעולותיו נעשות במשפט אמת וצדק מדוקדק: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).
"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו"; "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט). "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב).
והדבר ברור לכל בר דעת שלא זיהם את שכלו בהזיות, שמטרת החדרת ההשקפה הרעה שיש בכוחו של הצדיק לכפר על כל החטאים והעוונות, היא לפתות את התועים לאחוז בהערצה אלילית לאותו "צדיק" ולקבל אותו עליהם לאלוה – שהרי "הצדיק" מאפשר לתועים הבהמיים הללו לשגות בכל החטאים, הזימות והתועבות, ומגן עליהם מפני הייסורים! שהרי די להם לבוא אל הצדיק הדמיוני והוא יכפר להם על כל עוונותיהם ופשעיהם ומעלליהם ותועבותיהם.
וזו היא תפישת הנצרות, לפיה יש"ו והכומרים מכפרים על עוונות המאמינים, והמאמינים מצידם מממנים את הכומרים, ומאפשרים להם לחיות חיי בטלה ופינוק, חיי זימה ותועבה.
"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תה' פב, ה); "הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב).
הדעה שאלוהים הוא טרנצנדנטי אין משמעותה שאלוהים עזב את העולם
הוא יודע ומנהיג את העולם. כפי הדימוי של סוס ורוכבו
שלום רב,
אם אוכל לשאול בעניין אחר,
מה לדעתך דעת הרמבם על הקשר שבין אלוהים לעולם
האם אלוהים הוא מחוץ לעולם (טרנסצנדנטי) או גם אימננטי (בתוך העולם)
המצדדים בזה שאלוהים הוא רק טרנצנדנטי נסמכים על פרקים ע, עב בחלק הראשון במורה
שם הרמבם מסביר את היחס שבין אלוהים לעולם ליחס שבין סוס לרוכבו
וכמו שהרוכב מנהיג את הבהמה אבל 'נקי' ממנה בלתי נדבק בה, כך השם והעולם,
או נסמכים על כך שלפי הרמבם השכינה, שלפי המחשבה המקובלת-העממית היא נוכחות אלוהים בעולם, אצל הרמבם היא דבר נברא
מנגד המצדדים שאלוהים הוא גם אימננטי בעולם, נסמכים על הפרק במורה הדן במילה צור
או בפרק סח - הדן ביודע, ידוע והידיעה
מה לדעתך דעתו של הרמבם ?