top of page

מוסא (פי שטן) פיינשטיין – כלב פגאני

עודכן: 9 ביולי 2023

במאמר זה הנני מבקש לנתח את תשובתו המפורסמת של מוסא פי-שטן שבה הוא מתיר לאכול ולזלול מן התורה, ואף קובע שדינם של חכמי המשנה והתלמוד לפיו אסור באיסור חמור לאכול מן התורה, הוא "עצת היצר-הרע" כלשונו. ודי בזה כדי להגדירו כמין ואפיקורוס, שהרי לא רק שהוא קובע שחז"ל הכשילו את עמֵּנו ודרדרונו להיחבל בעצת הייצר הבהמי, אלא שהוא גם מסלף ומזייף את מסורת התורה-שבעל-פה בעניין חמור מאד שנוגע לחילול השם.


והנה לפניכם פסקי חז"ל ורבנו בעניינו של מוסא פי-שטן (תשובה פרק ג, יד;יט;כא):


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: [...] ומחטיאי הרבים [...] והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיה כיהויקים [...] מחטיאי הרבים כיצד? אחד שהחטיא בדבר גדול כירבעם וצדוק ובייתוס, ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה [...] או שהטעה אחרים והדיחם כישוע. [...] העושה עבירות ביד רמה כיהויקים: בין שעשה קלות בין שעשה חמורות – אין לו חלק לעולם-הבא, וזה הוא הנקרא 'מגלה פנים בתורה', מפני שהעז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה".


ומוסא פי-שטן מתאים לשתי ההגדרות החמורות שתוארו לעיל, שהרי הוא גם התעה את הרבים לחלל-שם-שמים ביד רמה כירבעם, וגם חילל-שם-שמים ביד רמה כירבעם בהפכו את תורת האלהים שניתנה לנו במעמד הר סיני לקורדום חוצבים אירופי פרו-נוצרי אימתני.


והנה לפניכם עוד פסק של חז"ל ורבנו בעניינו של מוסא פי-שטן בהלכות סנהדרין (יא, ו):


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


ונחתום את דברי ההקדמה בתוכחתו ובאיומו של הנביא מלאכי (ב, ח–ט) כנגד כומרי הדת, רודפי הבצע והזימה לדורותיהם, אשר מגלים פנים בתורה ומשחיתים ומזייפים את דתנו:


"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה".


א. פסילנא לך לדינא


במה עבד מוסא פי-שטן במשך כל ימי חייו? ובכן, הרשע הזה אכל וזלל מן התורה הפרו-נוצרית אשר בידיו במשך כל ימי חייו, ובמשך עשרות רבות בשנים אף היה מן הקרובים ביותר לצלחת השְׁנור של המינים השחורים וצאצאיהם – ואין לי צל של ספק, שהוא הוציא לעצמו משכורות של עשרות אלפי דולרים בחודש כראש ישיבה וכ"נשיא מועצת גדולי התורה בארה"ב". ושאלה צריכה להישאל: האם כומר מתועב שכזה יכול לפסוק הלכה בעניין שנוגע באופן ישיר למיליוני הדולרים שהוא אכל וזלל מן התורה? והלא נגע רדיפת הבצע פשט בגופו כצרעת ממארת!


והואיל ומוסא פי-שטן פתח את הפתח לכומרים שכירים רבים להתיר לעצמם להשתמש בכתרה של תורה, עלינו לשנן שוב-ושוב את מוּסרוֹ של ר' ישמעאל בכתובות (קה ע"ב):


"רִ' יִשׁמָעֵאל בֵּרִ' יוֹסֵי הְוָה רָגִיל אָרִיסֵיהּ דַּהְוָה מַייתֵּי לֵיהּ כָּל מַעְלֵי שַׁבְּתָא כַּנְּתָא דְּפֵירֵי, יוֹמָא חַד אַייתִּי לֵיהּ בְּחַמשָׁא בְּשַׁבְּתָא, אְמַר לֵיהּ: מַאי שְׁנָא הַאידַּנָא? אְמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי, וַאְמֵינָא אַגַּב אוֹרחִי אַייתִּי לֵיהּ לְמָר. לָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ, אְמַר לֵיהּ: פְּסִילנָא לָך לְדִינָא! אוֹתֵיב זוֹגָא דְּרַבָּנַן וְקַדָּייְנִין לֵיהּ, בַּהדֵּי דְּקַאַזֵיל וְאַתֵּי, אְמַר: אִי בַּעֵי טַעֵין הַכֵי וְאִי בַּעֵי טַעֵין הַכֵי. אְמַר: תִּיפַּח נַפשָׁם שַׁלִּ מקַבְּלֵי שׁוֹחַד, וּמַה אְנִי שַׁלֹּא נָטַלתִּי, וְאִם נָטַלתִּי שַׁלִּי נָטַלתִּי, כָּך, מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה".


סוּפר על ר' ישמעאל, שאריסו (=חקלאי שמעבד אדמות של אחֵרים תמורת חלק מן היבול) שהיה עובד בשדהו, נהג לתת לר' ישמעאל את חלקו ביבול השדה כל ערב שבת. יום אחד הביא לו אריסו את חלקו ביום חמישי, שאל אותו ר' ישמעאל: מה נשתנה היום? השיב לו שיש לו דין בבית דינו. מיד ר' ישמעאל פסל את עצמו מלדון את אריסו! במקום זאת, הושיב ר' ישמעאל שני דיינים לדון את אריסו, והוא עמד מחוץ לבית-הדין ושמע את הדיון.


תוך כדי הדיון, ר' ישמעאל מצא את עצמו מעלה טענות לזכותו של אריסו, ומהרהר בטיעונים שאריסו יכול להעלות ושעשויים לזַכּוֹתוֹ בדין. מיד תפש את עצמו ואמר: "תִּיפַּח נַפשָׁם שַׁלִּ מקַבְּלֵי שׁוֹחַד, וּמַה אְנִי שַׁלֹּא נָטַלתִּי, וְאִם נָטַלתִּי שַׁלִּי נָטַלתִּי, כָּך, מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה". כלומר, ומה אני שלא לקחתי בסופו-של-דבר, ואפילו אם לקחתי הייתי לוקח משלי (שהרי מחובתו של האריס לתת לבעל השדה את חלקו ביבול השדה), ולמרות זאת, כל העת הרהרתי בזכוּתוֹ של האריס – מקבלי השוחד, שמקבלים שלא בצדק, על אחת כמה וכמה! שהרי שִׂכלם נחרב כליל בתאוות הבצע והם עיוורים לחלוטין מלראות את אור האמת.


לאור דברי ר' ישמעאל בתלמוד, והמוסר הגדול שהוא מלמד אותנו, עלינו לשאול את עצמנו: האם כומרים שכירים שנהנים מדברי תורה ומקבלים שכר מופלג מהממסד הרבני, האם הם ראויים ורשאים לדון ולפסוק בעניין נטילת שכר בעבור לימוד תורה או שׂררה רבנית? או בעניין נטילת שכר בעבור פסיקת דינים? האם הם מסוגלים להגיע להכרעה הלכתית אמיתית?!


וכבר אמר שלמה במשלי (יז, ח): "אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל", ופירש שם רס"ג: "כך מדמים בו בעליו, והוא לפני ה' בהיפך זה, כמו שנאמר: 'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם' [דב' טז, יט]". למדנו אפוא, ש"אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ" (מש' כא, ל), כלומר, אין לשום אדם יכולת להתנגד לטבע האדם וליטול שוחד ויחד עם זאת לשמור על עיני שכלו שלא יתעוורו מן השוחד... ומי שחולק על זאת כופר בתורה!


ונצרף לפרק זה את פסיקת רבנו בעניין שוחד דברים. כלומר, לא רק מפני שוחד ממון הזהירו חז"ל באזהרות חמורות מאד, אלא גם מפני שוחד דברים, והנה כמה הלכות מדברי רבנו בהלכות סנהדרין (כג, א–ד), אשר כולן הן סוגיות מפורשות בתלמוד, וכֹה דבריו:


[א] "'וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד' [דב' טז, יט], אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]".


[ג] "ולא שוחד ממון בלבד, אלא אפילו שוחד דברים, ומעשה בדיין שהיה עולה בדוגית קטנה לעבור בנהר, ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו והיה לו דין, ואמר לו הדיין: 'הריני פסול לך לדין'. ומעשה באחד שהעביר אברה [=נוצה] של עוף מעל רדיד הדיין, ואחר כיסה רוק מלפני הדיין, ואמר לו: 'הריני פסול לך לדין'".


[ד] "ומעשה באחד שהביא מתנה ממתנות כהונה לדיין כהן, ואמר לו: 'פסול אני לך לדין'. ומעשה באריס אחד של דיין שהיה מביא לו תאנים מתוך שדהו מערב שבת לערב שבת, פעם אחת הקדים להביא בחמישי בשבת מפני שהיה לו דין, ואמר לו הדיין: 'הריני פסול לך לדין', אף-על-פי שהתאנים משל דיין, הואיל והביאן שלא בזמנן נפסל לו לדין".


ראו נא את כוחו העצום של השוחד! אפילו שוחד פעוט שבפעוטים גורם להטיית הדין לטובת אחד מבעלי הדין! וזה מוביל אותנו לשאלה: האם קבלת משכורות שחיתות שמנות מממסד הכמורה אינה גורמת בהכרח לנוטל הכסף והדולרים להתעוור לחלוטין מדרך האמת?


לפיכך, כל פסיקותיהם של חוצבי התורה בעניין ההנאה מדברי תורה ואף בכל העניינים, כולם כעפרא דארעא בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין. ויתרה מזאת, חובה לזרוק את כל פסקיהם וספריהם של החוצבים הללו למחזורית הקרובה, וראוי אף לשורפם כדי לעורר תיעוב כלפיהם מפני שהם גורמים לחילול-שם-שמים נורא, לעיוות דת משה העשוקה, ולהפיכתה לדת בצע פרו-נוצרית – מוטציה מבאישה שצחנתה הרצוצה בוקעת ועולה עד לב השמים.


ב. תשובתו של מוסא פי-שטן


כדי להוכיח לכם את רשעו ומינותו של מוסא פי-שטן אנתח לפניכם עתה את תשובתו בעניין האיסור החמור ליהנות מכבוד תורה, אך תחילה אעיר על התעיה כללית שחוזרת על עצמה שוב ושוב בכל התשובה: מוסא פי-שטן בחר לקרוא למשכורות ולמענקים ולתרומות שחוצבים לומדי התורה ומלמדיה וראשי הישיבות למיניהם וכו' באופן קבוע, בשם "פרס". ומדוע מדובר בהתעיה? ובכן, המושג "פרס" עוסק במתן של מענק או תשורה באופן חד-פעמי, אך בוודאי שלא באופן קבוע. למרות זאת, מוסא פי-שטן הגדיר את משכורותיהם ומענקיהם וכו' כ"פרס", כדי לטשטש את היקף החציבה והאכילה והזלילה מן התורה, כאילו מדובר בקבלת פרסים חד-פעמיים בעוד שמדובר בכספים רבים מאד, הון עתק, ולכן גם בחילול-שם-שמים עצום.


וככל גנב ומושחת אשר מכזב וממעט את היקף גניבותיו ומעלליו, כך גם מוסא פי-שטן שר"י.


ועתה לתשובה עצמה, וכך נאמר בראש התשובה (אגרות מוסא יורה מינות, קטז):


"בעניין קבלת פרס [=משכורות קבועות ואף מענקים וטובות הנאה] לפרנסתם מהכוללים [מהכוללים? וכי הכוללים הם גוף חרוץ ויצרני? אלא הכוונה מתקציבים, ומתרומות של פתאים ורשעים, שמדמים להינצל מדינה של גהינם בתרומתם לקיום דת המינות האורתודוקסית] כדי שיוכלו להתגדל בתורה [כלומר, להתגדל לפי דמיונם הפגאני בתורתם] – טז באלול תשכ"ד".


וכך משיב מוסא פי-שטן ל"מעלת כבוד ידידי מר אהרן יהושע דאראבנער שליט"א":


"הנה בדבר תלמידי חכמים הרוצים להתעסק בתורה ולהחכים בה בידיעת התורה בכמותה ואיכותה, ונהנים לפרנסתם ממה שנוטלים פרס והמלמדים עם תלמידים וראשי הישיבות הנוטלים פרס לפרנסתם, אם שפיר עבדי או שיש מה להרהר אחר זה ויהיה מידת חסידות שלא להתפרנס מזה [כלומר לאכול מן התורה] אלא ממעשה ידיו".


בדבריו, מוסא פי-שטן דן בשאלה: שמא ממידת חסידות רצוי שלא לאכול מן התורה, ובמלים פשוטות: כבר מראש התשובה עולה בבירור שאין שום איסור ליהנות מן התורה! כל השאלה לפי פי-שטן היא רק אם רצוי ממידת חסידות שלא לאכול מן התורה אלא להתפרנס בכבוד. ומה חשבתם? שמוסא פי-שטן יעיד על עצמו שהוא לא חסיד? והלא הוא חוצב וותיק מאד אשר חצב מיליוני דולרים ושלל טובות הנאה כחול אשר על שפת הים – וכל חציבתו נשענת על גדולתו וחסידותו הדמיוניות! ובמלים אחרות, אם הוא יאמר שרצוי ממידת חסידות שלא לאכול מן התורה, הוא יגרום לעצמו נזק תדמיתי אדיר, ונזק תדמיתי יגרור עמו גם נזק כלכלי בהכרח, שהרי אם הוא לא כזה גודֵּל מגודל מהובל ומיובל, מדוע שגבירי ארה"ב ירימו לו תרומות?


ומוסא פי-שטן ממשיך ומשיב לשאלה המתעתעת שהוא ניסח בעצמו, כדי לזייף את התורה-שבעל-פה: כאילו אין אפילו זיק של יסוד לאיסור החמור לאכול מן התורה, וזה לשונו:


"הנה וודאי שפיר עבדי [=הנה וודאי שטוב הם עושים] דכן איפסק ברמ"א (יו"ד רמו, כא) שאפילו בריא מותר [לאכול מן התורה], ומותר לחכם ולתלמידיו לקבל הספקות [=משכורות] מן הנותנים כדי להחזיק ידי לומדי תורה שעל-ידי-זה יכולין לעסוק בתורה בריווח".


וממי הוא מביא ראיה להתיר לאכול מן התורה? מהתורה? מהנביאים? מהכתובים? ממסורת התורה-שבעל-פה? ממסורת הגאונים? אולי מהרי"ף? לא ולא, ממוסא איסר-לשלשת! (פולין המאה הי"ו) ואיך יעלה על הדעת להביא ראיה להשחתת הדת מהזיות משחיתי הדת?


ומי הוא השני שמוסא פי-שטן מביא ממנו ראיה? משבתַי המושחת (פולין המאה הי"ז):


"והש"ך סק"כ הביא אף מהכס"מ [=קארו הקראי], [שפסק, ש]אפילו אם נימא שאין-כן דעת הרמב"ם [דהיינו אפילו שלדעת הרמב"ם אסור באיסור חמור לאכול מן התורה] – משום שכל חכמי-ישראל קודם זמן רבנו ואחריו נוהגין ליטול שכרם מהציבור [מותר לאכול מן התורה]".


המתעה הראשון היה קארו הקראי, ואחריו השרץ, ואחריו מוסא פי-שטן, וכולם חוזרים על אותה ההתעיה: "משום שכל חכמי-ישראל קודם זמן רבנו ואחריו נוהגין ליטול שכרם מהציבור" – האמנם כל חכמי ישראל אכלו מן התורה? האמנם חכמי המשנה והתלמוד אכלו מן התורה? וגם שחץ יש בדבריהם: ואם באשכנז הטמאה ובספרד הנרצעת לטומאתה אכלו מן התורה, אז זה אומר שכל חכמי ישראל אכלו מן התורה? וכי רק באשכנז ובספרד הנרצעת היו חכמים?


ולניתוח דברי קארו הללו, ראו: "קארו – מגדולי מחללי שם שמים (חלק ה)".


בהמשך דברי פי-שטן שם, הוא מוסיף לצטט את דברי השרץ הפולני, אשר הוסיף לצטט את דברי קארו הקראי, שהתיר לאכול ולזלול מן התורה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתיך":


"ואף אם לדינא הלכה כהרמב"ם, הסכימו-כן חכמי-הדורות [הם הסכימו שמותר לאכול מן התורה] משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' [תה' קיט], שאילו לא היה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולין לטרוח בתורה כראוי והייתה התורה משתכחת מישראל, ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק [בה] ויגדיל תורה ויאדיר, והוא לשון הכס"מ (תלמוד תורה ג, י)".


שימו לב, המשתמשים בתירוץ הזה, לא רק מצדיקים לקיחת כסף בעבור לימוד והנאה מדברי תורה – הם גם מחדירים לנו את ההשקפה שמדובר במצוה רבה! שהרי הם תולים את הֵיתרם בפסוק: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ", כאילו הם עושים זאת למען ה'! ובמלים אחרות, כאילו הם עושים מצוה גדולה ורבה וטובה מיוחדת לה' יתברך במה שהם לוקחים ממון בעבור דברי תורה, שהרי הם "עושים לה'" – וכך הם מרוצצים את האיסור. וברור שלדעת רבנו זהו עיוות חמור מאד, שהרי הם גם מחללים-שם-שמים וגם מחציפים לקרוא לעוונם החמור קידוש-שם-שמים!


ויתרה אף מזאת! לפי דמיונם, לא רק שהם מקדשים-שם-שמים ועושים למען ה' יתעלה, הם אף נלחמים בשונאי ה' ומקיימים מצוה גדולה ורבה של מלחמה ברשעים – "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט" (תה' קלט), שהרי תירוצם ללקיחת הכסף הוא משום ש"הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ"! כלומר, בלקיחת הכסף וטובות ההנאה הם כביכול נלחמים מלחמת-קודש בכופרים שמפירים את תורת ה'! נמצא, שלא רק שהם "מקדשים-שם-שמים", הם גם נלחמים בשונאי ה' ובדרכי המינות האלילות והתועבה – עד-כדי-כך האוכלין מן התורה תעו והתעו אותנו!


וראינו ועוד נראה בהמשך שמוסא פי-שטן אף קובע, שמלאכה ופרנסה היא "עצת הייצר"!


ולעיון נוסף בעניין ההתעיה הזו של קארו ראו: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ".


***

הבה נמשיך בתשובתו של פי-שטן, מי הוא השלישי שהוא מביא ממנו ראיה לכך שמותר לאכול ולזלול מן התורה? ובכן, עוד חוצב אשכנזי מפולין אשר הלך חשכים ואין נוגה לו, וזה לשונו:


"וכן הביא [הש"ך ראיה לכך שמותר לאכול מן התורה] ממהרש"ל [=שלמה לוריא, פולין המאה הי"ו] שכתב: ואמת, שאם-לא-כן [אם היו חדלים מלאכול מן התורה] כבר הייתה בטלה תורה מישראל כי אי-אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה וגם להתפרנס ממעשה ידיו".


ובכן, לוריא החוטא פותח את תעתועו במלה "אמת"... והוסיף והחליט שאם היו חדלים מלאכול מן התורה ומלחלל-שם-שמים "כבר הייתה בטלה תורה מישראל"! וההיפך הוא הנכון! כל עוד יאפשרו להם לאכול מן התורה ולחלל-שם-שמים, תבטל תורת האמת מישראל, שהרי הם זייפו ומזייפים את דתנו, ומתעים את עמֵּנו אחרי התהו וההבל והמינות – ובעקבות התעיית המינים, עם-ישראל מוסיף להתרחק מייעודו ומחובתו הנוראה לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש. אולם, לוריא הכופר יודע היטב, שאם יחדלו לממן את חוצבי התורה הכעורים הללו, תורת המינות שלהם אכן הייתה משתכחת, כי מה שמחזיק אותה בחיים נמקים ורקובים הם התקציבים. אך אם תיקח מהם את תקציביהם, רובם המוחץ יברחו מן הישיבות המשמימות והמטמטמות.


פי-שטן לא מסתפק בהתעיית המינות הרעה הזו, והוא מוסיף עוד התעיה של לוריא:


"ומסיק [אף] יותר [מזה] [כלומר וגדולה מזאת לפי לוריא החוצב:] דעוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים, אפילו יודע חכמה ומלאכה שיוכל ליגע בה ולהרוויח כדי לפרנס את ביתו, בוז יבוזו לו [המינים] באהבת התורה ולומדיה [=על-כך שחדל לחלל-שם-שמים והפנה עורף לבערות ולסכלות ולהשקפות המינות הנגעלות אשר בידם], כי אי-אפשר שיבטל מלימודו, עיי"ש".


והמינים הפכו את האמת על פיה! לפי פי-שטן ולפי לוריא, עוון הוא לאדם לעבוד ולהתפרנס למחייתו ולמחיית ביתו, ו"אפילו יודע חכמה ומלאכה"! ולא רק זה, אלא שהוא ראוי לחרפות וביזיונות מצידם של המינים הטיפשים: "בוז יבוזו לו", על-כך שהוא אינו בטלן ופרזיט.


והנה לפניכם דרך האמת בעניין רוממות המלאכה וחשיבותה (מתנות עניים י, טז–יט):


[טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פסחים קיג ע"א]. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עורות הנבלות בשוק ולא יאמר לעם: 'חכם אני' ו'גדול אני' ו'כהן אני' – 'פרנסוני', ובכך ציוו חכמים".


[יז] "גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".


[יח] "כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא-אם-כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעלי-ייסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות".


[יט] "וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו, ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל-כיוצא-בו נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ' [יר' יז, ז]".


וכן פוסק רבנו בסוף הלכות זכייה ומתנה:


"הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים, והרי נאמר: 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' [מש' טו, כז]".


והנה לפניכם גם דברי חז"ל ורבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, יא):


"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב [המלאכה והפרנסה היא מן המעלות המובילות לחיי העולם-הבא!]".


יימח שמו וזכרו של פי-שטן ורבותיו המינים שהחליטו שהעוסק במלאכה "בוז יבוזו לו", ובשל רשעותם ומינותם ותאוותם לרכב על ההמון ולחצוב מן התורה, השחיתו והחריבו את דתנו.


***

טרם סיימנו את העיסוק בהזיותיו של פי-שטן, והנה המשך תשובתו שם:


"ולכן הוא דין ברור ופשוט [אכן פשוט מאד, ועיקמו דין פשוט מאד מרוב תאוות הבצע והזימות אשר בידם, ארורים יהיו המינים החוצבים] שנתקבל בכל הדורות, אם מדינא, אם מתקנה, ד'עת לעשות לה' הפרו תורתך', שמותר לעסוק בתורה ולהתפרנס מקבלת פרס או ממה שהוא מלמד תורה לאחרים או שהוא רב ומורה-הוראה, ואין להימנע מזה אפילו ממידת חסידות".


כלומר, לא רק שמותר לאכול ולזלול מן התורה, מי שנמנע מכך אפילו לא בגדר חסיד!


ולא רק שהוא לא חסיד, אלא שהוא בגדר חוטא וסוטה אחרי יצרו-הרע, והנה המשך דבריו:


"ואני אומר כי אֵלּוּ המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם, הוא בעצת היצר-הרע כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה ובמסחר וכדומה, עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו ואינו מניחם [=היצר-הרע] אף לקבוע זמן קצר לתלמוד תורה, כי אם הראשונים כמלאכים אמרו שאי-אפשר לעסוק בתורה ולהחכים בה, כשיעשה מלאכה להתפרנס ממעשה ידיו, כל-שכן בדורנו דור יתמא דיתמי. וגם אין לנו הנשים הצדקניות שירצו לסבול עוני ודחקות כבדורותיהם, שוודאי אי-אפשר לשום אדם להתגאות ולומר שהוא יכול לעשות מלאכה ולהחכים בתורה".


אחל בהתעיה הראשונה, פי-שטן אומר: "ואני אומר כי אֵלּוּ המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם" וכו', האמנם זו רק שיטת הרמב"ם? וכי רבנו לא הביא עשרות ראיות ל"שיטתו" מדברי חכמי המשנה והתלמוד? והלא זו היא שיטתם, זו היא מסורת התורה-שבעל-פה שבידם! ולעיון נרחב במסורת הנאמנה הזו, ראו בשלל מאמרים שכתבתי בעניין זה, ואציין כאן רק שניים מהם: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף", וכן: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים".


ולא רק שמדובר במסורת תורה-שבעל-פה, גם הנביאים הוכיחו את כומרי הדת בעוון הזה, והנה לפניכם דבריו הקשים של הנביא ישעיה ע"ה על נביאי השקר וראשי העם:


"צֹפָיו [=מנהיגי הדת, הכומרים הארורים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ, הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [אינם מכירים בדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו, י–יא). ושם תרגם יונתן ע"ה: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל". וראוי לעצור רגע ולהרהר בדבריו של הנביא ישעיה ע"ה, אשר מכנה את ראשי העם "כלבים אילמים" ו"כלבים עזי נפש"!


ואעתיק לפניכם גם את דברי מיכה הנביא (ג, ט–יא):


"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: 'דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין', דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר".


מיכה משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף. ועל בני עלי שהפכו תורת אלהים לקורדום אומר הנביא: "וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת יְיָ [...] וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי יְיָ כִּי נִאֲצוּ [...] כִּי חָפֵץ יְיָ לַהֲמִיתָם" (ש"א פרק ב).


והנה עוד כמה דברי תוכחה לכומרי הדת הארורים אשר הפכו את הדת לקורדום נוצרי:


"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י); "כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ [...] וָאֵחַל בְּתוֹכָם" (יח' כב, כו); "נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (צפ' ג, ד).


ועתה להתעיה השנייה שבדברי פי-שטן לעיל:


"ואני אומר כי אֵלּוּ המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם, הוא בעצת היצר-הרע כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה ובמסחר וכדומה, עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו ואינו מניחם [=היצר-הרע] אף לקבוע זמן קצר לתלמוד תורה".


ואיך הפך פי-שטן את מסורת התורה-שבעל-פה, מסורת מעתיקי השמועה הנאמנים ל"עצת היצר-הרע"? וכך היא דרכה של המינות – דרך המוות, להפוך את הטוב לרע והרע לטוב. "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כ–כא). ובהמשך מוסיף ישעיה ואומר (ה, כג): "מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ", כלומר הופכים את הצדיקים האמיתיים, את חכמי המשנה והתלמוד והרמב"ם – לרשעים, ואת חכמי המינות שלהם – לצדיקים. ומדוע הפכו את הרשעים לצדיקים ואת הצדיקים לרשעים? "עֵקֶב שֹׁחַד", עקב רדיפת בצעם.


ועתה להתעיה השלישית שבדברי פי-שטן לעיל, וזה לשונו:


"כי אם הראשונים כמלאכים אמרו שאי-אפשר לעסוק בתורה ולהחכים בה, כשיעשה מלאכה להתפרנס ממעשה ידיו, כל-שכן בדורנו דור יתמא דיתמי".


ומי הם הראשונים כמלאכים? הלא המה חכמי המשנה והתלמוד (ראו: 'מהי ירידת הדורות לפי הרמב"ם?'), והם אמרוּ לפי פי-שטן: "שאי-אפשר לעסוק בתורה ולהחכים בה" כאשר האדם "עושה מלאכה להתפרנס ממעשה ידיו" – ודבריו שקר וכזב! ודי לעיין במקצת מן המאמרים שנזכרו, כדי לראות שחכמי המשנה והתלמוד היו אנשי עבודה, יושר ומוסר. והם אמרו על המינים האוכלין מן התורה: "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ" (במ' טו, לא). ולא רק חכמי המשנה והתלמוד, כל אבות האומה וכל הנביאים וכל חכמי האמת שבכל הדורות היו אנשי עבודה, אנשי צדק ומוסר, אשר לא העלו על דעתם להתפרנס מן הדת, "אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ" (בר' מו, לד).


ולעיון נוסף בעניין זה ראו: "מדוע החרדים לא לומדים תנ"ך?".


ועתה להתעיה הרביעית שבדברי פי-שטן לעיל, וזה לשונו:


"וגם אין לנו הנשים הצדקניות שירצו לסבול עוני ודחקות כבדורותיהם".


כלומר, הסיבה הרביעית לכך שמותר לאכול מן התורה היא שהנשים האשכנזיות אינן צדיקות, ופשוט מדהים איך הוא משליך את היתרו המתועב לחלל-שם-שמים ולהחריב את דתנו, על אשתו ועל נשות בני עדתו! ודברי הטמבל הזה מזכירים לי את ההאשמה של אדם הראשון שאשתו היא זו שגרמה לו לאכול מעץ הדעת: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (בר' ג, יב), וכידוע, האדם נענש בחומרה רבה מאד על אחריותו וכשלונו בחטא.


ותירוצו הזה מבטא לא רק סכלות ורשעות ושחצנות, אלא גם כפיות טובה עצומה לנשים, אשר מפרנסות את הגברים הפרזיטים יושבי הישיבות אשר מכלים את ימיהם בהשקפות מינות.


כמו כן, פי-שטן קובע שמי שיעבוד לפרנסתו וילמד תורה במקביל, נגזר עליו משמים "לסבול עוני ודחקות", וזה עוד שקר וכזב, שהרי היו מחכמי המשנה והתלמוד עשירים גדולים מאד. ואין שום מניעה שהאדם יעבוד ויפרנס את עצמו בכבוד וגם ילמד תורה לשם-שמים ויגיע להישגים עצומים בידיעת ה' ובהבנת הדת ומצוותיה, ואפילו בידיעת סתרי מדעי האלהות. ואדרבה, רק מי שהכשיר את עצמו בלימודי המדעים השונים מסוגל להתרומם למעלה זו.


ויתרה מכל זאת, דווקא מי שנמנע מלעבוד למחייתו, ומשליך את עצמו על הקופה הציבורית, דווקא הוא זה אשר סובל "עוני ודחקות", ודווקא הוא זה אשר סובל ביזיונות וחרפות והשפלות – ואילו מי שלומד ומשכיל ובוחר לעבוד במלאכה מכובדת יכול להשיג חיי רווחה ושלווה.


ושוב פי-שטן הופך את החושך לאור ואת האור לחושך, את המר למתוק ואת המתוק למר.


ועתה להתעיה החמישית שבדברי פי-שטן לעיל, וזה לשונו:


"שוודאי אי-אפשר לשום אדם להתגאות ולומר שהוא יכול לעשות מלאכה ולהחכים בתורה".


כלומר, פי-שטן קובע, שאי-אפשר לעסוק במלאכה ולהחכים בתורה! והוא לא חדל מלשקר, שהרי חכמי המשנה והתלמוד הגיעו להישגים תורניים ואף מדעיים תוך שהם עובדים לפרנסתם, ולא רק הם, כל חכמי האמת לדורותיהם עבדו לפרנסתם ולפרנסת ביתם.


ואם יורשה לי להוסיף, כל המאמרים שכתבתי ואשר פורסמו באור הרמב"ם נכתבו בעת שהנני גם לומד תורה וגם עובד לפרנסתי. ואילו יושבי הישיבות אשר מכלים את ימיהם ושנותיהם בהזיות, בהבל וריק, רק מטמטמים את עצמם מיום ליום בהשקפות מינות רעועות, הולכים מדחי אל דחי מבחינה מחשבתית ומוסרית, ואף סובלים חיי עוני ודחקות איומים ונוראים.


ועתה להתעיה השישית שבדברי פי-שטן לעיל, וזה לשונו: "שוודאי אי-אפשר לשום אדם להתגאות ולומר שהוא יכול לעשות מלאכה ולהחכים בתורה". כלומר, פי-שטן קובע, שמי שמבקש למלא את חובתו התורנית והמוסרית לאשתו ולביתו, ולקיים את מצות התורה והוראת חז"ל לפרנס את ביתו הוא גאוותן! וכל פעם הנני נדהם עד כמה המינים השחיתו את דרכיהם, ועד כמה הם התעו את עמֵּנו אחרי ההבל, והכל כדי להצדיק את בצעם ושרירות לבם הרע.


***

לקראת סיום תשובתו אומר פי-שטן את הדברים הבאים:


"לכן לא יעלה על מחשבתך עצת היצר-הרע, שיש בקבלת פרס דלומדים בכוללים ופרס דרבנים ומלמדים וראשי ישיבה, איזה חטא וחסרון מידת חסידות, שהוא רק להסית לפרוש מן התורה".


ובכן, שוב הוא מתעתע כאילו דרך התורה והאמת היא "עצת היצר-הרע", ואף מוסיף שמותר לכולם לחצוב משכורות וטובות הנאה ולאכול ולזלול מן התורה, גם ליושבי הישיבות הבטלנים, גם למלמדים הנבערים וגם לראשי הישיבות המושחתים. והוא מוסיף שחובה לאכול ולזלול מן התורה! שהרי לא רק שלא מדובר ב"מידת חסידות", אלא שעצם המחשבה שלא לאכול מן התורה היא "עצת היצר-הרע", אשר "מסית לפרוש מן התורה" – חושך לאור ואור לחושך!


והוא מוסיף נימה אישית:


"ומי ייתן והיו נמצאים אנשים מתנדבים לפרנס הרבה תלמידי חכמים, היו מתרבים בני תורה גדולי ישראל ובעלי הוראה כרצון ה' יתברך, שאין לו בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה".


כלומר, הוא מטיף להעצים את מפלצת המינות האורתודוקסית, ומכזב שמתוך יושבי הישיבות "מתרבים בני תורה גדולי ישראל ובעלי הוראה", ואינם אלא כסילים נבערים, ואף מוסיף לכזב שכל מסכת האיוולת הזו היא "רצון ה' יתברך". כמו כן הוא מוסיף: "שאין לו בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה", כלומר חשכת כסילותו גרמה לו להבין את הדרש הזה כפשוטו, ולא השכיל להבין שאין להבין ואף אסור להבין את מדרשי חז"ל כפשוטם. אלא, ההלכה המדוברת כאן היא משל לכלל העניינים וההלכות אשר מובילים להלכה המרכזית מכל ההלכות והיא ידיעת ה'. ובמלים אחרות, ההלכה שנזכרה היא דרך ה', דרך האמת, דרך היושר, דרך הצדק והמוסר.


והנה לפניכם דברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' כא):


"ואמרו [חכמים]: 'אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה'. והתבונן בדברים אלו, שאם תבינם כפשוטם יהיו בעיניך רחוקים מאוד מן האמת, כאלו ארבע אמות של הלכה בלבד הם התכלית, ולהזניח שאר המדעים והחכמות [...] אבל אם תתבונן בדברים אלו התבוננות מעמיקה, תמצא בזה חכמה נפלאה, ותמצאהו כולל הרבה מן המושׂכלות".


ולעיון נוסף בביאור המדרש הזה ראו: "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?".


כמו כן, הוא מתעתע להראות את עצמו כמקפיד על ההלכה, בעוד שהוא בועט ברגל גסה בכל הלכות התורה-שבעל-פה שנזכרו בעניין האיסור ליהנות מכבוד תורה, ובעוד שהוא משחית את עולם ההלכה באופן כללי, שהרי חכמי-יועצי-אשכנז השחיתו את עולם ההלכה באופנים קשים מאד. וגדולה אף מאלה: אין לי צל-צילו של ספק, שגם הוא השתתף בחגיגת השחיתות והזימה של אבותיו ואבות אבותיו המינים, שהשחיתו את כל יסודות הדת המחשבתיים.


פי שטן חותם את תשובתו: "ידידו מברכו בכתיבה וחתימה טובה, משה פיינשטיין". ואפילו בעשרת ימי התשובה הוא הסית והדיח את עמֵּנו להשקפות מינות, והינו ככלי חרס טמא.


סוף דבר


"תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְיָ נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי, פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת יְיָ בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם, יִרְאַת יְיָ טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו, הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תה' יט).


זו תורת האמת וזו דת האמת, היא איננה זקוקה לשוחד ולא לטובות הנאה, וכל מי שמתחבר לעונג הרוחני שבדיני האמת והצדק, וכל מי שמתחבר לעונג הנצחי שבידיעת ה' והשקפות אמיתיות – לא נזקק ולא יזדקק לעולם לתמריצים חומריים כדי לעבוד את ה'-אלהים-אמת, אלא יאהבוֹ בכל ליבו ובכל נפשו ככל שיעמיק בדרך האמת. ולא רק שהוא לא יזדקק להבלים הללו, ולא ישאף להם ולא ידרוס את זולתו ויגנוב ויחמוס את קופת הציבור כדי להשיגם – אלא שהוא יתעב וישׂנא וירחיק מקרבו את כל המסיתים והמסכים הללו, אשר עלולים להעיב על האמת הזכה והברה, מאירת העיניים, הפורטת על נימי נפשו במנגינה נפלאה של דעת וחכמה.


אך המינים האורתודוקסים הולכי החשכים, אין נוגה להם, "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח), "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תה' פב, ה). עוונותיהם לוכדים אותם ומדרדרים אותם לחיי עניות ובהמיות, לחיי טמטום ובערות, לחיי ביזיון ושפלות, לחיי צער וייסורים, לחיי הבל פורחים שמוציאים את האדם מן העולם. "עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ, הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה" (מש' ה, כב–כג).


ולכן המינים השחורים כל-כך מתאמצים לזייף את תורת האמת ולכזב שמותר ואף מצוה לאכול מן התורה, וכל מי שנמנע מכך הוא בגדר חוטא וסוטה אחרי יצרו-הרע – כל זאת גם כדי לבסס את רום מעמדם בראש פירמידת החוצבים וכך להוסיף ולחיות חיי תענוגות ומותרות (להם או לבניהם או לשניהם), אך לא פחות מכן גם כדי לתחזק את שקר המינות שבידם, ואסביר: כמו שכבר נאמר לעיל, תורתם היא תורה חשוכה ופרימיטיבית, תורה בהמית מייגעת ומשמימה, והדרך היחידה לאנוס את הבחורים להיצמד לכל הכיעור הפגאני הזה, היא לעוור את עיניהם ולטמטם את מחשבתם באמצעות פיתוים בפרוטות עלובות ובטובות הנאה מפליגות (כגון פטור מעבודה ומשירות בצבא), ולכל זאת הם מוסיפים גם הזיות ריקות של גדולה ורוממות, כאילו בהגייתם המהובלת בתורתם המעֻוותת אשר בידם הם פועלים "גדולות ונצורות".


קצרו של דבר, המינים יודעים היטב, שלימוד תורת מינות עקושה לעולם לא יתקיים ללא קבלת שוחד קבוע וכן פטורים וטובות הנאה בצידו, כי צריך למלא במשהו את תהום הריקנות.


מאמר זה הינו עדוּת מני רבות לשחיתותם ולמינותם ולכסילותם של כומרי הדת רודפי הבצע – כלבים אילמים, כלבים עזי נפש לא ידעו שבעה – הפוסקים הלכות מינות מעֻוותות ומזוהמות כדי לשקוע בטינופיהם ובזימותיהם. ואין אמת ואין דעת אלהים בארץ, רק נוכלות ורֶשע במסווה של חכמה, רדיפת בצע במסווה של פלפולים, ובהלה להון במסווה של שׂררה וקדושה.


"דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ", "וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם" (מש' ד, יט; יב, כו).


"יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ" (תה' קז, מב).

מוסא (פי שטן) פיינשטיין – כלב פגאני
.pdf
הורידו את PDF • 260KB

286 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 Comment


נדב דולב
נדב דולב
May 17, 2023

כֻּלָּם נְכֹחִים לַמֵּבִין וִישָׁרִים לְמֹצְאֵי דָעַת.

Like
bottom of page