top of page

מהי החזרת?

בשמות (יב, ח) נאמר כך: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ", ושם פירש רש"י: "עַל מְרֹרִים – כל עשב מר נקרא מרור. וציוום לאכול מרור זֵכר ל'וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם' [שמ' א, יד]". נמצא, שלפי רש"י-שר"י כל צמח מר כשר לאכילת מרור בפסח! ברם, דברי שר"י הם כפירה במסורת חכמים בקבלת התורה-שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה, וזו דוגמה נוספת לכך שרש"י סילף וזייף את התורה-שבעל-פה, ובזיופו הנדון הוא שוב תקע את חרב מינותו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות הדת, והנה היסוד לפניכם:


"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה".


ומה דינו של מי שעובר על יסוד משלושה-עשר יסודות דתנו, כל-שכן שמתעה את עם-ישראל לעבור על יסוד משלושה-עשר יסודות דתנו? ובכן, הנה המשך דברי רבנו שם בעניינו:


"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


מהי החזרת?


בהלכות חמץ ומצה (ז, יד–טו) פוסק רבנו כך:


[יד] "אכילת מרור [בלילי פסחים] אינה מצוה מן התורה בפני עצמה, אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצות עשה אחת [היא:] לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים. ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בלילה זה, אפילו אין שם קרבן פסח [כלומר, אכילת המרור בימינו מדרבנן]".


[טו] "מרורים האמורים בתורה הן החזרת והעולשין והתמכה והחרחבינה והמרור – כל אחד מחמשת מיני ירק אלו נקרא 'מרור'. ואם אכל מאחד מהן או מחמשתן כזית – יצא, והוא שיהיו לחין. ויוצאין בקלח שלהן אפילו יבש, ואם שלקן או כבשן או בישלן – אין יוצא בהן".


ובמשנה פסחים (ב, ו) שהוא המקור לדברי רבנו הרמב"ם, נאמר כך: "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת ובעולשין ובתמכה ובחרחבנה ובמרור. יוצאין בהן בין לחים בין יבשים, אבל לא כבושין ולא מבושלים. וכולם מצרפין בכזית ויוצאין בקלח שלהן".


ובפירושו למשנה לעיל רבנו אומר כך: "כמו שאכילת מצה בליל פסח מצות עשה, כך גם אכילת מרור מצוה [דהיינו מצות עשה] בזמן שיש כבש הפסח, והוא מה שאמר ה': 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ' [במ' ט, יא]. זה שאמר ה': 'מרורים', נופל על אֵלּוּ שֶׁמָּנָה [התנא במשנה:] חזרת – 'כ'ס' [=חסה]; עולשין – 'הנדבא'; ותמכה – 'סריס'; וחרחבנה – 'קרצענה'; ומרור – מין חזרת מדברית מר מאד. ואמרוֹ: 'בין לחים בין יבשים', כלומר קלחיהן, לפי שכבר השמיעך [התנא במשנה] שיוצאין בקלח שלהן, אבל עלֵּיהן אין יוצאין בהן ידי חובה אלא אם היו לחים".


הנה הראיתם לדעת שחכמים הגדירו היטב את מיני המרור שיוצאין בהם ידי חובה בפסח, ואילו שר"י החליט על דעת עצמו לשבש את מסורת התורה-שבעל-פה. ואחתום נקודה זו בדברי קאפח בפירושו להלכות חמץ ומצה שם, לאחר שהוא מצטט את פירוש המשנה:


"וכל זה מבואר בגמרא שם דף לט [...] ומפרש רבנו שרק חמשה מינין אלו הן שנכללו במילת מרורים האמורה בתורה, ולא שום דבר מר אחר, על-אף שמכנים אותו 'חזרת' או 'תמכה' או מה שתרצה, כי לא השם הוא הקובע, אלא מסורת חז"ל מעתיקי השמועה מקבלי תורה שבעל-פה מפי משה רבנו מסיני. ואותם פרטים שנאמרו בדף לט 'כל שיש לו שרף', 'כל שפניו מכסיפין' וכו', אינם חלילה לכלול דברים מרים שהן מחוץ לחמשה שנאמרו בקבלה, אינם אלא סימן בתוך סימן, הגדרה בתוך הגדרה, והיכר בתוך היכר לאותם חמשה בלבד. ואם אין לו אחד מחמשה אלו המזוהים בקבלה אל ייקח מין אחר, וכעין אמרם: הרי שלא מצא אתרוג לא ייטול לא פריש ולא רימון. [...] וחלילה-חלילה לחרוג מקבלת מעתיקי השמועה אף כמלֹא נימה".


ברור אפוא שרש"י-שר"י הוא המקור להזיה בעניין המטבל האדומי שמגישים בליל-הסדר וקוראים לו "מרור", ואשר ביידיש הוא נקרא "חְרֵיין" חרא עלא אבוק. ושמא לא לחינם הוא נקרא בשם של גנאי וסירחון ובית-הַכְסֵא, כדי לרמוז לנו על גנותו בסילוף התורה-שבעל-פה.


"וַיֹּצִאוּ אֶת מַצְּבוֹת בֵּית הַבַּעַל וַיִּשְׂרְפוּהָ, וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ לְמֶחְרָאוֹת עַד הַיּוֹם, וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל" (מ"ב י, כו–כח; כך גרסת הכתיב).


ויהי רצון שאזכה לראות כיצד שמים את איצקוביץ' ושאר פתחי הקברים למחראות, ובמחשבה שנייה, הנני זוכה לכך כבר היום, כי כבר היום פתחיהם מחניקים ומסריחים ומטונפים.


"יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).


סוף דבר


ובכן, רש"י לא רק קלקל את עונג החג בהגשת חְרֵיין מבלי מקום על שולחנות המינים המלאים קיא צואה, אלא שהוא נכנס לגדר החמור של מחטיאי הרבים, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יד–יט) בעניין מחטיאי הרבים: "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם-ולעולמי-עולמים [...] ומחטיאי הרבים [...] אחד שהחטיא בדבר גדול כירבעם [...] ואחד שהחטיא בדבר קל אפילו לבטל מצות עשה".


ורש"י החטיא את עם-ישראל לבטל את מסורת התורה-שבעל-פה בעניין המרור, והחליף את החזרת, דהיינו את מיני המרורים שנמסרו לנו בקבלה איש-מפי-איש עד משה רבנו עליו השלום בהר סיני, בַּחְרֵיין האירופי האדומי הנגעל, והוא כדם הנסרח שהיו מגישים לשדים.


"כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (יש' כח, ח).


מהי החזרת
.pdf
הורידו את PDF • 144KB

266 צפיות5 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

5 Comments


טל סררו
טל סררו
Mar 22, 2023

ברור אפוא שרש"י-שר"י הוא המקור להזיה בעניין המטבל האדום שמגישים בליל-הסדר וקוראים לו "מרור", ואשר ביידיש הוא נקרא "חְרֵיין" חרא עלא אבוק. ושמא לא לחינם הוא נקרא בשם של גנאי וסירחון ובית-הַכְסֵא, חחח כמה צחקתי על הקטע הזה😆

Like

כמה שאלות ברשותך?

כיום נוהגים רוב האשכנזים לקחת חסה כמרור האם זהו מנהג התימנים גם כן?

זוכר שעניין החסה הוא חס רחמנא עלן ועניינו תחילתו מתוק וסופו מר אבל החסה היום רחוקה מלהיות מרה והיא מאכל מלכים ממש. האם אולי השתנתה החסה מאז?

האם ידוע לך מהם הצמחים האחרים שבגמרא? ניתן למצאם בימינו?

החריין האדום מעורב בו סלק אבל עניינו גרגירים לבנים ונראה לי זה אחד מסוגי המרור… ברור שמי שאוכל חזרת מעורבת בסלק ביטל את המצווה ואלו שמחמירים זה איזה צמח שכותשים אותו לגרגירים לבנים והוא מאוד חריף לא זוכר את שמו… אולי לך ידוע

Like
Replying to

יישר כוחך מרי

חילך לאורייתא

Like

נדב דולב
נדב דולב
Mar 16, 2023

"ביידיש הוא נקרא "חְרֵיין" חרא עלא אבוק"

Like
bottom of page