מטרת האדם בעולם – ידיעת השם (חלק ב)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

בחלקו הראשון של המאמר למדנו על קדושת המחשבה ועל חשיבותה העליונה בקיום מצוות ידיעת השם וייחודו. עוד למדנו, שזיהום המחשבה בהשקפות רעות זרות ונוכריות מוביל לקריסת מערכות מחשבתית, וזו מדרדרת בסופו-של-דבר לקריסת מערכות מוסרית אשר תוצאתה היא חורבנה המוחלט של הנפש והכרתתה מחיי העולם-הבא. ובמלים אחרות, הוכחנו בחלקו הקודם של המאמר את הקשר הישיר והבלתי-נמנע שבין קריסת מערכות מחשבתית לקריסת מערכות מוסרית ולהתגשמות כל נבואות הפורענות. וזאת בניגוד גמור ומוחלט לדברי המינים המודרניים למיניהם, הטוענים שאין זה משנה איך האדם מתאר את הקב"ה במחשבתו ושאין שום קשר בין השקפות נכונות לתחומי המוסר.


בחלקו השני של המאמר נעיין בהלכות מהלכות דעות, שבהן רבנו הרמב"ם משרטט ומתאר את מרכזיותה של מצות ידיעת ה' ואף קובע שהיא המטרה של האדם עלי אדמות! ועקבי הוא רבנו לגישתו זו, שהרי לא לחינם הוא פותח את ספרו "משנה תורה" במצוות ידיעת-השם וייחוד-השם ומגדיר אותן כ"יסוד היסודות ועמוד החכמות".


א. מטרתם ותכליתם של כל מעשי האדם


רבנו קובע בהלכות דעות, שעל האדם לחיות את חייו במחשבה בהבנה ובשאיפה לכוון את כל מעשיו כולם לידע את השם-ברוך-הוא בלבד! כלומר, שלא תהיה במעשיו שום פעולה שאיננה מובילה אל המטרה ואל התכלית הנשגבה הזו. ובמלים אחרות, על האדם לבחון את פעולותיו מטרותיו ושאיפותיו תדיר: האם תכליתן היא לידע את השם יתברך? או שמא שאיפות ומאוויים זרים מהדהדים בקרבו ומתעים אותו מדרך האמת?


והנה פסק רבנו בהלכות דעות (ג, ה):


"צריך האדם שיכוון כל מעשיו כולם לידע את השם-ברוך-הוא בלבד. ויהיה שבתו וקומו ודיבורו הכל לעומת זה הדבר. כיצד, כשיישא וייתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בליבו קיבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים הללו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להן מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה".


בהלכה זו רבנו מתייחס בעיקר לעיסוק במלאכה ובפרנסה, והוא מלמד כי מטרת המלאכה והפרנסה אינה לכנוס ממון, אלא לפרנס ולכלכל את צרכי הגוף ולקיימו באופן תקין כדי שיוכל לידע את ה' יתעלה. בפרק החמישי מהקדמת רבנו למסכת אבות הוא מרחיב בעניין מטרת האדם בעולמו, ונצרף את דבריו שם כדי להשלים את התמונה (עמ' רנו):


"בהפעלת כוחות הנפש כלפי מטרה אחת – ראוי לאדם לשעבד את כל כוחות נפשו על-פי המחשבה כפי שהקדמנו בפרק שלפני זה [כלומר שיהא האדם שוקל מעשיו תמיד], וישים נגד עיניו תכלית אחת והיא השגת ה' יתהדר ויתרומם כפי יכולת האדם, כלומר שידע אותו, וישים כל פעולותיו, תנועותיו [אפילו האופן שבו הוא הולך ומתנועע] ותנוחותיו [אפילו האופן שבו הוא יושב ושוכב] וכל דבריו מובילים אל התכלית הזו, עד שלא תהא בפעולותיו שום פעולה לבטלה כלל, כלומר פעולה שאינה מובילה אל התכלית הזו. המשל בזה, שישים הכוונה באכילתו ושתייתו ושינתו ותשמישו ויקיצתו ותנועתו ותנוחתו בריאות גופו בלבד, והמטרה בבריאות גופו כדי שתמצא הנפש את כֵּלֶיהָ [=כלי הגוף] בריאים ושלמים שתשתמש בהם בלימודים וקניית המעלות המידותיות וההגיוניות כדי שיגיע לאותה התכלית. [...] וכן כאשר יתעורר ויתעסק ברכישת נכסים, תהיה מטרתו בקיבוצו כדי שיוציאנו בדברים הנעלים, ושיהיה מצוי לקיום גופו והתמדת מציאותו כדי שישיג וְיֵדַע את ה' כפי שאפשר לדעת".


נשוב עתה להלכות דעות, בהלכה הבאה שם רבנו עוסק בצרכי הגוף של האדם כגון אכילה ושתייה ובעילה, והוא מלמד שאין מטרתן ההנאה בלבד, אלא מטרתן העיקרית והמרכזית היא להברות את הגוף ולחזקו כדי שיוכל לידע את ה', וכֹה דבריו שם (ג, ו):


"וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים על לבו לעשות דברים הללו כדי ליהנות בלבד, עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחֵך ויבעול כדי ליהנות. אלא ישים לבו כשיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד".


נמצא, שההנאה איננה פסולה או אסורה, היא מותרת ואף רצויה בתנאי שעצם הפעולה היא לתכלית ולמטרה נעלה, אך אם ההנאה הופכת למטרה ולתכלית – הרי שהאדם הופך להיות "כמו הכלב והחמור" כלשון רבנו לקמן, ולפי דעתי אף גרוע מהם, כי החמור אוכל כשהוא רעב ומזדווג לצורך קיום המין. אמנם, הכלב גרוע מהחמור והוא מהבזויים שבבעלי-החיים מפני שבהמיותו מתלהטת בקלות, בין לאכילה ובין לבעילה, ולכן חז"ל המשילו את האדם הבהמי בכלב: "האוכל בשוק – הרי זה דומה לכלב" (קידושין מ ע"ב).


והנה דברי רבנו שם (ג, ז) בעניין הכלב והחמור:


"לפיכך לא יאכל כל שהחֵך מתאווה כמו הכלב והחמור, אלא יאכל דברים המועילין לו אם מרים אם מתוקים. ולא יאכל דברים הרעים לגוף אף-על-פי שהן מתוקין לחֵך".


על האדם לבחור אפוא את מאכליו בהתאם להוראות שכלו, כלומר אם שכלו יודע על מאכל ערב מסוים שהוא מזיק לו עליו להימנע ממנו – ובעשותו כן האדם מתגבר על בהמיותו ופועל לאור שכלו וצלם האלוה שניתן לו. כמו כן, אם האדם יודע שמאכל מר מסוים מועיל לגופו עליו להתגבר על ההתנגדות הטבעית לאותו המאכל ולהרגיל את עצמו לאוכלו – וגם בעשותו כן האדם מתגבר על בהמיותו ופועל לאור שכלו וצלם האלוה שניתן לו. המטרה המרכזית היא לשים את בחירת שכלו במרכז ישותו, ולדחות את שאיפות בהמיותו המזיקות לו.


והנה לפניכם כמה דוגמאות ממשיות מדברי רבנו שם (ג, ח):


"כיצד, מי שהיה בשרו חם לא יאכל בשר ולא דבש ולא ישתה יין, כעניין שאמר שלמה דרך משל: 'אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב' [מש' כה, כז]. ושותה מי העולשין [=אחד מחמשת מיני המרור] אף-על-פי שהוא מר, שנמצא אוכל ושותה דרך רפואה בלבד כדי שיבריא ויעמוד שלם, הואיל ואי אפשר לאדם לחיות אלא באכילה ושתיה".


כלומר, המטרה של האכילה והשתייה היא לקיים ולחזק את הגוף כדי שיהיה שלם לעבוד את השם. ונצרף גם את דברי רבנו בהקדמתו לאבות שם (עמ' רנו):


"ולפי דרך זו [שבה האדם מכוון את כל פעולותיו לידע את ה' יתעלה], לא תהא מטרתו אז [=באכילה ובשתייה] ההנאה בלבד, עד שיבחר מן המאכל והמשתה את היותר ערב, וכן בשאר ההנהגות, אלא יתכוון למה שיותר מועיל, ואם יזדמן שיהא ערב הרי טוב, ואם יזדמן שיהא בלתי-ערב אין בכך כלום. או שיתכוון ליותר ערב בהתאם למדע הרפואי, כגון שנחלשה תאוותו למאכל אז יעוררה במאכלי תאווה הערֵבים והמתובלים".


בסוף דבריו רבנו גם מנחה אותנו כיצד לרפא את הנפש שתאוות האכילה שלה נחלשה באופן קיצוני מאד אשר פוגע בבריאות האדם, ואולי יש כאן מענה לאלה אשר סובלים מאנורקסיה בשלבים הראשונים של המחלה. וברור שיש להורות לאותם חולים גם להתנתק ככל יכולתם מהתרבות המערבית השקרית ומהערצת היופי החיצוני המדומה, אשר זיהמה את מחשבתם וגרמה להם להחריב את גופם כדי לקבל תשומת-לב מהחברה.


ולא רק בענייני אכילה ושתייה חובה עלינו לכוון את פעולותינו לידע את ה', הוא הדין בקיום יחסי אישות בהיתר, וכֹה דבריו רבנו שם (ג, ט): "וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע. לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאווה, אלא בכל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפאות [=הרפואה] או לקיים את הזרע".


נמצא שהמטרות המרכזיות של יחסי האישות הן להוליד ולהברות את הגוף כדי שיהיה שלם לעבוד וללמוד לידע את ה' יתעלה. וברור שיש מטרות נוספות כגון לחזק את התא המשפחתי ואת השותפות שבין האיש לרעייתו, כי שותפות בריאה ואיתנה עם אשה צנועה ויראת השם מסייעת מאד לאדם, מעניקה לו שקט נפשי ללמוד להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, מרחיבה את דעתו, וממלאת את לבו בחיוניות ובשמחה הדרושה לעבודת השם. אולם, אם מטרת יחסי האישות היא ההנאה בלבד, הרי שבהכרח הם יהיו בהפרזה, יכחישו את כוחות האדם הגופניים והנפשיים, ירחיקו אותו מאד ממילוי ייעודו, ואף יחדירו לו שאיפות זרות.


רבנו חותם את הלכותיו שם בשתי הלכות מאלפות (ג, יא–יב):


"נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולן, עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל. מפני שמחשבתו בַּכֹּל – כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'. ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לַדַּעַת [כלומר במטרה] כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום-ברוך-הוא. ועל עניין זה ציוו חכמים ואמרו: 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים' [אבות ב, טו], והוא שאמר שלמה בחוכמתו: 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ' [מש' ג, ו]".


מהלכות אלה אנו למדים, כי אם מטרת האדם בשינתו לתת מנוח ומרגוע לגופו – שינתו היא "עבודה למקום-ברוך-הוא". כל-שכן וקל-וחומר האדם הישר אשר יוצא מדי בוקר לפרנסת ביתו, כדי להעניק לרעייתו את אשר היא זקוקה לו, וכדי להעניק לבניו די מחסורם אשר יחסר להם, ועוד יותר אם מטרתו להעניק להם חינוך אמיתי ויראת שמים ולימודים המכשירים לידיעת יתעלה. ובמלים אחרות, ההזיה שהפרנסה היא דבר בזוי אשר אין להתעסק בו ולפיכך מצוה ליטול ממון מהקופה הציבורית אפילו שלא ברצון הציבור, הינה אחד השקרים הגדולים ביותר של הדת החרדית האורתודוקסית הפרו-נוצרית, אשר הפכה תורת חיים לקרדום חוצבים, וקודחים בתורה ובאוזננו השכם והערב על חובתנו הדתית לקיים אותם.


ב. ריפוי הנפש ורענונה


אגב הדברים שם, רבנו גם מלמד כיצד לרפא את הנפש שחלתה במחלת הדיכאון, וכבר הרחבנו בנושא הזה במאמר: "האמנות במשנת הרמב"ם", והנה דברי רבנו שם: