מטרת התורה: הנחלת השקפות נכונות

במורה (א, מב) רבנו מבאר את שימושי הלשון של השם: "חַי", רבנו פותח במשמעויות הבסיסיות ועובר למשמעויות הנוספות אשר נגזרות מהמשמעויות הבסיסיות, ואשר נוגעות לרכישת החכמה, לאימוץ דעות נכונות ולהישארות הנפש בחיי-העולם-הבא.


נחל אפוא בדברי רבנו בראש הפרק (א, מב):


"חַי – [הוא] שם הגדל המרגיש [=כל בעל חיים בעל תחושה]: 'כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי' [בר' ט, ג], והוא [גם] שם ההירפאות ממחלה כבדה מאד: 'וַיְחִי מֵחָלְיוֹ' [יש' לח, ט; וכן פירש רס"ג שם], 'בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם' [יהו' ה, ח], וכן: 'בָּשָׂר חַי' [ויק' יג, י]".


למדנו אפוא כי "חי" הוא: א) שֵׁם כל בעל חיים בעל תחושה; ב) שֵׁם ההתרפאות ממחלה קשה. בהמשך דבריו רבנו עוסק בביאור משמעויות המלה "מוות" וכֹה דבריו:


"וכן מוות [הוא] שם המיתה, ו[הוא גם] שם החולי הכבד: 'וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן' [ש"א כה, לז], כלומר כובד חוליו, ולפיכך ביאר בבן הצרפית: 'וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה' [מ"א יז, יז], כי אילו אמר: 'וימת' היה מתפרש שהיה חולי כבד קרוב למוות כמו נבל, כאשר שמע את הדברים".


למדנו אפוא, כי מוות הוא: א) שם המיתה; ב) שם החולי הכבד מאד. ומטרת רבנו בביאור השמות "חיים" ו"מוות" היא להראות, כי יש להם משמעויות נוספות מעבר לחיים ולמוות של בעלי החיים, כגון התרפאות ממחלה קשה וכן חולי כבד מאד – וזאת כדי לפתוח לנו את השער להבין שהמלים הללו אינן מצומצמות, אלא מלים בעלות מנעד רחב של משמעויות.


נשים לב, רבנו מפרש לעיל כי המוות שנאמר בנבל הכרמלי אינו מוות סופי, אלא חולי כבד מאד אשר קרוב למוות, וזו הסיבה לדעת רבנו שלא נאמר בבן הצרפית שהוא מת, כי אילו נאמר עליו במלכים שם "וימת", היה מקום לפרש שהוא רק נפל לחולי כבד מאד הקרוב למוות. לפיכך, כדי לשלול את האפשרות הפרשנית הזו וכדי ללמד שבן הצרפית מת מיתה גמורה, ואליהו אכן החיה אותו – לכן נאמר בו: "עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה", במקום "וימת".


ברם, פירושו של רבנו קשה מאד, שהרי לפי דבריו בכל מקום בכתבי הקודש שנאמר בו "וימת" ניתן לפרש בהם שמדובר בחולי כבד קרוב למוות ולא במוות ממש, וזה לא יעלה על הדעת. אלא, יש להסביר את דברי רבנו כך: בכל מקום שנאמר בו "וימת", ויש אחריו פסוק מפורש שמבאר שלא מדובר במיתה ממש, אז יש לפרש בו שמדובר בחולי כבד אשר קרוב למוות, וכמו שנאמר בנבל הכרמלי: "וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן, וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף יְיָ אֶת נָבָל וַיָּמֹת" (ש"א כה, לז–לח), ואף ברור כשמש שהמלה "וַיָּמֹת" האחרונה משמעה היא מיתה סופית ומוחלטת ולא חולי כבד.


מכל מקום, דברי רבנו לעיל בעניין פירוש המלה "מוות" שרירים וקיימים, שהרי מצאנו במפורש שמשמעות המלה "מוות" עשויה להיות חולי קשה מאד הקרוב למוות ולא מיתה ממש.


הדעות הנכונות: אושר חיי העולם-הזה והעולם-הבא


עתה רבנו מגיע למשמעויות החשובות אשר נוגעות לתכלית ספרו מורה הנבוכים, דהיינו לעניין הכשרת בני האדם לידיעת הבורא יתעלה, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם (א, מב):


"וכבר הִרבו להשתמש בשם זה גם לעניין רכישת החכמה: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב], 'כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים' [מש' ח, לה], 'כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצָאֵיהֶם' [מש' ד, כב], וזה הרבה".


נמצא, שהמלה "חיים" יוחדה גם לעניין החכמה ורכישתה, וזאת כדי לרומם את החכמה וכדי לעורר אותנו להבין כי החיים האמיתיים הם החיים שיש בהם חכמה ודעת, לעומת זאת, חיים ריקים מן החכמה נחשבים לחיים שאין בהם חיים, דהיינו שאין הרבה בינם לבין המוות.


בשלב הבא רבנו מחדד את התובנות הללו, והוא מוסיף, כי גולת הכותרת של החכמה שנזכרה בספר משלי לעיל הן ההשקפות הנכונות אשר בלעדיהן האדם אינו אדם, וכֹה דבריו:


"ועל-פי-זה קרא את הדעות הנכונות: 'חיים', והדעות הנפסדות: 'מוות', אמר יתעלה: 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע' [דב' ל, טו], הנה ביאר כי הטוב [=הדעות הנכונות] הוא החיים, והרע [=הדעות המשובשות] הוא המוות, ופירשם".


כלומר, מדוע החכמה היא כל-כך חשובה? מדוע חיים ריקים מחכמה אינם בגדר חיים? ובכן, מפני שחיים ללא חכמה הם חיים ללא דעות-השקפות נכונות, ואם האדם ריק מדעות נכונות, הוא בהכרח יהיה מלא וגדוש בזוהמת הדעות הנפסדות, כי אין רִיק בנפש האדם (אגב, הדעות האמורות בכל העניין הזה הן ההשקפות הנכונות או המשובשות, ולא מידות נפש האדם).


ומה שרבנו אומר בסוף דבריו לעיל "ופירשם", כוונתו לכך שבהמשך פסוקי התורה שם הקב"ה מבאר לנו מה הן הדעות הנכונות ומה הן הדעות הרעות, וכֹה דבר ה' (דב' טו–כ):


"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו [וההשקפות המחשבתיות כגון ידיעת ה' וייחודו הן בראש המצוות והחוקים] וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע [והכוונה היא בראש ובראשונה אל המצוות המחשבתיות, דהיינו אל ההשקפות הנכונות שחויבנו להיות בהם בדעה, וההמשך יוכיח:] וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם [שהרי אחריתן ותוצאתן של ההשקפות הרעות היא העבודה-הזרה]. הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת [הדעות הנכונות והדעות הרעות] נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים [בחכמה ובדעות הנכונות] לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְיָ לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם".


וראוי לצרף גם את דברי רבנו בהלכות תשובה (ה, א–ד), אף ששם רבנו כורך יחדיו גם את ההשקפות הנכונות וגם את המעשים הטובים, ואף מדגיש את המצוות המעשיות:


"רשות כל אדם נתונה לו, אם רצה להטות את עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו; ואם רצה להטות את עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו. [...] ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע' [דב' ל, טו], וכתוב: 'רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה' [דב' יא, כו] – כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה – בין טובים ובין רעים. ומפני זה העניין נאמר: 'מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם' [והמשך הפסוק: 'לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם' (דב' ה, כו)] – כלומר, שאין הבורא כופה את בני האדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה, אלא ליבם מסור להם".


וראו עניין זה בהרחבה בהלכות תשובה שם, וכן בהקדמת רבנו למסכת אבות פרק ח.


מטרת התורה: הנחלת השקפות נכונות


חשוב להרחיב מעט בעניין נחיצות ההשקפות הנכונות לאדם, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, כז):


"מטרת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף: תיקון הנפש הוא כדי שיושגו להמון השקפות נכונות כפי יכולתם [...] ותיקון הגוף הרי יהיה בתקינות מצבי עסקיהם זה-עם-זה [...] ולא תושג המטרה הראשונה [תיקון הנפש] כי אם לאחר השגת זו השנייה [תיקון הגוף]. והוא, שכבר הוכח שיש לאדם שתי שלמויות: שלמות ראשונית והיא שלמות הגוף, ושלמות אחרונה והיא שלמות הנפש. והנה שלמותו הראשונית היא שיהא בריא כפי מיטב צרכיו הגופניים [...] ושלמותו האחרונה היא [...] שיידע כל מה שביכולת האדם לדעת [...] וברור הוא כי השלמות הזו האחרונה אין בה מעשים ולא מידות, אלא היא השקפות בלבד שכבר הוביל אליהן העיון וחייב אותן המחקר [...] והיא [=השלמות הזו האחרונה] סיבת הקיום הנצחי [השארות הנפש בעולם-הבא] [...] ותורת משה רבנו באה להועילנו שתי השלמויות גם יחד: כלומר, תיקון מצבי בני אדם זה-עם-זה בסילוק העושק ובהתנהגות במידות הטובות והנעלות, כדי שיתאפשר קיום אנשי המדינה ותמידותם בסדר אחיד [באופן נאות ומאוזן], וכדי שישיג כל אחד מהם [=וכך יתאפשר לכל אחד מהם להשיג] את שלמותו הראשונה [=הגופנית]; ותיקון הדעות ומתן השקפות נכונות שבהן תושג השלמות האחרונה [=השלמות המחשבתית]".


מטרתה הראשונה של התורה היא לתקן את מצבינו החברתיים והמדיניים כדי שיתאפשר לכל אדם בחברה להגיע לשלמותו הראשונה היא השלמות הגופנית, דהיינו שיהיו לו חיים בריאים נאותים ומאוזנים, ושכל צרכיו יהיו מזומנים לו בנחת ובשלווה; ומטרתה השנייה היא להנחיל לאנושות השקפות נכונות כדי שיתאפשר לכל אדם בחברה להגיע לשלמותו השנייה: השלמות המחשבתית העיונית והמדעית, שהיא תכלית האדם, ובה הוא גם זוכה לחיי העולם-הבא.


וכמובן, ללא השלמות הגופנית לא תתאפשר השגת השלמות המחשבתית. ובמלים אחרות, ציוויי התורה בשלמות הגופנית הינם יסוד ובסיס לציוויי התורה בשלמות המחשבתית.


חשוב להזכיר בעניין זה את דברי רבנו בסוף פירושו לברכות: "ואין מקום זה מתאים לדבר בו על העניין הזה, אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בענייני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד".


וזכורני בהיותי יושב לפני ערוסי, הייתי שומע את פלפולי ההלכה המיותרים וכן את העיסוק בענייני הלכה זניחים, והייתי שואל את עצמי שוב ושוב: ומה עם הנחלת השקפות נכונות? מה עם הלכות יסודי התורה? מה עם ספר המדע? מה עם יישור דרכי בני האדם להשקפות נכונות? מה עם הרחקת עבודה-זרה? וכי מטרת התורה היא שנברח מן העיקר אל הטפל? וכי מטרת התורה שנברח מעיסוק בדרך האמת אל פלפולי הלכות שאין בהן שום צורך?


וזו דרכו של ערוסי לקיים את שׂררתו משכורותיו ושלל טובות ההנאה שבידו, כלומר, כדי שלא להרגיז את הפריץ אשר משלם את משכורותיו ומאפשר לו לחצוב מן התורה שלל מענקים וטובות הנאה לאין מספר (עד שכמו ביבי הוא אינו הולך עם ארנק כלל, כי סובביו ממלאים את כל צרכיו), ערוסי החליט לסלף את דרך האמת, והוא ממשיך את דרכו של קאפח בעיוות דרך האמת, כאילו מטרת התורה ומטרת חז"ל ורבנו היא עיסוק אינסופי בפלפולי הלכה...


ובריחתו של ערוסי כמו מאש יוקדת מעיסוק מלימוד ומהנחלת השקפות נכונות וישרות, דרדרה אותו במדרון החלקלק וההכרחי הידוע מראש, גם לעיוות לסילוף ולהשחתת דת משה: